אוסקר 2022/23: פרסי המשחק – הנראטיב של הסנטימנטליות והמטען הפוליטי

שבוע ימים לפני טקס האוסקר ה-95, ונדמה שיש לנו מנצח. או אולי עדיף לנסח, "כל הסימנים המקדימים מעידים על כך שיש לנו מנצח". באופן שעדיין מוזר לי לכתוב, "הכול בכל מקום בבת אחת", הסרט הכי לא סרט אוסקרי שאפשר לחשוב עליו, נראה שדוהר את דרכו להיסטוריה. אחרי שקבע שיא עם ארבע זכיות בפרס איגוד השחקנים (שחקנית ראשית, שחקן משנה, שחקנית משנה וצוות, יותר מכל סרט אחר אי פעם), אחרי פרסי איגוד הבמאים ואיגוד המפיקים, זה נראה כמו עניין סגור. אם כי, צריך לזכור, גם "אפולו 13" לקח את כל השלושה, אבל הפסיד ל"לב אמיץ". אנחנו עדיין לא יודעים כלום, בטח בהתחשב בשיטת ההצבעה המסובכת של האוסקר.

אבל בזמן שבפרס הסרט יש לנו מוביל, פרסי המשחק, כולם להוציא קטגוריה אחת, מייצרים מתח כמוהו אני לא זוכר. באמת שבלתי אפשרי לדעת בוודאות מי יזכה בפרסי המשחק הראשיים ובפרס שחקנית המשנה, כי העונה הזו העיפה אותנו לכל הכיוונים. וכעת, כאשר כל האינדיקציות חשופות לפנינו ונותר רק לחכות לדבר האקדמיה, אפשר לנסות ולברר מה דה פאק, ומה יכול לעבוד בעד או נגד המועמדים.

אבל לפני אלו, כמה משפטים על הקטגוריה הכי צפויה של הטקס הקרוב – פרס שחקן המשנה. כמו טרוי קוטסר בשנה שעברה, דניאל קאלויה לפני כן, בראד פיט, מאהרשלה עלי (פעמיים) וסם רוקוול, גם הפעם יש לנו מוביל שמשאיר אבק לכל מתחריו. זהו קי הוי קוואן מ"הכול בכל מקום בבת אחת". כל זכייה אחרת תהיה בגדר ההפתעה הגדולה ביותר בכל הזמנים.
לא רק שהסרט עליו הוא מועמד מוביל במרוץ, אלא שקוואן זכה בכל פרס תחת השמש, להוציא את הבאפט"א שהלכו על בארי קיגן של "רוחות אינישרין", גם בגלל שהוא בריטי וגם בגלל שאנחנו יודעים שלפרס הבריטי יש… אה… נטייה לא לחגוג מיעוטים. ההופעה האדירה של קוואן, החיבה לסרט, וכמובן הסיפור המדהים של הילד-שחקן שלא הצליח למצוא עבודה שנים ונתן קאמבק שראוי לשיר סביב מדורות, זה פשוט לא משהו שאפשר להתווכח אתו. איזה רגע מדהים הולך להיות.

מעבר לכך, אנחנו נמצאים בעמימות מוחלטת לגבי פרסי המשחק, אז בואו נראה מה הנתונים שאיתם אנחנו יכולים לעבוד.

השחקן הראשי הטוב ביותר

המועמדים הם:
אוסטין באטלר – "אלביס" (זכיות משמעותיות: באפט"א, גלובוס הזהב)
פול מסקל – "אחרי השמש"
ביל ניי – "לחיות" (זכיות משמעותיות: מבקרי לוס אנג'לס)
קולין פארל – "רוחות אינישרין" (זכיות משמעותיות: גלובוס הזהב, NBR, איגוד המבקרים הלאומי, מבקרי ניו יורק, ונציה)
ברנדן פרייזר – "הלוויתן" (זכיות משמעותיות: איגוד השחקנים, פרסי המבקרים)

אחד הדברים הכי יוצאי דופן במרוץ אוסקר ה-95 היה כל מה שקשור לפרס השחקן הראשי, משני טעמים. הראשון הוא שלרוב זו קטגוריה אליה נסחפים הרבה שמות חזקים שמתחרים על חמשת המקומות האפשריים, בשונה מפרס השחקנית הראשית שם האופציות יותר דלילות. בשנה רגילה אנחנו יכולים למנות שבע, אפילו שמונה, הופעות ראשיות שיכולות בקלות לאכלס אל הקטגוריה, ובאופן טבעי חלק מהם לא מגיע לקו הסיום. בשנה שעברה, למשל לאונרדו דיקפריו ("אל תסתכלו למעלה"), טום הנקס ("חדשות העולם הגדול"), חואקין פניקס ("קדימה קדימה"), ניקולס קייג' ("פיג"), בראדלי קופר ("סמטת הסיוטים"), טימותי שלאמה ("חולית"), פיטר דינקלג' ("סיראנו") ועוד, כולם באיזשהו שלב כזה או אחר נראה שמפלסים את דרכם לחמישייה.
השנה, לעומת זאת, היו לנו שלושה. זה הכל. באטלר, פארל ופרייזר. את השניים האחרים, כך זה הרגיש, היו צריכים לגרד מהפינות. ניי ומסקל, שני שחקנים נפלאים בתפקידים מעולים, קיבלו מועמדות (מוצדקת שבמוצדקות) בעיקר בזכות חוסר תחרות.

הדבר השני יוצא הדופן, הוא שכמעט בכל שנה הקטגוריה הזו היא אחת הצפויות של הטקס. גם אם יש הפתעות, כמו למשל הניצחון של הופקינס על בוזמן לפני שנתיים (למרות שאני הימרתי על הופקינס, לא אפסיק להתרברב בכך לנצח), עונות הפרסים לרוב נשלטות על ידי הופעה אחת: וויל סמית', חואקין פניקס, רמי מאליק, גארי אולדמן, קייסי אפלק (למרות מיצג שווא של פייט מצד דנזל וושינגטון שזכה באיגוד השחקנים), לאונרדו דיקפריו, אדי רדמיין, מתיו מקונוהי, דניאל דיי לואיס, ז'אן דוז'ארדן, קולין פירת', ג'ף ברידג'ס, פיליפ סימור הופמן, פורסט וויאטקר, ג'יימי פוקס, שון פן… צריך ללכת עד שנת 2002 כדי למצוא מרוץ ממש צמוד שבסופו הפתעה – השילוש המשונה של ניקולסון-ברודי-דיי לואיס. פרס השחקן הראשי הוא כמעט תמיד אחד הצפויים שיש.
לא השנה.

מה שנראה רוב הזמן כמו מרוץ משולש, הצטמצם בימים האחרונים לשניים, אחרי שקולין פארל – הפייבוריט שלי, לצורך העניין (אולי בתיקו עם מסקל) – נראה שנשרך מאחור. הוא נכנס למרוץ כמו אלוף אחרי הזכייה בוונציה, וכמובן היותו אחד השחקנים המוערכים ביותר של האלף החדש, כל זאת בלי שיש אפילו מועמדות אחת לשמו.
בהתחלה זה נראה כמו השנה הרשמית של פארל, שבנוסף ל"רוחות אינישרין", הראה את הוורסטיליות המפוארת שלו בדרמת המד"ב הקטנה והמרגשת "אחרי יאנג", ובמקביל השתתף באחד הסרטים הגדולים והמדוברים של השנה, "באטמן", שם גנב את ההצגה תחת שכבות איפור (המועמדות לאוסקר) כאוזוולד קאבלפט. אם יש צדק בעולם, העונה הזו הולכת להיחתם בניצחון שלו אחרי שנה שבה הראה את כל מה שיש לו. אבל נראה שלא לשם אנחנו מתקדמים.
הבלימה של פארל הייתה דרמטית כי היא התרחשה במגרש הביתי שלו, הבאפט"א. לא רק שהוא שחקן אירי גאה ונהדר, "רוחות אינישרין" קיבל חיבוק חם מהאקדמיה הבריטית, וכאמור, בארי קיגן לקח די בהפתעה את פרס שחקן המשנה. כלומר, הסנטימנט היה בעד סרטו של מרטין מקדונה, שזכה בפרס הסרט הבריטי הטוב של השנה (על אף שאת הפרס הגדול הם נתנו ל"במערב אין כל חדש"). ובכל זאת, פארל הפסיד לאוסטין באטלר של "אלביס".
אני לא מאלו שמתייחסים לבאפט"א כאינדיקציה לאוסקר – בעיקר בגלל שיטת המועמדים שלהם, טלאים על טלאים של ניסיונות לא להיות הכי גזענים, וזה פשוט לא מצליח להם – אבל מהמהפך הזה באמת אי אפשר להתעלם.

כך נשארנו עם שניים, זוכה הבאפט"א אוסטין באטלר, בזכות להיט שמועמד לשמונה פרסי אוסקר כולל הסרט הטוב ביותר, וברנדן פרייזר עם "הלוויתן", אחד מהסיפורים הכי מרגשים של תעשיית הקולנוע השנה. אולי של השנים האחרונות.
על פניו, זכייה של באטלר היא בלתי נמנעת. מעבר לכך שהוא מועמד בזכות אחד מעשרת הסרטים של הפרס הגדול, הוא מגלם דמות אמיתית ומגה-אהובה ומוכרת. מאז האלף החדש, לא פחות מתריסר – כלומר, יותר מחצי – שחקנים זכו באוסקר בזכות ביוגרפיה. בטח לא מזיק שבאטלר חתיך ומקסים, גם אם העובדה שהוא ממשיך לדבר בקול שאימץ לטובת אלביס פרסלי מתחילה להיות מתישה.

אבל אז הגיעו פרסי איגוד השחקנים וערערו אותנו שוב. את התואר הזה לקח ברנדן פרייזר, נותן עוד נאום זכייה רטוב מדמעות. "הלווייתן" אולי לא פופולרי כמו "אלביס" (אם כי יש קייס להניח שהוא המועמד ה-11 לפרס הסרט), ומבין הסרטים השונים שהגיעו לאוסקר ה-95 הוא אחד מהשנויים במחלוקת ביותר (אני חושב שהוא הגרוע מכולם). אבל הסיפור של פרייזר – שפרץ כשחקן צעיר ויפיוף בשנות התשעים אבל חווה על בשרו את כל האימה והתהפוכות של עולם הזוהר, עד שקיבל הזדמנות נוספת בזכות ארונופסקי וסודרברג – הוא כזה שאי אפשר להישאר אדישים אליו.

כדי לצנן את העניין, אזכיר שכבר ראינו איך זה מתגלגל. הסיפור של פרייזר מזכיר לי שני מקרים, לא מהעבר הרחוק, בהם סיפור קאמבק הפסיד לביוגרפיה: הראשון הוא התבוסה של מיקי רורק על "המתאבק" (גם הוא של ארונופסקי) לטובת אוסקר שני לשון פן ב"מילק"; וגם איך מייקל קיטון הפסיד את האוסקר הראוי לו בזכות "בירדמן" (שאפילו זכה בפרס הסרט), בקרב מול שחקן צעיר ומסעיר, שכיכב בביוגרפיה קולנועית אהודה – אדי רדמיין כסטיבן הוקינג ב"התיאוריה של הכל". זה כמעט אחד-לאחד.
הם לא היחידים. האמת היא שסנטימנטליות לא תמיד מייצרת מנצחים באוסקר. תשאלו את גלוריה סטוארט, רובי די, לורן באקול, עמנואל ריבה, האל הולברוק, פיטל או'טול ועוד ועוד.

מאז ייסוד פרס איגוד השחקנים ב-1994, הזוכים בו היו מסונכרנים עם האוסקר 23 פעמים (24, אם סופרים את בניסיו דל טורו שזכה כראשי על "טראפיק" באיגוד, וכמשנה באוסקר). זה המון. זה משהו שמאוד קשה להמר נגדו. ועדיין, כל הנתונים היבשים מלבד זה עומדים לצדו של באטלר.
בשלב הזה נטיית הלב שלי היא להאמין שבאטלר יזכה, למרות שאני מאמין שבהסתכלות היסטורית זו תחשב כטעות, בטח אל מול פרייזר ופארל. נמתין לתוצאות האמת.

השחקנית הראשית הטובה ביותר

המועמדות הן:
קייט בלאנשט – "טאר המנצחת" (זכיות משמעותיות: ונציה, באפט"א, פרס המבקרים, גלובוס הזהב, מבקרי לוס אנג'לס, איגוד הביקורת הלאומי, איגוד מבקרי האון-ליין)
אנה דה ארמס – "בלונדינית"
מישל וויליאמס – "הפייבלמנים"
מישל יו – "הכול בכל מקום בבת אחת" (זכיות משמעותיות: גלובוס הזהב, איגוד השחקנים, NBR, מבקרי ניו יורק, ספיריטס)
אנדראה רייזברו – "לזלי היקרה"

על המרוץ לפרס השחקנית הראשית של 2022 אפשר לכתוב כרכים. לא יאומן כמה טלטלות ליוו את העונה.
זה התחיל, אולי, בכך שכולנו ידענו דבר אחד – מישל וויליאמס הולכת לזכות בפרס שחקנית המשנה בזכות סרטו הביוגרפי של סטיבן ספילברג. אבל אז, במהלך שהפתיע את כולם, בחרה וויליאמס בקמפיין לשחקנית ראשית, דבר שעורר לא רק שאלות לגבי הבנתה את המציאות, אלא גם הבהירו שפה זה נגמר. במיוחד כשהסערה הגדולה הגיעה בספטמבר, עם הזכייה של קייט בלאנשט בוונציה, בזכות "טאר המנצחת". אפילו שבלאנשט נחשבת כאחת השחקניות הגדולות ביותר אי פעם, ושהיא כבר כלת שני אוסקרים ("הטייס", "יסמין הכחולה"), ההבנה הייתה שמהופעתה בסרטו של טוד פילד אי אפשר להתעלם.
במקביל, מישל יו האהובה זכתה לשבחים על "הכול בכל מקום בבת אחת", אבל אף אחד לא חשב שזה יהיה שחקן אוסקר מרכזי. ממש כמו הופעות מרשימות מתחום סרטי הז'אנר, בראשם מיה גות' ("פרל"), ג'סי באקלי ("רדופה"), טיילור ראסל (Bones and All), רג'ינה הול ("מאסטר") ורבקה הול ("תחייה"), נראה שלמרות הביקורות הנלהבות, וכמה מועמדויות בשולי העונה (גותהאם, ספיריטס), הן יתפוגגו בשלב די מוקדם.
בזמן הזה ויולה דיויס של "לוחמת", דניאל דדוויילר ב"סיפורו של אמט טיל", מרגו רובי עם "בבילון", זואי קאזן ב"מילה שלה", אוברי פלאזה מ"אמילי הפושעת", ג'סיקה צ'סטיין של "האחות הטובה", אוליביה קולמן בהבטחת האוסקרים "אימפריית האור", ואפילו ג'וליה רוברטס בקאמבק הקולנועי של "כרטיס לגן עדן" נראו כמו אופציות הגיוניות למדי. זו כמות עצומה למדי יחסית לשנה רגילה, ולראייה, אפילו הסרט המדובר/מושמץ "בלונדינית", שעל פי כל הנתונים אמור להיות כלי אוסקרי מוחלט (מישל וויליאמס בעצמה הייתה מועמדת בעבר על גילום מרלין מונרו), נדמה שלא יצליח להביא את אנה דה ארמס לחמישייה.

משם הכל התחרפן. בלאנשט נותרה הציר המרכזי, אבל מסביבה הדברים הסתחררו. מישל יו התעצמה יותר ויותר, וכאשר החיבה ל"הבמב"א" הרקיעה שחקים והיה ברור שהיא בדרך להיסטוריה אסייתית, וויליאמס זכתה לתגובות מעורבות ונשמטה מאיגוד השחקנים, דה ארמס קיבלה חיזוק מפתיע מהגלובוס ומהאיגוד, "בבילון" ו"מילה שלה" קרסו, וזה בלי להזכיר את כל העניין המסועף והמשונה עם אנדראה רייזברו, עליו הרחבנו את הדיבור בסריטה פעמיים – בדירוג כל מועמדי האוסקר שלי, ובסקירה של עופר.

את העונה הזו חצתה קייט בלאנשט בלי שנראה ששום דבר ימנע ממנה להגיע לפודיום באוסקר, להוציא את עצמה. בפרסי המבקרים היא נתנה נאום שבו השמיצה את כל תעשיית הפרסים והטקסים המשודרים, ואפילו מצאה מקום להצטרף למקהלה של רייזברו, כאילו היא בעצמה חלק מהקמפיין של "לזלי היקרה". על אף שכל ארגון נעמד כדי להעניק לה פרס, בלאנשט התנהגה כאילו היא מאוד לא מעוניינת בכך, ופה נשאלת שאלה מרתקת שעליה לא נקבל תשובה בזמן הקרוב – האם באמת בלאנשט עייפה מכל הקלחת הזו, אולי שאולי היא יודעת שהזכייה הזו שלה תביא לה בעיקר בעיות בעתיד?

הנה העניין – לאחר מפלת דיויס ודדוויילר מהאוסקר, כל עניין פוליטיקת הזהויות הפך להיות אקוטי יותר מתמיד. נדמה שאף אחד לא מערער על כך שבלאנשט נתנה את אחד התפקידים הכי טובים, לא רק של השנה האחרונה, אלא בכלל. אפילו שנדמה שהיא כבר לא יכולה להפתיע אף אחד, היא הגיעה עם "טאר המנצחת" והראתה שהיא יכולה עוד. זה כמעט לא סביר בהתחשב במה שראינו ממנה מאז מועמדותה הראשונה לאוסקר ב-1998 ועד היום. מצד שני, בלאנשט כנראה יודעת שהיא מייצגת את הצד הפריבילגי של התעשייה – שחקנית לבנה ויפה שלא נאבקת להשיג תפקידים ראשיים. מולה יש שתי שחקניות שחורות שעל אף השבחים הרבים נחסמו על ידי האקדמיה, שחקנית קובנית שנתנה את הגוף והנשמה שלה, ושחקנית אסייתית ותיקה שעל אף כל מה שהוכיחה בקריירה הארוכה והמדהימה שלה, לא קיבלה את המקום הראוי לה. לא משנה כמה מגיע לה לזכות, בלאנשט תיתפס כניצחון שמרני. היא, שלא באשמתה, סוחבת על עצמה את הגווארדיה הארכאית של השיח שלנו.

עם המהפך של איגוד השחקנים, שנתן את הפרס ליו ובכך עצר לראשונה העונה את הרכבת הדוהרת של בלאנשט, בכלל נהיה בלגן. פרס השחקנית הראשית, ואפשר להתווכח ולהתעצבן על זה אבל זה לא ישנה את המציאות, הוא קרב של זהויות. בלאנשט מול יו זה לא רק מרוץ של שתי שחקניות ענקיות, בסרטים מעולים בהם נתנו את הופעת חייהן, אלא גם שאלה של ייצוג, של נוכחות בתרבות הפופולרית. זה מזעזע בעיני שבלאנשט ב"טאר המנצחת" היא כביכול "הניצחון הלא נכון" של האוסקר (כמו ב-2013, כשכולם נחרדו מהאופציה בה ג'ניפר לורנס תנצח את לופיטה ניונגו בפרס שחקנית המשנה), אבל ככה זה נראה.
אני, אם שאלתם, נמצא במצב בלתי אפשרי, כזה שמאפיין בטח הרבה מחברי האקדמיה. מצד אחד, לא הייתה הופעה טובה יותר מבלאנשט השנה. מאידך, גם יו מעולה ונושאת על גבה סרט לא פשוט בהצלחה אדירה. לבלאנשט יש שני אוסקרים – ודי בטוח שעוד אחד יגיע בהמשך הקריירה שלה. למישל יו אין כלום, ועם היחס לשחקניות אסייתיות, סביר להניח שזו הזדמנות שלא תחזור. באמת שכל אחת מהאופציות תשמח ותאכזב אותי באותה המידה.
נסכם, אם כך, שאלו צרות של עשירים. ובכלל, וזה עוד יחסית קל לטובת מה שמחכה לנו בפרס שחקנית המשנה, שם באמת אפשר להרגיש את החרדה באוויר.

שחקנית המשנה הטובה ביותר

המועמדות הן:
אנג'לה באסט – "הפנתר השחור: וואקנדה לנצח" (זכיות משמעותיות: פרסי המבקרים, גלובוס הזהב, מבקרי הוליווד)
ג'יימי לי קרטיס – "הכול בכל מקום בבת אחת" (זכיות משמעותיות: איגוד השחקנים)
הונג צ'או – "הלוויתן"
קארי קונדון – "רוחות אינישרין" (זכיות משמעותיות: באפט"א, איגוד המבקרים הלאומי)
סטפני שו – "הכול בכל מקום בבת אחת"

באמת נדמה שאין מטען גדול יותר באוסקר הקרוב מזה שנתלה על קטגוריית שחקנית המשנה, בטח אחרי המהפך של איגוד השחקנים.
החל מנובמבר 2022 ועד הבאפט"א בפברואר 2023, התקדמנו לכיוון אחד מוחלט – אנג'לה באסט עומדת לזכות על הופעתה ב"הפנתר השחור: וואקנדה לנצח". זה כמובן לא קשור רק לתפקיד הנפלא שלה כרמונדה, המלכה האפריקאית ואימו האבלה של טצ'אלה בלהיט הקולנועי, אלא גם למה שנתפס כתיקון לאחת המעידות הגדולות של האוסקר בכל הזמנים, כזו שהתרחשה לפני שלושים שנה ועדיין מדוברת.
במהלך כל שנות התשעים, רק שחורה אחת הייתה מועמדת לפרס השחקנית הראשית הטובה ביותר. זו הייתה אנג'לה באסט בת ה-35 בביוגרפיה הקולנועית על אגדת המוזיקה טינה טרנר, "טינה – מה זה קשור לאהבה". את האוסקר באותה שנה הפסידה להולי האנטר מטעם המועמד לפרס הסרט "הפסנתר". ובזמן שאף אחד לא יעז להטיל דופי בזכייה של האנטר, די ברור שלאקדמיה הייתה הזדמנות לעשות משהו טוב, והיא פספסה אותו. עברו שמונה שנים עד ששחקנית שחורה זכתה באוסקר, האלי ברי מ"מונסטר בול", וזו עדיין הפעם היחידה שזה קרה. באסט, שחקנית אדירה ואישה יפה ברמות לא הגיוניות בכלל, מצאה את עצמה נזנחת בשוליים של תעשיית הקולנוע, ועל אף הופעת מחץ מועמדת לאוסקר, הראתה שוב כמה קשה להיות אישה-שאינה-לבנה בהוליווד, בטח כשהיא איננה בת עשרים.

ההפסד של באסט הוא רגע שהאקדמיה, והתרבות שלנו בכללי, לא מאוד אוהבת להיזכר בו, והנה הגיע הרגע שבו יתאפשר סוף טוב לנראטיב של כמה עשורים ארוכים. באסט המיסה את המסך ב"וואקנדה לנצח" עם האצילות והכישרון שלה, מייצרת נראטיב מדהים לזכייה באוסקר. אבל יש בעיה אחת רצינית – היא לא הג'וקר.
אנחנו בתקופה משתנה, הכול מתהפך ומתעצב מחדש, אבל עדיין אי אפשר להתעלם מהסטטיסטיקה הבעייתית של סרטי הקומיקס באוסקר. רק שתי הופעות שהתבססו על נובלות גראפיות זכו עד כה, הית' לדג'ר וחואקין פניקס, שניהם גילמו את הנמסיס של באטמן. הקהל יכול למלא אולמות כמה שהוא רוצה, אבל האקדמיה עדיין סנובית לגבי הבלוקבאסטרים האלו. ולראייה, למרות המהפכה של קווין פייגי והיקום המשותף בעולם שוברי הקופות, אנג'לה באסט היא הראשונה מסרט של דיסני-מארוול שמועמדת לפרס משחק.

אם הקרקע הזו לא הייתה יציבה מספיק, הגיעו הבריטים והשחקנים. באסט הפסידה את הבאפט"א לקארי קונדון, וגם אם זה היה די צפוי (קונדון בריטית כך שהסנטימנט לצדה, ובאסט היא, כזכור שחקנית שחורה, משהו שהבאפט"א טרם התמודדו עם קיומו), התבוסה שלה באיגוד השחקנים היא כבר תמרור אזהרה אמיתי.

את איגוד השחקנים לקחה ג'יימי לי קרטיס, מכניסה אותנו לכאב ראש מסוג חדש. על פניו זכייה שלה תהיה אירוע נפלא – זו הפעם הראשונה שתעשיית הפרסים תומכת באחת השחקניות האהובות והנהדרות של ארבעים השנה האחרונות, להוציא את הגלובוס על "שקרים אמיתיים", שהוא כזכור פרס מטעם ארגון שמצהיר על עצמו כ"זר", כלומר לא מתוך המערכת. ג'יימי לי קרטיס היא לא רק שחקנית אדירה, אלא גם אצולה הוליוודית (בתם של המועמדים לאוסקר טוני קרטיס וג'נט לי), אישה נעימה ואהובה במיוחד (תקשיבו לראיונות איתה. היא פלא מהלך), כזו שעל פניה צרובים כל הטוב והרע של תעשיית הבידור – מהצלחות שרוממו אותה לשחקנית מבוקשת, היותה אייקון אימה בזכות מותג "האלווין", השנים הקשות בעקבות הגיל שלה וזה שהיא איננה מנותחת ומפוסלת, והיכולת שלה לשרוד את הכול בזכות הומור, מודעות עצמית ואיזושהי שפיות שממש לא מאפיינת את העולם הזה.
מצד שני, גם אם כולם אוהבים את לי קרטיס, זה מרגיש שוב כמו 1993. קשה לצאת מזה טוב.

כך נוצר מצב שפרס שחקנית המשנה מרוץ פתוח ומותח בין שחור מול לבן, פריבילג מול נאבק, ותיק מול צעיר. הוא מגיע עם אג'נדה. לי קרטיס וקונדון הן שתי הלבנות היחידות, לצדן שתי אסייתיות ושחקנית אפרו-אמריקאית. בנוסף, כל החמש מדהימות, כולן גונבות את ההצגה, כולן ראויות לזכייה. האמת היא שמבחינתי, אולי החלשה מכולן הוא לי קרטיס, אבל אם תזכה זה לא יהיה כמו ליאונרדו דיקפריו, לורה דרן או אמה סטון, אלא בזכות הופעה שעומדת בקנה אחד עם שאר הפילמוגרפיה שלה. לא רק פרס ניחומים. בקטע מחרפן זה בדיוק אותו המצב עם באסט, שיחד עם לי קרטיס מייצגות את הוותיקות שבשחקניות הוליווד. התשובה לשאלה מי הוליווד תבחר היא כזו שגורמת להזעה מוגברת אצל האקדמיה.
אם הייתי חבר אקדמיה הייתי מצביע לסטפני שו, כי אני לא מצליח לחשוב על תפקיד מאתגר יותר שבוצע באופן מרהיב יותר כמו שלה. אבל בגלל שבאמת כולן נהדרות, כאן נכנסים גם השיקולים האחרים, ופה מעניין לראות לקראת מי הוליווד תלך.

זה אולי מרגיש כמו הדבר הזה שבגללו שונאים את האוסקר. "זה גם ככה הכל פוליטיקה" הוא הטיעון הרשמי, וקשה לפסול אותו. מצד שני, בעיני, זה גם מה שמעניין בו.
בסופו של דבר זה רק פרס תעשייה, נקודת זמן של זחיחות ויוקרה ריקה מתוכן, כזה שאין לה נגיעה ישירה לחיים שלנו. זה לא מרוץ לנשיאות או לראשות הממשלה. לא דיון בחוקים חדשים או זכויות אדם. אבל הוא כן הצצה לתהליכים החברתיים שלנו. איך שחקנית קמה בבוקר כדי לעבוד, לתת את כל מה שיש לה מול מצלמה, ומוצאת את עצמה כמה חודשים אחר כך סוחבת על עצמה מטען עצום שבכלל לא ידעה שהיא אמורה להוביל. זה הכל חוץ מסתם. וזה מתסכל, וזה מרתק, וזאת הסיבה למה האוסקר ממשיך להיות רלוונטי.