• סרטים חדשים: ״ורדה על אנייס״ מגיע לקולנוע
  • ״לעולם לא מאוחר״, סקירה
  • פסטיבל סולידריות 2019: דיווח של עופר
  • Little Monsters :מחכים לתרגום
  • אוסקר 2019/20: אפשר לומר שהתחלנו באופן רשמי
  • ״אטלנטיקה״, סקירת נטפליקס
  • ״יד אבודה״, סקירת נטפליקס
  • סרטים מן העבר - מהדורה מיוחדת
  • המלצות סינמטקים: מהדורת דצמבר 2019
  • ״בלון״, סקירה
  • ״רצח כתוב היטב״ סקירה
  • ״האירי״, סקירה וניתוח סרטו של מרטין סקורסזה

פרויקט כל סרטי סטיבן קינג – פרק 34: "לרכוב על הקליע" (2004)

18 בנובמבר 2019 מאת אור סיגולי

הנה משהו שלא חשבתי שאכתוב על "לרכוב על הקליע" (Riding the Bullet): לטוב ולרע, מדובר באחד הסרטים הכי יוצאי דופן מכל משתתפי פרויקט כל סרטי סטיבן קינג עד כה. אמנם לא מדובר באיזשהו סרט גדול במיוחד, אבל העובדה שהוא הצליח להפתיע אותי לבדה נותנת אנרגיה ומוטיבציה להמשיך, ומסמנת שיש עוד מה לגלות בהמשך.
כמו עם רוב הסרטים, גם לזה הגעתי בלי ציפיות גבוהות מדי. גם בגלל שזהו סרט שבכלל לא מדברים עליו, בהקשר של קינג או בכלל; וגם מכיוון שהוא מאת הבמאי מיק גאריס, אישיות מלבבת ויקיר עולם האימה אמנם, אבל בד בבד לא יוצר ז'אנר מלהיב בצורה יוצאת דופן.

את מיק גאריס כבר פגשנו בפרויקט, בפרק 19 עם סרטו "סהרורים" מ-1992, שהיה לאחת הצפיות המהנות ביותר על אף – ואולי בזכות – חולשותיו. על ההיסטוריה של גאריס וקינג כבר הרחבתי שם אז הפעם לא אפרט, אבל כן אזכיר שמאז 1992 גאריס חזר לעולמו של סופר האימה כאשר ביים את המיני-סדרה רחבת היריעה "העמדה" ב-1994, פרק באנתולוגיה "קוויקסילבר האייווי" ב-1997, ובאותה שנה ממש את המיני-סדרה השנויה במחלוקת "הניצוץ", שהייתה אמורה להיות התיקון לסרטו של קובריק ממנו קינג התנער (מכיוון ששלושת אלו מקוטלגים כמיני-סדרות וסרטים קצרים, הם לא היו חלק מסדרת הפוסטים).
גם הסרט הבא בפרויקט, "דספריישן – עיר של יאוש", הוא של גאריס, ויחד עם המיני-סדרה מ-2011 "שק של עצמות", הפך לבמאי המזוהה ביותר עם כתביו של סטיבן קינג. מחוץ לפרויקט, גאריס הוזכר פעמיים נוספות בסריטה עם סרט ההמשך ל"פסיכו" ועם אנתולוגיית האימה החדשה "קולנוע בלהות".
"לרכוב על הקליע" הוא סרטו השישי באורך מלא, והוא מבוסס על נובלה מאת קינג שעשתה היסטוריה כאשר בשנת 2000 הייתה לטקסט הקינגי הראשון שיצא לאור באינטרנט ולא באופן מסורתי ומודפס.

הדבר הראשון שהופך את הסרט הזה לשונה, הוא שמדובר בסרט האימה הראשון מכל כתבי קינג שהוא במסגרת סרט מסע (היה לנו את "אני והחבר'ה" לפני בתחום הדרמות), וכזה שבו האימה היא פנימית לחלוטין לגיבור. כלומר, אין פה מאבק בין אדם למפלצת, רוצח או שד, אלא חרדות של דמות שאנחנו נמצאים במעמקי תודעה וכל מה שאנחנו חווים אלו הפחדים וההזיות שלה. או לפחות זו דרך אפשרית להסתכלות. גם המבנה האפיזודלי/אסוציאטיבי שלו מבליט אותו בשונותו מכל מה שראינו עד כה.
"לרכוב על הקליע" מתרחש בשנת 1969, כאשר אלן פארקר (אין לדעת האם יש פה רפרנס לבמאי הקולנוע. כנראה שמדובר בצירוף מקרים), סטודנט לאומנות עם משיכה רצינית למורבידיות ונטייה להזות את עצמו ולנהל עמו שיחות, המתבשר שבת הזוג שלו חושבת לפתוח את הקשר ביניהם בהקשר של קיץ האהבה המפורסם. ביום הולדתו, כאשר הוא שיכור ומסטול באמבטיה, הוא מקבל ביקור מהגרים-ריפר בכבודו ובעצמו שמעודד אותו לפלח את עורקיו בעזרת תער. שנייה לפני שהוא מצליח, מתפרצים לחדר חבריו לחגוג את יום ההולדת שלו (להפתיע מישהו באמבטיה כנראה היה שכיח בתקופה ההיא, כי לכולם זה נראה מאוד הגיוני), והוא רק פוצע את עצמו. כאשר הוא משתחרר מבית החולים, הוא מחליט לנסוע עם שני חבריו למופע של ג'ון לנון, אך שיחת טלפון הורסת לו את התוכניות – אמא שלו חטפה התקף לב ומצבה לא טוב. פארקר מחליט לוותר על המופע ולנסוע בטרמפים אליה, כאשר בדרך יעבור מספר תחנות שקשורות למשיכה/רתיעה שלו ממוות, רגשי אשם, תחושת פספוס וכישלון, והתמודדות עם סודות מעברו.

העובדה שהסרט כל הזמן בתנועה, משנה לוקיישנים ומוסיף דמויות חדשות, ללא ספק משדרג אותו, בטח אחרי הפתיחה המאוד מפוקפקת שלא מבטיחה רבות. יש משהו בקצב ובאווירה המסויטת של הסרט שמחזיק אותו מעל המים, גם אם לא כל התחנות שפארקר עובר בדרך באותה הרמה, וגם אם יש סצנת דריסת כלב שאני לא לגמרי בטוח שהייתי צריך בחיים שלי.
גאריס גם קיבץ קאסט שחקנים די מעניין. את פארקר מגלם השחקן היפיוף ג'ונתן ג'קסון (ומכיוון שהסרט נפתח בצילום אגודלו הזקורה, אני יכול גם להעיד שיש לו אצבעות משונות), שמאז הפך לשחקן טלוויזיה ("יומני שרה קונור", "נאשוויל") ועל ארונו נמצאים לא פחות מחמישה פרסי אמי בתחום סדרות הדיי-טיים על תפקידו ב"בית חולים כללי". החברה שלו היא אריקה כריסטנסן שדי מפתיעה כיצד התגלגלה לסרט הזה אחרי שנחשבה להבטחה גדולה בתחילת האלף בעקבות הופעותיה ב"טראפיק" ו"הצד הטוב של הכעס". תפקיד האמא ניתן לברברה הרשי, בגרסה מנותחת מאוד, וגם דיויד ארקט וקליף רוברטסון (הדוד בן בגלגול "ספיידרמן" של סם ריימי, וזוכה האוסקר על "צ'רלי") מופיעים פה בתפקידים משמעותיים.

בסופו של דבר, מה שמונע מהסרט להיות באמת מוצלח, ולמעשה די חונק אותו, הוא הכישלון בקונפליקט הדרמטי שמניע את הסיפור, שהוא כל כך לא מפותח שלרוב זה מרגיש כמו תירוץ מאוד מיותר לעלילה. האובססיה של פארקר עם המוות גם לא מוסברת וגם לא כל כך אמינה, היחסים שלו עם אמא שלו לא אחידים ולכן קשה להבין את המורכבות שלהם, והדילמה המרכזית שלו שנוחתת עליו באמצע – האם לבחור במותו שלו או של אמו – לא מעניינת בכלל גם כי שניהם לא דמויות מעוררות עניין מספיק כדי שיהיה לנו אכפת, וגם הוא מקבל אופציה שלישית, אז שלב הבחירה הוא אנטי-קליימטי ובעיקר משונה. זה כנראה היה מרכז הספר הקצר של קינג, אבל מכיוון שבסרט שאורכו כשעה וחצי זה מגיע אחרי האמצע בלי הבנה מספיק טובה לדמותו של פארקר, זה ממוסמס לחלוטין.

גאריס בחר לסיים את הסרט בנימה סנטימנטלית מאוד, א-לה "אני והחבר'ה" ו"גרין מייל", שמרגישה מודבקת נורא ואין לה בדל קשר לטון של כל הסרט לפני, אך מאידך היא גם מראה איפה הלב של גאריס (שגם כתב את התסריט) היה כל הזמן, ובכל זאת מגיעה תחושה של אנושיות וכאב.
הבלבול הזה לאורך כל הדרך כנראה יביא את רוב הצופים לגיחוך, ולגמרי אי אפשר להאשים אותם. הכל מאוד מקושקש פה, כמו למשל רפרנסים מאוד ביזאריים לעולם של קינג (בקרדיטים מסתבר שהאחות שטיפלה בפארקר היא לא אחרת מאשר אנני ווילקס הצעירה, שלימים תהפוך לאנטגוניסטית של "מיזרי". איך זה רלוונטי? איש אינו יודע. בנוסף, סיפור המקור של "כריסטין" מקבל מקום של כבוד למי שהתגעגע), ועדיין, בשורה התחתונה, נראה שיותר מהרבה במאים אחרים – גאריס מצליח להתחבר לאנושיות של סטיבן קינג, ובזמן שבניית סרט יציב איננו משהו שהוא מצטיין בו, יש בכל זאת גרעין של אהבה לסרטי האימה ואהבה לבני אדם ששזורה פה היא זו שנותנת תוקף לסרט. זה גרם לי לפחות להיות מאוד סלחן, ולהביט על הסרט הזה בחיבה.
הוא גם בלי צל של ספק, נכון לרגע זה, הסרט הכי טוב על פי קינג של האלף החדש. מצד שני, בהתחשב בכישלונות של "לבבות באטלנטיס", "קארי", "לוכד החלומות" ו"חלון סודי", הרף מאוד מאוד נמוך. זה אומר שכבר חמישה עיבודים ברצף, הקהל בחר להפנות כתף. נראה איך יהיו הסרטים הבאים.

בפרק הבא שוב נארח את מיק גאריס, כאמור, בסרט אימה שמבוסס על אחד מספרי קינג החביבים עלי.

המצעד המתעדכן של כל סרטי סטיבן קינג:
1. "הניצוץ" (1980)
2. "חומות של תקווה" (1994)
3. "קארי" (1976)
4. "מיזרי" (1990)
5. "אני והחבר'ה" (1986)
6. "בית קברות לחיות" (1989)
7. "תלמיד מצטיין מדי" (1998)
8. "גרין מייל" (1999)
9. "סילבר בולט" (1985)
10. "החצי האפל" (1993)
11. "סהרורים" (1992)
12. "בהילוך רצחני" (1986)
13. "קוז'ו" (1983)
14. "איזור הדמדומים / האיזור המת" (1983)
15. "חשדות מן העבר" (1995)
16. "הנרדף" (1987)
17. "כריסטין" (1983)
18. "לרכוב על הקליע" (2004)
19. "מעופף הלילה" (1997)
20. "קריפשואו 2" (1987)
21. "יורקת האש" (1984)
22. "ילדי התירס" (1984)
23. "מטחנת הבשר" (1995)
24. "קארי" (2002)
25. "קללת הצועני / רזה" (1996)
26. "מכסח הדשא" (1992)
27. "משמרת בית הקברות" (1990)
28. "חלון סודי" (2004)
29. "קריפשואו" (1982)
30. "לבבות באטלנטיס" (2011)
31. "לפעמים הם חוזרים" (1991)
32. "דברים שצריך" (1993)
33. "עין החתול" (1985)
34. "לוכד החלומות" (2003)
35. "משאיות" (1997)