פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר – עונה 2, פרק 9: "הצבע ארגמן"

רצף הפסדי האייטיז של סטיבן ספילברג הגיע לסופו ב-1985, אבל זו הייתה עצירה מטלטלת. סרט הקולנוע השמיני של הבמאי הצעיר, "הצבע ארגמן" (The Color Purple), הפך להיות מסיפור הצלחה ללוזר הגדול ביותר בתולדות האוסקר עם 11 מועמדויות אך בלי אפילו זכייה אחת (הוא חולק את ההישג הזה עם "נקודת מפנה" ב-1977). אבל יותר מזה, על אף שנדמה שהאקדמיה דחפה אותו בכל קטגוריה אפשרית, מועמדות בימוי לספילברג לא הייתה חלק מהן. סוג של שוקר, בטח בהתחשב בכך שהוא זכה בפרס איגוד הבמאים.

המפלה הקיצונית הזו בטח הייתה קשה לספילברג בשעתו, כי "הצבע ארגמן" היה הניסיון הראשון שלו מחוץ לעולמות הז'אנר אותם שכלל והביא לגבהים חדשים מ"מלתעות" ועד "אי.טי." ו"שודדי התיבה האבודה". ספילברג כבר נחשב אז לאחד הקולנוענים החזקים והחשובים של דורו, הוא כבר ביים שלושה סרטים שהועמדו לסרט הטוב ביותר והוא עצמו היה מועמד שלוש פעמים לפרס הבימוי (לא בהכרח עם אותם סרטים), אבל כנראה שהוליווד לא מיהרה לשים אותו בשורה של הבמאים "הרציניים" שלה. זה גם המשיך קצת לאחר מכן.
שנתיים לאחר הזובור האוסקרי הזה, סרט המלחמה שלו "אימפריית השמש" לא נרשם אצל האקדמיה יותר מדי (הסרט היה מועמד לשישה אוסקרים, אבל אף אחד מהם לא סרט, בימוי או תסריט), וספילברג נטש את הדרמות חזרה אל עולמות הפנטזיה עם "לנצח" ו"הוק", שניהם לא נחשבים לפסגות יצירותיו. אבל הקולנוען רק העמיד פנים שהוא מנמנם, כי כולנו זוכרים איזו סערה מושלמת הוא יצר שמונה שנים אחרי "הצבע ארגמן".

לפני שצוללים פנימה אל דרום ארה"ב של תחילת המאה העשרים, אזכיר שהפרק הזה מסמן את תום העונה השנייה של הפרויקט (לינקים לכל הפרקים, בסוף הפוסט), אם כי יהיה פרק בונוס אז אנחנו עוד לא נפרדים מהאייטיז.

עוד לפני האוסקר…

מבוסס על ספרה זוכה הפוליצר של אליס ווקר שיצא לאור בשנת 1982, "הצבע ארגמן" מביא את סיפור התבגרותה וחייה הלא קלים של סילי האפרו-אמריקאית, שנולדה ממש בימיה האחרונים של המאה ה-19. אמנם על פניו היא חיה בעולם שאחרי העבדות, אבל זה שהקונגרס חתם על ניירות בטח לא אומר שהקושי היה קרוב להסתיים. הסרט מתחיל כאשר סילי מביאה לעולם את ילדה השני, כמו הראשון גם הוא תוצר של אונס מצד אביה. לאחר מכן היא נשלחת להתחתן עם מיסטר, גבר מחליא ונורא בכל אספקט שגם מפריד בינה ובין אחותה, האדם היחיד שיש לה בעולם. התהליך של סילי הוא מאישה שמעולם לא הייתה ברשות עצמה, למישהי שעומדת על שלה, בעיקר בזכות הנשים השחורות האחרות בחייה – סופיה שדרכה העצמאית ממיטה עליה חורבן, ושוגר, שהקשר ביניהן מתהדק ומקבל גם מאפיינים רומנטיים.

ספילברג קרא את הספר והחליט שזה חייב להיות הפרויקט הבא שלו, ועל כן חיזר אחרי ווקר בברכתו של המוזיקאי קווינסי ג'ונס, שחתום גם על ההפקה וגם על המוזיקה (אחד הסרטים הבודדים של ספילברג שלא הולחן על ידי ג'ון וויליאמס). לתפקיד הנחשק של סילי לוהקה קומיקאית לא מוכרת בת 30 שנולדה לשם קארין איליין ג'ונסון אבל התפרסמה בשם אחר – וופי גולדברג. זאת הייתה הופעתה הראשונה בקולנוע.
גם שניים מהשחקנים המרכזיים בסרט לא היו פרצופים מוכרים במיוחד. אופרה ווינפרי הייתה ידועה כמגישת טלוויזיה אבל מעולם לא שיחקה בסרט, ולדני גלובר זאת הייתה שנת הפריצה יחד עם "העד" ו"סילברדו".

כבר מהרגע הראשון שתי מחלוקות בלתי נמנעות העיבו על העיבוד הקולנועי ל"הצבע ארגמן". הראשון הוא הדיסוננס בין הבמאי והחומר – אמנם זה בטח היה ברמות נמוכות יותר מאשר אם היה קורה היום, אבל זה שגבר לבן מחליט שהכי חשוב לו לספר את סיפורה של אישה שחורה ולהט"בית הרגיש מוזר. מצד שני, המחשבה שבשנות השמונים במאית שחורה תקבל להנהיג הפקה בסדר גודל כזה (15 מיליון דולר. בחישובי אינפלציה כיום זה מעל ל-35 מיליון) זה סוג של מדע בדיוני. זה מבאס, לא נעשה להוליווד הנחות על זה, אבל אין מה לעשות.
הדבר השני שהרגיז לא מעט צופים, עם דגש על "צופים" ולא "צופות", הוא שבכל עלילת הסרט אין גבר אחד שאיננו זוועה של בן אדם. על פי "הצבע ארגמן" כל הגברים כולם הם אלימים כי הם חלשים, ורעים כי הם לא מסוגלים להתמודד עם כלום. הרבה אנשים לא נגנבו על זה וגם טענו שהסרט משריש סטריאוטיפים על גברים שחורים.

עם זאת, הביקורות תמכו, הקהילה השחורה כן אימצה את הסרט בסופו של דבר, והצופים הגיעו לראות, הופכים את "הצבע ארגמן" להצלחה גדולה – עם 142 מיליון דולר, הוא התמקם כסרט השישי הכי מכניס של 1986 (הוא טכנית יליד 1985, אבל זה בגלל שיצא לבתי הקולנוע ממש בתום דצמבר) ולאחד הטקסטים הכי משמעותיים של הנראטיב השחור בקולנוע.

מסלול ההפסד של "הצבע ארגמן"

את 1985 כבר פגשנו פעמיים בעבר בהקשר של האוסקר. הפעם הראשונה הייתה עם הזוכה של אותה שנה, "זיכרונות מאפריקה" כחלק מפרויקט הזוכים, ועם "נשיקת אשת העכביש" בעונה הנוכחית בחלק המוקדש לוויליאם הארט. לכן את החלק הזה של הפרק נעשה קצת אחרת.

"הצבע ארגמן" נכח בכל מקום במהלך העונה. הוא היה מועמד לחמישה פרסי גלובוס הזהב, כולל סרט-דרמה ובימוי, עם זכייה בפרס השחקנית הראשית; ה-NBR הכריז עליו כסרט השנה; ספילברג עצמו כאמור זכה בפרס איגוד הבמאים; ומנו מייהס קיבל בזכותו מועמדות לאיגוד התסריטאים. לכן לא היה זה מפתיע כאשר בהכרזת המועמדים שמו הוזכר ב-11 קטגוריות, כלומר פחות או יותר כל מקום אליו יכל להיכנס, מלבד ההלם הגדול של פרס הבימוי (החליף אותו אקירה קוראסווה של "ראן", כך שאני בטוח שספילברג התנחם בזה), וההלם היותר קטן של מניעת פרס השחקן הראשי מדני גלובר.
"זיכרונות מאפריקה" חלק אתו את אותו מספר המועמדויות. לאחריהם ניצבו "הכבוד של פריצי" ו"העד" עם שמונה, ו"נשיקת אשת העכביש" עם ארבע.

אבל מעבר לשיא השלילי של הסרט, הוא גם עשה היסטוריה קטנה וחשובה: לא פחות משלוש שחקניות מהסרט הועמדו לפרסים – וופי גולדברג כשחקנית ראשית, ואופרה ווינפרי ומרגרט אייברי כשחקניות משנה. זאת פעם ראשונה ששלוש שחקניות שחורות היו מועמדות בטקס אחד. גולדברג הפכה לשחורה היחידה בכל שנות השמונים שהייתה מועמדת בקטגוריה הראשית.

אני מאמין שההימורים לא היו לצד "זיכרונות מאפריקה", בטח בהתחשב בכך שספילברג לא הועמד כבמאי, אבל בטוח שלא הרבה הימרו שהתבוסה של "הצבע ארגמן" תהיה כל כך מוחלטת. הוא הפסיד לסרטו של סידני פולאק את פרסי הסרט, התסריט, המוזיקה, הצילום והעיצוב האומנותי; את פרס השחקנית הראשית ל"מסע לבאונטיפול"; את שחקנית המשנה ל"הכבוד של פריצי"; את פרס השיר ל"לילות לבנים"; את פרס האיפור ל"מסכה"; ואת פרס התלבושות ל"ראן".

בדיעבד, ואולי אפילו כבר אז, ההפסד נראה די הגיוני. לא רק שהוליווד עדיין הייתה חשדנית לספילברג למרות כל הכסף שהוא הכניס לה (כמו שקרה עם רון הווארד ו"אפולו 13"), אלא שגם, ואסור אף פעם לשכוח את זה, האקדמיה היא ממסד די גזעני. כלומר, לא בהכרח שהם שונאים שחורים אבל במיוחד בתקופה ההיא החבורה הזו הייתה מאוד מאוד גברית ומאוד מאוד לבנה. סרטים על הנראטיב השחור, אפילו כשלא הלבנים הם הנבלים, לא לגמרי עניינו אותם.
אמנם "הנהג של מיס דייזי" זכה ארבע שנים לאחר מכן, אבל זה סרט שהגיבורה שלו מאוד לבנה. כדי למצוא זוכה שעוסק באופן בלעדי בגיבור אפרו-אמריקאי נצטרך להתאפק 28 שנים תמימות עד ל"12 שנים של עבדות".

האם ההפסד היה מוצדק?

"הצבע ארגמן" הוא סרט שייסחוב על עצמו את פלונטר פוליטיקת הזהויות לכל מקום, וקשה מאוד להפריד את זה מחוויית הצפייה, היום כמו אז. והאמת היא שבצפייה הנוכחית שלי בסרט אני חושב שהשילוב בין הספר של ווקר וספילברג היה טעות. לא בגלל שהוא לבן או גבר, אלא בגלל שהוא ספילברג בתחילת הקריירה שלו.
ספילברג הוא הומניסט והקולנוע שלו, מופלא ואהוב ומפואר ככל שיהיה, הוא קולנוע מאוד נאיבי עם לב של ילד. זה מה שעושה אותו לכל כך נהדר, שלא תחשבו שמדובר פה בביקורת, אבל כשזה מגיע לסרט שכולו רצוף זוועות, שיברון לב, רוע אנושי וחוסר תקווה, הטאץ' הספילברגי מתאים לו בערך כמו פפיון על עקרב.

העשייה הטכנית מרהיבה, זה אולי אפילו לא משהו שצריך להגיד כי ברור לנו שהאיש הזה יודע להרים פריימים שיהיה בריא, אבל הוא בעיני מפספס הרבה מהכאב, ופונה הרבה פעמים לבימוי רומנטי מדי שנשען על אסתטיקה נוחה מדי ביחס למתרחש. וזה עוד לפני כל מיני קטעי סלפסטיק שלא הצלחתי להבין איך הם משתלבים בתמונה הכללית. אם היה מדובר בסרט שמובא מנקודת מבט של דמות נאיבית, כמו נגיד פורסט גאמפ, זה בסדר. אבל זה לא המצב עם סילי, שיודעת בדיוק מה קורה.
אני לא אומר שכל סרט על דיכוי חייב להיות "הבן של שאול", ולמעשה הסרטים האלו בהחלט חייבים רגעים של חיוך וגאולה מדי פעם, אבל במשך כל "הצבע ארגמן" נראה שספילברג, המצלמה של אלן דוויאו והמוזיקה של קווינסי ג'ונס כל כך מנסים לגונן על סילי שהם מחביאים את הכאב והחוויה של הצופים נפגמת בגלל זה.
כיום ברור לנו שספילברג יכול להתמודד ובהצלחה גדולה עם החלקים האפלים בנפשו של האדם. הוא עשה את זה ב"רשימת שינדלר" (אם כי גם שם היו מעידות), ב"להציל את טוראי ראיין", ב"מלחמת העולמות", ויש כאלו שאפילו יגידו שהוא עשה זאת ב"מינכן" אבל הם קצת מוזרים. ואולי, וזו רק תאוריה, הגיל והניסיון לא היו קשורים לזה, אלא היכולת של ספילברג להתחבר ולהבין את הנושא. כשהוא עוסק בשואת יהודי אירופה, במלחמות של האמריקאים ובחוויה האבהית, יש בו איזושהי כנות וחוסר מורא להישיר מבט. ב"הצבע הארגמן", יהיו הסיבות אשר יהיו, זה לא המצב לטעמי.

וכאן אולי מגיע המזל הכי גדול של הסרט, ומה שבאמת מצליח לעקוף את כל הבעיות שלו (אלו שהוא אחראי להן, ואלו שנדבקו אליו סתם) ולהרים אותו לגבהים רגשיים מרהיבים – וופי גולדברג בתפקיד סילי. איזו הופעה מדהימה, וכל כך קשה לביצוע. סילי היא רוב הזמן מאוד פאסיבית, מסתכלת מהצד ולא מסגירה את מה שעובר עליה. בתוך המגבלה הזו גולדברג עובדת עם ניואנסים נפלאים, בלי קשר שהיא גם מגלמת דמות על פני משהו כמו 40 שנה. אמנם גם אופרה ווינפרי נפלאה ומרגרט אייברי גונבת את הסצנות, אבל שתיהן לא מתקרבות להצלחה של גולדברג. רק התגובות שלה בסצנת השיר שמקדישה לה שוגר הופכים אותו לאחד הרגעים הכי יפים של האייטיז בקולנוע האמריקאי.

גולדברג הפסידה, כאמור, לגברת ג'רלדין פייג', אחת השחקניות המוערכות ביותר בתקופתה, על סרט חביב בשם "המסע לבאונטיפול". היא מאוד מוצלחת בסרט, אבל יש הרגשה שמדובר בפרס מפעל חיים יותר מכל דבר אחר. אבל גם בלעדיה קשה לי להאמין שהאקדמיה אז הייתה יכולה לתת לגולדברג את האוסקר. מה ששיחק לטובתה היה ששאר המועמדות (אן בנקרופט ב"סיפורה של אגנס", מריל סטריפ ב"זיכרונות מאפריקה" וג'סיקה לאנג על "חלומות מתוקים") כבר זכו בעבר, אבל האוסקר של 1985 היה שייך לפייג'. גולדברג תחכה חמש שנים למועמדות הבאה שלה, שתהיה בקטגורית שחקנית המשנה עם "רוח רפאים". היא תהיה השחקנית השחורה הראשונה שמועמדת ליותר מאוסקר, והפעם היא גם תזכה, הופכת לאחת מיחידת הסגולה של זוכי ה-EGOT (אמי, גראמי, טוני ואוסקר).
בתחום שחקנית המשנה, כמובן שזכייה של אחת משתי נשות הסרט הייתה משמחת, אבל אני לא רוצה לחיות בעולם בו לאנג'ליקה יוסטון אין אוסקר אז מבחינתי הכל ממש בסדר.

בין סרט להטב"קי מובהק ("נשיקת אשת העכביש"), סרט על הנראטיב השחור וגם די להטב"קי ("הצבע ארגמן"), ושני סרטי ז'אנר ("הכבוד של פריצי", "העד"), הזכייה של "זיכרונות מאפריקה" מרגישה מבאסת למדי – שוב הניצחון השמרני של סרט ארכאי. אבל האמת היא שהדרמה התקופתית עם מריל סטריפ מחזיקה נהדר, ולכן ביחס לחמישייה הניצחון שלה לגמרי בסדר בעיני. כמובן שאפשר לעשות רשימה של חמישה סרטים אמריקאים מדהימים מ-1985 שלא כוללת אותו ("שושנת קהיר הסגולה", "ברזיל", "מועדון ארוחת הבוקר", "רציחות פשוטות", "בחזרה לעתיד"), אבל כמו בפרק הרביעי של העונה, בשאלה האם ההפסד של "הצבע ארגמן" ל"זיכרונות מאפריקה" היה מוצדק, אני אומר – כן.

הפרק הבא, והאחרון בהחלט של העונה, יהיה מנותק מארבעת האושיות שעסקנו בהם עד אז. למעשה, מדובר בבמאי שזו תהיה ההזדמנות היחידה לדבר עליו בקונטקסט של האוסקר.
העונה הבאה גם תהיה קצת אחרת, אז רק אתן רמז קטן – אם אתם חושבים שסיימנו עם שנות השמונים, אתם בהחלט טועים.

בפרקים הקודמים של פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר:

עונה 1 – הניינטיז
1990 – "החבר'ה הטובים"
1991 – "JFK – תיק פתוח"
1992 – "משחק הדמעות"
1993 – "שארית היום"
1994 – "ספרות זולה"
1995 – "אפולו 13"
1996 – "ג'רי מגוויר"
1997 – "ללכת עד הסוף"
1998 – "להציל את טוראי ראיין"
1999 – "המקור"

עונה 2 – האייטיז על פי קלוז, הארט, קסדן וספילברג
קלוז/הארט/קסדן – "החברים של אלכס"
קלוז – "חיזור גורלי"
קלוז/הארט/קסדן – "יחסים מסוכנים" ו"תייר מזדמן"
הארט – "נשיקת אשת העכביש"
הארט – "ילדים חורגים לאלוהים"
הארט – "משדרים חדשות"
ספילברג/קסדן – "שודדי התיבה האבודה"
ספילברג – "אי.טי. – חבר מכוכב אחר"