• פסטיבל סולידריות 2022: המלצות
  • Confess, Fletch :מחכים לתרגום
  • סרטים שיותר מתמיד צריכים להיכנס לתוכנית הלימודים
  • על סקר 100 הסרטים הגדולים של ״סייט אנד סאונד״
  • פארחה
  • בידיים ריקות
  • סרטים חדשים: סנטה קלאוס וגייז הם האופציה ההגיונית היחידה בסופ
  • ספיישל נטפליקריסמס 2022
  • מסע אל הקולנוע הנורדי 2022: מדריך והמלצות
  • ״הפייבלמנים״, סקירה לסרטו של סטיבן ספילברג
  • רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית
  • הפלא
  • ״פיפ״א: חשיפה״, סקירת נטפליקס
  • ״מילה שלה״, סקירה
  • התפריט
  • ״הדרקון של אבא״, סקירת נטפליקס
  • המירוץ לאוסקר הסרט הבינלאומי: חלק 6 וכנראה אחרון

"התפריט", סקירה

18 בנובמבר 2022 מאת אור סיגולי

זה קצת מוזר לכתוב את זה ככה, בהתחשב בקונטקסט והכל, אבל הדרך הכי טובה להגיע אל הסרט החדש "התפריט" היא במקרה. זה מסוג הסרטים שאם לא מתכוננים אליהם, אם פשוט נתקלים בהם מתוך סקרנות עיוורת, תוצאה של החלטה ספונטנית או כששאר ההקרנות בסינמפלקס מלאות, הם יעבדו כמו קסם. לא בהכרח כי הוא מלא תפניות והפתעות, אלא כי לטובה ולרעה הוא משחק עם ציפיות. בעולם שבו אנחנו דורשים לדעת הכל על הכל ומחפשים ערכים מוחלטים לפני שאנחנו מתחייבים על משהו, האפקט שלו עלול להיפגע.
לכן, לפני שנמשיך, אומר זאת: אם משהו בסרט הזה מעורר את סקרנותכם, נסו אותו בלי לברר יותר מדי. ייתכן ותאהבו, ייתכן ולא, אבל חוויה זו תהיה. אם אתם רוצים לדעת קצת יותר בנוגע לדעתי לגביו, המשיכו אתי. בכל מקרה, מה שאני בוודאות יכול להבטיח לכם הוא טקסט נטול ספויילרים לחלוטין, אז הקריאה בטוחה גם למי שטרם צפה.

"התפריט" (The Menu) הוא מהסרטים שכמעט ולא נתקלים בהם, בטח מחוץ לעולמות הסטרימינג, בטח בהפצה הישראלית. הוא מאוד קשה לסיווג ז'אנרי (איפשהו בין קומדיה שחורה, לדרמה, לסאטירה, לאימה) ולכן קהל היעד שלו לא לגמרי ברור, הוא נעשה בתקציב בינוני של 35 מיליון דולר תחת לשעבר-פוקס-כיום-דיסני, והשחקנים שלו אולי מפורסמים אבל הם לא כוכבים שהוכיחו את עצמם כמייצרי להיטים. כלומר, כבר מנתוני הפתיחה שלו אנחנו צריכים להיות שמחים מאוד שהוא קיים ומצא את דרכו אלינו.
בפן האופטימי, יש בו כמה דברים שיכולים למשוך קהל ולהפוך אותו ללהיט קטן, על אף צניעותו והטון המאיים שלו. למשל שנקודת המוצא שלו היא כזו שהוכיחה את עצמה עשרות פעמים בעבר, משהו שמזוהה עם אגתה כריסטי וממשיכי דרכה: סיפור מלא מסתורין ורב דמויות המתרחש בלוקיישן מרכזי אחד, שקירותיו הולכים וסוגרים עלינו. הפעם זוהי קבוצת אנשים אקלקטית למראה ממעמד גבוה, שעולה על מעבורת בדרכה לאי קטן שם קבע את מקומו אחד השפים הגדולים של זמננו, אמן קולינרי יוקרתי ומחוזר. לאחר סיור קצר, ילוו המבקרים אל תוך המסעדה החדשה של השף, ויקבלו הזדמנות לעבור חוויה אקסלוסיבית (ויקרה בהחלט) מתפריט שנחשף להם מנה אחרי מנה. זאת כאשר נקודת המבט שלנו הצופים היא בעיקר דרך צעירה שנקלעה למקום כמעט במקרה, דמות חיצונית לעושר והסנוביזם הכללי, והיא הראשונה לזהות שמשהו שם איננו כשורה.

לא רק "רצח על האוריינט אקספרס", "גרין רום", "משחקי ציד" ו"פארק גוספורד" סללו את דרכו של "התפריט", אלא גם תת-ז'אנר נוסף שבשנים האחרונות קיבל טרנדיות שיכולה לתדלק כמה מאמרים ומחקרים: הצד האפל של העשירים והמפורסמים, והנקמה של המעמד הנמוך.
זה כמובן לא עניין חדש. לואיס בונואל וקלוד שברול עשו ככה שם לעצמם פחות או יותר, אבל איכשהו באלף החדש המעמד העליון זוכה ליותר ויותר חצי ביקורת: "פרזיטים" זוכה האוסקר כמובן, "רצח כתוב היטב" שחולק עם הסרט הזה שוט סיום כמעט זהה, המשכו "תעלומה יוונית", "משולש העצבות" השבדי שמוקרן כעת בקולנועים, "מסור חשמלי מקטיפה" בנטפליקס, "אתה הבא בתור" ו"מי שעומד מאחורי" שלקחו את זה למקומות קיצוניים משלו, ואפילו "תברח" יכול להיות חלק מזה. הטלוויזיה גם לוקחת בזה חלק פעיל עם "הלוטוס הלבן" ובעיקר "יורשים". כאן גם מתגלה הדי.אן.איי של "התפריט", כי בינו לבין סדרת הדגל של HBO יש לא מעט במשותף.

התמונות באדיבות פורום פילם

את "התפריט" כתבו סת' רייס ו-וויל טרייסי, שאמנם אין להם רקורד קולנועי כלל, אבל בטלוויזיה הם בליגה הגבוהה ביותר. טרייסי הוא מכותבי התוכנית של ג'ון אוליבר, וגם, או אולי בעיקר, חלק אינטגרלי מ"יורשים" (שהעניקה לו שני פרסי אמי), גם היא לא חוסכת שבטה מהמעמד העליון. רייס, שותפו לכתיבה, כבר היה מועמד לארבעה פרסי אמי בזכות היותו חלק מצוות הכותבים של תכנית הלילה עם סת' מאיירס (הוא גם היה בצוות הכותבים של טקס האמי עצמו).
טרייסי איננו הקשר היחיד של "התפריט" לסדרת הדרמה הטובה ביותר שעדיין רצה, אלא גם הבמאי – מארק מיילוד. כמו התסריטאים גם הוא לא בדיוק שם מוכר בעולם הקולנוע, להוציא את עבודתו על "עלי ג'י: הסרט", אבל בטלוויזיה הוא כנראה אחד הבמאים הטובים ביותר בנמצא. מיילוד ביים והפיק ל"יורשים" (עליה זכה בשני פרסי אמי), אבל גם ל"הפמליה", "חסרי בושה", "משחקי הכס", "הרומן" ועוד.
אם יש משהו ששלושת האנשים מאחורי "התפריט" יודעים לעשות, זה לתקוע סיכות בבלון המנופח של המעמד העליון השבע, המרוצה מעצמו, אבל גם חסר הביטחון, שסובל מתסמונת המתחזה, והמאוד לא מאושר באופן כללי.

כמי שאחראים על כמה מרצועות השידור השנונות והחריפות ביותר בטלוויזיה של ימינו, יש הרבה ציפיות מהפרויקט הקולנועי הראשון שלהם. זה מקבל משנה תוקף כשמביטים בקבוצת השחקנים שנרתמו ל"התפריט": אניה טיילור-ג'וי, בקלות אחת השחקניות הבולטות של דורה ("המכשפה", "גמביט המלכה", "אתמול בלילה בסוהו"); רייף פיינס, בקלות אחד השחקנים הטובים ביותר אי פעם ("רשימת שינדלר", "מלון גרנד בודפשט" והקטע ההוא עם וולדמורט); ניקולס הולט שהפך מילד-שחקן חמוד ("רווק פלוס ילד") לתוספת מעולה בכל דבר שהוא נמצא בו ("המועדפת", הסדרה "קתרינה"); אהובת הבמה והמסך הקטן ג'ודית' לייט ("פשע אמריקאי", "טרנספרנט"); המועמדת לשני אוסקרים ג'נט מקטיר, ג'ון לגיזאמו, הונג צ'או ("השומרים" של HBO ובקרוב "הלוויתן") ועוד פרצופים מוכרים יותר או פחות.

השמות האלה הם חרב פיפיות, האמת, כי מצד אחד הם מקור משיכה מצוין, אבל מאדך גם עלולים לייצר אכזבה מסויימת. בתמונה הכללית זה סרט שהוא כיף מרושע ומרוכז, אבל אם מפרקים אותו ומסתכלים בנפרד על כל אלמנט שמרכיב אותו, הדברים נראים קצת אחרת: למצוא בו היגיון כלשהו תהיה משימה חסרת תכלית, לרוב המוחלט של השחקנים אין הרבה עם מה לעבוד, וגם אם לקהל הממוצע הוא ייתפס כאלים ואפל ביחס לרוב הסרטים, לאלו שמורגלים בקולנוע קיצוני הוא מרגיש עצור למדי. במהלך הצפייה ניסיתי לחשוב מה היה קורה אם הסיפור הזה היה מגיע אלינו דרך הקולנוע הקוריאני, למשל, וכמה רחוק היה אפשר לקחת אותו.
שלא תבינו אחרת, יש מידה לא מועטה של אפלה וסיאוב ב"התפריט", אבל בעיני לפחות הוא נתקע בהילוך שלישי. כך יוצא שהמערכה האחרונה הייתה בעיני החלק החלש ביותר שלו, עם כמה פתרונות עלילתיים שלא לגמרי הצלחתי לקנות עד הסוף, והרגשה של חוסר החלטיות מצד היוצרים. בנוסף, וזו אולי האכזבה הכי גדולה, המתקפה שלו על העשירים לא מאוד מתוחכמת או חריפה. אלו דברים שראינו בעבר, והלא רחוק במיוחד.

וכאן אני מחזיר אותנו למה שכתבתי בהתחלה – אם לא מכירים את האנשים מאחוריו, אם לא מגיעים אליו עם מעמסת ציפיות לספק לנו מנה כזו או אחרת (סליחה), אם מניחים את הרציונל בצד ולא מחפשים בציציות, "התפריט" הוא סרט מהנה מאוד, כזה שהוציא מהצופים שאתי באולם פרצי צחוק רמים ואפילו השתנקות בהלה פה ושם.
זה מתחיל בכך שהסרט נראה מעולה מתחילתו ועד סופו. מעיצוב הלוקיישנים ועד התאורה, הוויזואליה של "התפריט" מצליחה לשמור על רמת טריות ורעננות אפילו ששמונים אחוז ממנו מתרחש באותו החלל. זה הדבר הכי פחות מובן מאליו שאפשר לחשוב עליו, ולכן קרדיט רב מגיע למיילוד הבמאי והצלם פיטר דמינג, שידוע כיד ימינו של לא אחר מדיויד לינץ' (יחד עבדו על "טווין פיקס", "מלהולנד דרייב" ו"כביש אבוד"), כמו גם זה שחתום על "ממעמקי הגיהנום", "מוות אכזרי 2" ו"קחי אותי לגיהנום". גם העריכה של כריסטופר טלפסן ("מקום שקט", "מאניבול") לא מאבדת קצב ושומרת על רמה גבוה של עניין בכל מאה וקצת הדקות.
עוד הצלחה של הסרט היא שני השחקנים הראשיים בו. כמובן שמרייף פיינס אנחנו לא מצפים לפחות מהטוב ביותר, אבל עדיין כיף לראות אותו נועץ שיניים בתפקיד משונה להפליא, שאולי לא יחזיר אותו לאוסקר לראשונה מאז 1996 (אני לגמרי בהכחשה שהגאון לא קיבל מועמדות כבר 26 שנה), אבל מאפשר לו למתוח שרירים וקצת ליהנות. אין פה משהו ברמת הנבלים שלו מ"ברוז'" או "דרקון אדום", אבל האיש הזה הוא אגדה. חובה עלינו כחברה לראות כל תפקיד שלו. אליו מצטרפת אניה טיילור-ג'וי, שחקנית שאני לא תמיד זורם איתה, אבל השנה הוכיחה לא רק ורסטיליות אלא גם יכולת מעוררת השתאות להשתלט על סצנות בין אם בסרט הזה, או הופעתה גונבת ההצגה ב"אמסטרדם" (שם התמודדה מול רוב השחקנים בעולם, בהתחשב בכמות הפרצופים המוכרים בבלגן של דיויד או. ראסל).

פיינס וטיילור-ג'וי הם סיבה מספיק טובה לצפות ב"התפריט", אבל ממש לא היחידה. נכון, הוא ללא ספק יכל להיות טוב יותר, אבל הוא מצחיק, אכזרי יחסית, נראה נהדר, והדקות שלו חולפות ביעף. אני לא באמת יודע למי להמליץ עליו, אם להיות כן, אבל אם לחזור להתחלה, הוא באמת כזה שאם תגיעו אליו בראש פתוח ומינימום מידע מקדים, הוא כנראה יתפוס אתכם ויעניק לכם כמה רגעים קולנועיים שיעשו לכם טוב ורע במקביל. בהתחשב ברוב הסרטים שאנחנו נחשפים אליהם, זאת עסקה טובה למדי.