• פסטיבל סולידריות 2022: המלצות
  • Confess, Fletch :מחכים לתרגום
  • סרטים שיותר מתמיד צריכים להיכנס לתוכנית הלימודים
  • על סקר 100 הסרטים הגדולים של ״סייט אנד סאונד״
  • פארחה
  • בידיים ריקות
  • סרטים חדשים: סנטה קלאוס וגייז הם האופציה ההגיונית היחידה בסופ
  • ספיישל נטפליקריסמס 2022
  • מסע אל הקולנוע הנורדי 2022: מדריך והמלצות
  • ״הפייבלמנים״, סקירה לסרטו של סטיבן ספילברג
  • רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית
  • הפלא
  • ״פיפ״א: חשיפה״, סקירת נטפליקס
  • ״מילה שלה״, סקירה
  • התפריט
  • ״הדרקון של אבא״, סקירת נטפליקס
  • המירוץ לאוסקר הסרט הבינלאומי: חלק 6 וכנראה אחרון

״מילה שלה״, סקירה

19 בנובמבר 2022 מאת עופר ליברגל

הסרט "מילה שלה" (She Said) מבוסס על סיפור אמתי מפורסם מאוד, שהסרט לא יכול להיות גדול יותר ממנו. יתרה מכך, הסיפור האמתי עצמו הפך בדרכו לסמל למשהו שהוא גדול יותר מכל סיפור ספציפי. הסרט, העוקב אחר העיתונאיות שחשפו בניו יורק טיימס את הפשעים של הארווי ויינשטין, מספר בדרך קולנועית סיפור שהפך לרגע המפנה בתודעה הציבורית: הנקודה בה תנועות METOO# זינקה, אבל לא רק היא. בלי להגזים, בעקבות פרסום התחקיר כל הוליווד נדרשה לחשבון נפש. נשים העזו להיפתח יותר וזכו ליותר הבנה. גברים חשבו מחדש על ההתנהגות שלהם ועל התפיסה שלהם את המין הנשי. סרט על הנושא הזה הוא מצד אחד מתבקש, מצד שני אתגר עצום: הדיון בסרט חייב להיות כבול לנושא כולו, מה שיכול לתת פחות תשומת לב, או להעמיד בספק עבור אחרים, כל דיון בעוצמה הקולנועית של הסרט בפני עצמו. מן הצד השני ובאופן טבעי, כיוון שהנושא נוגע לכמות גדולה מאוד של בני אדם הוא צפוי לעמוד גם לביקורת מצד הקהל שכמהה להצגה של הסיפור שלו.

יש עוד כמה דברים שצריך לכתוב בראשית הסקירה, למשל שהיא נכתבת בידי גבר סטרייט. אני לא חושב שזו בעיה ספציפית לגבי הסרט הזה: הוא אולי מיועד קודם כל לנשים, אבל לא רק לנשים. למעשה, יש לו כוח לדבר גם לגברים ואני אפילו אטען כי ייתכן ויש בו קצת יותר מדי מקום לחלק מן הגברים שמוצגים בו באור חיובי. בכלל, אני חושב שסרטים הם כלי ליצירת אמפטיה והזדהות עם האחר. זה שיש רוב גברי בקרב מבקרי הסרטים זו בעיה בגלל השאיפה לריבוי קולות, אבל זו בעיה אחרת. אין ספק כי חווית הצפייה הנשית בסרט זה תהיה שונה מזו שלי וגם כל הפרשנות שלי לתופעה החברתית היא מן המקום בו אני נמצא, ועל סמך החווית שלי. אישה עשויה לחוות או לפרש את הדברים בדרך אחרת. יחד עם זאת, אני חושב שכל צופה מפרשת או מפרש את הסרט בצורה ייחודית, כמו בכל מקרה.

הדבר השני הוא שלדעתי, לא יכול להיות רק סרט מייצג אחד, או סרט "נכון" לתופעה הזו. בתור "הסרט על תנועת METOO#", זה שצריך להיות המייצג ההיסטורי שלה, "מילה שלה" לא לגמרי עובד. בין היתר בכך שהמוקד שלו הוא לא השורדות של הפשעים, גם אם יש להן מקום נכבד. לא ניתן לעסוק בהיסטוריה על שלל הזוויות שלה רק בסרט אחד, אפילו אם זו היסטוריה קרובה שרבים זוכרים אותה. "מילה שלה" מספר על זווית אחת לשינוי, דרך מבט על התחקיר הראשון שפורסם אודות הארווי ויינשטין, שבמקביל אליו נערך תחקיר אחר על אותו אדם (של רונאן פארו מה״ניו-יורקר״).
כסרט על תחקיר עיתונאי, מדובר בסוג של סרט ז'אנר וזה לדעתי היחס הנכון כלפיו. הוא עדיין סרט על נושא חשוב, אבל מרוב העיסוק בנושא חלק מן השיח מפספס אותו גם כסרט ששואף לא רק לחנך או לתעד את ההיסטוריה, אלא לתקשר עם הקהל שחלקו בא לראות מוצר תרבותי. אפילו בידורי, למרות שקשה לרשום את המילה הזו בהקשר הזה. עבורי, כסרט הוא נופל בהרבה מ"עוזרת אישית" (The Assistant) שבחרתי לסרט השנה בעבר, אבל יש לו גם יתרונות על הסרט שאהבתי, למשל מבחינת נגישות.

יחד עם זאת, בכותרת הסרט כן יש נקיטת עמדה כללית, שכן ניתן לפרש אותה כחלק מן הביטוי "מילה שלה מול מילה שלו", שמוביל לאי-האשמה בתלונות על הטרדה או תקיפה מינית. הסרט מצהיר שהוא לוקח צד באופן כללי, גם אם לא צד משפטי. מבחינתו, הגיע הזמן להשמיע רק את הצד של הנפגעות והמתלוננות, גם כתיקון השליטה הגברית על הנרטיב ההוליוודי. הסרט זועק שהוא מבטא קול נשי. באותה נשימה, עצם הבחירה במילים הללו מראה כי זו לא כל האמת ואלו לא כל הקולות. המילה היא שלה ולא שלהן. יש כאן רצון להקשיב לקול בודד, לכל קול המרואיין בסרט, גם אם הוא למעשה לא עוסק רק בנפגעת אחת אלא בקבוצה גדולה מאוד של נשים.

עם כל הדברים הללו, עלי להודות כי באתי עם ציפיות לא גבוהות במיוחד לסרט, גם מתוך דעה שזה שמנסה להיות חשוב ולא מעמיק, ואף נוצר בין היתר מתוך מחשבה על עונת הפרסים (אירוני בכך שהסרט עוסק בפשעים של אדם ששינה את הדרך בה הוליווד עובדת, בגלל התמקדות בעונת הפרסים). ציפיתי לסרט שאסכים עם המסר שהוא מעלה ועם החשיבות שבעצם הבאת הסיפור שלו, אבל לא בהכרח אוהב את העשייה הספציפית שלו. אולי בגלל הציפיות הנמוכות, מצאתי את עצמי מופתע לטובה מן הסרט, או לפחות מחלקים גדולים ממנו. "מילה שלה" הוא רק תיאור של הסיפור האמתי ולא רק סרט למתעיינים בנושא. הוא סרט טוב ואפקטיבי. כן, הוא דידקטי. כן, יש בו נבל מוחלט ונטול אנושיות. זה נובע מן הסיפור. הוא גם לא סרט שלם ויש בו כמה פגמים, אבל הוא עדיין סרט שאני ממליץ עליו, כל עוד לא חושבים עליו בתור סרט שמגדיר משהו מעבר לסיפור המתואר מן הזווית של העיתונאיות שחשפו את הפרשה.

הסרט מתואר מן הזווית שלהן שכן הוא מבוסס הן על כתבת התחקיר המקורית מהניו יורק טיימס, והן על הספר שכתבו צמד העיתונאיות על אותו מקרה. אלו הן ג'ודי קנטור ומייגן טוהיי והן מגולמת בסרט על ידי זואי קאזאן וקארי מאליגן, בהתאמה. את הספר העיוני עיבדה לתסריט רבקה לנקיביץ', שיש לה קרדיטים כשותפה לפרויקטים מוצלחים כמו "אידה" וסדרת הסרטים "גרזן קטן". על הבימוי מופקדת מריה שרדר, שהופכת לעסוקה למדי בשנים האחרונות, אחרי המיני-סדרה "המורדת" והסרט "הגבר המושלם שלך", שיצא לאקרנים בישראל לפני מספר שבועות. הבחירה בעיבוד הספר על התחקיר שנכתב על ידי העיתונאיות מזכירה במיוחד את "כל אנשי הנשיא" (All the President's Men) – ייתכן שלנצח הסרט המגדיר את ז'אנר הסרטים הדרמטים על כתבים. סליחה מראש מן האוסקרים של "ספוטלייט" ומכך שספילברג ביים את "העיתון". דומה כי "מילה שלה שואב השראה מסוימת מכל הסרטים הללו, אך "כל אנשי הנשיא" הוא הקרוב עליו ביותר במבנה. שרדר וצוותה יודעות איך להבדיל את היצירה שלהן ומדי פעם לשבור הרחק ממקור ההשראה.

למשל, "כל אנשי הנשיא" צולם כולו בתאורה אפלה, יחסית או לא. "מילה שלה" משתמש בטכניקה דומה בעיקר בחלקו הראשון, המציג בכלל תחקיר אחר: טוהיי פרסמה תחקיר בו שתי נשים העידו כי דונלד טראמפ תקף אותן מינית. תחקיר שבסופו של דבר לא מנע מטראמפ להפוך לנשיא ארה"ב, אך כן גרם להטרדות ואיומים מסוגים שונים, הן כלפי הכתבת והן כלפי הנשים שנשחפו בכתבה. האפלה נשמרת לחלק זה של הסיפור, המרחף מעל הסרט כתמרור אזהרה. זאת בעוד רוב הסרט מואר בצבעים חמים יותר. זהו סיפור על יציאה לאור, על התמודדות עם האפלה באופן שלא מבטל אותה או מוחק את הקשיים, אבל משאיר תקווה למען העתיד.

גם מערכת היחסים בין שתי הכתבות חמה והרמונית יותר מן המוצג ברוב הסרטים מסוג זה. לא מדובר בשני הפכים שנאלצים לעבוד יחד, אלא בקולגות שלא תמיד היו שותפות אך יודעת לשאוב השראה אחת מן השנייה ולהשלים זו את זו. טוהיי היא הקשוחה יותר (באופן שמתכתב עם תפקידה של מאליגן ב"צעירה ומבטיחה"), קנטור יודעת להשתמש בחזות הפחות מאיימת שלה. חשוב מאוד לסרט להציג את שתיהן גם כאמהות, המנסות לשלב בין עבודה שדורשת זמינות של 24 שעות ביממה לבין טיפול בילדים. אם טוהיי היא הכתבת המנוסה יותר בתחקירים רגישים כאלו, קנטור היא אמא מנוסה יותר, וכך נוצר איזון באופן בו השתיים מייעצות זו לזו.

אולם, בלב הסרט יש בעיה. אף על פי כי הסיפור מסופר דרך העיניים של העיתונאיות, ברור כי הן עצמן אינן הסיפור המרכזי. כלומר, יש לתת מקום לנשים אשר הסכימו להיחשף בכתבה, או תרמו לה מידע מבלי להיחשף. הדרך של הסרט להציג אותן היא לרוב דרך סצנות בודדות בעוצמה דרמטית משתנה. יוצא הדופן הוא סיפור של עדת מפתח אחת, אותה הסרט מציג כבר בפרולוג הקודם לחלק עליו דיברתי, על מנת לחשוף אותה מתמודדת עם משבר שונה בשלב מתקדם בחייה. היא אמורה להיות סוג של עוגן רגשי אבל יש משהו מעט מאולץ בסצנות עמה, למרות משחק משובח של ג'ניפר אילי.
סצנות חזקות בהרבה מכילות את ההופעה הקצרה של סמנתה מורטון, שמגיעה אף היא בשלב יחסית מתקדם, וגם הופעה של שחקנית מוכרת בתפקיד עצמה, באופן שנראה תחילה מוסתר אבל אז חושף אותה מעידה ומספרת מחדש סיפור אמתי בתוך סרט עלילתי. שחקניות מוכרת אחרות מוצגת דרך קול של שחקניות אחרות ולעתים כפילות גוף. הדבר תורם לתחושה כי הסרט רוצה לחשוף את האמת, אבל גם לשמור על הכבוד של הנשים ולתת להן לקבוע עד כמה הן משתתפות בחשיפה.

התוצאה אינה אחידה ברמתה, דבר שלצערי מצאתי בכל הפרויקטים של שרדר כבמאית עד כה. היא מעמידה כמה סצנות דרמטיות חזקות עשויות היטב, אבל פונה לפתרונות נוחים שלא לגמרי עובדים במקרים אחרים. "מילה שלה" נמשך מעל לשעתיים וכמו בהרבה סרטים אחרים לאחרונה, הן מעט יותר מדי ויש בתוכן כמה סצנות דומות. בעיקר בכל הקשור לדיונים במערכת העיתון, בהם בסופו של דבר כולם נמצאים באותו צד ואין ממש קונפליקט לגבי מה דרך הפעולה הנכונה. דומה כי כל צוות העיתון נרתם למלאכה ולא נכנע לאיומים מבחוץ. אולי זה מה שקרה במציאות, אבל זה לא קולנוע מעניין ורואים את זה לא מעט בסרט.
מצד אחר, דומה כי כל בחירה סגונונית ועלילתית נראית מחושבת, וניתן להגן עליה מבחינה אתית ומבחינה דרמטית. למשל, אין כל מורכבות בייצוג של ויינשטין עצמו, שנוכח בסרט בעיקר כקול זועם ומאיים. הוא כוח מוחלט, האויב שיש להפיל אותו ואת המנגנון שמגן עליו. זה עובד וגם עולה בקנה אחד עם מה שידוע על האיש האמתי. חשבון נפש, או תחומים שעדיין נותרים אפורים לחלק מן הצופים, הם עניין לסרטים אחרים. זהו סרט על המקרה הייצוגי ביותר, זה שבסופו של דבר כן יצר סיפור של טובים מול רעים, דבר שלרוב נפוץ יותר בסרטים מאשר במציאות.

"מילה שלה" הוא לא סרט שממציא את הקולנוע מחדש, או מספר סיפור שטרם סופר. הוא כאמור גם לא סרט שהכל בו עובד ועבורי הוא סרט טוב, אבל לא אחד מן הסרטים הטובים של השנה. בנוכחות שלו על המסכים כנראה כן יש משהו חשוב והוא בהחלט יכול להיות סרט חשוב עבור הרבה אנשים, ואני לא מתכוון רק לנשים. יש בו לא רק הצדעה לעיתונאות, אלא גם קריאה למבט על ההתנהגות גם מצד אלו שלא פוגעים מינית בעצמם, אבל בעבר היה להם נוח להתעלם מן הדברים. הסרט ממש אינו שונא גברים ויש בו כמה וכמה ייצוגים חיובים שלהם, אבל הוא בהחלט מעודד בחינה מחדש של התנהגות, אפילו לא במקרים כה קיצונים. כפי שאמרתי, זה לא רק סרט על נושא היחסים בין המגדרים אלא סרט בז'אנר סרטי העיתונות. הוא חושף את הצביעות של תעשיית הסרטים ההוליוודית בדיוק כמו שהוא גאה להיות ייצוג טיפוסי שלה. למעשה, דומה כי אם איכשהו ויינשטין לא היה האיש שנחשף בתחקיר, הסרט הזה הוא תמהיל כל הסרטים שהוא אהב להפיק ולהריץ לפרסים.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.