פסטיבל חיפה 2018: "לורו", "מנדי", "עכו חלומות", "אנג'לו", "זיכרונות?"

יומו הרביעי של פסטיבל הסרטים הבינלאומי של חיפה נפתח הבוקר, ואני כבר אחרי 11 סרטים. על שלושה מהם תוכלו לקרוא בסיקור הראשוני שלנו מחיפה, ועל חמישה נוספים בזה הנוכחי, שמקפיץ אותנו מאיטליה לארה"ב לעכו לאוסטריה וחזרה לאיטליה.
מעבר לאלו, הרשו לי להתייחס במהרה לעוד שני סרטים שראיתי שכבר הוזכרו בסריטה בעבר, לפני שנעבור למנה העיקרית.

אחד הסרטים התיעודיים הבולטים ביותר של 2018 הוקרן בימיו הראשונים של הפסטיבל, "שלושה זרים זהים" מארה"ב, עליו הרחיב אורון כשצפה בו ניו יורק. אחרי ההתלהבות שנדבקה גם בי לקראת הסרט, אני נאלץ לקחת את הצד של אורון, ואפילו להחריף אותו. רוצה לומר – ההייפ שיקר. אז אמנם הסיפור של הסרט הוא באמת – אבל באמת – לא יאומן, שטני ומטלטל, אבל העשייה שלו כמעט ומרגיזה. ואני אסביר.
אפקט קולנועי נפלא למדי, בטח בקולנוע התיעודי, הוא רגע בו לפתע הסרט חוזר אחורה לאיזשהו פריט אינפורמציה שנראה אגבי לחלוטין כשנחשף לראשונה, ולפתע מעניק לו משמעות אחרת לחלוטין ושומט תחתינו את הקרקע. זה קורה לא מעט גם ב"וויטני", עוד תיעודי בולט מהשנה (שהוקרן בירושלים). ואכן, בפעם הראשונה שזה קורה ב"שלושה זרים זהים" זה בהחלט מסעיר. בפעם השנייה זה כבר די צפוי. בפעם השלישית זה מוזר. ובפעם הרביעית זה מטרחן. ויש עוד, אבל כבר נגמרו לי שמות התואר. יש בו בהחלט רגעים מדהימים, אבל בסוף כאשר פשוט מנחיתים עליך מסרים ונקודות מבט חסרות ביסוס תוך כדי קריצה של "הא, אבל אמרנו לך שכן ועכשיו זה לא. כי אנחנו שיא המתוחכמים", זה מעט מתיש.

"בערה" הוא עוד אחד מהשמות הגדולים של הפסטיבל, לאחר שהכה את פסטיבל קאן בתדהמה ונבחר על ידי דרום קוריאה לייצג אותה באוסקר הקרוב. אורון כתב עליו מהריביירה הצרפתית צרור מילים חמות במיוחד, והפעם אני גם נוטה להיות בצד שלא אך בשונה מ"שלושה זרים זהים" אני אנמיך את האש. אין ספק שסרטו של לי צ'אנג-דונג הוא סרט שכיף לצלול אליו והוא ממש מתחנן שיקלפו ממנו את הרבדים והשכבות. כמו שאנחנו אוהבים. הוא בהחלט מאתגר, עם כמה שוטים בלתי נשכחים וממש מתנהל כמו יצירה ספרותית גדולה. עם זאת, אני בכל זאת חושב שהשעתיים וחצי שלו הם הפרזה פראית, ולעיתים רבות מדי הוא משחק עם הצופים שלו כמו חתול שמתעלל בחרק שאיתרע מזלו להיכנס לטריטוריה שלו. הוא ללא צל של ספק אחת החוויות המשמעותיות שהיו לי פה מאז שבת, אבל אני לא חושב שהוא יצירה שפוגעת בול בכל מטרה שהציבה לעצמה.

ועכשיו נוכל לעבור לחלק האומנותי של הערב.

"לורו" – Loro

עניין משונה הוא זה של הסרט החדש של פאולו סורנטינו, בעיקר מכיוון שהופעתו בתוכניית חיפה הייתה הפעם הראשונה ששמעתי עליו. זה נתפס אצלי כמוזר כי מדובר בכל זאת באחד המאסטרים הגדולים שפועלים כיום, כזה שכל סרט שלו מעורר זרמים של התרגשות בעולם הפסטיבלים. והנה, סרט ראשון של סורנטינו מאז "נעורים", ואין קאן, ונציה, טורונטו, כלום. גם בגזרת האוסקר לסרט בשפה זרה אין לו זכר, וברשימה המצומצמת של כ-20 סרטים אפשריים לארץ המגף לבחור מביניהם, הוא לא מופיע.

יש לזה הסבר טכני, אבל הוא מספק רק בחציו. "לורו" למעשה איננו סרט אחד, אלא שניים. סיפור בשני חלקים, כל פרק ממנו אורכו כ-100 דקות, שיצאו לבתי הקולנוע באיטליה בהפרש של חודש. הגרסה הנוכחית, ובה שני החלקים שודכו יחד לכדי סרט של שעתיים וחצי, הוא בעצם מין גרסה שאם הבנתי נכון נעשתה לטובת הפצה בינלאומית וכשירות לאוסקר. יכול להיות שזו הסיבה שהסרט לא זכה להתייחסות עד כה, כי בעצם לא כל כך ידעו איך לטפל בו. כאמור, תשובה מספקת בקושי.

סורנטינו נחשב לעמוד התווך האחרון של הקולנוע האיטלקי, ולאחרונה מייצר פחות או יותר את הסרטים הבודדים מהמדינה שזוכים לתשומת לב עולמית, לאחר שבמחציתה של המאה הקודמת נחשבה ליצרנית הקולנוע הטובה בעולם. אני מניח שהפריצה האמיתית של סורנטינו הייתה עם "האלוהי" מ-2008 שהיה מועמד לאוסקר האיפור, ואם אינני טועה הוקרן בפסטיבל ירושלים, אבל היה היה זה בעצם סרטו הרביעי אחרי "One Man Up" שלא שרדתי, "השלכות האהבה" הנהדר ו"ידיד המשפחה" המטריד. לאחר "האלוהי" הוציא סורנטינו משון פן את אחת מהופעות המשחק הגדולות ביותר שלו ב"זה בוודאי המקום" ומשם דילג בקלילות אל האוסקר, שם סרט המופת שלו "יפה לנצח" החזיר ב-2013 לאיטליה את האוסקר לראשונה מזה 15 שנה.
הקולנוע של סורנטינו הוא מהסוג שסוחט את המדיום עד סופו, לעתים עד להתשת הצופים. כל פריים הוא יצירת מופת שמעמיסה על החושים, הסאונד תמיד מוסיף שכבות על שכבות, המוזיקה גדולה מהחיים, והופעות השחקנים הם ברמה משל עצמם בין אם זה שון פן, מייקל קיין או שחקנו הכמעט קבוע טוני סרבילו.
אני, כפי שבוודאי הצלחתם להבין מבין השורות, מעריץ ענק.

"לורו" הוא סורנטינו באקסטרים. זאת גרסת הקוק של פליני, וכמובן שהבמאי, ש"יפה לנצח" הוא כמעט רימייק ל"לה דולצ'ה ויטה", יודע את זה. לא במקרה זוכה האוסקר של פליני מ-1960 מוזכר בדיאלוג באחת הסצנות הראשונות ומקבל מחווה מאוד מוחשית בסצנה האחרונה. במסורת פליני, כמעט כל רגע בסרט הזה כאילו עומד בזכות עצמו, אבל זה כמובן מגיע עם מחיר, כאשר לא פעם הסרט מרגיש כמו וידאו-קליפ, בזמן שהתסריט וההתפתחות הנראטיבית נזנחים לטובת אקסטרווגאנזה.
סורנטינו חוזר פה לפוליטיקה האיטלקית לראשונה מאז "האלוהי" ומשיב את טוני סרבילו, כנראה גדול השחקנים האיטלקיים שפועלים כיום ואחד הנפלאים באופן כללי, לתפקיד ראש המדינה (הוא אפילו מעניק לו תפקיד כפול, כמו שעשה ב"יחי ההבדל הקטן"). "לורו" הוא סיפור על איטליה של ברלוסקוני, כפי שהוא נחווה דרך שתי דמויות. הראשונה היא בחור צעיר ושאפתן שמרמה ומשחד את דרכו אל הנשיא (ריקארדו סקמרצ'ו, שיחד עם הסרט שלו מפסטיבל ירושלים האחרון, "אופוריה", הפך להיות מייצג הנהנתנות של איטליה); והשנייה היא הנשיא עצמו, בן דמותו של ברלוסקוני, פוליטיקאי שענייני המדינה זניחים לחלוטין כאשר זה מגיע לטובתו האישית, אותו מגלם בהנאה גדולה במיוחד סרבילו. מדכא, אגב, כמה קל לראות גם את המנהיגים שלנו בסרט הזה, אם הם רק היו יודעים להתלבש כמו האיטלקים.

היותו בעצם שתי מערכות ששודכו לסרט אחד בולטת למדי. חלקו הראשון שעוסק באיש הצעיר נזנח כמעט לחלוטין באמצע כאשר אנו נחשפים לברלוסקוני, וכאשר שני הסיפורים מתאחדים זה מתבצע באופן מעט מסורבל. ישנה הרגשה שמשהו נתפר בגסות כדי לקדם שני דברים בלבד: הפאר הקולנועי; והסאטירה האכזרית של סורנטינו על מנהיגי ארצו, שיצרו מדינה דקדנטית שנמשכת לזוהר ריקני, מזלזלת לחלוטין בנשים שנאלצות לשחק את המשחק על חשבון גאוותן, וגברים עלובים שלא רואים מעבר לאף של עצמם.
אז אמנם התסריט פחות מבריק ממה שאני מניח שסורנטינו ושותפו לכתיבה אומברטו קונטארלי (שגם עבד אתו על המיני-סדרה "האפיפיור הצעיר") שאפו לו, וההקבלות הקולנועיות של אשפה שהופכת לכדורי אקסטזי ורעידת אדמה שמכה במדינה עת חילופי השלטון רק מזכירות שכאן זה לא פליני למרות הכל, אבל תנו לי כזה קולנוע בכל יום בשבוע ואני אגמע אותו בשקיקה.
השעתיים וחצי של "לורו" עברו לי מהר יותר מאשר כל הסרטים שצפיתי בהם עד כה יחד, ויכולתי להמשיך עוד, מוותר לו די בקלות על דיאלוגים בוטים מדי ושאלות כמו האם סורנטינו באמת מבקר את האובדן המוסרי של איטליה, או שדי נהנה להראות נשים חשופות בכל מקום כדי לעטר את הפריימים המרהיבים שלו. מה גם שטוני סרבילו ממשיך להוכיח שהוא כוח טבע, ומעצב דמות כמו ממערכון טלוויזיוני רק כדי להוציא ממנו אמינות ואנושיות שהופכות אותו לדמות בלתי נשכחת.

"לורו" גרסת ה-150 דקות אמורה לזכות להפצה מקומית בהמשך. סמנו אותו לעצמם. אני מניח שכפי שהאנשים שיצאו באמצע ההקרנה החיפאית, לא כל הקהל באשר הוא יתחבר לסרט ורבים יסמנו אותו כשטחי וחלול. וייתכן שזה אכן המצב, אבל מבחינתי עדיין כל דבר של סורנטינו הוא אירוע.

הקרנה נוספת: 30.9 – 20:30 (סינמטק)

"מנדי" – Mandy

בתחילת 2018 הגיעה שמועה מוזרה מעבר לים. רוחות הביאו עמן דיווחים על דבר מה שמתרחש, בתחילה בקנדה ואז ממעמקי חגורת התנ"ך של מערב ארה"ב, והזמזום רק הלך וגבר – ניקולס קייג' עומד בפני רנסנס. השחקן האמריקאי זוכה האוסקר ששמו הפך להיות מזוהה עם סרטים סוג ב' והופעות קיצוניות בין אם הסרט מצדיק אותן או לא, כנראה חזר לעצמו. ההתרגשות הייתה מחרישת אוזניים.
זה החל עם "אמא ואבא" שהוקרן בפסטיבל ונציה ממש בשלהי 2017, ואז התעצם עם פסטיבל סאנדנס ו"מנדי", שנחשב לאחד הסרטים הקיצוניים של הפסטיבל.
האמת היא שאף אחד לא אמר שאלו סרטים שימשיכו עד לאוסקר, ושקייג' נותן שם הופעות מעודנות ומלאות ניואנסים, אלא יותר בכיוון שמשהו סוף סוף הקליק. קייג' מצא פרויקטים טובים להשתגע בהם וזה מרגיש נכון.

את "אמא ואבא" ראיתי לפני כמה חודשים, ואפילו סיפרתי לכם עליו. אם אין לכם כוח לקרוא (לגיטימי) אזכיר שזה אחד מהסרטים האהובים עלי מ-2018, חוויה מטורללת, מצחיקה ומטרידה שנהניתי ממנה מהשנייה הראשונה ועד האחרונה. זה רק גם לציפיות שלי מ"מנדי" לעלות גבוה הרבה יותר, כי הוא נחשב הטוב מבין השניים. כך שתארו לכם את התלהבותי כאשר ראיתי אותו בתוכנית חיפה. הוא במהרה הפך לאחד הסרטים שאני הכי רוצה לראות בפסטיבל.

"מנדי" הוא סרטו החדש של פאנוס קוסמטוס (זה שם אמיתי, בחיי), שנולד באיטליה וגדל בקנדה, ובשנת 2010 הרעיד את פסטיבלי הז'אנר עם "מעבר לקשת האפלה" שבעוונותיי טרם ראיתי, אבל הדיבור עליו היה מאוד מסקרן. קוסמטוס ליהק את קייג' לתפקיד הראשי לאחר שחלם עליו בלילה (הוא בכלל תכנן עליו לתפקיד אחר), ומראיון עמו בפודקאסט Shock Waves בכלל נראה שהסרט הזה הוא סך סיוטיו של הבמאי. זהו סיפורו של חוטב עצים במעמקי ארה"ב (קייג') שחי עם חברתו (אנדריאה רייסברו שבקושי אפשר לזהותה), היוצא למסע נקמה באנשי הכת שחטפו ורצחו אותה. זה סרט פריקי לחלוטין, שנשען על מוזיקת מטאל ואווירה פסיכדלית הרבה לפני כל דבר אחר. תסריט או דמויות, למשל. זאת כאשר מעבר לתרומתם של קינג קרימסון לפסקול, את המוזיקה המקורית הלחין יוהאן יוהאנסון, הגאון שתרם מכישרונו לסרטיו של דני וילנוב ("אסירים", "סיקאריו", "המפגש", "בלייד ראנר 2049") וגם ל"אמא!", "התיאוריה של הכל" ו"שיר אהבה", לפני שהלך לעולמו ממנת יתר בגיל 48.

תחילת הצפייה שלי ב"מנדי" לוותה כולה בהתרגשות כללית בעצמות, המשיכה בהתלהבות כאשר כל שוט היה מוזר יותר מקודמו בלי רגע אחד של תאורה ריאליסטית או עיצוב שגרתי, דעכה אחרי כמה דקות כשלא הצלחתי להבין מה אני רואה ולמה, והפסיקה כליל כשקלטתי זה לא יותר ממריחת זמן ומשחקי סגנון חסרי טעם שלא התעלו מעל ההתלהבות של הבמאי מתיקוני צבע והבעות פנים מופרכות של ניקולס קייג'. הכאוס הזה לרגע לא הרגיש כמו משהו שנבנה באופן בטוח (כמו, נגיד, סרטים של ארונופסקי או דה לה איגלסיה), ומכיוון שכל רגע ממציא את עצמו מחדש, לעיתים זה כיף, לרוב זה בעיקר מעורר תהייה.

מכיוון שלא היה לי עוגן בדמות הראשית שלא קיימת, לא בחוקים של העולם המסוייט, וגם את הקיצוניות הזו שכולם דיברו עליה לא באמת מצאתי בשום מקום, די בהיתי במסך וחיכיתי שזה יסתיים.
וקייג'? לדעתי הוא טעות ליהוק מוחלטת. אז נכון שהסרט מטורלל כמו ההופעה שלו, אבל בעיני זה חיסרון עצום כי הם שניהם פשוט מושכים את הסרט למטה, במקום לתת את הסרט לשחקן שהיה מייצר איזון ואיזשהו נפילה מדודה אל לוע הטירוף וככה מצליח לקחת אותו אתנו. אנחנו מתחילים ב-11 ורק מגביהים, שזה סביר לעולם הוויזואלי, אבל פחות להופעה הראשית.
"מנדי", על פניו, היה משהו שאני אמור להינות ממנו מאוד, עיין ערך "אמא ואבא" שלא הפסקתי לשמוח בו, אבל הפעם משהו השתבש. אולי רק אצלי.

הקרנה נוספת: 28.9 – 22:45 (רפפורט)

"עכו חלומות"

אחרי שהתעוררה לחיים לאחרונה בסרטים כמו "געגוע" ו"מונטנה", העיר עכו שוב מקבלת מקום לככב בסרט ישראלי, אבל הפעם דווקא מהצד הערבי. בערך. נגיע לזה עוד רגע.
אבל יותר מהרנסנס הקולנועי של עכו, הסרט שפתח את תחרות הסרט הישראלי העלילתי באורך מלא של פסטיבל חיפה, מחזיר אלינו את הבמאי דניאל וקסמן, לראשונה עם פיצ'ר קולנועי מאז "המיועד" מ-1989, ו-36 שנים מאז "חמסין", אחד הסרטים החזקים שנעשו פה, והחשובים ביותר על הדינמיקה בין הישראלים והערבים.
(זה גורם לחשוב כמה ראיונות עם וקסמן בעת יציאת הסרט, אם תהיה, יקבלו את הכותרת "לאן נעלם דניאל וקסמן?")

"עכו חלומות", אותו כתב וקסמן יחד עם בנו דוד ואורנה עקאד, הוא גם סיפור מעניין בפני עצמו. לפי הבנתי, וקסמן משחזר את מאחורי הקלעים של הצגה שתוכננה לעלות בעכו על ידי במאי התיאטרון עזאם סלאמה, אבל הסעירה מדי את הרוחות הן מהצד היהודי והן מהצד הערבי, ונגדעה בעקבות אקט נפשע וטראגי, כזה שמבצעיו מעולם לא נתפסו. זה, אגב, הופך את הסרט הזה לדאבל פיצ'ר מושלם עם "לא אכפת לי אם ההיסטוריה תזכור אותנו כברברים" הרומני שמוקרן גם הוא בפסטיבל.
וקסמן בחר בדרך מעניינת למדי להביא את סיפורו של סלאמה והצגתו מעוררת המחלוקת. הסרט הוא מוקומנטרי, כלומר עשוי בסגנון תיעודי, ובו וקסמן מגלם את עצמן, כאשר שאר הצוות הם שחקנים מקצועיים יותר או פחות (בין הפרצופים המוכרים אפשר למצוא את לירז צ'רכי, ואת הייתאם עומרי, שהיה צריך לזכות באופיר על "בית לחם" אבל לא קיבל הזדמנות להיות מועמד כי לא נרשם על ידי ההפקה. בואו לא נכנס לזה, בסדר?), ובכך מקרב בין המציאות והבדיה, העבר וההווה, ומטשטש בין כל האלמנטים הקולנועיים ליצירת מין מכתב פרידה ותיקון למה שאולי לא הספיק בעבר. הוא מלווה את הסרט בקריינות אישית שרומזת לנו על הסוף המר, ולא נמנע מלהציג מראה קשה של ההתנהלות הישראלית (וגם הערבית). כזו שכבר עוד לפני פסטיבל חיפה הניעה את גלגלי האטימות של כמה מנציגי השלטון המקומי.

לפני הכל צריך להגיד שהסיפור של "עכו חלומות" הוא כואב ורלוונטי, וראוי שיסופר. הניסיון של אומנות לגשר על מחלוקות של דת ופוליטיקה, לרוב בכישלון מהדהד, הוא מעניין ולא מטופל המון בקולנוע הישראלי, ואכן החוזק הגדול ביותר של הסרט הוא ההומניות הרבה שזורמת בעורקיו, אהבה לאמנים ואומנות, ושאיפה למצוא מקום של יצירה בעולם של כעס ושנאה. הרגישות והלב הרבים של "עכו חלומות" מצליחים אפילו להתעלות מעל ההפקה הצנועה במיוחד.

המקום המורכב ביותר של הסרט מגולם, כמובן, במקומו של דניאל וקסמן מאחורי ולפני המצלמה. מצד אחד, כאשר וקסמן נמצא בפריים כאחת הדמויות הוא מביא נוכחות רגישה ונעימה לסרט, כזו שלעיתים ציערה אותי שהוא לא נמצא אפילו יותר. הוא מרגיש כמו אי של שפיות בתוך סיר הלחץ המבעבע, ומעניק מימד של אמינות וחום.
מצד שני, בחירתו של וקסמן להשתלב בסרט גם יצרה את מה שבעיני הוא הירייה ברגל המשמעותית ביותר של סרטו החדש, כי לא רק שבעיני הקונספט של מוקומנטרי לא עושה חסד עם הסיפור, הוא גם הופך את הסרט לסיפורם של ערבים דרך עיניים יהודיות, תיווך שאנחנו בהחלט לא צריכים, ומונע מהסרט להיות האגרוף שהוא רצה להיות.

ישנה סצנה אחת מהותית שמבהירה מדוע בחר וקסמן להיות בתוך הסרט, והיא רגע שבו הוא מתוודה בפנינו על השתתפותו הפאסיבית בפשעי מלחמה (רגע ה"וואלס עם באשיר" שלו, אם להיות רדוקטיבי ולא בהכרח בצדק). זו סצנה שאיננה חלק מהותי מהנראטיב, אבל ברור שהיא כנראה המניע והדלק של עשיית הסרט. אני חשבתי שמהנקודה הזו יתחיל מהלך חדש לעלילה, ורגשי האשם של וקסמן כדמות יגרמו לו להיות מעורב יותר בסיפור העלאת ההצגה, יאפשר לו (כדמות) לעשות תיקון לעברו, ויכניס את הסרט למסלול אחר, אבל לא. הרגע הזה פשוט חולף והסרט חוזר חזרה למה שהיה לפני.
ככזה, "עכו חלומות" מרגיש קצת כמו מירוק מצפון יהודי יותר מאשר רצון להביא למסך נראטיב ערבי לא מתפשר כמו שאנחנו אולי צריכים יותר בקולנוע הישראלי. כמובן שכל אמן יכול לבחור את הדרך שבה הוא רוצה להביא את היצירה שלו, וזה לא מתפקדינו כצופים או מבקרים לדרוש ממנו כיצד לעשות זאת, אבל במקרה הספציפי הזה אני לא חושב שזה עושה חסד עם הסיפור, שהיה חזק יותר במסגרת קלאסית יותר של עשייה.
זה, והופעות השחקנים שנדמה שלא לגמרי הצליחו להסתדר עם עניין המוקומנטרי והם אולי נקודת התורפה הבולטת ביותר, גורמים ל"עכו חלומות" לפספס את העוצמה והייחוד שהיו יכולות להיות לו, ונותר לנו להתנחם בכך שסיפור עצוב קיבל את דרכו למסך כך או כך.

"אנג'לו" – Angelo

את האינפורמציה הכי מסקרנת לגבי הסרט הזה גיליתי ממש שניות ספורות לפני תחילת ההקרנה באולם טיקוטין, תוך כדי שיטוט ב-IMDB כדי להעביר את הזמן. התברר לי שהבמאי של הסרט הזה, מרכוס שליינצר שמו, מלהק במהותו (הוא חתום על סרטים כמו "סרט לבן", "השודד", "לורד", "איש העצם" וזוכה האוסקר "הזייפנים") וכבמאי זהו סרטו השלישי בסך הכל. סרטו הראשון, וזו התדהמה, היה אחד מסרטי פסטיבל חיפה 2011 האהובים עלי – "מיכאל", דרמה משובחת למדי שעוסקת בפדופיל אוסטרי ומערכת היחסים שלו עם ילד שהוא כולא במרתף שלו.
שבע שנים לאחר הסרט המטריד ההוא (באמצע הספיק לביים סרט נוסף), שליינצר מצא לנכון לחזור לכס הבימוי, והפעם עם "אנג'לו", דרמה שעוסקת במאה ה-18, במרכזה סיפורו של ילד אפריקני שנחטף ומובא לאירופה "הנאורה" ושם משתלב בחיי החברה הגבוהה. תודו שזה לא בדיוק הכיוון שהייתם מצפים לו.

אבל אפילו מבלי לדעת את זהות הבמאי, כבר בדקות הראשונות של "אנג'לו" מתרחש משהו שבראשו של הצופה המרוכז מרים סירנות שמהדהדות שכאן הולך לקרות משהו קצת אחר מ"12 שנים של עבדות" גרסת הרוקוקו: לאחר סצנת פתיחה בה מובאים הילדים מאפריקה בסירות אל חופי אוסטריה, הם מובלים אל מחסן גדול, שם הם עומדים ומחכים לגבירה (אלבה רורוואכר) שתבחר אחד מהם, מחסן רחב ידיים שבלונג-שוט אפשר בבירור לראות מנורות נאון גדולות תלויות מהתקרה.
עכשיו תראו, יכול להיות שאני ניזון משמועות, ובנוסף אינני מומחה גדול למאה ה-18, אבל אני די בטוח שנאון זאת המצאה של המאה ה-20, או לפחות כמה שנים בודדות שקדמו לה. כלומר, כבר בשלב הזה אומרים לנו לשים לב, להתרכז, לבחון מה באמת מספרים לנו. אני הייתי קהל שבוי בשלב הזה.

משם אנחנו עוקבים אחר רוב חייו של אותו אנג'לו, מלווים אותו במיני רגעים מחייו, כאשר הוא מחונך על פי השיטות הקרויות באותה תקופה, משתלב באצולה למרות שצבע עורו תמיד מבליט אותו מהשאר, מאבד את שורשיו, ואפילו מוצא לעצמו אהבה בדמות אישה לבנה, מה שכמובן יסבך אותו (אם כי לא בדרך שבה היינו חושבים). הסרט מצולם במסך אקדמי מרובע, כמעט כולו מתרחש בסטים פנימיים ותיאטרליים למדי, והוא גם מחולק לשלושה חלקים. כאמור, שליינצר עושה מעל ומעבר כדי לדחוף אותנו החוצה מדי פעם, כמעט אופן ברכטיאני, על מנת שנעצור מדי פעם לחשוב.
זאת חוויית צפייה מאתגרת למדי, לא אשקר, בטח כשהעלילה קופצת על פני שנים ארוכות (לא יכולתי שלא לחשוב על המבנה של "אור ירח", להבדיל אלף הבדלות), בטח כשמשהו נותר מעט מרוחק ומוזיאוני מדי במהלך כל התפתחות הנראטיב והשפה הקולנועית של הסרט. אבל בגלל אותה תאורת נאון בהתחלה המשכתי לשאול את עצמי כמה שאלות, והגעתי לכמה מסקנות, אם כי אני די בטוח שהכל פתוח לפרשנות.

מה שאני לקחתי בעיקר מ"אנג'לו" זאת הדרך בה שליינצר מראה לנו איך ההיסטוריה השחורה סופרה לנו תמיד דרך נקודת עינו של האדם הלבן, ולכן לא רק שחטאה לאמת, אלא גם המציאה מורשת שתתאים לצרכיה, בין אם מדובר בסיפורי מעשיות כדי לרתק את הקהל, או סנסציות כדי להסביר את עליונות האדם הלבן ולהבדיל את השחור. מכיוון שאני מעולם לא נתקלתי בנקודת מבט שכזו, אני מצאתי את זה מרתק, ייחודי, וככזה משהו שיישאר אתי עוד הרבה זמן.
אז נכון שמבחינה עלילתית ודרמטית "אנג'לו" הוא לא בדיוק משהו שיחזיק אותנו על קצה המושב, אבל בעיני הוא מסה מבריקה וסופר מעניינת על הדרך בה אנחנו, אפילו כיום, חווים את העולם השונה משלנו דרך נראטיב שהוכתב לנו מבלי שנוכל בכלל להעמידו למבחן, ועל האנשים שנותקו ממורשתם רק כדי לשחק משחק שאין להם יכולת להשתתף בו לעולם לא יוכלו להתנגד אליו.

הקרנה נוספת: 27.9 – 20:30 (טיקוטין)

"זיכרונות?" – Ricordi

תרגומו הישיר של הסרט מאיטלקית הוא "זוכר?" או "זוכרת?", ואני תוהה אם כבר החליטו על שינוי כיוון בעברית, למה השאירו את סימן השאלה המיותר הזה. מצד שני, עד סוף הסרט זאת הייתה מבחינתי הבעיה הכי קטנה בכל האופרציה הזו.

סרטו של ואלריו מיילי, שזכה בשלושה פרסים במסגרת ימי ונציה, עוסק בזיכרון. יכול להיות שהבנתם את זה משמו, אבל במקרה שאולי בדיוק התיישבתם או הסתכלתם בשעון כשעלתה הכתובית, תוכלו להבין את זה לבד כי הדיאלוג הראשון גם הוא עוסק בזיכרון. וגם זה שלאחריו. וגם הבא. ואז שני גיבורינו ינסו להיזכר איך הכירו. וישאלו זה את זה מהם הזיכרונות שלהם. ויחשבו מה יקרה אם בעתיד נוכל לאחסן את הזיכרון שלנו. ואיך הזיכרון משפיע על מי שאנחנו. כי זה סרט על זיכרון. כן, אם שכחתם, זיכרון זה המוטיב.

כאילו העולם לא המציא את אלן רנה, את "אשתקד במריאנבד", את "הירושימה אהובתי", את "ממנטו", את "שמש נצחית בראש צלול", את "בלייד ראנר", או את "בלייד ראנר 2049", מיילי בטוח שהוא הראשון שעוסק בזה, ושובר את הנראטיב כדי לנסות להתחקות אחרי הדרך בה אנחנו זוכרים דברים, תוך כדי שהוא מנסה להישען על סיפור אהבה של איזה בחור דוש עגום (לוקה מארינלי) ובחורה חביבה אך די נטולת אישיות (לינדה קארידי, שגילמה את אנטוניה בביוגרפיה המרהיבה הנושאת את שמה מפסטיבל חיפה של 2015). באיזשהו שלב, אגב, נגמרים לו הטריקים העריכתיים והוא שוכח מהקטע הזה של הזיכרון, וסתם מתרוצץ קדימה ואחורה עד סיקוונס הסיום, שהוא כנראה הדבר הכי ארוך שחוויתי השבוע. איזו התשה.

הקרנה נוספת: 27.9 – 19:30 (קריגר)

אני אחזור עם דיווח נוסף ומלא כל טוב בעוד יומיים, ובינתיים עופר ינעים את זמנכם עם חוויות נוספות מחיפה. אל תלכו.