פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 22: "כל אנשי המלך" (1949)

בטקס האוסקר ה-22, זה שסגר ונעל את שנות הארבעים, לקח את פרס הסרט הטוב ביותר "כל אנשי המלך" (All the King’s Men), כאשר הזכייה הזו הייתה המשך כל כך ישיר של רצף זוכי תקופת דיכאון פוסט מלחמת העולם השנייה, שזה כבר מדאיג בשלב הזה.
האמת היא ש"כל אנשי המלך" מרגיש כמו השילוב האולטימטיבי בין "הסכם ג'נטלמני" שזכה שנתיים לפני כן ו"המלט" מהטקס ה-21. הוא ממשיך את הקו שהתחיל בשנת 1945 של גבריות מבולבלת בעולם שבור, וכמו "הסכם ג'נטלמני" הוא מתעסק בגבר מודרני ובעולם המדיה (האוסקר כבר הוכיח את הקיבעון שלו על גיבורים מעולם הכתיבה, כאשר כבר רבע מזוכי הסרט עד כה היו על עיתונאים או סופרים. הפירוט מופיע בפרק על "הסכם ג'נטלמני"), אבל כמו "המלט" הוא מלא בתככי פוליטיקה, מתעסק באנשים ממעמד גבוה יחסית, מציב התדרדרות מוסרית ואלמנטים טראגיים, ויש בעלילתו המון אלמנטים שאפשר לכנות שייקספיריים. אין ספק – על פי זוכי האוסקר של שנות הארבעים, גברי הוליווד ממש היו זקוקים לחיבוק. אך אל תדאגו, מהשנה הבאה הרצף נשבר ומשתנה לחלוטין.
מבחינת הטקס ה-22, ממש כמו עם שני הזוכים הקודמים של 47 ו-48, הניצחון של "כל אנשי המלך" לא היה סוחף. כמו "הסכם ג'נטלמני" הוא זכה רק בשלושה אוסקרים, ובקטגוריות כמעט זהות, וכמו "המלט" הוא הפסיד את פרסי הבימוי והתסריט לסרט אחר. הזכיות המוזרות האלו רק מוכיחות שהסרט אולי לא דיבר אל כולם, אבל נגע באיזשהו עצב חשוף.
זה מוביל אותי לדבר הכי מעניין בזכייה של "כל אנשי המלך" – הוא הסרט היחיד מכל זוכי האוסקר עד כה שמתעסק באופן ישיר בפוליטיקה אמריקאית. היחיד.

"כל אנשי המלך" הוא סרט שכתב וביים רוברט רוסן, והוא מבוסס על ספרו זוכה הפוליצר של רוברט פן וורן. בשנת 2006 זכה הספר לעיבוד קולנועי נוסף, הפעם מטעמו של סטיבן זיליאן, עם קאסט מרשים שכולל את שון פן, קייט ווינסלט וג'וד לאו. אני צפיתי בגרסה הזו בסמוך ללידתה, ואני לא זוכר ממנה הרבה מלבד זה שלא לגמרי הבנתי מדוע היא כל כך הושמצה על ידי הביקורת.
את עלילת הסרט אפשר לספר בשתי דרכים. אם אתם שואלים אותי, הייתי מתאר אותה כסיפור על ג'ק בורדן, עיתונאי צעיר ואידיאליסט המגיע ממשפחה עשירה, שהופך להיות מלווה הקמפיין של פוליטיקאי מבטיח שמדבר אל האדם הפשוט וסוחף את ההמונים, אך ככל שהוא צובר כוח מתגלה הפוליטיקאי האהוב כמפלצת. בורדן מבין שהוא משתף פעולה עם השטן, ורואה כמה קל ליפול למלכודת השחיתות.
לעומת זאת, אם אתם שואלים את האוסקר, הסיפור הוא קצת אחרת: וויליאם סטארק (ברודריק קרופורד, זוכה פרס השחקן הראשי), גבר מבוגר מעיירה דרומית קטנה, מחליט לרוץ לפוליטיקה כדי להילחם בשחיתות, בתמיכתו של עיתונאי צעיר ואידיאליסט (ג'ון איירלנד, המועמד לאוסקר בקטגורית שחקן המשנה) ומנהלת קמפיין מבריקה (מרסדס מקיימברידג', זוכת פרס שחקנית המשנה). אך הכוח שהוא צובר משחית אותו והופך אותו לפוליטיקאי רקוב וקטלני.
אתם יכולים לבחור את תיאור העלילה הנכון בשבילכם.

אם לחזור רגע ל"הסכם ג'נטלמני", יש עוד משהו שמקשר בין השניים – שניהם סרטים שממש לובשים את המסר שלהם. בין אם "אנטישמיות זה רע" לבין "הכוח משחית והשיטה רקובה", אין ספק שהאג'נדה שלהם היא הדמות הראשית. ההבדל המרכזי הוא שבזמן שזוכה האוסקר של 1947 הוא סרט דברני ונטול השראה, בזוכה החדש הקולנוע באמת מעורר התפעלות. לכן נורא מפתיע אותי שדווקא איליה קאזאן זכה בפרס הבימוי, אך רוברט רוסן הפסיד אותו לבמאי אחר, ג'וזף ל. מנקיוויץ. רוסן מביא לסרט איכויות פילם-נואריות, הסגנון הויזואלי שהגיע לשיאו כמה שנים לפני. ל"כל אנשי המלך" יש זויות צילום נמוכות באופן קיצוני, ומיזנסצנה פשוט נפלאה. רוסן והצלם שלו בורנט גאפי (הצלם הענק שיזכה בעתיד על "מעתה ועד עולם" ו"בוני וקלייד") מעמידים שוטים מדהימים, ומציבים את הדמויות בתוך הפריים באופן שמעיד על מערכת היחסים והדינמיקה ביניהן ממש כמו שורות הדיאלוג. גם במונטאז'ים הרבים בו וגם בסצנות "השגרתיות", יש תחושה של קצב משובח, ועל זה אתעכב בעוד רגע, ממש לאחר שאזכיר עוד משהו שהיה לי די בולט בדרך הבימוי של רוסן.
בלימודי הקולנוע תמיד מדברים על הרגע המשמעותי בתולדות המשחק והניואנסים בקולנוע, כאשר מרלון ברנדו מרים את הכפפה שנפלה לאיב מארי סיינט בזוכה האוסקר "חופי הכרך" (גם הוא של איליה קאזאן) משנת 1954. הרגע הקטן הזה מעיד על איזושהי טבעיות שהגיעה למשחק בקולנוע, שנותנת דגש לרגעים קטנים ורגילים, אך דרכם מעבירה לא מעט על הדמויות והסצנה. "כל אנשי המלך", שנעשה חמש שנים לפני, פשוט מפוצץ בכאלה. למשל הקפה שקצת נשפך מהספל כשאשתו של סטארק מגישה אותו באחת הסצנות הראשונות, הדרך בה סטארק לא בטוח האם לקפל את הדפים שהוציא מכיסו לפני נאום חשוב, יש עוד המון ג'סטות כאלה שנמצאות בשולי הפריים, לא לגמרי בטוח האם הן בטעות או בכוונה, אבל מכניסות תחושה של טבעיות לסרט הזה.
ואגב, אם כבר הזכרתי את איליה קאזאן כל כך הרבה פעמים, חשוב לעמוד על דבר משותף ומשמעותי בינו ובין רוסן: שניהם הואשמו בקומוניזם בזמן ציד המכשפות של מקארתי, וכמו קאזאן, גם רוסן נשבר והסגיר שמות של חבריו לעבודה, ועל ידי כך הרס קריירות וחיים רבים.

מרסדס מקיימברדיג', ג'ון איירלנד וברודריק קרופורד

ובחזרה לסרט לשמו התכנסנו. על אף עבודתו הקולנועית היפה של רוסן, קשה לומר שמאה וחמש הדקות של "כל אנשי המלך" הן צפייה שמחזיקה מאוד גם היום. כאמור, העובדה שהוא סרט מסר מעט מרחיקה מההיסחפות הרגשית אחריו, אבל בעיני הבעיה היא אחרת. עלילת סרטו של רוסן מתפרשת על פני תקופה די ארוכה, אבל יש בו הרגשה של מעבר מהיר מדי על רגעים חשובים שהיו יכולים לעזור לסרט לקבל יותר משקל. אנחנו מבינים שסטארק הופך להיות מושחת רק בזכות מונטאז' צ'קים במהלכו נשמע קולו של בורדן אומר "סטארק הפך להיות ממש מושחת". כלומר, זה מדווח לנו במקום שנראה ונבין זאת בעצמנו. התהליך המעניין של סטארק, שהוא כביכול הדמות הראשית, לא באמת נראה שנמצא בראש מעייני הסרט, והוא מחפף אותו כדי להגיע לשיאים של המערכה האחרונה. בגלל זה אני מאמין שהדמות הראשית האמיתית היא של בורדן העיתונאי, כי הסרט בכל זאת נותן דגש על התהליך שעובר עליו, אם כי זה מגיע רק בשלבים מאוחרים מדי של הסרט.
את רוב הסרט העברתי בתחושה שמישהו ממהר מדי, ושההתעכבות היא דווקא על הדברים הפחות מרתקים בו. לאחר הצפייה קראתי על הסרט וגיליתי שאכן "כל אנשי המלך" היה גיהנום עריכתי. אף אחד לא ידע להתמודד עם כל החומר שרוסן הביא, והגרסה הראשונה עמדה על מעל ארבע שעות. לעורך הסרט אל קלארק הביאו את הבמאי והעורך רוברט פאריש לתמיכה, ויחד עם רוסן החליטו לקצץ את תחילתה וסיומה של כל סצנה, עד שהגיעו לקאט הסופי. יכול להיות שזה באמת מה שהציל את הסרט בסופו של דבר, אבל המהירות הזו מאוד בולטת וגורעת ממנו.

באופן אישי, העלילה הפוליטית פחות עניינה אותי, ומה שאני מצאת כתימה הכי מרתקת בסרט היא זו של הגבריות החדשה, שאליה האוסקר היה אובססיבי כבר כמעט עשר שנים. לסרט יש שני גברים בולטים, כאמור סטארק ובורדן, ושניהם מייצגים גבריות אחרת. גם דמותה של מקיימברידג' (שאמנם זכתה על כך באוסקר, אך את מקומה בתרבות קבעה בתור המדבבת של הרוח ב"מגרש השדים"), הדמות הנשית היחידה בסרט שפועלת ומקדמת את העלילה באופן אקטיבי, מעוצבת באופנים שמטשטשים את הנשיות שלה, כמין איזושהי אבולוציה מוזרה של נשיות וגבריות. השיא מגיע כאשר בורדן אומר למישהי "אני גבר של המאה העשרים – אני פשוט בורח". יש פה איזושהי חקירה של תפקיד הגבר בהיררכיה, בעולם הפוליטי המשתנה והמתעתע. אבל אם כבר נמאס לכם לשמוע אותי מדבר על זה, דעו שבפרק הבא זה כבר לא יהיה עניין, מכיוון שהזוכה היה "הכל אודות חווה". הזוכה הראשון מאז "גברת מיניבר" שעוסק בעיקר בנשים.

"כל אנשי המלך" ניצח את "שדה הקרב", "היורשת", "מכתב לשלוש נשים" ו"טייסי השחקים". לא ראיתי את המפסידים אז אינני יכול להעיד האם סרטו של רוסן באמת היה הטוב שבהם. מה שאני כן יכול לומר מידע אישי, הוא שלשנת 1949 יש שתי יצירות מופת אחרות, אחת מעולם האוסקר ואחת הכי רחוק שיש. הראשונה היא כמובן "האדם השלישי" של קרול ריד שתהיה כשירה לאוסקר רק בשנה הבאה אז אמנם לא הייתה מועמדת לפרס הסרט הטוב ביותר, אבל הוזכרה בקטגוריות הבימוי והעריכה, וזכתה בפרס הצילום. השנייה היא "אורפיאוס" המכושף שביים ז'אן קוקטו בצרפת.
כדאי לציין שבקטגוריות הכתיבה של אותה שנה (נשבע לכם, כבר 22 אוסקרים ואני לא מצליח להבין את החלוקות של קטגוריות הכתיבה) היה ייצוג מרשים של קולנוע זר עם מועמדויות ל"גונבי האופניים" ו"פאייסה" שכלל את פליני ורוסליני.

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר ה-22:
הסרט הטוב ביותר: רוברט רוסן – "כל אנשי המלך"
השחקן הראשי הטוב ביותר: ברודריק קרופורד – "כל אנשי המלך"
השחקנית הראשית הטובה ביותר: אוליביה דה האווילנד – "היורשת"
שחקן המשנה הטוב ביותר: דין ג'אגר – "טייסי השחקים"
שחקנית המשנה הטובה ביותר: מרסדס מקיימברדיג' – "כל אנשי המלך"
הבימוי הטוב ביותר: ג'וזף ל. מנקיוויץ – "מכתב לשלוש נשים"
התסריט הטוב ביותר: ג'וזף ל. מנקיוויץ – "מכתב לשלוש נשים"
הסיפור הטוב ביותר: דאגלס מורו – "סיפורו של סטראטון"
הסיפור והתסריט הטובים ביותר: רוברט פירוש – "שדה הקרב"
הקלטת הסאונד הטובה ביותר: תומס ת. מולטון – "טייסי השחקים"
הצילום הטוב ביותר בשחור-לבן: פול ווגל – "טייסי השחקים"
הצילום הטוב ביותר בצבע: ווינטון הוץ' – "היא ענדה סרט צהוב"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר בשחור-לבן: ג'ון מיהאן, הארי הורנר ואמיל קורי – "היורשת"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר בצבע: סדריק גיבונס, פול גרוס, אדווין בי. וויליס וג'ק די. מור – "נשים קטנות"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר בשחור-לבן: אדית' הד וגייל סטיל – "היורשת"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר בצבע: ליאה רהודס, טראווילה ומרג'ורי בסט – "הרפתקאותיו של דון ג'ואן"
העריכה הטובה ביותר: הארי גרסטד – "אלוף"
האפקטים הויזואלים הטובים ביותר: "סופר ג'ו יאנג"
השיר הטוב ביותר: פרנק לואוסר – "בתו של נפטון" (מותק, קר בחוץ)
המוזיקה הטובה ביותר לסרט קומי או דרמטי: ארון קופלנד – "היורשת"
המוזיקה הטובה ביותר לסרט מוזיקלי: רוג'ר אדנס ולני הייטון – "יום בניו יורק"
הסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא: "שחר באודי"
הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר: "הזדמנות לחיות" ו"כל כך הרבה כל כך מעט"
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: "For Scent-imental Reasons"
הסרט הטוב ביותר באורך גלגל אחד: ג'ק איטון – "מסיבת בית מתחת למים"
הסרט הטוב ביותר באורך שני גלגלים: גסטון דיהל ורוברט הסנס – "ואן גוך"
פרס מיוחד לסרט בשפה זרה: איטליה – "גונבי האופניים"
פרס מיוחד להופעה צעירה: בובי דריסקול – "יקר ללבי" ו"החלון"
פרס מיוחד: פרד אסטר, ססיל בי. דמיל, ג'ין הרשולט

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "במערב אין כל חדש" (1930)
2. "זה קרה לילה אחד" (1934)
3. "חלף עם הרוח" (1939)
4. "קזבלנקה" (1943)
5. "מה יפית עמק נוי" (1941)
6. "רבקה" (1940)
7. "כנפיים" (1928)
8. "שנות חיינו היפות ביותר" (1946)
9. "כל אנשי המלך" (1949)
10. "סוף השבוע האבוד" (1945)
11. "גברת מיניבר" (1942)
12. "גראנד הוטל" (1932)
13. "המרד על הבאונטי" (1935)
14. "המלט" (1948)
15. "סימארון" (1931)
16. "תהלוכה" (1933)
17. "זיגפלד הגדול" (1936)
18. "הסכם ג'נטלמני" (1947)
19. "ברודווי מלודי" (1929)
20. "החיים של אמיל זולא" (1937)
21. "הן לא תיקחו עימך" (1938)
22. "הולך בדרכי" (1944)