• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״טהורה״ מכניס את סידני סוויני למנזר

אימת החודש – אוגוסט 2022: "יתומה: ההתחלה", "התמימים", "תחייה", "מה שישעיהו ראה"

27 באוגוסט 2022 מאת אור סיגולי

בכל מה שקשור ל-2022 באימת החודש, לא היה ספק שמהדורת מאי הייתה המוצלחת ביותר מבחינת יבול הסרטים שבה, עם שניים שנמצאים בראש רשימת האימה של השנה ועוד סרט מהנה למדי. זה הרבה יותר ממה שקרה בשאר שבעת החודשים עד כה (אם כי גם בהם היו כמה יציאות שכדאי לבדוק), ובהחלט לא חשבתי שאוגוסט ייתן פייט. בהסתכלות על ההיסטוריה בת תשע השנים של אימת החודש, זה איננו חודש מבשר גדולות. אבל הנה זה קרה.
אני חצי מרמה כי בעצם ראיתי שישה סרטי אימה החודש, אבל בחרתי מהם את הטובים ביותר. אל דאגה, השניים הנוספים, שהיו לגמרי ראויים בדרכם, יצוצו בטח בהמשך. בינתיים, יצאה לנו מהדורה משובחת במיוחד. או לפחות שלושה רבעים ממנה.
הסרטים החודש מורכבים מאחד שאפילו מצא את עצמו בבתי הקולנוע בארץ (והוא בפער החלש ביותר), סרט נורבגי שלאחרונה זכה להישג משמעותי למדי, אחד הסרטים המדוברים מסאנדנס, ומשהו מאוד עוכר שלווה מאתר הסטרימינג Shudder.

מחוץ לגבולות אימת החודש, אוגוסט הביא לנו בשורות מעולם הז'אנר והאימה דרך "אין מצב" של ג'ונתן פיל שזכה לניתוח משולש ועמוס של עופר, אורון ולירון (אני טרם צפיתי בו אז, ולכן נעדרתי); "הטרף", הפריקוול לסרט האקשן מהאייטיז, עליו כתב עופר, שזכה לשבחים מקיר לקיר בזמן שאני שהשתעממתי בו לרמה שבדקתי בקרדיטים האם טרנס מאליק ביים אותו ולא שמתי לב; אורון התייחס ל"פשעי העתיד" המאכזב של קרוננברג; ואני הארכתי בדברים על "365 הימים הבאים", שגם הוא סוג של אימה.
הכיף פשוט לא מפסיק.

"יתומה: ההתחלה" – Orphan: First Kill

קשה לחשוב על רעיון מיותר יותר מאשר פריקוול ל"יתומה" מ-2009, סרט שאולי לא חייבים לאהוב אבל אי אפשר שלא להעריך את הטוויסט שלו, בעיני אחד הגדולים של תקופתנו. אפילו מעבר לכך שחשיבותו התרבותית היא בכך שהחזיר לקולנוע תת-ז'אנר שהיה מוכר ופופולרי בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים (ימי השלטון הרפובליקני של רייגן ובוש האב), בו משפחה אמריקאית מושלמת מאויימת על ידי חדירתו של גורם זר וחורש רעות שיאיים על שלמותה ("חיזור גורלי", "במרומי הפסיפיק", "היד שמנענעת את העריסה") ובכך מעיד על רגרסיה שלנו כחברה – האפקט הכי מרכזי של הסרט המהנה ההוא היה התגלית של סופו. נשאלת השאלה האם יש בכלל טעם להשקיע זמן בסרט בו אלמנט החרדה הגדול ביותר כבר מוכר לנו. זה יכול ללכת למקומות מאוד לא מוצלחים, או בעיקר להיות סתם סחיטה מתישה של רעיון שפעם היה מוצלח.
אם אתם לא מכירים את מותחן האימה של חאום קולט-סרה ואת התפנית המפתיעה שלו, אני מפציר בכם להמשיך הלאה לסרט הבא של אימת החודש, ועל הדרך למצוא דרך לצפות ב"יתומה" בהקדם. זאת מכיוון ש"יתומה: ההתחלה" הוא חזרה אחורה, ואהיה חייב להסגיר את מה שהתרחש בקודם. אז זהירות (כמובן שלא אספיילר את זה החדש).
מוכנים? הנה מגיעים ספויילרים לסרט הראשון.

שנתיים לפני שהגיעה לפתחה של משפחת קולמן בכסות של ילדה יתומה ממזרח אירופה בשם אסתר, הפסיכופטית הסרבית בת ה-33 לנה, מצאה את עצמה בארצות הברית על ידי התחזות אחרת לילדה תמימה, הפעם כזו שנחטפה. הפריקוול נפתח ב-2007, כאשר לנה מצליחה לברוח מהמוסד הסגור בו אושפזה לאחר רצח של משפחה, ומעמידה פנים שהיא ילדתם האבודה מזה ארבע שנים של טרישה ואלן אולברייט, זוג אמיד מאוד, להם בן מתבגר בשם גונאר.
בזמן שאלן, צייר במקצועו, מתרגש ונדהם מחזרתו המפתיעה של ילדתו הקטנה, לאחר שכבר איבד תקווה שאי פעם יראה אותה בחיים, טרישה נראית קצת מעט יותר מרוחקת, ובאמת יש לה כמה סיבות טובות. לנה, לראשונה עוטה על עצמה את התפקיד של אסתר, לא לגמרי מרימה הצגה משכנעת. התכנית שלה בהתחלה היא פשוט לשדוד את המשפחה ולברוח לטובת חיים חדשים, אבל הדדי-אישיו, נקרא לזה ככה, שלה משאירים אותה בבית רחב הידיים. וכמו "יתומה" הראשון, גם כאן מכינים לנו טוויסט שאמור לשמוט את הקרקע תחת רגלינו, ואף להצדיק את הפריקוול.

הדבר הראשון, וכנראה היחיד, שמדהים בכל הסיפור הזה הוא שאת אסתר/לנה עדיין מגלמת איזבל פורמן. ב-2009 היא הייתה בת 12 כגילה של אסתר (לא של לנה), ובגלל שהיא שחקנית מוכשרת הצליחה לשכנע גם כשמתגלה שהיא מבוגרת בשני עשורים. ב-2022 היא כבר 25, וזה כבר אתגר גדול יותר. אני ראיתי בשנה שעברה את פורמן בסרט בו היא מגלמת סטודנטית בנבחרת החתירה של הקולג' (היא הייתה מעולה), אז לחשוב שהיא צריכה כעת לשחק ילדה בת עשר זה די סטרץ'. אבל, ראו איזה פלא, פורמן מצליחה לעשות את זה. גם כי אנחנו כבר יודעים שהיא לא ילדה קטנה אז קל להשהות את אי האמון, גם כי בסרט השתמשו בכפילי גוף וזוויות מצלמה כדי להקטין אותה מול שאר האנשים, וגם כי היא באמת שחקנית נהדרת.
ואם בשחקניות נהדרות עסקינן, איזה כיף לראות את ג'וליה סטיילס, פה בתפקיד טרישה, אמא של אסתר. סטיילס פרצה לקולנוע עם "עשרת הדברים שאני הכי שונאת אצלך" (כשאיזבל פורמן הייתה בת שנתיים) ועדיין ממלאת את המסך בנוכחות מצוינת עם תפקיד שמצריך ממנה לא מעט. בעיני היא סיבה מספיק טובה כדי לראות את הסרט הזה. אבל צריך לדעת למה נכנסים.

את "יתומה: ההתחלה" כתב דיויד קוגשול ("גירוש שדים בקונקטיקט 2: רוחות ג'ורג'יה") וביים ווילים ברנט בל ("השטן שבפנים", "הילד" והמשכו), ובזמן שאני מאמין שזה בכוונה, כדאי להזכיר שהם עשו סרט מאוד מטומטם. זה מתחיל ממש בדקות הראשונות עם סיקוונס ההמלטות של לנה. לא שאנחנו מצפים שמוסד סגור בסרביה של 2007 יהיה אלקטרז, אבל אי אפשר לקבל אפילו חצי ברצינות את הקלות שבה לנה מצליחה למצוא את דרכה לחופשי בלילה מושלג עם שביל הגופות מאחוריה. הם אפילו לא התאמצו להקשות עליה. החפיפניקיות הזו מלווה את הסרט בכל דקה ממנו לרמה שגם אני, שמעולם לא נעלמה לי ילדה וצצה כעבור ארבע שנים, פשוט לא הבנתי באיזה עולם זה מתרחש. ואני כמובן לא מדבר על ההורים, פוסט טראומה וזה, אלא על כוחות הביטחון והרשויות הסוציאליות. אף אחד לא עושה בדיקת די.אן.איי לילדה שמופיעה יום אחד בסרביה ואומרת, היי אני חטופה מאמריקה, קחו אותי, נשבעת שאני לא רוצחת סדרתית? אפס סבירות.

ומילה לגבי הטוויסט, שכמובן לא אסגיר או אפילו ארמוז לגביו, אבל כבר ראינו אותו. למעשה, יותר מפעם אחת, גם בסרט תיעודי ידוע וגם בעוד סרט שראיתי ממש לאחרונה ואני לא מצליח להיזכר איזה כי כבר יש לי יותר מדי שיט בראש בשלב הזה. הטוויסט אמנם מאפשר לסרט להגיד משהו קצת יותר מתוחכם על אמריקה השבעה והמעמד הגבוה, אבל לא לוקח את זה רחוק מספיק, וגם מייצר מצב מאוד בעייתי בגינו לא מצאתי אף אחד להיות בעדו במהלך הסרט, וזה חטא גדול מאוד. אולי באתי עם ציפיות גדולות מדי, אבל "יתומה: ההתחלה" לא מספיק מותח או מלחיץ כדי להצדיק את העצלנות התסריטאית שלו. ואיך אומרים? הקודם היה יותר טוב.

"התמימים" – The Innocen / De Uskyildge

בפרסי הקולנוע הנורווגים, פרס אמנדה, שחולקו בשבוע שעבר לא הייתה הפתעה גדולה כש"האדם הגרוע בעולם" לקח את פרס הסרט הטוב ביותר, כמו גם לשחקנית ריינטה ריינסווה, או לתסריט שכתבו יואכים טרייר (שגם ביים) ושותפו אסקיל ווגט. בכל זאת מדובר באחד הסרטים הנורווגים הבולטים של השנים האחרונות, כמו גם אחד הסרטים הטובים ביותר של השנה החולפת, כפי שלא פספסתי הזדמנות להזכיר.
מה שכן היה יוצא דופן ברשימת הזוכים הוא שטרייר הפסיד את פרס הבימוי ולא סתם לאיזה מישהו, אלא לשותפו ל"האדם הגרוע בעולם" אסקיל ווגט! מסתבר שהוא היה עסוק במיוחד ב-2021 כשבמקביל עבד על סרט נוסף – "התמימים", שהוקרן במסגרת שבוע של במאים בקאן הקודם ואני מעט מופתע שלא צץ באף פסטיבל קולנוע ישראלי מאז (עדכון לאחר הפרסום: הסרט הוקרן במהלך פסטיבל אוטופיה). כמובן שהייתי חייב לבדוק מי לקח את פרס הבימוי מטרייר, ומכיוון שידעתי שמדובר בסרט מעולמות הז'אנר, התרגשותי הייתה כפולה ומכופלת.

ב"התמימים" ווגט חוזר אל טריטוריה שחקר בעבר יחד עם טרייר בסרט "תלמה", העוסק בנערה שמגלה בעצמה כוחות על טבעיים שמסבכים אותה כהוגן. הפעם הוא הולך שכבת גיל נמוכה יותר, ילדים בגילאי היסודי. הסרט נפתח כאשר משפחה בת ארבע נפשות עוברת לבית חדש בשכונה קטנה מחוץ לעיר, בעקבות מקום עבודתו של האבא. לאידה הפעוטה (ראקל לנורה פלוטום) המעבר מאתגר במיוחד כי לא רק שהוא מתרחש בחודשי הקיץ אז קשה למצוא חברים חדשים בגלל החופש, אלא גם כי היא צריכה לדאוג לאחותה הגדולה אנה (אלווה ברינסמו רמסטד) הנמצאת על הרצף האוטיסטי. ואכן, הדברים מתחילים קצת מסובך, אבל אז אידה פוגשת ילד בן גילה או קצת מבוגר יותר, בן (סם אשרף) והוא מראה לה משהו ממש מגניב – הוא מצליח להזיז דברים בעזרת המחשבה. לא משהו מורכב מדי, רק אבנים קטנות או פקקי בקבוקים, אבל בהחלט יוצא דופן. במקביל אנה מתחברת עם אאישה, ילדה ממשפחת מהגרים (מינה יסמין ברמסת' אשיים), שנראה שמצליחה לחדור מתחת לשכבות התודעה של אנה ולתקשר איתה ברמה שהיא מעבר למילים. אבל מה שמתחיל כמו שעשועי קיץ של ילדים מקבל תפנית די מפחידה כשמסתבר שהכוחות של בן הולכים וגדלים ובנוסף, איך לנסח את זה בעדינות, הוא מתגלה כפסיכופט מוחלט.

הראש נזרק למיני סרטים שהשתמשו באותה המסגרת העלילתית, בין אם כמה מפרקי "אקס מן", "כרוניקה בזמן אמת", "המוטנטים החדשים" וכמובן "תלמה". עם זאת, "התמימים" הולך למקום אחר. ואם לזרוק סרט נוסף למדורת הניים-דרופרינג הזו, אפשר להזכיר דרמה נורווגית מעולה אחרת מהזמן האחרון, "זהירות, ילדים" (שני הסרטים חולקים את אותו העורך, ינס כריסטיאן פודסטאד) שאמנם הייתה ריאליסטית אבל עסקה בדינמיקה הרגישה במיוחד של ילדים ומשפחותיהם במקום קטן.
"התמימים" מתרחש כולו באור יום סקנדינבי, לא בדיוק האווירה שנצפה לראות בה סרטי אימה מהסוג הזה, אבל ככל שהוא מתקדם הוא הופך להיות הרבה יותר אפל, מביא למסך סצנות מאוד מפתיעות וקשות לצפייה (אחת שכוללת חתול כמעט גרמה לי לעצור), והוא כולו, באמת שמההתחלה עד הסוף, יצירה קולנועית שמקשה להסיר ממנה את העיניים. אהבתי הגדולה ל"האדם הגרוע בעולם" שרירה וקיימת, אבל אני יכול לראות מדוע תעשיית הקולנוע הנורווגית העניקה את פרס הבימוי לווגל על הסרט הזה. על אף שזהו רק הפיצ'ר השני שלו, הוא מציג פה יכולות מדהימות של בימוי ומצלמה ושחקנים, שנעים בין אימה לדרמה באופן שהוא נוגע במופת.

אל ההתלהבות שלי מהסרט אפשר להוסיף את הליהוק שמצא את הילדים המדהימים האלה, כולם ללא יוצא מן הכלל אדירים בתפקידים מאוד לא פשוטים, וגם את הצילום של סטורלה ברנדת' גרוולן ("עוד סיבוב", "וונדי", "שלי", "איילים" ו"ויקטוריה", מה שכנראה הופך אותו לאחד הצלמים הגדולים בעולם כרגע), המוזיקה, הסאונד והעריכה. כשזה מגיע לסרטי אימה מהפן היותר מתוחכם או מורכב, "התמימים" הוא אחד התדהמות הגדולות שלי מהזמן האחרון כי אני יושב וצופה בו, וחושב, אינעאל העולם, איך לא מדברים עליו ברמה של "הכניסו את האדם הנכון"? ממש כאילו כל מה שחסר לו בשביל להיות קלאסיקת אימה מודרנית הוא הלוגו של A24 בתחילתו. וככה אני עובר את רוב הצפייה, המום איך ההמונים לא חוגגים את הסרט הזה. מה לא בסדר, שאלתי את עצמי. ואז הבנתי.

בעיני, וזה בטח משתנה מצופה לצופה, יש אלמנט אחד – אחד בלבד – שמונע מ"התמימים" להחזיק כל הדרך והוא שפשוט אי אפשר למצוא בו היגיון. ואני כמובן לא מדבר על זה הריאליסטי. אין דבר קל יותר מלקבל בהבנה חוסר ריאליזם בסרטים. אנחנו יכולים, ואולי באיזה משהו מקום מייחלים, לדמויות שיתעופפו באוויר, שיישרדו פיצוץ ממרחק של מטר, שיביסו חיות בר בידיהם החשופות או שיתאהבו בקריסטן סטוארט. הכל טוב. הבעיה היא כשסרט מאבד היגיון פנימי ולנו אין איך לעקוב. כלומר, אין שום בעיה שבנג'מין באטון יהפוך להיות צעיר יותר בכל יום שיעבור, אבל אם ברבע השעה האחרונה הוא יביס דרקון בעזרת היפנוזה, זה יראה לנו מוזר.
העניין עם "התמימים" הוא שאין המשכיות או סיבה לכוחות המיוחדים וההתפתחות שלהם – אלא אם כן פספסתי משהו מהותי, אבל נראה לי שלא. לא בטוח אם בן, אאישה ואנה הופכים לבעלי מתת בגלל שהם גרים באותה שכונה, קרובים זה לזה, או שסתם זה צירוף מקרים. ההתפתחות של בן מ"קארי" עד לג'ין גריי היא משונה למדי, וזה גורם לכל החצי השני של הסרט להיות סימן שאלה אחד גדול.

אני עדיין מחשיב את "התמימים" כאחד הסרטים הטובים שראיתי השנה כי כזו עבודה קולנועית מדהימה, עם אימג'ים שלא יצאו לי מהראש, זה בהחלט לא משהו לבטל רק כי התסריט לא חשב על דברים עד הסוף. מבחינתי זוהי חובת צפייה לכולם, רק קחו בחשבון את האלמנט המתסכל שמגיע עמו.

"תחייה" – Resurrection

מאז שהפציעה רבקה הול לחיינו ב-2006, בחסות כריסטופר נולאן ו"יוקרה", אני יכול לחשוב על לפחות ארבע מועמדויות לאוסקר שנלקחו ממנה שלא בצדק: על "בבקשה תני" ב-2010, "כריסטין" ב-2016, על כתיבת התסריט לפיצ'ר הביכורים שלה "חוצה את הקו" כמו גם הופעתה ב"בית הסיוטים", שניהם בשנה שעברה. בין לבין הול הבריטית הביאה את האינטנסיביות שלה ל"המתנה", "גנב עירוני", "פרוסט/ניקסון" ו"ויקי כריסטינה ברצלונה" כמו גם גיחות משכורת ב"איירון מן 3" ו"גודזילה נגד קונג". מדובר, די בקלות, באחת השחקניות הכי טובות שעובדות כיום.
ועל אף כל אלו, ייתכן והשנה היא נתנה לנו את ההופעה הטובה ביותר שלה (או לפחות פייט ראוי ל"כריסטין") עם אחד מסרטי הסאנדנס המדוברים של 2022, "תחייה", שכתב וביים אנדרו סמנס. גם על זה היא לא תהיה מועמדת לאוסקר, אז כבר עכשיו אפשר להתבאס מעונת הפרסים הקרובה.

התפקיד של הול ב"תחייה" הוא פשוט מושלם בשבילה כי הוא מאפשר לה לעשות את מה שהיא יודעת לתת הכי טוב – לברוא דמות אמינה וריאליסטית שמגיעה עד הקצה, ולתפוס אותנו הצופים בצווארון ולמשוך אותנו יחד איתה אל התהום.
עדיף לא לדעת הרבה לפני הצפייה בסרט הזה, אז אתייחס ממש לדקותיו הראשונות כסוג של טיזר. הול מגלמת את מרגרט, בריטית שחיה בארה"ב ומגדלת שם את בתה היחידה, והיא אשת קריירה מוצלחת, עצמאית ויציבה. את הפן הרומנטי בחייה היא משקיעה בבחור נשוי ממקום עבודתה שעמו היא נפגשת פה ושם, כזה שבעיקר מספק לה את הצרכים, אם לצטט את בלו הדב מ"ספר הג'ונגל" למרות שאני לא בטוח שזה ראוי במקרה הזה ספציפית.
אבל מה שקורה עם מרגרט זה שיום אחד, בכנס מקצועי, היא מזהה מישהו בקהל, מישהו שנראה בדיוק כמו טים רות', ותוך רגע עוברת מה שאי אפשר לכנות אחרת מאשר התמוטטות עצבים. היא נמלטת מהמקום ומתייחסת לכל העניין כהזיה, אבל כשהאיש הזה צץ שוב ושוב בסביבתה, היא מבינה שהיא לא מדמיינת אותו. כאישה החזקה שהיא, מרגרט באה להתעמת אתו, ואחרי מספר הכחשות הוא אומר לה "התינוק שלך אצלי בבטן".
זה כל מה שאני רוצה שתדעו.

אמנם הוא יותר מותחן פסיכולוגי מסרט אימה, אבל "תחייה" הולך די רחוק מבחינת הקיצוניות שלו. ולא מדובר במשהו שרואים על המסך (הסרט ברובו משולל אלימות), אלא בתכנים שהוא מתעסק בהם. זה שיט די אפל מה שקורה שם, והוא מייצר תמונה אינטנסיבית מאוד, אך גם אמינה למדי, של התמודדות עם אבל, פוסט טראומה ומשחקי שליטה. זה ללא ספק אחד מהסרטים עוכרי השלווה שראיתי לאחרונה, גם הוא לפעמים קצת מאכזב בבחירה שלו על טקסטואליות לפני ויזואליה.
"תחייה" מייצר פער די מעניין בכל מה שקשור לכלל הידוע בקולנוע "תראה, אל תספר", כי הרבה מאוד מהמידע שמגיע אלינו עושה זאת דרך מלל. השאלה היא מה יותר אפקטיבי. למשל, מצד אחד מאוד מאכזב שאת ההיסטוריה האכזרית של מרגרט אנחנו מקבלים דרך מונולוג ארוך-ארוך מפיה של הול, שפשוט מספרת לדמות חיצונית מה שבעצם קרה לה. מצד שני, הול כל כך מעולה בשוט הלא סביר הזה שקשה לחשוב על דרך טובה יותר להסביר לנו מה הסיפור שלה. לי זה הזכיר, ואני מצטער מראש על חילול הקודש, את המונולוג המדהים של ריצ'רד ברטון ב"מי מפחד מווירג'יניה וולף", כזה שמצד אחד מרגיש תיאטרלי ועצל תסריטאית, ומצד שני טור-דה-פורס של שחקן מול מצלמה.

רק בחלקו האחרון "תחייה" לוחץ על הדוושה ומכניס אותנו למערכה האחרונה והיחסית קיצונית שלו מבחינת מה שרואים, ושם ההתנגשות הזו בין הול לרות' היא חומר לספרי ההיסטוריה. הם נותנים את כל מה שיש להם, וזה מרהיב לצפייה. אני באופן אישי פחות השתגעתי על הטון האמביוולנטי שנבחר לסיום, למרות שיש לו את היתרונות שלו. "תחייה" בטח ימשיך להדהד ויהיה אחד לסרטי הז'אנר הגדולים של השנה, וזה בהחלט מגיע לו. אני איכשהו הרגשתי שהוא קצת קטן מסך חלקיו, אבל יש בו מספיק הצלחות כדי לקדם אותו מעלה ברשימת תיעדופי הצפייה.

"מה שישעיהו ראה" – What Josiah Saw

אחרי שבדקנו מה מארי ראתה בינואר, הגיע הזמן לישעיהו (סליחה שלקחתי חירות מטופשת עם עברות השם. פשוט ג'וזייה נקרא כמו פריט לבוש לנערות) בסרטו של וינסנט גרשו על פי תסריט של רוברט אלן דיטס. הסרט הוקרן בכמה פסטיבלי ז'אנר במהלך 2021 לפני שהגיע ל-shudder, בסקרימפסט אפילו זכה בפרסי הצילום והאפקטים, ואיכשהו בעיני לא קיבל תהודה מספיק חזקה, או לפחות כזו שאני מאמין שמגיעה לו.
זה אמנם סרט עם קצב קצת אחר, יש בו משהו מתעתע ולא לגמרי אחיד, אבל לא רק שהוא עשוי מדהים – באמת מדהים – הוא גם אפל בקטע מוגזם, הולך מאוד רחוק, כולל בתוכו כמה שחקנים אהובים במיוחד ורגעים בלתי נשכחים.

קשה קצת לתאר אותו כסרט אימה, לפחות לפי שתי המערכות הראשונות שלו (האחרונה היא אימה כל הדרך), אבל אם על "תחייה" כתבתי שהוא קטן מסך חלקיו, פה המצב הפוך לחלוטין. יש בו משהו שמרגיש גדול מאוד, כמו רומן רחב יריעה מרהיב ומפורר נפש על שולי אמריקה.
החלק הראשון מתרחש בבית חווה מרוחק ומתפורר בעיירה שכוחת אל, שם חי תומס גרהאם, בחור מעט מעורער, יחד עם אביו הדומיננטי ג'וזייה. וכשאני כותב "דומיננטי" אני מתכוון כמובן ל"חתיכת חלאה שלא ברא השטן". די ברור שמשהו בדינמיקה של השניים האלו לא בריא, וששום דבר טוב לא ייצא מזה. אל העיירה הזו מגיעה חברת קידוחים בעלת השם המאוד מחשיד "devlin oil" (שמן השטן, אם מישהו חרש ועיוור פספס), שרוצה לקנות את החלקה של גראהם כדי שתוכל להעביר דרכו צינור נפט, אבל ישעיהו מסרב למכור, בטח לאחר שהוא חווה התגלות רוחנית כלשהו כשלילה אחד נגלית לפניו רוחו של אשתו המתה.
החלק השני מתרכז באח האמצעי למשפחת גרהאם, אלי, שהוא דפיקות מסוג אחר, היה בכלא, חי בקראוון מתפורר וחייב הרבה כסף לראש ארגון פשע. בחלק הזה הסרט משנה טון לדרמת מתח, כאשר אלי מצטרף לשוד שמשתבש ויודע שהדרך היחידה שלו להתחיל חיים חדשים היא דרך הכסף שמציעה חברת הקידוחים. לכן הוא מחליט לאסוף את אחותו הצעירה ולנסוע אל בית ילדותם כדי לסגור את העסקה. זוהי מארי, צלמת סטילס שבשונה מאחיה בנתה לעצמה חיים טובים ונורמטיביים יחסית, אבל לא רק שהעבר עדיין רודף אותה, גם ניסיונותיה להיכנס להיריון גובים ממנה מחיר. החלק השלישי הוא כאשר אלי ומארי מגיעים אל הבית, לראשונה מזה שנים, ושם הרבה דברים ילכו לעזאזל די מהר.

המבנה של הסרט די מוכר, אין פה הרבה חדש, ובכל זאת הוא דווקא היחסית פחות יציב בסרט המרשים והמטריד הזה. אפיוני הדמויות לא לגמרי אחידים, ואפשר להתווכח על חשיבות המערכה השנייה שיכלה להיות קצת יותר מהודקת ורלוונטית לסרט. בנוסף, לי היה קצת קשה עם השימוש האינטנסיבי במוזיקה שהלחין רוברט פייסיור (שהיה נגן הצ'לו בפסי הקול של "הרוכב" ו"לבלוע", חשוב לי שתדעו). בפני עצמה היא בדיוק מה שהסרט צריך, כזו שעל ההתחלה מכניסה למצב של חרדה ואימה, כך שהיא באמת אפקטיבית אבל גם הרבה – הרבה! – יותר מדי.
באופן כללי יש איזשהו אלמנט של הגזמה בסרט. הצילום מאוד עמוס, מאוד מושקע, והעריכה אינטנסיבית מאוד. עם זאת, לעומת המוזיקה, באלמנטים האלו זה בעיני רק שדרג את הסיפור שלא תמיד מתקדם חלק. להשוואה, האווירה של הסרט מאוד הזכירה לי את "האפל והמרושע" מ-2020, שגם הוא הלך על אותו עולם קולנועי. עם זאת, שם התוצאה הייתה שעמום מוחלט שאני לא מצליח להיזכר ממנו בדבר. זה לעומת "ישעיהו" שכמה מהרגעים בו נצרבו אצלי, והיה לי קשה מאוד להסיר עיניים מהמסך גם כשרציתי. גם הטוויסט שמגיע לקראת הסוף, שכבר ראינו מספר פעמים בעבר, עשוי ממש טוב.

אם הדברים האלו לא משכנעים אתכם לראות אותו, תנו לי לדבר אתכם רגע על הקאסט, כי פה אני ממש מתרשם ממה שגרשו הצליח להשיג, פלוס הפתעה מקומית שאזכיר בסוף.
את תומס מגלם סקוט הייז, שכבר גילם דמויות על הקצה למשל ב"בן האלוהים" הבלתי נסלח של ג'יימס פרנקו, וצץ בתפקידי משכורת בדברים כמו "ונום" ו"עולם היורה: עולם חדש". יש פה לינק קצת לא נוח בין בעיות נפשיות ונטיות לאלימות, קלישאה שאפשר כבר לוותר עליה, אבל לפחות הייז מוכר את זה היטב, גם אם מבחינת ה-PC ייתכן ויש פה בעיה רצינית. מי שמגלם את ראש משפחת גראהם הוא רוברט פטריק, שהצליח להשיל מעצמו האייקוניות של הופעתו ב"שליחות קטלנית 2: יום הדין" ונכנס לשלב מופלא בקריירה שלו בו הוא פשוט הפסיכופט הכי טוב שיש – בין אם "חרשות סלקטיבית" או הסדרה "פיסמייקר". האיש הזה חדשות טובות לכל דבר שהוא נמצא בו.
את שני האחים הנותרים לבית גראהם מגלמים ניק סטול וקלי גארנר, וזו סיבה לשמחה מכיוון אחר. על סטול קראתם מספר פעמים בסריטה מטעמי, בין אם בעקבות נוכחותו ב"האנטר האנטר" ובין אם בפרויקט האוסקר עם "בחדר המיטות" או תחילת הקריירה שלו עם "איש ללא פנים". סטול רשמית חזר, וזה יופי כי הוא שחקן מצוין. אחד מתפקידיו היותר מצמררים של סטול היה ב"ילד רע" של לארי קלארק בשנת 2001, שם השתתפה גם קלי גארנר שבסרט הזה מגלמת את אחותו, כך ש"מה שג'וזייה ראה" הוא בעצם איחוד לא רשמי ומרגש של הסרט המופלפ ההוא.
יש עוד שמות גדולים בתפקידים קטנים יותר, למשל ג'ייק וובר ("הומלנד"), ובמיוחד הופתעתי מהנוכחות של זוכה האמי טוני הייל בתפקיד דרמטי כבעלה של מארי. אין לי מושג את הצליחו להחתים אותו על הסרט הזה, אבל כל הכבוד.

ההפתעה המקומית שהזכרתי מקודם התרחשה באמצע הסרט, כאשר לפתע נכנסת לסיפור צוענייה בשם ג'ינה. איך שהיא הופיעה על המסך אמרתי לעצמי שאין סיכוי שהשחקנית הזו איננה ישראלית וזה כל כך שיגע אותי שעצרתי את הסרט והלכתי לחקור. שמה של השחקנית הוא דנה ניימרוד ובזמן שה-IMDB לא נתן עליה יותר מדי מידע, לא לקח לי הרבה זמן למצוא את הפרופיל הישראלי שלה בפייסבוק. הייתי מאוד מרוצה מעצמי על זה, גם אם זה מוציא אותי סטוקר. אבל בסדר, זה היה לצורכי מחקר. היא, כמו שאר הקאסט, מצוינת והצטערתי שהתפקיד שלה מוגבל בזמן. במבט על שאר אנשי הצוות נראה לי שהבנתי איך הגיעה לפרויקט הזה – אחד ממפיקי הסרט הוא איש בשם רן ניימרוד, שזהו הסרט הראשון עליו הוא חתום. נקווה ששמותיהם יצוצו שוב בעתיד.

זאת אימת החודש להפעם, ארוכה מבדרך כלל, אבל פשוט לא יכולתי לשמור את כל הטוב הזה לעצמי. אני אחזור גם בספטמבר עם סרטים חדשים, ובינתיים אתם תמיד מוזמנים לדלג את דף הפייסבוק חתולשחור של קבוצת חובבי סרטי אימה, שלעיתים נוטים להתדיין על הסרטים של אימת החודש, אז אני מעודד בהתלהבות.