• פסטיבל סולידריות 2022: המלצות
  • Confess, Fletch :מחכים לתרגום
  • סרטים שיותר מתמיד צריכים להיכנס לתוכנית הלימודים
  • על סקר 100 הסרטים הגדולים של ״סייט אנד סאונד״
  • פארחה
  • בידיים ריקות
  • סרטים חדשים: סנטה קלאוס וגייז הם האופציה ההגיונית היחידה בסופ
  • ספיישל נטפליקריסמס 2022
  • מסע אל הקולנוע הנורדי 2022: מדריך והמלצות
  • ״הפייבלמנים״, סקירה לסרטו של סטיבן ספילברג
  • רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית
  • הפלא
  • ״פיפ״א: חשיפה״, סקירת נטפליקס
  • ״מילה שלה״, סקירה
  • התפריט
  • ״הדרקון של אבא״, סקירת נטפליקס
  • המירוץ לאוסקר הסרט הבינלאומי: חלק 6 וכנראה אחרון

אימת החודש – נובמבר 2022: "סמייל", "תלויה באוויר", "פרל", "מעורר הביעותים 2"

21 בנובמבר 2022 מאת אור סיגולי

כשזה מגיע לאימת החודש, נובמבר תמיד מביא עמו איזושהי פאניקה קלה. כידוע, המהדורה הבאה כבר תהיה במסגרת סיכום שנה וזאת בעצם ההזדמנות האחרונה שלי לכתוב באופן פרטני יותר על סרטי האימה החדשים שראיתי, רגע לפני שאני נכנס למרתון השלמות ומאגד הכל למהדורה החגיגית של דצמבר. לכן הפעם יהיו ארבעה סרטים בפינה החודשית, שניים מהם חלק מההפצה הישראלית, ושניים מהמדוברים ביותר של התקופה. חלק מהם לא מאוד אהבתי, אבל האמת היא שכל אחד ואחד מהם מצא קהל ולכל הפחות עורר איזשהו דיון.

בנוסף לאלו יש עוד שני סרטי אימה שצפיתי בהם ממש לאחרונה, אבל עליהם אורון הרחיב בסיטואציות קודמות, לכן אתייחס אליהם בקצרה ומחוץ למניין. הראשון הוא "Deadstream" אותו אורון כינה "סטרימת" (אני הייתי זורם גם על "הזרמוות") בדיווח שלו מ-SXSW. אני בדעה ההפוכה לאורון, בעיקר כי לא הסתדרתי עם הכיוון של החלק השני בסרט, זה שדווקא התחבב על רוב האנשים שראו אותו. בחצי השעה הראשונה של "דדסטרים" חשבתי שזה עומד להיות אחד הסרטים המפחידים ביותר אי פעם, אבל מתישהו הבמאים ונסה וג'ורדן ווינטר בחרו לשנות כיוון אל קומדיה בסגנון "מוות אכזרי 2" ו"מוות מוחי", ואיבדו אותי לגמרי. לא רק שמצאתי את הקומדיה לא מבריקה או מצחיקה בעליל, אלא גם הדמות הראשית (אותה מגלם ג'ורדן ווינטר בעצמו) הייתה כל כך בלתי נסבלת שסירבתי לקנות את המהלך הגואל שלה. בזכות חלקו הראשון ושוט הסיום המצוין שלו הוא כן שווה בדיקה, אם זה הסגנון שלכם, אבל אני התאכזבתי ממנו למדי.
הסרט השני הוא "חזרזירה" הספרדי (Piggy/Cerdita), ושם אני יותר מסונכרן עם אורון והטקסט שלו מסאנדנס. גם אני הערכתי בכמה דברים בסרטה של קרלוטה פרדה, במיוחד נקודת הפתיחה שלו, אבל רמת העניין שלי לא החזיקה יותר מדי זמן. אני שומר פתח קטן של הסתייגות כי אולי לא נתתי לו הזדמנות ראויה בעקבות שעת הצפייה המאוחרת בה התיישבתי מולו, אבל באמת שרוב מהלכי הדמויות היו מאוד משונים בעיני, ורובו נמחק לי מהזיכרון די במהירות.

בין אימת החודש הקודמת לזו הנוכחית, סרטים אחרים מהזן המפחיד והמלחיץ קיבלו מקום של כבוד בסריטה. אני כתבתי על "התפריט" שמוקרן ממש כעת בבתי הקולנוע, וגם על "ברברי" שנמצא בדיסני+ ואין ספק שיוזכר מספר פעמים בסיכום השנה המתקרב אלינו; ולירון כתבה על ההתקן החדש במותג "מעורר השאול" שיצא אל הסטרימינג.
כעת אני מגיע להשלים חוב ולהתקדם צעד קדימה לפני שנחתום את השנה הזו, שעל אף נקודת ההתחלה שלה, הביאה יבול אימה מרשים למדי.

"סמייל" – Smile

הסרט הזה הוא אחד מלהיטי האימה של השנה, לא רק בארה"ב מולדתו אלא גם בארץ, ואפילו הבנתי שתדלק לא מעט טיקטוקים מההקרנות. הוא כנראה גם היה מקבל סקירה משלו אם היה לי את האומץ לראות אותו בקולנוע. זה לא שפחדתי מהסרט, כמובן, אלא מהקהל שבא לראות אותו. אבל מעבר לנתוני הקופות שלו אני גם יכול להכריז עליו כהפתעת השנה מבחינתי, לפחות בכל מה שקשור לציפיות מול תוצאה סופית. כל הסימנים המקדימים העידו על כך שמדובר בעוד צ'יזבט חסר השראה כמו נפילות בסגנון "מת או חובה", "הספירה לאחור" או "הטינה", אבל גם אם הוא בהחלט תבניתי, "סמייל" התגלה כסרט שגם עשוי לא רע, וגם יודע איך להבהיל.

זהו סרט הביכורים של פארקר פין, המבוסס בצורה כזו או אחרת על סרט קצר שעשה לפני כמה שנים. במרכזו פסיכולוגית צעירה העובדת במוסד למתמודדי נפש, שמתחילה להאמין שאיזושהי ישות דמונית רודפת אותה, ומבקשת במותה. מכיוון שזה משהו שמאוד קשה להוכיח, היא מגלה שרוב האנשים סביבה חושבים שהיא משוגעת לגמרי, ולכן עליה לפענח את התעלומה לגמרי לבדה ולנסות להציל את נפשה לפני שמאוחר מדי.
את הגיבורה מגלמת סוסי בייקון ("הסודות של איסטאון", "13 סיבות"), ולצדה מופיעים ג'סי ט. אשר כבעלה (איי-טריין מ"הבנים"), רובין וויגרט כפסיכולוגית (היא גם שיחקה פסיכולוגית ב"שקרים קטנים גדולים"), קאל פן וגייל גאלנר ("צעקה").

נראטיבית יש משהו מאוד מוכר ב"סמייל", בעיקר כי המבנה שלו זהה ברמה קיצונית לזו של "הצלצול" מ-2002 (וגם קצת "קחי אותי לגיהנום" ו"משהו עוקב אחרי"), כמעט לרמה של העתק-הדבק. יש לנו אישה צעירה שמקבלת "בירושה" קללה קטלנית, שיוצאת לחקירה, מערבת פנימה את האקס שלה, חושפת סיפור עתיק יומין, פוגשת אנשים שחייהם נהרסו בעקבות הכוח העל טבעי הזה, ומגלה שאולי זה מעבר לכוחותיה. מהבחינה הזו אמנם "סמייל" לא מחדש שום דבר, אבל כן הצליח לעשות את זה באופן אפקטיבי למדי, כי הנה העניין המרכזי: הסרט הזה מבהיל. לרמה שרשמתי לפחות שלוש-ארבע הקפצות מרהיבות. אני חושב שזה הכי משמעותי שהיה לי מאז "רוח זדונית" לפני עשור. כמובן שבמקביל לתגובות הפיזיות שלי גם התעצבנתי על הסרט, כי ההקפצות שלו באמת היו מהזולות ביותר שאפשר לחשוב עליהן, ועדיין הן עבדו עלי. זה נכון שלעשות "בו!" בחדר חשוך זו הצורה הכי נמוכה של הוצאת תגובה מצופה, אבל אחרי שרואים הרבה סרטים שמנסים וכושלים בזה, כשמשהו מצליח לעשות את זה פעם אחר פעם, אני הראשון שאשמח להודות בכך שנוצחתי ואיזה כיף שזה עדיין יכול לקרות.

"סמייל" הוא רכבת שדים בכל אספקט שאפשר לחשוב עליו. הסיפור שלו מטומטם להדהים, אין היגיון בכמעט שום דבר בו, אבל לא רק שמדובר בחווית אימה קלאסית נהדרת, הוא גם באמת נראה מעולה. זה משהו שאולי הפתיע אפילו יותר מההקפצות. יהיה בלתי אפשרי להדביק לו תוויות של מקוריות, אבל יש בו מידת מה של יצירתיות ויזואלית, וכמה רגעי אפקטים ואיפור יוצאים מן הכלל, בטח ברמה גבוהה יותר מרוב מה שקורה שם בחוץ. הקליימקס שלו, למשל, כולל יצור שבאמת מעורר חרדה ומייצר אימג'ים שנצרבו לי בראש. וזה משהו שבאמת לא קורה לי יותר מדי.
בעולם הצ'יזבטים לקהל הרחב, "סמייל" הוא הכי טוב שאנחנו יכולים לקבל. סרט שעל פניו אנחנו רואים כמוהו עשרות בכל שנה נתונה, אבל איכשהו הוא עובד טוב יותר. אני לא מאוד גאה בעצמי על כך שהשטות הזו הבהילה אותי, אבל כשמגיע קרדיט אני אהיה הראשון להרכין את ראשי ולהודות בכך. אין ספק בכלל שאני מתייצב לסרט הבא של פארקר פין, רק שהפעם אגיע עם מינימום ציניות.

"תלויה באוויר" – Fall

סרט אימה נוסף שיצא לבתי הקולנוע בישראל, גם במרכזו צעירה בסכנה מוחשית, הוא "תלויה באוויר" של סקוט מאן. בשונה מ"סמייל" הוא לא זכה לתהודה משמעותית במיוחד כשפגש את הקהל, אבל גם אם הוא אמנם רחוק מלהיות אחד מהסרטים הטובים ביותר שמוקרנים כרגע, כחוויה על המסך הגדול הוא אולי התמורה הכי טובה למחיר הכרטיס שאפשר למצוא. מסוג הסרטים שיכולים לגרום לסחרחורת ואיבוד אוריינטציה, שעל אף תקציבו המצומצם, סוחט ממש טוב את האלמנטים שלרשותו.
דבר זהה נוסף בין הסרט הזה ל"סמייל", הוא שגם הפעם לא מדובר במתכונת עלילתית מורכבת או אינטליגנטית במיוחד, אלא יותר תירוץ להפגנת שרירים קולנועית. זה מתחיל כאשר בקי, מטפסת הרים אקסטרימית (גרייס קרלוין קורי) מאבדת את בעלה בתאונת טיפוס, ומתקשה להתאושש. חברתה הטובה (וירג'יניה גארנדר מ"האלווין" ו"כל המקומות המוארים") מופיעה יום אחד בפתח ביתה ומציעה לה להצטרף אליה למשימה מוגזמת במיוחד, לטפס על אנטנה גבוהה באמצע המדבר, לפי דבריה המבנה הרביעי בגובהו בארצות הברית. כך, חברתה טוענת, תוכל בקי להתמודד עם האבל ולהמשיך את חייה. או משהו. מפה לשם בקי מסכימה והשתיים פוסחות על כל האזהרות שנועדו רק לאנשים שפויים, ומנסות לכבוש את המגדל הגבוה. כאשר הן מגיעות לפסגה של המבנה החלוד והמאוד לא בטיחותי, הסולם מתפרק ונופל, וכעת הן תקועות קילומטרים מעל הקרקע, ללא יכולת להזעיק עזרה, ואם זה לא מספיק גם כמה מטענים רגשיים בין השתיים מוצאים את דרכם לפני השטח.

ההשוואה הברורה של "תלויה באוויר" היא איפשהו בין "המדרון" ל"כח משיכה", שניים מהסרטים הבולטים והטובים ביותר של האלף החדש. אלו אילנות גבוהים מאוד, ש"תלויה באוויר" לא יוצא הכי טוב מהצבתו לצידם. בהחלט צריך לעקוף מנטלית את כל מהלך האירועים חסר הפשר שמביא לכך ששתי בחורות צעירות תקועות על מגדל שידור בגובה של מעל האייפל, בטח כשהתהליכים הרגשיים שלהן לא מאוד מפותחים (מצד שני, זה לא ש"כח משיכה" היה תסריט של נואה באומבך, כן?).
אז אמנם זו דרמת הישרדות יותר מאשר סרט אימה, אבל סקוט מאן הבמאי כנראה הבין שהחלק הנראטיבי לא בדיוק החוזק של היצירה שלו, ולכן השקיע המון באלמנטים אחרים שעובדים סבבה. המצלמה של מקרגור (אין שם פרטי), שגם אחראי על "ויוואריום", מייצרת את החרדה הראויה כדי להכניס אותו לטריטוריות הז'אנר, ולהוציא כמה אפקטים ממוחשבים בעיתיים, הסרט מאוד מרשים בלשכנע אותנו שאנחנו באמת נמצאים בין שמיים לארץ. בנוסף, הסרט מוטבע מתחילתו ועד סופו במוזיקה גדולה מהחיים של טים דספיק שגם אם לעיתים היא ההגדרה של יותר מדי, מעניקה לסרט המון.
"תלויה באוויר" הוא לא איזו פסגה קולנועית (סליחה) ורחוק מלהיות צפיית חובה, אבל על המסך הגדול אני מאמין שהוא יכול להיות הנאה גדולה, אפילו שהוא מתפרש על פני 107 דקות, שזה בערך עשרים יותר ממה שהוא צריך.

"פרל" – Pearl

יש לי קטע מאוד משונה עם השחקנית הבריטית מיה גות' – ראיתי כמעט את כל הסרטים בהשתתפותה, ואיכשהו אני לא מצליח לזכור אותה באף אחד מהם. בין אם זה "השורד" מ-2015, סרט האסונות שמאוד חיבבתי "אוורסט", "תרופה לשלמות"/"מרפא לבריאות" שגם אתו ביליתי זמן לא מבוטל, "סוספיריה" שאני כל כך אוהב או "היי לייף" הביזאר של קלייר דני. מכל הסרטים האלו יש אימג'ים שנשארו אתי, אף אחד מהם לא קשור אליה. לא בטוח אם האשם הוא בי או בה, אבל מה שאני יודע בוודאות זה החל משנת 2022 המצב יהיה שונה לגמרי, וזה בזכות "פרל", בו היא לא רק השחקנית הראשית אלא גם חתומה על תסריט והפקה.
אז רגע לפני שאנחנו נכנסים לענייני סרטו של טיי ווסט, אני ממש חייב לדבר על גות', כי היא מעניקה פה את אחד התפקידים הכי טובים בסרט אימה של התקופה האחרונה. למעשה, זו אחת מהופעות השנה שלי באופן כללי. אנחנו אוהבים לקטר ובצדק רב על זה ששחקניות בסרטי אימה לא זוכות לכבוד המגיע להן, בטח לא לפרסים (אניה טיילור-ג'וי של "המכשפה", טוני קולט ב"תורשתי", אוסי דייויס מ"הבאבאדוק", רבקה הול ב"תחייה" או "בית הסיוטים", לופיטה ניונגו מ"אנחנו" והרשימה לא נגמרת), ולמרבה הצער מיה גות' ו"פרל" בהחלט לא הולכים לשנות את זה. אפילו שהמירוץ לאוסקר בקטגוריית השחקנית הראשית השנה הוא הכי צפוף מזה שנים, עדיין מתסכל לחשוב שהיא לא תהיה חלק ממנו כי מגיע לה.

גות' מגלמת את האישה על שמה קרוי הסרט, אותה כזכור כבר פגשנו השנה בתצורה קצת אחרת, כאישה קשישה ורצחנית בסרט "X". "פרל" מתרחש כמה עשורים לפני כן, ממש באותו הלוקיישן של בית החווה המבודד, והדרך לעשייתו גם היא סיפור בפני עצמו. זה קרה כשטיי ווסט התכונן לצילומי "X" אבל בעקבות חוקי הקורונה נאלץ להיכנס לבידוד, ובזמנו הפנוי החליט, יחד עם גות' שגילמה בו תפקיד כפול, להשתעשע ברעיון לסיפור מקדים. הוא הציע את הקונספט ל-A24 והם החליטו לזרום על זה, הרבה לפני ש"X" התגלה כהצלחה, והעניקו לו את התקציב לצלם באותו הלוקיישן בדיוק. כך אנחנו מובאים לאותה החווה המבודדת, רק בימי סוף מלחמת העולם השנייה, ובשוט פתיחה זהה ל"X" נכנסים לעולמה של פרל, צעירה מבית מסורתי שמחכה לשובו של בעלה משדה הקרב, ומפנטזת על חיים כרקדנית על מסך הכסף.
זו הייתה יכולה להיות דרמה קטנה על החלום ושברו, אבל זה כמובן לא משהו שיעניין את ווסט, והוא החליט לקחת את זה למקום קצת אחר. על אף שהסרט מעוצב כמו מלודרמות של שנות החמישים – מהמוזיקה ועד הפונטים של הכותרות – הוא הולך למקומות אפלים למדי, כאשר פרל, בחורה שקשה לשייך לה יציבות נפשית מרשימה במיוחד, נדחפת אל השיגעון בחסות אימה השמרנית והעולם שטורק בפניה את דלתותיו.

את הקולנוע של טיי ווסט אפשר לאפיין כחימום על אש קטנה, מהסוג שמתחיל לאט, ואז פתאום מתברר שהקלחת מבעבעת ואין איך לברוח. האמת היא שאני לא ממעריציו הגדולים, אבל כמו עם השחקנית/מוזה שלו, התפיסה שלי לגביו השתנתה לחלוטין השנה בעקבות שני הסרטים שלו. "פרל" לעיתים באמת הרבה יותר מלודרמה מוזיקלית מאשר סרט אימה, ובו ווסט אפילו מנסה את כוחו בסיקוונס מחזמרי משונה למדי, ומבחינתי זה עבד. לא רק כי נראה שווסט מגיע אל הסגנון הזה מאהבה גדולה, אלא גם כי הכל ב"פרל" פשוט נראה מעולה. זה סרט עם תבנית עלילתית מאוד לא מתוחכמת, אבל העשייה הקולנועית מיומנת מספיק כדי להטריד ולהצחיק. ווסט יודע איך להרשים עם אלמנטים טכניים, אבל גם לתת את כל הכבוד שבעולם לשחקנית שלו – השיא הוא מונולוג ארוך של פרל, בשוט סטטי (כזה שמזכיר את "תחייה", שכבר פעם שנייה שאני חוזר אליו באופן אגבי בהקשר של הסרט הנוכחי), בו גות' פשוט מרסקת את הפריים. טור דה פורס של שחקנית צעירה שסוף סוף קיבלה את החומר הראוי, ונלחמת על כל ביט ורפליקה בו.

האמת היא שעדיין לא החלטתי עם "פרל" טוב יותר מ"X" (אני נוטה לכיוון השני), אבל לא רק שהוא מחווה מעוותת וכיפית לעולם קולנועי ישן, הוא גם סיבוב ניצחון של מיה גות', ששוט הסיום כבר הפך למם אינטרנטי ובצדק רב, והיא לבדה מצדיקה לעזוב הכל ולראות את הסרט הזה.

"מעורר הביעותים 2" – Terrifier 2

זה אולי אחד הסיפורים הכי גדולים של עולם האימה ב-2022, משהו שבאמת קשה להאמין שקרה.
אם אתם קוראי אימת החודש אדוקים, אתם בטח זוכרים את הופעתו של ארט הליצן אצלנו. זה היה בספטמבר של 2018, אז כתבתי על סרט אימה קטן וקיצוני, במרכזו הליצן הקולנועי הכי מפחיד אי פעם, בפער. סרטו של דיימיאן לאונה, על בסיס סרט קצר שלו בו הופיע מוקיון הסיוטים ההוא, אמנם נעשה בתקציב של כלום ושום דבר (35 אלף דולר. "סמייל", לצורך העניין, תוקצב ב-17 מיליון), אבל הכסף שכן שהיה הושקע במקום הנכון. "מעורר הביעותים", שהרשתי לעצמי להעניק לו שם עברי, היה לאחד הסרטים הכי קיצוניים ודוחים שאני זוכר, הרבה יותר מסרטים עם פי שלושה מהתקציב שלו.

לאונה החליט לקחת את צעד קדימה ולעבוד על סרט נוסף, למרות שהקודם לא היה הצלחה גדולה במיוחד, לפחות על פי המדדים המוכרים של הקולנוע ("מעורר הביעותים" יצא להפצה מצומצמת שנתיים אחרי שנצפה לראשונה בפסטיבלים, ומהר מאוד הגיע למדיה הביתית). הוא לקח את הדמות המחרידה שלו ויצר סביבה מיתולוגיה שלמה, כאילו מדובר במינימום פרדי קרוגר או ג'ייסון וורהיס, ויצא לצלם סרט נוסף שאמנם היה בתקציב גבוה הרבה יותר (בערך פי שבע) אבל עדיין זעום ביחס לכל דבר אחר. אבל אם הסרט הקודם היה משהו כמו שמונים דקות בלוקיישנים מצומצמים, "מעורר הביעותים 2" כבר נמתח על – וגם אני לא האמנתי כששמעתי על זה לראשונה – שעתיים ורבע.
זה נכון שבעולם הקולנוע הנוכחי שעתיים ורבע זה כבר אורך של סרט אולפני ממוצע, אבל אנחנו בטריטוריות אחרות. מעט מאוד סרטי אימה, בטח עצמאיים, מעיזים לעשות דבר כזה. בטח כשלרשותם תקציב שנמוך מהוצאות יח"צ של סרט רגיל.
והנה העניין שהפך את הכל למופרך אפילו יותר – זה עבד. כלומר, לא בהכרח ברמת האיכות, על זה נדבר עוד מעט, אבל הסרט יצא למספר מוגבל של בתי הקולנוע ועשה את הבלתי יאומן. "מעורר הביעותים 2", סרט המשך אכזרי מאין כמוהו לסרט קטנטן שמעט מאוד אנשים ראו, בלי שחקנים מפורסמים או תקציב שיווק, הכניס מעל 11 מיליון דולר תוך חודשיים. סכום פסיכי בהתחשב בכל נתוני הפתיחה שלו. אפילו הבמאי היה בהלם.
כנראה שמותג אימה חדש נולד. ואנחנו היינו פה הראשונים לזהות (טוב, אולי לא הראשונים, אבל בטופ מאה כנראה).

על העלילה המופרכת של "מעורר הביעותים 2", שהפעם הולך למקומות של פנטזיה, לא אפרט, אבל אומר שהסרט מוסיף למורשת של ארט הליצן שתי דמויות מרכזיות. האחת היא לורן (סיינה שו), נערה מתבגרת שאיבדה את אביה לאחרונה ולה יש קשר מסתורי עם ארט הליצן; ועוד ילדה קטנה (אמלי מקליין) שלוקחת את הסרט למקומות חדשים של אימה.
כמו בסרט הראשון, לאונה מתגלה כאשף בכל מה שקשור לעיצוב לוקיישנים וארט (הא!). כאמור כסף הרבה אין, אבל השימוש בתאורה ובחללים מאוד מרשים איך שלא מסתכלים על זה. הסרט נע בטריטוריות של סוריאליזם שמסיט את תשומת הלב מדלות החומרים, ומצליח להיות מסויט בכל זאת. אבל אפילו זה פרוטות בהתחשב במה שהסרט הזה בא לעשות – להגעיל ולזעזע אותנו כמה שניתן.

בהקשר הזה מתגלה גם מפלתו של "מעורר הביעותים 2", כי בשונה מקודמו אני לא מצאתי אותו מפחיד בכלל, אבל באמת שמדובר באחד הסרטים הכי קיצוניים ואכזריים שראיתי בימי חיי. כך שמצד אחד הוא הרבה פחות אפקטיבי מהסיבוב הקודם, אך מאדך מרגיש כמו סרט שאסור היה שייעשה. עבודת האיפור בסרט הזה היא מרהיבה, וסצנות הרצח הסדיסטיות והמרתיעות, שנמצאות בו מהרגע הראשון ועד האחרון, יכולות להרחיק גם צופים מנוסים. זה מגיע לשיא בסצנה שכנראה עוד ידובר בה רבות, בה ארט רוצח נערה כלשהי, במשך דקות ארוכות של עינויים לא סבירים, שרק הולכים ומחריפים. אני באמת הייתי בהלם תוך כדי הצפייה.
ועדיין, כל הגועל והרשעות בעולם לא יכולה להציל סרט עם מעט מאוד עלילה על פני מעל לשעתיים. עם כמה שארט הליצן הוא יצירה גאונית בעולם האימה, מהעיצוב שלו ועד ההופעה מקפיאת הדם של דיויד הווארד ת'ורנטון, סרט לא יכול להישען על שוק-וואליו בלבד. כולי הערכה ותדהמה לכישרון והחזון האומנותי של לאונה, אבל בעיני אורכו של הסרט הוא בעיקר ירייה ברגל. ושבירת העצמות. ושפיכת חומצה. ועקירת עיניים. וקילוף עור. ותלישת פרצוף.

בנימה ראויה זו נסיים את אימת החודש של נובמבר, ונמשיך אל סגירת 2022 ממש עוד מעט. אם תרצו, אתם מוזמנים לכתוב לנו בפייסבוק (של סריטה או של חתולשחור) על סרטי האימה שלדעתכם חשוב שאשלים לקראת סיכום השנה.