מצעד סרטי העשור של סריטה: חלק שלישי – מקומות 21-40

ברוכים הבאים לחלקו השלישי של פרויקט ה-80 של סריטה – מצעד סרטי העשור שלנו.
ההקדמה היא אותה הקדמה, אז אם כבר קראתם את החלק הקודם אתם מוזמנים לדלג מעליה ולקפוץ הישר למקומות 40-21.

לא בשונה מהפרויקט הגדול הראשון של סריטה, פרויקט ה-50, גם הפעם מצאנו את עצמנו חברי סריטה (אורון שמיר, אור סיגולי, עופר ליברגל ולירון סיני שהצטרפה אלינו מאז), נאלצים לא פעם ולא פעמיים לבחור בין הראש והלב. כל אחד מאתנו עשה את השיקולים שלו, אבל האמת היא שתוכלו לראות בעצמכם שלרוב הלב ניצח. כך ש"פרויקט ה-80" שלנו, שחוגג את שמונים הסרטים הטובים ביותר של העשור על פי דעתנו, הוא יותר רשימה אישית (אם אפשר לכנות ככה את פועלם המשותף של ארבעה אנשים די שונים זה מזה) מאשר רשימת צפיות החובה של העשור, או הסרטים החשובים ביותר שנעשו. אפשר לומר אפילו שישנם סרטים נפלאים ששינו את פני הקולנוע בשנים האלו ועל אף זאת הושמטו מהרשימות, רק כי העדפנו להכניס סרטים שדיברו אלינו באופן יותר אישי, שהפכו להיות חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו.

הסרטים הכשירים למצעד העשור הם כאלו שנחשפו לראשונה, בין אם על המסך הגדול ובין אם על המסך הקטן, בין השנים 2010 ל-2019, ושאורכם מעל ל-60 דקות, מכל המדינות ובכל השפות. לאחר שהתקבלה רשימה ארוכה-ארוכה לשלב הבא עלו הסרטים שהופיעו בשלוש או ארבע רשימות אינדיבידואליות. לאחר מכן, שאר הסרטים קיבלו מאתנו ציונים ומשם עלו שלב הסרטים שקיבלו ממוצע של 8.25 ומעלה. לבסוף, בחר כל אחד מאתנו ארבעה סרטי וטו, שייכנסו באופן אוטומטי, וכך התקבלו 80 הסרטים שלפניכם אחרי ציון מחודש בשביל הדירוג הסופי.

על אף שלכל אחד מאתנו יש סרטים אהובים שנשארו בחוץ, כמו גם סרטים שנכנסו ולא קולעים לטעמם של כולנו, האמת שאנחנו די גאים במה שיצא גם אם בטח חלק מהם יעוררו קצת מהומה. העיקר שנזכור שאנחנו פה מאהבת קולנוע ומהערצה והערכה לכל אנשי הקולנוע באשר הם. תודה על העשור הזה. היה מדהים.
(הקרדיטים וחלוקת הטקסטים לכותבים תופיע בסוף הרשימה)

לכל חמשת חלקי מצעד סרטי העשור שלנו

סרטי העשור של סריטה – מקומות 21-40

40.
"דרייב"
Drive
ארה"ב, 2011
בימוי: ניקולס וינדינג רפן | תסריט: חוסיין אמיני

כמה מתח יכול להיבנות בנסיעת מעלית אחת? אם תשאלו את ניקולס וינדינג רפן – כל המתח שבעולם, ולא סתם כי לא כיף להיתקע בשתיקה מביכה עם שכנים שאתם לא באמת אוהבים או מכירים. כזה הוא "דרייב", סרט שלוקח רגעים מוכרים מהחיים או מקונבנציות קולנועיות ועושה בהם כבשלו, הופך אותם לסצנות לא שגרתיות שבונות אווירה, מחווה לסרטי עבר שהיא בו זמנית משהו חדש. צליל קפיצת האגרופים של הנהג (ריאן גוסלינג) החוזר לאורך הסרט כמו אות מבשר אקשן, או סתם מבשר רעות, הוא משהו שלא שוכחים. גם לא את הג'קט שלו, גם לא את הניגוד המשונה בין הטון השקט כל כך בו הוא מדבר, לעומת המעשים והכישורים שלו למהירות ולאלימות.

מאז למדנו להכיר טוב יותר את וינדינג רפן ולצפות ממנו לחוויה קולנועית מסוגננת, שבה הצורה מתחרה עם התוכן על ייצור הרושם עלינו הצופים. אבל אי אז ב-2011 כש"דרייב" יצא לקולנוע, רובנו לא ידענו למה ניכנס ואיך נצא. הוא גם אחד מהסרטים במצעד הזה שפס הקול שלו הפך איקוני כמעט כמו הסרט עצמו. כשמתארים את האחד, למעשה מתארים את האחר – שילוב של צלילים מוכרים ואפילו קיטשיים, לצד עיבודים חדשים לאותם מרכיבים, שמתחברים יחד למשהו צבעוני, לפרקים צעקני. כמו גרסת כיסוי מעולה שמזכירה את המקור ומעזה להתעלות עליו, כי היא כבר שייכת לעצמה, ולא לו.

לקריאה נוספת:
הסקירה של אורון
הניתוח של עופר
אור כותב על הסרט מפסטיבל חיפה
על פסקול הסרט

39.
"ראיתי את השטן"
I Saw the Devil
דרום קוריאה, 2010
בימוי: קים ג'י-וון | תסריט: קים ג'י-וון ופארק הון-ג'אנג

בתחילת שנות האלפיים דרום קוריאה התגלתה למערב כיצרנית קולנוע מלהיב ומחדש. שמות כמו קים קי-דוק ופארק צ׳אן-ווק נעשו שגורים, וז'אנר מותחני הנקמה הפך לשם נרדף לקולנוע הקוריאני המפתיע והמסוגנן. אם היינו צריכים להמליץ למישהו על סרט אחד ויחיד שיסכם את התקופה ההיא, יהיה קשה למצוא מתחרים ל"ראיתי את השטן".
סרטו של קים ג'י-וון, מאסטר שמשום מה מדברים עליו פחות, מכיל כל מה שצריך לסוגו. החל מעלילת רודף ונרדף סביב ענייני סגירת חשבונות, הפעם לי ביונג-הון החתיך ("שליחות קטלנית: ג׳נסיס") נגד צ'וי מין-שיק המקריפ ("שבעה צעדים"), וכלה ברפרנסים פנימיים לסרטים אחרים, כמו פטיש ככלי רצח או התעללות בגיד אכילס. על כל זה מוסיף הבמאי כמה טריקים משלו, כולל שבירת עדשת המצלמה במהלך סצנת קרב.

התוצאה היא סרט מצמרר על הקלות בה צייד יכול להפוך לניצוד, רוצח לנרצח ושוטר לפושע. כזה המדגים כיצד הקוריאנים מביסים את האמריקאים במשחק שלהם, מקדימים אותם לפחות בצעד אחד כאילו היה מדובר, ובכן, במותחן קוריאני על חתול ועכבר. הוא גם מסמל מעין סוף של תקופה, שכן בהמשך העשור יחטפו בהוליווד את האוטרים הקוריאנים כדי שיעשו עבורם את העבודה ובאנגלית. כך מצא עצמו קים מביים את שוורצנגר ב"עומד אחרון" וכעת את יצירותיו החדשות אפשר למצוא בנטפליקס. זאת בעוד עמיתיו, מבונג ג׳ון-הו (שכבר הוזכר במצעד) ועד פארק צ׳אן-ווק, כבר ניסו את כולם בהפקה בינלאומית ולבסוף שבו אל כור מחצבתם לקראת סוף העשור. האם מישהו מהם התעלה על הסרט האכזרי והעשוי למופת הזה לפי דעתנו? גלו בהמשך.

לקריאה נוספת:
על הקולנוע של קים ג'י-וון
הסקירה של אורון

38.
"פוליס"
Polisse
צרפת, 2011
בימוי: מאיוון | תסריט: מאיוון ועמנואל ברקו

יהיה קשה לנסות לשכנע מישהו לצפות בסרט של מעל שעתיים שעוסק כולו במחלקה לחקירת פשעים נגד ילדים במשטרת צרפת, אבל אנחנו בהחלט מתכוונים לנסות. נתחיל עם הקאסט, שטומן בחובו כמעט את כל השחקנים הצרפתים הגדולים ביותר של התקופה, כולם מביאים את הלב והנשמה לתפקידים שלהם, מייצרים עבודת אנסמבל מעוררת השתאות. נמשיך עם עלילות המשנה המרתקות, שהופכות את הבטן אבל אי אפשר להסיר מהן את העיניים. ובסוף צריך גם להזכיר את עבודת הבימוי של מאיוון, שמצליחה לדלג בין עשרות דמויות וסיפורים לכדי פסיפס קולנועי מרתק שמקפץ מעל (כמעט) כל המלכודות שאפשר. מהשנייה הראשונה ועד האחרונה, "פוליס" לופת בגרון ולא משחרר, גם כשממש ממש רוצים. אז, כאמור, אולי לא נצליח לשכנע אתכם לצפות בו, אבל מי שכן ילך על זה יגלה פיסת קולנוע מרשימה במיוחד, מהסוג שבקושי מוצאים כיום.

לקריאה נוספת:
הסקירה של אור

37.
"כוח עליון"
Force Majeure
שבדיה, 2014
בימוי ותסריט: רובן אוסטלונד

אפשר לומר שיו-טיוב קצת החליף את לוח המשדרים בכל הקשור לבידור שטותי וזמין, או כפלטפורמה להפגנת (חוסר) כשרון במגוון תחומים. במקום מאות ערוצי טלוויזיה מקצועניים יותר או פחות, יש ברשותנו אינסוף ערוצי יו-טיוב בדרגות שונות של חובבנות. אמנים רבים נברו בקרקע הבוצית הזאת ומצאו שם זהב אותו הציגו כאוצרות, והסרט הטוב ביותר שנעשה על פי סרטוני יו-טיוב הוא לא אחר מאשר הסרט השבדי הזה, בעל השמות הרבים בלעז. לחובבי וחובבות רקורסיה, אי העמדתו לאוסקר הפכה בעצמה לסרטון יו-טיוב, פרי מוחו של הבמאי רובן אוסטלונד שזייף התפרקות בשידור.

בכלל, ההגדרה "סרט מפרק" יכולה להתאים למדי ליצירת הפאר הזו, במרכזה משפחה שכאילו נלקחה מקטלוג איקאה וגם קורסת כמו רהיטי החברה. הכל קורה במהלך חופשת סקי שנדמה כי איש לא באמת נהנה בה, ורגע אחד של היסטריה משנה את הדינמיקה המשפחתית ומשליך על זו הקבוצתית, האנושית וכן הלאה. הסרט מפריד לא רק את הדמויות שלו מן המתגננות וההגדרות שלהן, אלא גם מבקע מושגים כמו גבריות ונשיות, מונוגמיה ופוליאמוריה, הורות וילדות, ובעיקר מפרק מצחוק בעשותו כך. בזכותו של אוסטלונד הממזר, מדינה שנודעה בייצוא המשובח של מותחנים מקפיאי דם, נצצה לפתע בסרט הומוריסטי ורדיקלי על מה זה להיות אדם מודרני. בפסטיבל קאן הבינו שעשו טעות ולכן בהמשך העשור נתנו לבמאי את דקל הזהב על "הריבוע", כבודו במקומו מונח. לנו זה היה ברור כבר כשבחרנו בו כסרט השנה של סריטה ב-2015.

לקריאה נוספת:
הסקירה של עופר
הצעה לדאבל פיצ'ר

36.
"מקס הזועם: כביש הזעם"
Mad Max: Fury Road
אוסטרליה-ארה"ב, 2015
בימוי: ג'ורג' מילר | תסריט: ג'ורג' מילר, ברנדן מקארתי וניק לאת'וריס

דמות שצריכה להגיע מנקודה א' לנקודה ב', ואז בחזרה. זו פחות או יותר כל עלילת הסרט הרביעי במותג האוסטרלי הוותיק שברא ג'ורג' מילר אי שם בסוף שנות השבעים. לתוך זה, הכניס מילר, בן 70 בזמן ההפקה, כמות אדרנלין שכנראה לא הייתה בשום סרט לפני או אחרי. צריך לראות כדי להאמין איך המסע המדברי הזה של מקס ופיוריוסה בעולם האפוקליפטי הקשוח הוא רכבת הרים שפשוט לא נחה, וכל סיקוונס בה יותר מדהים מזה שקדם לו. עם שישה פרסי אוסקר ומועמדות לסרט הטוב ביותר, "מקס הזועם: כביש הזעם" הוא לא רק אחד מסרטי ההמשך הטובים ביותר שנעשו – לא הרבה אחרי "הסנדק 2" – אלא פסגת אקשן שאנחנו מאמינים שנצטרך לחכות עוד שנים ארוכות לפני שמישהו יעבור בשנית.

לקריאה נוספת:
על כל סרטי "מקס הזועם" בפינת סרטים מן העבר
הסקירה של עופר

35.
"יפה לנצח"
The Great Beauty / La Grande Bellezza
איטליה, 2013
בימוי: פאולו סורנטינו | תסריט: פאולו סורנטינו ואמברטו קונטארלו

יש סרטים שנצרבים לנצח בתודעה, ויש מיוחדים עוד יותר. כאלה שאפשר לזכור יחד איתם לא רק את והחוויה שהעניק הסרט, אלא גם את הערב שסביבו. זה לגמרי המקרה עם סרטו זוכה האוסקר של המאסטרו האיטלקי פאולו סורנטינו, שהקפיד להופיע בסרטי השנה של סריטה לא מעט במהלך העשור (והיה קולנוען גאון עוד לפני כן). מחזה נדיר הוא בהקרנת עיתונאים כשלא מעט קהל נותר לשבת לאורך כל כתוביות הסיום – וכך קרה כאן. לא רק כי המסך התמלא בעוד צילומים מרהיבים ביופיים של רומא, אלא כי ממש לקח זמן לנחות חזרה בכיסאות אחרי חוויה של ריחוף. משם התבצע דילוג אל רחבת מוזיאון תל אביב, שנראתה לפתע יפהפיה כמו פיאצה נאבונה. כל קמט וקפל של העיר נראו יפים יותר, הלב התרחב עד כדי כך שניתן היה למצוא יופי באמת בכל דבר באותו לילה.

זה לא פלא בהתחשב במה שקורה בסרט עצמו, הדן במשיכה האנושית הסותרת ליופי ולגירויים כמו גם לריגושים אינטלקטואליים. כל זאת נעשה דרך חשבון נפש של סופר/בליין רומאי מבוגר, בגילומו המפואר של טוני סרבילו. הכל מתערבל באמנות של סורנטינו, קולנוע שאין בו בהכרח גבוה ונמוך, קודש וחול או עיקר ותפל. כל רגע שרק תבחרו הוא שירה צרופה של קול ותמונה, אבל גם שעשוע בלתי מזיק. די בצדק, יש שאוהבים להשוות בין פליני וסורנטינו, ספציפית "לה דולצ׳ה ויטה" בהקשר זה. לא כולנו מתים על ההשוואה הזו, אבל אם כבר משחקים, אורון מוסר שפליני זה פיצה מקפיצה ליד המעדן הנאפוליטני שהם סרטי סורנטינו, קלאסיקות כמו של פעם אבל עם תוספות מפתיעות.

לקריאה נוספת:
על טרילוגיית היופי של סורנטינו
הצעות לדאבל פיצ'ר
הסקירה של עופר
אור כותב מפסטיבל חיפה

34.
"ללא עקבות"
Leave No Trace
ארה"ב, 2018
בימוי: דברה גרניק | תסריט: דברה גרניק ואן רוסליני

נטישת העולם המודרני לעומת חיים בטבע יכולה להיתפס כדבר רומנטי וכך היא גם באה לידי ביטוי בכמה וכמה סרטים. אולם, בסרטה של דברה גרניק היא מוצגת בלי כל אלמנט אידאי וכתולדה של תסביך פוסט טראומתי של גבר ששב ממלחמה ולא מסוגל לתפקד עוד בחברה הרגילה. הכאב גדל כשהוא לוקח אל אורח החיים הזה את בתו, שבעודה מגיעה לגיל ההתבגרות מבינה כי מה שדרוש לה הוא דווקא כן החיים בציוויליזציה. אבל שתי הדמויות קשורות זו לזו בקשרי דם ודאגה הדדית שיכולה לדרדר את שניהם עמוק יותר למטה. התוצאה היא סרט המשלב סרט הישרדות בטבע ובריחה מרשויות החוק, אבל בבסיסו הוא תיאור איטי של פרידה בלתי נמנעת.

כותרת הסרט מדברת באופן ישיר על העלמת עקבות של השהות בסביבה, אך גם על העקבות שכל אדם מותיר על אדם אחר – עקבות המלחמה על הנפש או העקבות שהחיים המודרניים הנראים לרגע קט מופיעים. את כל סוגי העקבות הלא פיזיים לא ניתן להעלים לחלוטין. גרניק והתסריטאית-מפיקה השותפה שלה, אן רוסליני, יוצרות קולנוע נוקשה ואמין בכל סיטואציה, כשגרניק ניחנת בחוש המאפשר לה להוציא את המיטב משחקנים, אלמוניים או מוכרים. בן פוסטר, שחקן שבדרך כלל נוטה לקיצוניות, נותן את אחד מתפקידיו המעודנים והטובים ביותר דווקא כחולה רוח; את העשור הקודם סגרה גרניק כשהפכה את ג'ניפר לורנס לכוכבת ובסרט זה היא מגלה לעולם את תומאסין מקנזי בתפקיד שונה מאוד ומרשים לא פחות של מתבגרת עתירת תושייה.

לקריאה נוספת:
אור כותב על הסרט מפסטיבל חיפה

33.
"סיפור רפאים"
A Ghost Story
ארה"ב, 2017
בימוי ותסריט: דייויד לאורי

בטח לכל אחד ואחת היה פעם איזה רעיון לסרט. אפילו לא משהו מסובך, בתיאוריה. אבל איזה מרחק אדיר קיים בין הפצעת הרעיון ובין המימוש של סרט מוגמר. דייויד לאורי הזכיר שאפשר לגשר על הפער. שלא תמיד צריך תקציב, לפעמים הרעיון מצדיק כאילו מעצמו את הביצוע. זה כמובן עוזר כשיש כשרון בסיטונות, יחד עם עירוב בלתי אפשרי של רגישות שיא ויומרנות-על. זה גם ודאי לא מזיק כשהחברים שלך מהם ביקשת לשחק בסרט בחינם, הם שמות שאפשר לכתוב על הפוסטר ויגידו משהו לקהל.

הפוסטר של הסרט והתמונה המייצגת מתוכו הם של אדם מכוסה סדין משל היה רוח רפאים, כפי שמרמזת הכותרת. כמה בסיסי ככה אפקטיבי, כמו משחק ילדים שלעולם לא יימאס, אבל עם עומק רגשי של מציאת חיים בחפץ דומם. זה מסוג הסרטים שקולנוענים עושים "בין פרויקטים" ולפעמים הופכים ליצירה מגדירת קריירה עבורם. יש לא מעט סרטים בעשור וברשימה שלנו על הזמן והיכולת לנוע בו. אך "סיפור רפאים" מזכיר שכולנו בעצם נוסעים בזמן, בכיוון אחד שהוא תמיד קדימה, ותמיד יכולים גם לקפוץ לאחור בזיכרון שלנו. וכיוון שלעתים זיכרון ממשהו או ממישהו הוא כל מה שנותר, אין סיבה שלא להשתמש ביכולת האנושית הזו ולבקר בעבר. לו היה ניתן באמת לחזור בזמן, אופציה קורצת הייתה לחוות את הסרט מרומם הרוח הזה שוב כמו בפעם הראשונה (אבל בליווי פאי שוקולד).

לקריאה נוספת:
הסקירה של אורון

32.
"פרנסס הא"
Frances Ha
ארה"ב, 2013
בימוי: נואה באומבך | תסריט: נואה באומבך וגרטה גרוויג

הצד שלו:
נואה באומבך (או נח באומבק, או כל וריאציה אחרת) הוא במאי ותסריטאי ניו-יורקר עד העצם. ניצוץ של יצירתיות ופוריות ניצת בו בעשור זה – אחרי שחצב לעצמו נישה בשנות ה-90 והאלפיים עם חמישה סרטים, את הנוכחי הוא מסיים עם שבעה. זה התחיל עם "גרינברג", הסרט בו פגש את מי שעתידה להיות שותפתו לחיים וליצירה, ולהפרידו ממי שענתה להגדרה עד אז – ג׳ניפר ג׳ייסון לי. גרטה גרוויג הפכה למוזה של באומבך ואף כתבה איתו את "פרנסס הא", שהיה לשיא של שיתוף הפעולה שלהם ולתמצות מייצג של תקופה ושל דור. בזכות הפילטר בשחור ולבן שהופך הכל לנוסטלגי ומיותר בו זמנית, התסריט שעוסק בחיפוש אחר זהות דרך חיפושי בית, או הבימוי של סרט הדן בהגדרה עצמית דרך מחוות לבמאים אחרים. יש מי שהסרט הזה בא להם בסנכרון מדוייק עם מצבם בחיים, ואין הכוונה רק לבמאי-תסריטאי ולכוכבת-כותבת.

הצד שלה:
גרטה גרוויג היא ילידת סקרמנטו וקליפורנאית בנשמה. באמצע העשור הקודם הפכה לנסיכת תנועת המאמבלקור, הרבה בזכות הופעת הפריצה שלה ב"האנה עולה במדרגות" של ג׳ו סוונברג. אל הקולנוע העצמאי של ניו יורק הגיעה בעקבות אותו "גרינברג", אבל כרטיס הכניסה הרשמי שלה להוליווד היה "פרנסס הא", עם דמות ראשית שהיא ספונטנית כמו קפיצה אל פריז, אותה עיצבה עוד בשלב הכתיבה. אפשר לכעוס או להתאהב בקלולסיות החיננית של הדמות, באופן שספק אם הציג את ותיקי דור ה-Y טוב יותר על המסך בשנים האחרונות, לטוב ולרע. בשנים שחלפו מאז, בדיוק כשנדמה שהקסם פג והשטיקים של גרוויג השחקנית מיצו את עצמם, הגיעה הזנקת קריירת בימוי שהחלה עם "ליידי בירד" המשובח ותסגור את העשור עם עיבוד ל"נשים קטנות". תראו את פרנסס ואולי נסכים שזה לא הגיע משום מקום או קרה לה במקרה.

לקריאה נוספת:
עופר כותב על הסרט מפסטיבל ניו יורק
הצעות לדאבל פיצ'ר

31.
"מרגרט"
Margaret
ארה"ב, 2011
בימוי ותסריט: קנת' לונרגן

"זאת לא אופרה וכולנו לא רק דמויות משנה בדרמה של החיים שלך", מטיחה אחת הדמויות בליסה, גיבורת סרטו האופראי לפרקים של קנת' לונרגן. הסרט אכן בונה היטב את כל דמויות המשנה, המופיעות בו כמורכבות ובעלות מספר קווי אופי ושלל הפתעות, אך הוא מתמקד בסערה הגדולה הפוקדת את הגיבורה שלו בת ה-17, גיל בו אולי יש נטייה גדולה יותר לחשוב כי כל החיים מתרכזים אך ורק בך. הסרט מעביר היטב כל כאבי הגיל הזה וגם את האפשריות הגלומות בו, כשליסה נעה בין תחומי עניין אינטלקטואלי שונים, אופציות רומנטיות שגוררות גם כאב, משיכה וריבים עם אמה המגדלת אותה ואביה החי באזור רחוק. בנוסף לכל אלו, יש לה מערכת מורכבת של רגשות אשם בעקבות תאונת דרכים לה הייתה עדה ואותה אולי יכלה למנוע, ונהג דורס שהיא ספק יכולה להרוס את חייו, אם תחליט כי עליה לומר את מה שהיא תופסת כאמת.

הסרט שצולם ב-2005 והמתין על המדף 6 שנים בטרם יצא למסכים בשתי גרסאות, הוא סאגה ארוכה הן מאחורי הקלעים והן על המסך, אבל יש בו משהו כן ומרתק כך שכל פגם מעשיר אותו. האם הוא ארוך, עמוס, ספרותי ואופראי מדי? בהחלט. אבל זה גם מה שמעניק לו את סוד קסמו, סוג של יצירה בה כל משפט הוא פתח לניתוח ספרותי, פילוסופי ופסיכולוגי עמוק, יצירה יומרנית שנדיר לראות בקולנוע בכלל ובקולנוע האמריקאי בפרט.

לקריאה נוספת:
הסקירה של אורון
הדיווח של עופר מפסטיבל ניו יורק

30.
"קובו: אגדה של סמוראי"
Kubo and the Two Strings
ארה"ב, 2016
בימוי: טראוויס נייט | תסריט: מארק היימס, כריס באטלר ושרון טינדל

יש תחושת חשש לאחרונה סביב סרטים שמיועדים לילדים. ברגע שהם מטפלים בנושאים קצת יותר קשים, נוצרת רתיעה, פחד שהם יצלקו את הנפשות הרכות ויבהילו אותן מדי. אולי זו הסיבה ש"קובו: אגדה של סמוראי", בכורת הבימוי של טראוויס נייט מסטודיו לייקה, לא עשה הון קופתי. הסרט שעשוי לתפארת באנימציית סטופ-מושן לא חושש לגעת בנושאים כואבים.

קובו יוצא למסע הרפתקאות בליווי קופה (שרליז ת'רון) ולוחם שהוא למעשה חיפושית (מת'יו מקונוהיי) כדי למצוא דרך להביס את הדודות שלו (שתיהן רוני מארה) ואת סבו (רייף פיינס) לפני שאלו יחסלו אותו במקרה הרע, או יוציאו לו עוד עין במקרה הטוב. בזמן שהסרט צבעוני ומלא פרטים כמו אוריגמי קסום שמתעורר לחיים, כלי נגינה עם כוחות מיוחדים (מכאן השם באנגלית) ומסורות יפניות – הוא לא מפחד לספר סיפור שנושק במוות, חולי (בעיקר נפשי) וסכנות שנובעות מתוך סכסוכים בתוך המשפחה.
ההברקה של הסרט היא שהוא עושה את כל זה בצורה רגישה דיה, מצחיקה לפרקים ונוגעת ללב. הוא לא מפחיד מדי, והסמליות והמטאפורות נשארות כאלו כך שבזמן שצופים מבוגרים נהנים ממנו, נפש צעירה יותר יכולה ליהנות בלי להזדעזע מדי. הוא מאפשר לדבר על כאבים ועל פרידות, על החיבור שבין אלו שכבר לא איתנו לאלו שחיים וזוכרים בצורה רכה, גם אם מרהיבה. ובסיום הצפייה הוא מותיר אחריו תחושה שמשהו שהיה מתוח וקשה השתחרר ונרגע, גם אם העצב עדיין שם.

לקריאה נוספת:
הסקירה של אורון

29.
"המכשפה"
The Witch
ארה"ב, 2015
בימוי ותסריט: רוברט אגרס

"המכשפה" הוא חלק מאותו גל של סרטי אימה שלא מפחדים להיות אמנותיים, ארט האוסים אפילו וחמורי סבר. כאלו שלוקחים את עצמם ברצינות כ"אמנות גבוהה" לכל דבר ועניין. הוא גם אחד מהסרטים ברשימה שככל שעובר יותר מרחק מהצפייה בו, ההערכה אליו רק הולכת וגדלה. רוברט אגרס הוא חובב של היסטוריה, ספרות ותרבות עתיקה, ובסרטו הראשון שכתב וביים הוא מצליח להעביר את מה שאנחנו משערים שהייתה רוח התקופה ב-1630. המשפחה הבדלנית שבמרכז הסרט מדברת באנגלית ישנה נושנה שנשמעת טבעית כאילו שהשחקנים באמת חיו אז, ובכלל – האווירה הנבנית אמינה ומשכנעת גם כשדברים לא ייאמנו מתרחשים.

אניה טיילור ג'וי שמגלמת את תומאסין, הנערה המתבגרת שסביבה כל עניין הכישוף הולך ומתפתח, המשיכה מאז לעוד שלל תפקידים בז'אנר ומחוצה לו, ואפשר להבין למה. היא נושאת חלק ניכר מהסרט על כתפיה, כשמוטיבים של התבגרות מינית והתבגרות בכלל הופכים לחומרים מהסיוטים בהיותם מעוררי מורא על כוח נשי שעלול לצאת משליטה. הסרט מטפל בפחדים ישנים-נושנים ולוקח אותנו אחורה בזמן, אך בזמן שהוא מתנהל כמו אגדת עם, הוא עדיין מרגיש מאוד רלוונטי, נוגע בעצבים חשופים בקלילות, זז בין שוטים יפהפיים של משפחה שחיה קרוב לטבע לבין רגעים מעוררי אימה. ניתן למנות לפחות שלוש סצנות שהופכות את "המכשפה" לסרט מצמרר, רגעים שמערבים משפחתיות, גופניות וכאב או זעזוע. הסרט משחק על החשש מהחוץ, אך לא מספק נחמה גם במה שאמור להיות אי המבטחים של התא המשפחתי – שלפעמים מבהיל יותר מהיער הלא נודע. ואי אפשר לשכוח תיש שחור אחד שגונב את ההצגה.

לקריאה נוספת:
הסקירה של אור מאימת החודש

28.
"סוף העולם"
The World’s End
אנגליה, 2013
בימוי: אדגר רייט | תסריט: אדגר רייט וסיימון פג

יש הרבה במאים שזוכים להערכה קולקטיבית בסריטה, להערצה אפילו, אבל אדגר רייט הוא ממש אח מאמא אחרת. האיש שהעניק לנו שתיים מהמתנות הגדולות ביותר של שנות האלפיים, "שון של המתים" ("מת על המתים" בתרגום רשמי שעושה לנו צמרמורת) ו"שוטרים לוהטים", עבר לאחר מכן עשור לא קל. "סקוט פילגרים" והשם העברי המטופש שלו, לא היו קפיצת הראש המיוחלת אל הקולנוע האמריקאי. על מה שקרה עם "אנטמן" חלק מאיתנו עדיין לא התגבר לגמרי, ואת סרט הריבאונד אחרי הפרידה ממארוול, "בייבי דרייבר", אהבנו אבל במידה. איזה מזל ואיזה אושר על שבין לבין שהוא בחר לחזור לבריטניה ולסיים את טרילוגיית "דם וגלידה". לחלוק עם הקהל קורנטו אחרון, הפעם בטעם שוקולד-צ'יפ מנטה.

כמה דברים לאהוב יש בסרט הזה. קודם כל, השילוש הקדוש אדגר רייט, סיימון פג וניק פרוסט – הבמאי-תסריטאים ושני הכוכבים-כותבים השותפים. האיחוד הוציא מכולם את המירב והמיטב, בטח ובטח עם קאסט תומך לפנתיאון וניצבים עם עיניים בורקות. כרגיל בטרילוגיה, הדיאלוגים נמזגים כמו בירה בערב אנגלי, הקולנוע קצבי וחד, האקשן מלהיב ומשעשע והדמויות שובות לב במסען ללגום כמה שיותר פיינטים לפני סוף העולם (הפאב והארמגדון). כולל סצנת הפעולה הטובה של העשור שמתרחשת בשירותים ציבוריים (הסליחה עם צוות "משימה בלתי אפשרית: התרסקות"). אחרי כמויות בלתי סבירות של בידור, כיף וצחוקים, זה בסופו של דבר סרט על תחושת כשלון, על הפחד לשחרר ועל הצורך לגדול ולצמוח, עם או בלי חלקים או אנשים מעברך. סרט שהוא גם פארודיה מד"בית וגם הדבר עצמו, שתענוג לראות שוב ושוב ולמצוא עוד שנינה ועוד צביטה בלב.

לקריאה נוספת:
על טרילוגיית דם וגלידה בפסטיבל אוטופיה
הצעה לדאבל פיצ׳ר

27.
"אהבה בימים קרים"
פולין, 2018
Cold War / Zimma Wojna
בימוי: פאוול פאווליקובסקי | תסריט: פאוול פאווליקובסקי, יאנוש גלוואקי ופיוטר בורקובסקי

הסרט שיכול להישמע בעברית בטעות כמו מלודרמה רומנטית מתקתקה, ממשיך עם הטעיות, או יותר נכון התפתחויות, ומשחק עם ציפיות הקהל גם במהלך הצפייה בו. הבמאי והתסריטאי הפולני פאוול פאווליקובסקי זכה על הסרט בפרס הבימוי בפסטיבל קאן. הוא ביסס את הסיפור במידת מה על מערכת היחסים של הוריו. הוא גם ביסס אותו על מערכות פוליטיות ועל התנודות החברתיות והתרבותיות הגדולות החל משנות ה-50 באירופה. המערכת הזוגית נשזרת במערכת הרחבה יותר, מושפעת ממנה עד שאי אפשר לדמיין מה היה קורה לזוג בסרט אילולא היקומים שלהם היו מתנגשים דווקא בזמן ובמקומות שבהם הם מכירים ומסתבכים זה בזו.

מה שמתחיל כחיבור אירוטי בין מנהל מוזיקלי (תומאס קוט) לבין הצעירה הקצת צעירה מדי בשבילו שבולטת כזמרת במקהלה (ג'ואנה קוליג) הולך והופך לסיפור הרבה יותר מורכב, חוצה יבשות, מתריס נגד משטר קומוניסטי מחד, והולך לאיבוד תחת הבוהמה החופשית יותר מאידך. וככל שהשניים מתגלגלים – מאבדים האחד את השנייה לפעמים כשהם באותו החדר, ולפעמים מוצאים זה את זו דווקא כשהם במרחק של קילומטרים רבים – המוזיקה גם היא מתפתחת ומשתנה סביבם. חלקנו מכנים את הסרט הזה בחיבה "אוי אוי אוי", בגלל השיר שחוזר על עצמו בעיבודים שונים ולפעמים בשפות שונות, משקף את הזמנים בהם האהבה הבלתי אפשרית, או יותר נכון, החיים הבלתי אפשריים, מנסים להתקיים. פס הקול הולך יד ביד עם הצילום השחור-לבן ביחס 3:4, סוגר את הגיבורים בתוך הפריים – דוחס ודוחק אותם אל עבר סוף בלתי נמנע.

לקריאה נוספת:
אורון על הסרט מפסטיבל קאן
הסקירה של לירון

26.
"הרשת החברתית"
The Social Network
ארה"ב, 2010
בימוי: דיויד פינצ'ר | תסריט: אהרון סורקין

רשימת ההצלחות של הסרט הזה היא כמעט בלתי הגיונית: הדיאלוגים המושחזים, השחקנים הצעירים שמעניקים את המרשימים שבתפקידיהם (ג'סטין טימברלייק, אנדרו גארפילד, ארמי האמר, ג'סי אייזנברג ואפילו רוני מארה לא היו טובים ככה לפני או מאז), עיצוב הסאונד מושלם, העריכה לוקחת סרט שכמעט כולו מילולי והופכת אותו לכזה שיכול לייצר קוצר נשימה, הצילום והתאורה יודעים בדיוק לאן לגרום לצופה להסתכל בכל רגע, ועל המוזיקה בכלל אין מה לדבר. הקונספט של "הסרט על פייסבוק" נשמע כמו הדבר הכי חיוור בעולם, ניסיון לתפוס טרמפ על טרנד עכשווי, אבל בידיים של פינצ'ר ואהרון סורקין זה הפך למכת מחץ על רצון לקרבה, שאפתנות ורוב מה שמתאר את הדור שלנו.
וכן, עוד לא התאוששנו מההפסד שלו באוסקר ל"נאום המלך". הדחקה היא חברתנו הטובה ביותר במקרה הזה.

לקריאה נוספת:
הסקירה של אורון

25.
"אפסטרים קולור"
Upstream Color
ארה"ב, 2013
בימוי ותסריט: שיין קארות'

הסרט הזה הוא בגדר נס. בחור אחד, שיין קארות' שמו, כתב, ביים, הפיק, ערך, צילם וכיכב בתפקיד הראשי של הפלא הזה. תעברו שוב על רשימת הקרדיטים הזו רגע. אף אחד לא לגמרי מצליח להבין איך הוא עשה את זה.
בדרמת מד"ב רומנטית, שעל אף מה שנראה בהתחלה הכל תפור בה עד לסנטימטר וכל רגע בה משמעותי, קארות' – שלא כתב או ביים מאז – מכניס אותנו לעולם אחר לגמרי, שלא מתפשר על כלום, ובורא סיפור אנושי על דטרמיניזם, מעגליות ועל מה החיים האלה לעזאזל. "אפסטרים קולור" הוא הרבה יותר מסרט. הוא מסע רוחני וטכנולוגי שמגיע למקומות שמעט מאוד יצירות הצליחו לפניו.

לקריאה נוספת:
על הקולנוע של שיין קארות'

24.
"פרידה"
A Separation
אירן, 2011
בימוי ותסריט: אסגר פרהאדי

רוב הבמאים האיראנים שזכו להכרה מסוימת בישראל עשו זאת דרך סרטים העוסקים במדיום הקולנועי עצמו ובעזרת היכולת שלו לתאר נאמנה את שולי החברה. לעומת זאת, אסגר פרהאדי לא דן יותר מדי או בכלל בשאלות של ייצוג או עשייה קולנועית, אלא מתרכז בלספר סיפורים. הוא פשוט מאוד טוב בלספר סיפורים, בדגש על כאלו בהם אירועים מפתיעים חושפים סודות או מתחים אשר תמיד היו שם, מובילים להזדהות עם מספר אנשים הנאבקים זה בזה. סרט זה זכה להצלחה בארץ כשהפך ל"הסרט האיראני שניצח את הסרט הישראלי באוסקר". אולם, איזה מזל שהוא הרבה יותר מזה, כפי שהעלילה שלו היא הרבה יותר מאשר פרידה של זוג נשוי.

הסרט נראה תחילה כסיפור על מאבק בין הורים המתגרשים ורוצים חיים אחרים עבור בתם, אבל בערך באמצע הוא הופך להיות מאבק משפטי מסוג אחר לחלוטין. אותו ניתן לתאר גם כמאבק מעמדי. אולם, העיקר אצל פרהאדי הן האנושיות והחמלה שיש בכל הדמויות, חמלה הצצה דווקא ברגעים בהם על כל המעורבים להיות אנוכיים. הסרט אינו מזניח עלילת משנה או מתחים אשר הפכו לפתע לשוליים, כל צד בא לידי ביטוי ביצירה מהודקת של מספר סיפורים דגול, שעוד שב וזכה באוסקר נוסף.

לקריאה נוספת:
הסקירה של אורון

23.
"לוויתן"
Leviathan
רוסיה, 2014
בימוי: אנדרי זוויאגינצב | תסריט: אנדרי זוויאגינצב ואולג נגין

שני סרטים בשם "לוויתן" נשקלו עבור פרויקט ה-80 שלנו. ואף כי חלקנו מאוד אוהבים להביט על המתרחש בספינת דייג בלי עלילה, הקונצנזוס הוא הסרט של אנדריי זוויאגינצב, הבמאי המוביל של הקולנוע הרוסי במאה ה-21, שיכל בעצמו להיכנס לדירוג עם יותר מסרט אחד.
על אף שאפשר להתווכח מהו סרטו הטוב ביותר בעשור הנוכחי, "לוויתן" הוא כנראה הביטוי השלם ביותר בכל הקשור ליכולת שלו כבמאי וכתסריטאי. סרט על מאבק של האדם הפשוט מול כוחות פוליטיים הרוצים את הבית בו חי למען פרויקט גדול, ומעקמות לצורך כך את החוק ואת נתוני עבר. סרט שיש בו ביקורת ישירה כלפי השלטון הספציפי ברוסיה אך יותר מכך גם גוון אוניברסלי. הסרט מדגים את כוחו של הקולנוע לצאת מסיפור פרטי לא רק לביקורת על השליטה שיש לממשל מושחת על בני אדם, אלא גם להפגין פליאה מול הבריאה, חשיבות הדת והצביעות שבדת ממוסדת.
הסרט גם מראה כיצד מאבק משפטי יכול לגרום לחוסר תשומת לב ולהחמצת דברים נוספים חשובים לא פחות, כמו שמירה על מערכות יחסים, חינוך הדור הבא ושלמות פיזית. המאבק על הבית הופך לסיבה אפשרית לאובדן כל התוכן שהעניק לאותו בית משמעות. קיימות עוד מספר רב של דרכים לצלול לתוך היצירה המפוארת הזו.

לקריאה נוספת:
אור כותב על הסרט מפסטיבל חיפה
עופר כותב על הסרט והמפגש עם זוויאגינצב מפסטיבל חיפה
הצעות לדאבל פיצ'ר

22.
"תחנות הצלב"
Stations of the Cross / Kreuzweg
גרמניה, 2014
בימוי: דיטריך ברוגמן | תסריט: דיטריך ברוגמן ואנה ברוגמן

את מסע הייסורים של ישו בדרך למותו לוקחת על עצמה נערה בת 14, אשר צריכה לעבור 14 תחנות ב-14 השוטים המרכיבים את הסרט. התחנות הן מבחנים שונים של סיבולת עצמי וסבל מול סביבה אשר רואה בשליחות הדתית שלה סוג של טירוף. בחלק מן המקרים היא תעמוד מול רעב או דיון דתי, באחרים מול נער המנסה להתחבב עליה. הנערה משתייכת לזרם בנצרות המאמין כי הקתוליות מתירנית מדי והנערה מרגישה כי פרט אליה, שאר האנשים אינם מקפידים מספיק. הסגנון הקולנועי של הבמאי דיטריך ברוגמן מוקפד לא פחות והוא דורש מן הקהל לבחון את הגיבורה שלו כקדושה מעונה בהמצויה בשליחות, והמייצגת את קיצוניות דתית פסולה בו זמנית. הסרט מבקר את הפרשנות, אבל כאשר המצלמה סוף כל סוף נעה מעט, הדבר מרגיש כמו נס קולנועי של ממש.

הסרט הזה מבטא היטב את התקופה בה נוצר, בעודו משחזר קולנוע מהסוג שכבר לא אמורים לעשות היום מבחינת הטיעונים על הדת. סוג של הוכחה שגם קארל תיאודור דרייר היה מסוגל לעשות את הסרטים הייחודים שלו אילו היה חי כיום, וכי יש יוצרים שלא רק ספגו ממנו השפעה, אלא גם מצאו דרך לפתח את הסגנון שלו.

לקריאה נוספת:
עופר כותב על הסרט מפסטיבל ירושלים
הצעה לדאבל פיצ'ר

21.
"ליידי בירד"
Lady Bird
ארה"ב, 2017
בימוי ותסריט: גרטה גרוויג

זה כנראה היה רק עניין של זמן עד שגרטה גרוויג, כוכבת האינדי הבלתי מעורערת, תעבור צד ותהפוך לבמאית ותסריטאית בעצמה. היא אמנם ביימה וכתבה בשיתוף פעולה סרט אחד כמעט עשור קודם, ועל פרויקט נוסף חצי-שלה אפשר לקרוא במקום ה-32, אבל "ליידי בירד" הוא שלה ורק שלה. באופן הולם, הוא עוסק בין היתר בהתבגרות ולגיבורה שלו (סירשה רונאן) יש כברת דרך די בוסרית לעשות, בעוד עבודת הבימוי עוברת כבשלה. הנערה בת ה-17 מתמודדת עם הדרמות של חייה, משברים של מרד נעורים בסקרמנטו, כולל ריבים עם החברה הכי טובה (ביני פלדסטין), אהבה (לוקאס הדג'ס) או שתיים (טימותי שאלמה) ומתח בלתי פוסק בינה לבין אמה (לורי מטקלאף) על רקע הרצון העז לברוח לקולג' כמה שיותר רחוק. כלומר, לניו יורק, קצת אחרי אירועי ה-11 בפסטמבר. כמובן שהקשר הרגוע יותר בינה לבין אביה (טרייסי לטס) לא עוזר, וגם לא העוני היחסי, או התיכון המאוד נוצרי שלא תואם את השקפות חייה החד משמעיות, כמו שרק בגיל 17 יכולות להיות.

בסך הכל זה נקרא כמו סיפור פשוט, והוא אכן כזה. לא צריך שיקרו לך דברים ממש גדולים או איומים כשאת בת 17 – החיים עוברים עלייך גם ככה דרך זכוכית מגדלת של רגשות מסנוורים. מצד שני, יש בסרט בדיוק מספיק ענייני חיים מטלטלים כדי לא להיות בנאלי, וכדי לעורר הזדהות. אבל גם ההזדהות עם הדמויות לא פשוטה כמו שזה נראה במבט ראשון. האם אמא של ליידי בירד היא אישה שלא יודעת לפרגן לבת שלה באמת, לסנן קצת פחות מרירות או לשחרר אותה? או שהיא אמא שעובדת משמרות כפולות כדי לספק לה, לאחיה ולחברה שלו את החיים הכי טובים שהיא מסוגלת, ובדרך היא נהיית מעט נוקשה? האם ליידי בירד היא נערה מפונקת שעושה פילים מזבובים? או שהיא רגישה, מוכשרת ותהיה מסוגלת למצוא איזון אם רק תינתן לה ההזדמנות? בגלל שהתשובות לשאלות הן בעיקר "גם וגם" הסרט מזיז אותנו מנקודת הזדהות אחת לשנייה, ומאפשר לחפש ביניהן נחמה. קצת כמו בחיים, נו.

לקריאה נוספת:
הסקירה של עופר

קרדיטים:

עופר ליברגל: "ללא עקבות", "מרגרט", "פרידה", "לוויתן", "תחנות הצלב"

אור סיגולי: "פוליס", "מקס הזועם: כביש הזעם", "הרשת החברתית", "אפסטרים קולור"

לירון סיני: "דרייב", "קובו: אגדה של סמוראי", "המכשפה", "אהבה בימים קרים", "ליידי בירד"

אורון שמיר: "ראיתי את השטן", "כוח עליון", "יפה לנצח", "סיפור רפאים", "פרנסס הא", "סוף העולם"