• סרטים חדשים: ״בשורות טובות״ של ארז תדמור
  • פסטיבל פרינט סקרין 2019 יקרין שתי קלאסיקות אייטיז
  • ״ג׳וג׳ו ראביט״, סקירה מוקדמת ותיאום ציפיות
  • ״המלאכיות של צ׳ארלי״, סקירה
  • ״בשורות טובות״, סקירה לסרטו של ארז תדמור
  • נפתח פסטיבל או לה לה! לקומדיה צרפתית 2019
  • אימת החודש - נובמבר 2019
  • ״דיוקן של נערה עולה באש״, סקירה וניתוח משותפים
  • ״חיים שלי״, סקירה שלא מפחדת מחג המולד
  • דוקטור סליפ
  • ״המחשמלים״, סקירה
  • מה לראות בפסטיבל סרטים בערבה 2019
  • קוראים לי דולמייט
  • ״המלחמה על הכוח״, סקירה
  • ״שליחות קטלנית: גורל אפל״, סקירה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2019
  • מצעד סרטי העשור של סריטה - ארבעת הגדולים

דאבל פיצ'ר: "מועדון הלקוחות של דאלאס", "סוכריות", "יפה לנצח"

5 בפברואר 2014 מאת אור סיגולי

יש שבועות בהם אנחנו מקבלים ערימה של שאריות בסגנון "אני, פרנקנשטיין" ו"הרקולס", וישנם שבועות בהם יוצאים מעט סרטים, אבל כל סרט ראוי לתשומת לב גדולה.
שלושת הסרטים שיצאו בשבוע שעבר, אלו שפינת הדאבל פיצ'ר הנוכחית תעסוק בהם, כולם ללא יוצא מן הכלל סרטים מעניינים שמאוד כדאי לצפות ולדבר עליהם. סרט אחד לא ממש אהבתי, סרט אחד אהבתי למדי, וסרט אחד הפיל אותי על הרצפה. אני לא חושב שהייתי מוותר על צפייה באף אחד מהם.

המשעשע באמת עם שלושת הסרטים האלו, הוא שהם מלווים אותנו זמן רב ב"סריטה". המועמד לאוסקר "מועדון הלקוחות של דאלאס" הוא הטרי ביותר, והוא צף בשיחות רק מהשלב בו אוסקר 2013/14 התחילו להתגבש; "סוכריות" הישראלי מלווה אותנו מאז הקרנות האקדמיה שלו בפרסי האופיר, אז זכה ב-8 מועמדויות, אך נשכח בשלב הזכייה; ו"יפה לנצח" הפציע בפסטיבל חיפה של 2013, שם הכרזתי עליו כסרט הטוב ביותר של הפסטיבל. אני חושב שאני עדיין עומד מאחורי זה.

בפינת הדאבל פיצ'ר השבועית, אם הצטרפתם אלינו רק לאחרונה, הסרטים החדשים שיוצאים בישראל מקבלים סרט נוסף לצפייה משלימה, או צפיית קונטרה, או כל דבר שיכול להיות מעניין. הרעיון הוא, בואו נודה באמת, לראות יותר סרטים.

הסרט המרכזי: "מועדון הלקוחות של דאלאס" (Dallas Buyers Club)
סקירה מורחבת שלי עלתה במהלך סוף השבוע, אז אתם מוזמנים לרפרף גם עליה. סרטו האמריקני העצמאי של הבמאי הקנדי ז'אן-מארק ואלה ("ויקטוריה הצעירה", "קפה דה פלור") מועמד לשישה פרסי אוסקר די מרכזיים בהם הסרט, השחקן הראשי (מת'יו מקונוהיי), שחקן המשנה (ג'ארד לטו), התסריט המקורי, העריכה ואיפור/עיצוב שיער. הוא מתאר את סיפורו האמיתי של טריילר-טראש דרומי בשם רון וודרוף המגלה שהוא גוסס ממחלת האיידס ושימיו ספורים. בייאושו הוא מחפש תרופה אלטרנטיבית שתבלום את התדרדרותו, אחרי שמשרד הבריאות האמריקני אינו מצליח להשתלט על המגיפה, ובסופו של דבר מוצא את עצמו כמבריח וכסוחר של תרופות ממקסיקו.
אני אהבתי את הסרט, על אף שהוא מאבד כוח איפשהו באמצע ולא מצליח לעמוד בסטנדרט שהוא עצמו קבע בהתחלה. מה שכן, הכל שווה בשביל ההופעה של מקונוהיי.

הדאבל-פיצ'ר: "איך לשרוד מגיפה" (How to Survive a Plague)
אפשר לומר ש"מועדון הלקוחות של דאלאס" הוא לסרט התיעודי "איך לשרוד מגיפה" בדיוק מה ש"התמוטטות" (Margin Call) הוא לסרט התיעודי "המעגל הפנימי" (Inside Job). אני אסביר.
אם "המעגל הפנימי" מתאר בקווים רחבים וכלליים את הסיבות למשבר הכלכלי של ארצות הברית בעשור הקודם, מפשט ומסביר על ידי ראיונות וקטעי ארכיון את הנושא הרחב והמאוד מסובך הזה, אז "התמוטטות", הבדיוני, הוא כאילו זום אין על מקום אחד בחלל ורגע אחד בזמן שמעצם ההתמקדות בו אנחנו מקבלים גם תמונה רחבה. "המעגל הפנימי" יצא בשנת 2010 וזכה באוסקר בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר. "התמוטטות" המצויין יצא שנה לאחר מכן וקיבל מועמדות על התסריט (ג'יי. סי שנדור, שהשנה הביא לנו את "הכל אבוד"). אני חייב להודות שאילולא ראיתי את "המעגל הפנימי" לפני "התמוטטות", לא הייתי מבין כלום מהסרט של שנדור.
ההקבלה בין "מועדון הלקוחות" ובין "איך לשרוד" מתבקשת במיוחד, ופועלת על אותו הקונספט. הסרט התיעודי של דיויד פרנס יצא בשנת 2012 וקיבל מועמדות לאוסקר, אז יצא לי לראות אותו. הוא מתאר את מאבקם של קבוצת אקט-אפ ברשות התרופות האמריקנית ובמשרד החינוך, באוזלת ידם וחוסר הבנתם את מימדי מגיפת האיידס בשנות השמונים. הסרט מתרכז במספר רב של דמויות, לכל אחד מהם נגיעה בסיפור מעורר ההשראה שלהם, ותוך כדי גם מסביר ומבאר את החלקים הקליניים והפיזיולוגים של המחלה ושל התרופות שיצאו לשוק. "מועדון הלקוחות של דאלאס" הוא סיפור קטנטן בשוליים, אבל הוא ממש כמו אלומת אור אל פיסה מכל מה ש"איך לשרוד מגיפה" מביא למסך, מהמקרו למיקרו. אני אפילו ממליץ לצפות בתיעודי לפני הבדיוני, כי זה באמת נותן המון אינפורמציה ומטען רגשי לסרט החדש.

df-dbc-htsap

הסרט המרכזי: "סוכריות"
סרטו החדש של יוסף פיצ'חדזה הוא אחד הסרטים הבודדים שפיצלו את אנשי סריטה במהלך הסיקור על האופיר. עופר ואורון מצאו הרבה מה לאהוב, בזמן שאני עברתי איתו צפייה קשה ומתסכלת במיוחד. פיצ'חדזה הוא בעיני אחד הבמאים הכי מרתקים והכי חשובים שפועלים כיום והוא הביא בשנות התשעים משב רוח כל כך מרענן לקולנוע הישראלי שהיה קשה לחזור אחריו לאחור. "לנגד עיניים מערביות" שינה את הדרך בה אני תופש את הקולנוע הישראלי, כשהלכתי לראות אותו בקולנוע בגיל 13. סרטו השלישי, "שנת אפס", הוא כנראה אחד הסרטים הישראלים הגדולים ביותר שנעשו. "בסמה מוצ'ו", סרטו השני, אכזב אותי למדי, כך שכשנכנסתי ל"סוכריות" קיוויתי להמון, אבל גם ידעתי שהעניינים יכולים ללכת לכיוונים אחרים.
אחרי סצנת פתיחה קצת לא מובנת מבחינה הגיונית, הסרט ממשיך מדהים עם סצנה מדברית כאילו טייק-אוף מרשים על הקולנוע של איליה סולימן ואז לסצנת מסיבה שנדמה כמו לקוחה בכלל מסרט של סורנטינו. לצערי הפתיחה המרהיבה הזו מתפוגגת כשהסרט מתחיל לנסות לבנות נראטיב ודמויות עם זהות. לי הייתה הרגשה גדולה של גחמתיות בסרט, ולא בקטע של כאוס אקזיסטנציאליסטי אבסורדי, אלא סתם של "סתם". יש שם סצנות נטולות כל הגיון סביר והדמויות פועלות כי ככה. בנוסף, אני מצאתי את המשחק של כל הקאסט בעייתי במיוחד, להוציא את מכרם חורי (שזכה השנה באופיר על הסרט הלא נכון) ומוני מושונוב (אוצר לאומי. איזה גאון האיש הזה).
כל זה בהחלט לא אומר שאינני מחכה בקוצר רוח לסרטו הבא של פיצ'חדזה ואני מתפלל לאלוהי הקולנוע שלא יעברו עשר שנים עד שזה יקרה.

הדאבל פיצ'ר: "מייד אין איזראל"
יוסף פיצ'חדזה וארי פולמן הולכים מבחינתי יחד יד ביד בדברי ימי הקולנוע הישראלי, כי הם שניהם במאים של סגנון לפני נראטיב, ושניהם הרעידו את הקולנוע הישראלי בשנת 1996 עם סרטי הבכורה שלהם "לנגד עיניים מערביות" ו"קלרה הקדושה" (אותו ביים פולמן עם אורי סיון). אני באמת חושב שזו הייתה שנה קריטית לקולנוע הישראלי, ששינתה אותה לחלוטין. שווה להזכיר בהקשר הזה גם את דב שטויר, העורך ומעצב הסאונד שעבד עם שניהם.
בעיניי, "סוכריות" ו"מייד אין איזראל" הם שני סרטים שיצאו מאותו הרחם. שניהם סרטי פשע מרובי דמויות, שפועלות במין איזור דמדומים של העולם שלנו, ועולם מומצא שנוגע-לא-נוגע בריאליזם. שניהם לוקחים סיפור "אסקפיסטי" (מאבק בין יצרני סוכריות, מרדף אחרי פושע נאצי) כדי להגיד משהו על החברה הישראלית של הרגע הזה, ושניהם עושים זאת בעזרת שימוש מאוד אחר בשפה העברית – שוב, כזו שנשמעת כמו עברית מדוברת אבל מרגישה זרה מאוד – עם חדירה כמעט גסה של שפות אחרות שמתפתלות ומשתנות יחד איתה, בשניהם דמות של גרמני נאצי מערבלת את כל הדינמיקה, ובשניהם מנשה נוי מופיע על תקן ההפוגה המוזיקלית.
סרטו של פולמן הוא בעיניי הטוב יותר על אף שהתיישן מעט, אבל הוא עדיין מחזיק. ואני יודע כי ציפיתי בו לאחרונה.
"מייד אין איזראל" שמעולם לא זכה ליחס המגיע לו, יצא לסיבוב קצר בקולנוע בשנת 2000, בשנה בה "חתונה מאוחרת" שאב את כל תשומת הלב, ולא השאיר כלום לאף אחד אחר. צפייה של שני אלה אחד אחרי השני מראה כמה התקדמנו בעשור האחרון, ועם זאת כמה הדברים נשארו פחות או יותר אותו הדבר.

df-s-mii

הסרט המרכזי: "יפה לנצח" (La Grande Bellezza)
בסוף 2012 הכרזתי על "זה בוודאי המקום" (This Must be the Place) של פאולו סורנטינו כסרט הטוב ביותר של השנה. לבמאי עצמו הקדשתי כבר פוסט בפני עצמו, והוא לגמרי קיבע את עצמו כאחד הבמאים האהובים עליי אי פעם. פסטיבל חיפה נתן לנו הזדמנות לצפות בסרטו האחרון, "יפה לנצח". הסרט הפך להיות נציגה של איטליה לאוסקר וסחף את פרסי האקדמיה האירופאית לקולנוע. אני התלהבתי ממנו עד כלות, ועל אף שידעתי שהוא יופץ בארץ בשנת 2014, לא התאפקתי והכנסתי אותו לרשימת הסרטים הטובים ביותר שלא הופצו בשנה החולפת, וחגגתי אותו גם ב"20 הרגעים הגדולים של השנה". ככה שסביר להניח שהסרט הזה יצליח לתקוע דגל גם ברשימות הסיכום של 2014, והפעם ברשימת המופצים. ככה זה כשאוהבים.
סורנטינו אסף את הצוות הקבוע שלו ועשה את אחד מסרטי הערים המושלמים ביותר. רומא, שכבשה בקסמה המוני במאים אחרים, הפכה את אצל סורנטינו לדמות מרכזית ממש כמו של העיתונאי בגילומו של טוני סרבילו המופלא. מבחינתי זה הסרט הטוב ביותר שמוקרן כרגע בבתי הקולנוע.

הדאבל פיצ'ר: "לה דולצ'ה ויטה" (La Dolce Vita)
אתם בוודאי מגלגלים את עיניכם נוכח הבחירה הכה מובנת מאליה, אבל אין מה לעשות. לפעמים לא צריך יותר מזה, וצפייה בשני הסרטים האלה ביחד היא חוויה מרטיטה, אם כי מוציאה את הגרסה החדשה קצת פחות טוב. בכל זאת, סרטו של פדריקו פליני הוא בהיכל התהילה של סריטה.
"יפה לנצח" יכול להיחשב ממש כרימייק של סרטו של פליני משנת 1960, שאני מניח שאפשר לומר ששינה את פני הקולנוע. הסרט הזה הוא צפיית חובה בכל מקרה, כך שאם "יפה לנצח" ירים מחדש את הסרט הזה לתודעה (למרות שקשה לומר שהוא נשכח או נזנח), מה טוב.
"לה דולצ'ה ויטה" הוא אולי הסרט האיטלקי הגדול של שנות השישים (יכול להיות שבתיקו עם "שמונה וחצי") ו"יפה לנצח" הוא כנראה הסרט האיטלקי הגדול של העשור הנוכחי. כן, מילים גדולות, ואני מקווה שהן תתבדנה ככל שהעשור הזה יימשך, אבל בינתיים אני בסדר עם זה, אפילו כשנדמה שהקולנוע הגיע לאיזשהו פיק לפני כמה עשורים ומאז פשוט רודף אחרי עצמו.

df-lgb-ldv

תגובות

  1. גבי הגיב:

    אני מתנצל מראש שאין שום קשר בין נושא הרשימה לתגובה שלי, אבל הימים חולפים ובשום אתר שעוסק בקולנוע בארץ לא ראיתי התייחסות למותו של קולנוען דגול, מיקלוש יאנצ'ו ההונגרי, לפני כמה ימים. אפילו אורי קליין לא טרח לאזכר את זה (כפי שעשה לפני כשנה עם מותו של נגיסה אושימה). יכול להיות שחובבי הקולנוע בארץ לא מכירים את סרטיו של יאנצ'ו? לפחות שתיים מיצירות המופת שלו הוקרנו בערוצים השונים "האדום והלבן" ו"מזמור אדום". כמו כן הוא היה אחד הבמאים היחידים שטרקובסקי העריך מאוד, בעיקר בזכות הכוראוגרפיה המורכבת של עבודת המצלמה בסרטיו. אשמח אם אחד מכם יוכל להגיב.

    1. אכן במאי גדול. אנחנו לא נוהגים לעשות הספדים בבלוג*, אבל אולי אתייחס אליו בעתיד.

      * כן רשמנו כאן הספדים למילק (אמיל קנבל) שהכרנו אישית. הוא אגב נהג להקרין קטעים מסרטים של יאנצ'ו בשיעורים שלו.

    2. סינפיל הגיב:

      גבי, אני חייב לציין שפשוט הוצאת לי את המילים מהפה ושאני מוריד בפניך את הכובע על שהרהבת עוז להעלות ברשת הישראלית את נושא חשוב זה. כל כך עצוב לראות שהתקשורת הישראלית, כולל עיתונאי הקולנוע הכותבים במוסף האמור לעסוק בתרבות של היומון המגדיר את עצמו כ״עיתון לאנשים חושבים״ הנחשבים ל״אליטסטים״ על ידי רבים בטעות, מקדישה את הכותרות המרכזיות לעיסוק ברכילויות סלבריטאים סתמיות במקום לדיון מעמיק בפועלם של אמנים אדירים כגון נגיסה אושימה ז״ל או מיקלוש יאנצ׳ו ז״ל. בחו״ל העיתונות דווקא כן מצאה מקום למצער לציין את מותם של שני אלה לדוגמא, אך ראיתי כבר שבבלוג קולנוע ישראלי אחר ההודעה שלך נמחקה אך ורק מכיוון שהעזת לשאול מדוע התעלמה התקשורת הישראלית מפטירתו של יאנצ׳ו. דרך אגב, האם אתה כתבת תחת הפסבדונים ״אוהב קולנוע״ את טוקבק 39 תחת הכתורת לכתבתו של אורי קליין ״פרידה מפיליפ סימור הופמן: תבונה, שנינות וטוב לב״?

      1. סינפיל הגיב:

        ״תחת הכתורת״ = תחת הכותרת ״לאורי קליין ומערכת הארץ״

  2. גבי הגיב:

    תודה על התגובה שלך, סינפיל, ואכן אני כתבתי את אותה תגובה, אף שבאופן נדיר מאוד אני כותב טוקבקים…
    דרך אגב, כיוון שאתה מחובבי יאנצ'ו, צפית במקרה בSIROKKO מ1969? זה אחד הסרטים הנדירים שלו עם 12 שוטים מרהיבים בלבד ולאחרונה מישהו בקרגרגה תרגם את המקור הצרפתי. בנוגע לאושימה, צפיתי בכל סרטיו העלילתיים ובכמה מהתיעודיים ואני בטוח שמכלול היצירה שלו לא מוכר דיו בארץ. גם את מעט הסרטים שלו שלא היו מתורגמים כבר תרגמו בקרגרגה ובכמה אתרים מקבילים.

    1. סינפיל הגיב:

      היי גבי,
      את יאנצ׳ו זכיתי להכיר רק ממש לאחרונה, מספר חודשים בלבד לפני שהלך לעולמו, ובינתיים הסרט היחיד שלו שראיתי הינו Csillagosok, katonák הנהדר משנת 1967 דרך ה־DVD של Kino.שהזמנתי מחו״ל..

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.