אוסקר 2015/16: על המועמדים בקטגוריות התסריט

ביום המועמדויות לאוסקר, הבעתי את חוסר העניין היחסי שהיה לי מטקס האוסקר ה-88. אבל ככל שהזמן התקדם, והשלמתי את הצפיות בסרטים המועמדים, נכנסתי יותר ויותר לעסק. עכשיו כבר לגמרי חזרתי למסלול.
בשלב הזה ראיתי את כל המועמדים בכל קטגוריות הלא-תיעודיות באורך מלא (להוציא את "טרמבו", "הזקן בן ה-100 שיצא מהחלון ונעלם" ו"ספקטר"), ובעיני זהו אחד האוסקרים הטובים ביותר שהיו בזמן האחרון בלא מעט קטגוריות. לא נתעלם כמובן מהאכזבות הרבות, בעיקר אלו שקשורות בפרסי המשחק – פוסט שאני מקווה שאספיק לכתוב גם – אבל בסופו של דבר, הליין-אפ של מועמדי הסרט הטוב ביותר הוא החזק ביותר מאז 1994.

אז אחרי שבשבוע שעבר כתבתי באריכות על קטגורית סרטי האנימציה באורך מלא, הפעם אנסה לפרק את פרסי התסריט, מהקטגוריות היותר קרובות ללבי באוסקר, ולכן אלו שלרוב מספקות לי הכי הרבה תסכולים וכאבי לב.
כידוע, פרסי הכתיבה מתחלקים לשניים: תסריט מקורי, או לפי שמו המלא, "התסריט הטוב ביותר שנכתב ישירות למסך", והתסריט המעובד, הידוע גם כ"התסריט הטוב ביותר שעובד מחומר שהופק או פורסם בעבר", והוא כולל גם תסריטים מקוריים של סרטי המשך.
שני אלו התקבעו לאחר גלגולים רבים, אבל ברשותכם אוותר על ההיסטוריה ואמשיך הישר אל מועמדי השנה.

קטגורית פרס התסריט המקורי הטוב ביותר

במהלך העשורים האחרונים הקטגוריה הזו הוכיחה את עצמה כאחת המלהיבות, הפרועות והעדכניות ביותר באוסקר, כאשר לא מעט פעמים היה מדובר בפרס ניחומים לסרט המגניב ביותר של השנה, כמו למשל הזכיות של "ספרות זולה", "החשוד המיידי", "אבודים בטוקיו", "היא", "ג'ונו", "מיס סאנשיין הקטנה", "שמש נצחית בראש צלול", "כמעט מפורסמים", "משחק הדמעות", "רוח רפאים" ועוד שמות רבים.
הקטגוריה גם נתנה איזכור אוסקרי יחיד לכמה סרטים מעולים כמו "ממלכת אור הירח", "התמוטטות", "לארס והבחורה האמיתית" ו"חיים בין השורות", אם למנות רק כמה.

גם השנה הקטגוריה הזו הביאה רוח מעט שונה לאוסקר, יחד עם כמה פרובוקציות שיוזכרו בהמשך. אני הצטערתי מאוד על היעדרותם של "שמונת השנואים" ו"הבן של שאול", אבל האמת היא שבהסתכלות רחבה, המצב לא רע כלל.

המועמדים הם:

"אקס-מאכינה" – אלכס גארלנד

מותחן המד"ב העצמאי הזה הוא מסוג הסרטים שקטגוריית התסריט המקורי נוצרה בשבילם. סרט קטן שתפס תאוצה במהלך השנה, הפך להיות מדובר ואהוד כמעט בכל מקום, ובזמן שלא היה לו סיכוי אמיתי להשתבץ בקטגוריות הגדולות יותר, הוא מצא את מקומו בקטגוריה הזו, יחד עם הפתעה בקטגורית האפקטים החזותיים. אפשר גם לתת לו קרדיט על שנתן רוח גבית למועמדותה של אליסיה ויקנדר בזכות סרט אחר, "הנערה הדנית".

אלכס גארלנד הוא אחד הכותבים האהובים עלי בקולנוע כיום, וזוהי מועמדותו הראשונה. התסריט הראשון שלו שהופק היה לסרט הזומבים "28 יום אחרי…" (כן, זה סרט זומבים. מה תעשו לי?) של דני בויל, אחד מסרטי האימה הטובים ביותר של האלף החדש. לאחר מכן כתב לבויל סרט נוסף, מותחן המד"ב הלא מוערך דיו "שמש". משם המשיך לדרמה המוערכת יתר על המידה "לעולם אל תתני לי ללכת", ולאחרונה עיבד את הקומיקס "השופט דרד" לאחד מסרטי האקשן המסעירים של השנים האחרונות, אם כי אני מסכים שאולי הכתיבה לא הייתה הצד החזק ביותר שלו. בנוסף לכל אלו, שני ספרים שכתב עובדו לקולנוע, "החוף" עם דיקפריו, ו"כלב שחור" שהיה מפלה די רצינית.

אני מאושר על כך שאפשר להוסיף "המועמד לאוסקר" ליד שמו של גארלנד, אבל האמת היא שהתסריט ל"אקס מאכינה" (שישודר ב-yes3, ביום שלישי, 23.2) הוא לדעתי אחת מעבודותיו החלשות ביותר. הסרט מספר על מתכנת צעיר (דונל גליסן) שזוכה בהגרלה שמעניקה לו פגישה עם המנכ"ל הנערץ (אוסקר אייזק) בביתו המבודד שמתחת לפני השטח, שם הוא נחשף למילה האחרונה בתחום האינטילגנציה המלאכותית – רובוט בשם אווה (ויקנדר). תחושות לא נוחות באופן כללי רוחשות כבר מהרגע הראשון, והן מצטברות לכדי סכנה אמיתית ככל שהסרט מתקדם. אני אתרחק כמו מאש מספויילרים לסרט הזה, אבל באמת שלא הבנתי על מה המהומה. בעיני התסריט של הסרט צפוי נורא, פחות חכם ממה שהוא חושב, ולא מחדש הרבה.
הכוח של הסרט הוא בזכות העיצוב המצוין והופעתה המרשימה של ויקנדר. כשחושבים על זה, הייתי נותן לגארלנד מועמדות על בימוי, לפני הכתיבה. אבל, כאמור, עדיף להתרכז בחיובי. גארלנד עכשיו בליגת האוסקרים, ולקח יותר מדי זמן עד שזה קרה.

"גשר המרגלים" – אית'ן כהן, ג'ואל כהן, מאט צ'רמן

סרטו המעולה של סטיבן ספילברג, מביא את האחים כהן בפעם השלישית אל פרס התסריט המקורי, ובפעם השישית אל קטגורית הכתיבה בכלל, אחרי "פארגו" (עליו זכו לראשונה), "אחי, איפה אתה?", "ארץ קשוחה" (עליו זכו בפעם השנייה), "יהודי טוב" ו"אומץ אמיתי". מה ששונה הוא שזו מועמדתם הראשונה על סרט שלא הם ביימו. למעשה, האחים כהן נכנסו לפרויקט הזה רק אחרי שמאט צ'רמן כתב כמה דראפטים מתקדמים. לו זוהי מועמדות ראשונה.

"גשר המרגלים" לא סרט שתפס את כולם, אבל מבחינתי הוא אחד מהסרטים הטובים של 2015, כפי שהסגרתי בפוסט העשיריות השנתי שלנו, ולא מעט מזה בזכות התסריט. אם כי אהיה חייב לסייג את העניין, מכיוון שעל אף חיבתי היו בו מספר דברים שהציקו לי. למשל, מערכה ראשונה שמתארכת יתר על המידה, עיצוב דמות ראשי בעייתי ומעט קל מדי, ונטייה ספילברגית לפטריוטיזם קיטשי לקראת סופו. מצד שני, עיצוב דמויות המשנה, ההומור, הדיאלוגים השנונים, והמקוריות בה הוא מטפל בז'אנר הריגול, מצליחים להשכיח לרוב את החולשות שהוזכרו.
הסרט מספר על עורך דין בגילומו של טום הנקס, אשר מתבקש להגן על אדם הנאשם בריגול למען הסובייטים בימי המלחמה הקרה (מארק ריילנס, המועמד בקטגורית המשנה), ומוצא את עצמו מנסה לתווך בחילופי שבויים על אדמת גרמניה בימי בניית חומת ברלין. אלו לא מעט נושאים שהתסריט מנסה להתעסק בהם, ולמרות שלא הכל הולך חלק מההתחלה ועד הסוף, בהסתכלות כללית מדובר בעבודה מרשימה למדי, אם כי ברור מאוד מתי האחים כהן באו כדי לשפר מיני חריקות תסריטאיות, מתי הם הצליחו ומתי זה לא לגמרי הסתדר.

"הקול בראש" – ג'וש קולי, רוני דל כרמן, פיט דוקטר, מג לאפוב

הטוען לכתר בקטגוריית סרט האנימציה הטוב ביותר באורך מלא גם הצליח לנכס לעצמו מקום בפרסי הכתיבה. הוא סרט האנימציה הראשון שמצליח לעשות את זה מאז "למעלה" בשנת 2009, כאשר המשותף בין שני הסרטים האלו הוא כמובן, פיט דוקטר, אחד מאנשי השנה שלנו, שזוהי מועמדותו הרביעית בקטגוריה הזו. לפיקסאר זוהי המועמדות השישית בקטגורית התסריט, אחרי "צעצוע של סיפור", "מוצאים את נמו", "רטטוי", "וול-אי", וכמובן "למעלה" שכבר הוזכר.

אחרי שנה של סופרלטיבים לסרט הנפלא הזה של פיקסאר, שהגיע לשיא בסיכומי השנה שלנו כאשר היה לאחד הבודדים שהופיע בעשיריות של כל כתבי סריטה, ונכנס למקום הרביעי ברשימת 20 הרגעים של השנה שלי, הרחבתי עליו גם בפוסט הקודם על מועמדי 2015/16, המתייחס לקטגורית סרט האנימציה.
בעיני לא רק ש"הקול בראש" הוא המתמודד הטוב ביותר בקטגוריה הזו, אלא שהוא התסריט המקורי הטוב ביותר של השנה באופן כללי.
מתוך ארבעת המועמדים, רק דוקטר היה מועמד בעבר, כאשר לאפוב היא אחת משתי התסריטאיות היחידות המועמדות השנה בפרס התסריט המקורי. בשנה שעברה, לצורך העניין, לא הייתה אפילו נציגות נשית אחת בקטגוריה הזו.

"ספוטלייט" – טום מקארתי, ג'וש סינגר

על פניו קשה לראות סרט אחר לוקח את הפרס מידיהם של מקארתי וסינגר, בטח בהתחשב בעובדה שהוא אחד השחקנים החזקים ביותר בקטגורית הסרט הטוב ביותר. אם מהמרים עליו כמנצח הגדול של הערב, הרי שהוא חייב לזכות בעוד לפחות פרס אחד, וזה עלול להיות זה. עם זאת, אני אסייג את זה במעט כשנדבר על המועמד האחרון בקטגוריה, אבל כן, "ספוטלייט" הוא עדיין ההימור "החכם".

ג'וש סינגר היה מוכר עד כה כתסריטאי טלוויזיה, כאשר תרומתו העיקרית לעולם הקולנוע היא התסריט ל"הרשות החמישית", אחד הסרטים הכי גרועים של השנים האחרונות, בו חביתה מלפפונוביץ' ניסה להכנס לנעליו של מייסד וויקיליקס, ג'וליאן אסנג', והתוצאה הייתה די מגוחכת. טום מקארתי, לעומתו, התחיל את הקריירה שלו כשחקן, ועבר לכתיבה ובימוי של דרמות אינדי מעוררות חיבה כגון "האורח", "Win Win" ו"אנשי התחנה". זו הייתה שנה מוזרה עבורו, מכיוון שסרטו הנוסף מ-2015, "הסנדלר" עם אדם סנדלר, נקטל מקצה לקצה.
הצמד הצליח לצבור במהלך העונה משהו כמו 30 פרסים שונים על עבודת הכתיבה המשותפת שלהם.

"ספוטלייט" מתחקה אחר הסיפור האמיתי של צוות עיתונאים בבוסטון גלוב בתחילת האלף הנוכחי, אשר חושפים פרשיית התעללות מינית של כמרים בילדים קטנים, ואת הטיוח המזעזע של הכנסייה והעירייה שידעו על הכל. הסרט הזה מפצל את הקהל והמבקרים, ויש שטוענים שהוא עשייה מרשימה וחכמה, וכאלו שטוענים שמדובר בדרמת איכות שקצת שכחה שהיא גם צריכה להיות סרט. הדרך היבשה והאנטי-קליימטית בה הסיפור מתגולל לנגד עינינו מעורר כבוד, בטח ביכולת של הסרט להתחמק ממלכודות דרמטיות או מוגזמות, אבל בזמן הזה גם מפסיד המון מהכוח שיכל להיות לו. כתבתי על כך בסקירה.
אם הוא יזכה, וכאמור, סביר להניח שכך יקרה, זו תהיה הפעם השנייה ברציפות שסרט בכיכובו של מייקל קיטון מנצח בתסריט המקורי הטוב ביותר.

"Straight Outta Compton" – אנדריאה ברלוף, ג'ונתן הרמן, ס. לי סאוודיג', אלן וונקוס

הנה משהו שאני פשוט לא מצליח להבין. אני ממש אוהב את סרט הראפ של פ. גארי גריי. למעשה, צפיתי בו יותר מפעם אחת. הוא סוחף, מבוים במיומנות ומשוחק מעולה. הדבר היחיד שמבאס בו, מעבר לפול ג'יאמטי, זה התסריט. ועם זאת, זוהי הקטגוריה היחידה בה אנשי האקדמיה בחרו להלל אותו.
יכול להיות שזה קשור למה שכתבתי בהתחלה, שפרס התסריט המקורי ניתן לסרטים המגניבים של השנה, אבל זה פשוט מגוחך בעיני. "קומפטון" יכל להיות בקלות מועמד לפרסי הסאונד, העריכה, המשחק והבימוי. אבל לא, דווקא הדבר הכי קלישאתי, מוכר, ובעיקר מכובס בו, שם הוא מועמד. נו.

בתוך הקונטקסט הכללי של האוסקר, "קומפטון" הפך להיות סיפור ביזארי אפילו יותר. הסרט הזה היה אמור להיות עלה התאנה של האקדמיה מול הזעם של הקהילה השחורה בארה"ב, לאחר שהתברר שזו כבר שנה שנייה רצוף מביאה רק לבנים לסף המועמדות, וסרטים בעלי גיבורים שחורים נשארו מחוץ לחגיגה. איכשהו, מתישהו, הקולות הזועמים שכחו שמדובר בסרטי ראפ ("קומפטון"), דרמות מלחמה קשות לצפייה שנעשו על ידי חברת טלוויזיה ("חיות ללא לאום"), או סיקוול מספר שש למותג שכבר יצא לכולם מכל החורים ("קריד"), אך בתוך הראש שלהם היה להם בכל זאת איזשהו סיכוי מלכתחילה. לא ברור.
בכל מקרה, האיזכור של "קומפטון" בפרס התסריט יכל איכשהו להציל את המצב, אלא אם לא היו כל ארבעת המועמדים עליו לבנים. זאת הסיבה היחידה בגינה אני לא מהמר על הסרט. אני חושב שאם היה נציג שחור-עור בצוות התסריטאים, האשמה הלבנה הייתה מביאה להם כל כך הרבה קולות שהם היו מנצחים בקלות. אבל במצב הנוכחי, לתת לקבוצה לבנה לזכות על סרט שעוסק בדיכוי הקהילה האפרו-אמריקאית, זה לעג לרש.

לסיכום, התסריטים המקוריים המועמדים לפרס, על פי חיבתי, מהגבוה לנמוך:
"הקול בראש"
"גשר המרגלים"
"אקס-מאכינה"
"ספוטלייט"
"Straight Outta Compton"

קטגורית התסריט המעובד הטוב ביותר

הפעם האחרונה בה סרט זכה בפרס התסריט המקורי מבלי להיות מועמד לפרס הסרט, הייתה לפני 11 שנים עם "שמש נצחית בראש צלול" (אם כי צריך לזכור ששיטת ההצבעה הייתה שונה אז). לעומת זאת, הפעם האחרונה בה סרט זכה בפרס התסריט המעובד מבלי להיות מועמד לפרס הסרט, הייתה לפני 18 שנים עם "אלים ומפלצות". יש קשר הדוק למדי בין התסריט המעובד לבין פרס הסרט, והשנה ארבעה מתוך החמישה עשו את הדאבל הזה.

והנה עוד משהו מעניין: השנה שתי נשים נמצאות ברשימת מועמדי פרס התסריט המעובד. זאת הפעם הראשונה מאז 2009 ששתי תסריטאיות מוזכרות בקטגוריה ("קר עד העצם"), אבל זו בעצם הפעם הראשונה מאז 2003 ששני סרטים שונים שנשים היו בצוות הכתיבה שלהם נוכחים בין המועמדים ("שר הטבעות: שיבת המלך", "אמריקן ספלנדור" – שניהם, אגב, בצוות כותבים מעורב).
אני ממש מקווה שהצלחתם להבין את זה.

הקטגוריה הזו טמנה בחובה את אחת ההתעלמויות המפתיעות של יום המועמדים, כשאר לא הכניסה לשורותיה את אהרון סורקין ועבודתו ל"סטיב ג'ובס". עם זאת, ההשמטות המעציבות ביותר בעיני מהקטגוריה הן אלו של "45 שנים" ו"סוף הסיור".

המועמדים הם:

"ברוקלין" – ניק הורנבי

זו השנה השנייה ברציפות בה דמות נשית שכתב למסך התסריטאי ניק הורנבי, מקבלת מועמדות לפרס השחקנית הראשית, אחרי ריס ווית'רספון עם "הולכת רחוק", עכשיו תורה של סירשה רונן. לפני זה, הקדימה אותן קארי מאליגן על "לחנך את ג'ני", כך שאפשר לעלות על איזשהו דפוס – כשהורנבי מעבד ספר למסך, השחקנית הראשית תהיה מועמדת. מכאן אני מעיז להניח שאפשר להסיק שהוא אחד מכותבי הנשים הטוב ביותר, או שפשוט יש מעט מדי תפקידים ראשיים לנשים, ולכן ברגע שיוצא סרט ברמת עשייה ראויה הסובב סביב מישהי, היא תקבל את תשומת הלב המספיקה למועמדות. אין לי תשובה נחרצת לזה.

"ברוקלין" מבוסס על ספרו של קולם טובין, והוא מביא את סיפורה של אייליש, צעירה אירית שמהגרת מעיירתה הקטנה אל ניו יורק של שנות החמישים. ואם אתם עכשיו מדמיינים לעצמכם את "המהגרת", "דברים יפים מלוכלכים" או כל אחד מסרטי הבלקן שהוקרנו בפסטיבל חיפה האחרון, אז ארגיע אתכם שזה לא הכיוון. למעשה, נדמה שזה סרט על מישהי שבגדול הכל הולך לה די בסדר.
כשהורנבי, שזוהי מועמדותו השנייה לאוסקר, נשאל על עניין האנטגוניסט הנפקד בראיון מרתק שערך אתו ג'ף גולדסמית' בפודקאסט המעולה "The Q&A", הוא ענה: "אנטגוניסטים הם משהו שאנחנו הכותבים המצאנו, אבל זה לא כורח המציאות. לי, למשל, אין אנטגוניסטים בחיי. אני יודע שכל מי שסובב אותי רוצה את הטוב ביותר לי ולמשפחתי, אבל עדיין החיים רצופים כאב, מחלות ובעיות. לא בהכרח צריך דמות של אנטגוניסט כדי לייצר דרמה" (החלק האחרון של המשפט איננו ציטוט ישיר, אלא רוח הדברים).

אני התאהבתי והתרגשתי עד דמעות ב"ברוקלין", לא מעט בזכות המשחק וההדרכה של הבמאי ג'ון קראולי, אבל בלי הדיאלוגים היפים ועיצוב הדמויות האמין ומעורר החיבה של הורנבי, אני לא חושב שהסרט היה משפיע עלי בצורה הזו.

"חדר" – אמה דונהיו

דונהיו עיבדה את רב המכר שלה משנת 2010 למסך, ובזמן שנדמה שההימור הנכון לזכייה הוא סרט אחר מהרשימה, אני חש ש"חדר" עוד עלול להפתיע. מצד שני, נדמה שהאקדמיה לא מגיבה היטב לסופרים שמעבדים את ספרם שלהם, למרות שאני לא בטוח האם זו סטטיסטיקה מקרית בלבד.
בכל מקרה, מעבר להתעלמות המפתיעה מג'יליאן פלין בשנה שעברה עם העיבוד העצמי שעשתה לספרה "נעלמת", צריך ללכת אחורה עד שנת 1999 כדי למצוא סופר שזכה בפרס התסריט על ספר שכתב בעצמו – זהו ג'ון אירווינג יחד עם "תקנות בית השיכר". לא הרחק מאחוריו היו בילי בוב תורנטון שעיבד את "סלינג בלייד" מסרט קצר שלו, ומייקל בלייק שעיבד בעצמו את "רוקד עם זאבים".

החיבה המוכחת של האקדמיה ל"חדר", שהביאה אותו גם לפרסי הבימוי והסרט, מראה שלא כדאי לבטל מראש את סיכוייה של דונהיו לזכות, ובכך להיות התסריטאית הראשונה שזוכה בקטגוריה הזו ללא שיתוף פעולה עם תסריטאי, מאז אמה תומפסון ב-1995 עם "על תבונה ורגישות".

על הסרט הרחבתי בסקירה משלו, ובזמן שהוא ללא ספק עשייה חזקה ומעוררת השתאות, גם הפעם מצאתי את התסריט מעט בעייתי, וגם הפעם אני לא מעוניין להכנס לספויילרים, אז אפנה אתכם לסקירה שם תוכלו לנווט בקלות לבדכם.
זוהי מועמדותה הראשונה של דונהיו.

"להציל את מארק וואטני" – דרו גודאר

מכל שמונת הסרטים המועמדים לפרס הסרט, דרמת ההשרדות על מאדים היא הפחות אהובה עלי מכולם, וזה למעשה רק מוכיח כמה חזק הליין-אפ השנה. "מארק וואטני" הוא לא סרט רע, ואני לגמרי יכול להבין כל אדם שחווה ממנו הנאה גדולה, אבל אני נותרתי מחוצה אליו. אין לי מושג ירוק בענייני בוטניקה וחלל, כך שאני לא יכול לבוא אל הסרט מהמקום הזה, אלא רק מהדברים שאני יודע לנווט דרכם.

הבמאי רידלי סקוט עשה לדעתי עבודה מרשימה ומיומנת בסיפור על האסטרונאוט הבוטנאי שנשאר נטוש על מאדים ונאלץ לשרוד שם עד שיהיה אפשר לבוא לחלצו, אבל התסריט של דרו גודאר ("בקתת הפחד"), המבוסס על הספר הנערץ של אנדי ווייר, חטא ביותר מדי דברים ממה שיכולתי להחליק. למשל, עיצוב דמויות חד מימדי נורא, ויתור על כל דבר שיכול לעבור כמכשול ופסיחה מדאיגה על כל דבר שקשור לקושי אמיתי (באמת נדמה שהחיים על מאדים לגמרי קלים למארק רב התושייה), יש שם את הדמות "שואלת השאלות בשביל הקהל" שעושה קירסטן וויג ואין לה שום משמעות מעבר לזה, הוא הופך להיות מתקתק וקיטשי מדי לקראת הסוף, ובאופן כללי נדמה שאין סיכונים קשים מדי שם.
הרגע שאני תמיד חוזר אליו הוא מין רגע דרמטי נורא מוזר שהולך בערך ככה:
יח"צ של נאס"א: "אתה רוצה להגיד לי שהאיש שהודענו לכולם שהוא מת עדיין חי?"
ראש נאס"א: "כן"
יח"צ של נאס"א: "זה אסון. אתה יודע איזה משבר יח"צ נורא זה יעשה לנו? כולנו הולכים להסתבך בגדול!"
ראש נאס"א במסיבת העיתונאים: "האיש שהודענו לכם שהוא מת? אז הוא חי"
העיתונאים עושים מיני רשרושים.
עיתונאי: "ראש נאס"א, אתה עומד להתפטר?"
ראש נאס"א: "לא".
זהו. סיימנו עם המשבר הגדול אליו הכינו אותנו במשך סצנה שלמה, אפשר להמשיך הלאה.

"מכונת הכסף" – אדם מקיי, צ'רלס רנדולף

לא היה לי מושג שכולם כל כך אוהבים את אדם מקיי. כלומר, ברור היה לי שיש לו עדת מעריצים אדוקה, אני בוודאי נמנה עליהם ("והרי החדשות" הוא אחד מחמשת הסרטים המצחיקים ביותר בכל הזמנים), אבל שתי המועמדויות שלו לאוסקר השנה, על בימוי וכתיבת קומדית המשבר הכלכלי הזו, הוציא מכל העולם כזו שמחה אמיתית ומילים חמות על יוצר הקומדיות של וויל פארל, שזה הפתיע אותי מאוד. ואפילו קצת ריגש, אם להיות כן.
לאחר שראיתי את "מכונת הכסף", בכלל התחלתי ללכת על קרני שמש. אם הייתי צריך להצביע לפרס הסרט הטוב ביותר, סביר להניח שקולי היה הולך אל "האיש שנולד מחדש", אבל אם הערב הזה יסתיים בזכייה של "מכונת הכסף", האושר שלי יהיה שווה ערך לזכייה של איניאריטו.

"מכונת הכסף" מבוסס על ספרו של מייקל לואיס, שכתב ספר אחר שעובד לאוסקר תחת ידו של המפיק בראד פיט, "מאניבול" (אחד הסרטים האמריקאיים האהובים עלי). את העיבוד הזה רקח מקיי יחד עם צ'רלס רנדולף, התסריטאי של "החיים של דיויד גייל", "מזימות זרות" ו"על אהבה וסמים אחרים". לא תהיה זו הגזמה לומר שהסרט עליו הוא מועמד לראשונה לאוסקר הוא המוצלח שבעבודותיו. וגם התברר לי לאחרונה שהוא נשוי למילי אביטל, אז בכלל שמח לכולם.
מקיי ורנדולף הלכו על כיוון שונה כאשר באו לעבד את הספר העיוני של לואיס, והפכו אותו לקומדיה אנרכיסטית שגם שוברת חוקי דרמה רגילים אבל גם עושה משהו מעניין נורא מבחינה דרמטית – היא לוקחת את אנשים איומים והופכת אותם לגיבורים, כאלו שאנחנו ממש רוצים בטובתם ככל שהסרט מתקדם, למרות שמדובר בחבורת אופרטוניסטים נלוזים על גבול האוטיזם (חלקם ממש באופן מילולי). לא יעזור המונולוג המתחסד של בראד פיט, שהוא גם הרגע החלש ביותר, על כך הניצחון שלהם הוא ההפסד של אמריקה, עדיין הסרט הופך נבלים לגיבורים. איך הוא עושה את זה? מראה שיש אנשים גרועים מהם. זה לא הכלי התסריטאי הכי מבריק לכשלעצמו, אבל ב"מכונת הכסף" זה עובד פלאים.

אבל מה שבאמת מרשים הוא היכולת לקחת את הנושא המסובך הזה, להכניס אותו למתכונת של סרט שעלול לגרום לאפילפסיה עם המון דמויות, ועדיין להפוך אותו לסרט נהיר, מעורר הזדהות, מצחיק נורא, מפחיד באמת, ומדכא לחלוטין.

"קרול" – פיליס נייג'י

היה איזשהו שלב בתחיל העונה, בעיקר בזכות המבקרים החצופים האלה, בהם חשבנו שדרמה עצמאית על סיפור אהבה לסבי יכול להיות מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר. מזל שהאיגודים הגיעו ורמזו שזה לא הולך לקרות, כדי שלא נתעלף מרוב תדהמה במעמד הכרזת המועמדים. בסופו של דבר, הפך "קרול" לסרט הזה ש"אף אחד לא מבין איך לא נכנס לפרס הגדול", והסתפק במועמדויות בשלל איזכורים בפרסי הצילום, העיצוב האומנותי, עיצוב התלבושות, המוזיקה המקורית, שחקנית ראשית, שחקנית משנה (שהיא בעצם ראשית יותר, אבל אנחנו לא נכנס לזה עכשיו כי זה מרגיז אותי), והתסריט המעובד.

"קרול" מבוסס על "מחיר המלח", נובלה שכתבה סופרת ספרי המתח פטרישיה הייסמית' (שספריה עובדו לקולנוע בהזדמנויות רבות, כמו למשל "הכשרון של מר ריפלי", גם הוא בהשתתפות קייט בלאנשט) בשם בדוי במהלך שנות החמישים. המחזאית, הבמאית והתסריטאית פיליס נייג'י התחילה לעבוד עליו עוד בשנות השלושים לחייה עד שסוף סוף הפך לסרט. היא כיום בת 53.
הפרוייקט עבר גלגולים ובמאים רבים עד שנחת בידיו של הבמאי הנהדר טוד היינז (אחד מהם, אגב, היה ג'ון קראולי, במאי "ברוקלין") ובאיזשהו שלב נייג'י כבר לגמרי ויתרה על הרעיון, אבל שוכנעה לחזור אליו. הסתדר לה טוב, עם מועמדות ראשונה לאוסקר ולא מעט פרסי מבקרים על הדרך.
אם להיות כן, "קרול" השאיר אותי מעט אדיש, אבל אני חושב שצפייה נוספת תעשה עמו חסד.

אז הנה רשימת המועמדים לפרס התסריט המעובד לפי פנטזיית הזכייה שלי:
"מכונת הכסף"
"ברוקלין"
"חדר"
"קרול"
"להציל את מארק וואטני"