• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״טהורה״ מכניס את סידני סוויני למנזר

אוסקר 2015/16: על המועמדים בקטגורית סרט האנימציה הטוב ביותר באורך מלא

2 בפברואר 2016 מאת אור סיגולי

מבין כל הקטגוריות של טקס האוסקר ה-88, שייערך בהוליווד בסוף החודש, קשה לחשוב על אחת צפויה יותר מזו של סרט האנימציה הטוב ביותר באורך מלא. לא נראה שיש מישהו שיעז להמר נגד הלהיט של אולפני פיקאסר, "הקול בראש", שמעבר להיותו סרט האנימציה המצליח והמהולל של השנה, הוא גם ניכס לעצמו מועמדות נוספת בקטגורית התסריט המקורי הטוב ביותר.
מכאן בטח לא תשמעו תלונות על הנושא. אחד הסרטים הבודדים שנכנסו לעשיריות סרטי השנה של כל חברי סריטה, "הקול בראש" הוא מסוג הסרטים שבשבילם המציאו את הקטגוריה הזו.

על אף זאת, קטגוריית האנימציה באורך מלא היא אחת המעניינות באוסקר הזה, גם אם הזוכה איננו מוטל בספק. מאז ייסודה בשנת 2001, בשונה משאר הפרסים בהם רשימת המועמדים נוטה להיות שמרנית וצפויה למדי, האנימציה היא מין פינה בה חברי האקדמיה המצביעים לה יכולים להתפרע, לתת מקום לסרטים מחוץ למכונה ההוליוודית, ולהביא לקדמת המסך פרוייקטים מפתיעים ויוצאי דופן שקשה להאמין שהיו מקבלים תשומת לב במקומות אחרים.

16 עשר סרטי אנימציה הוגשו לאוסקר השנה, ומתוכם שרדו החמישה עליהם ארחיב הפעם. מאחור נותרו כמה סרטים מוכרים בצורה זו או אחרת, כמו למשל "הנביא" על פי כתביו של חליל ג'ובראן; הפרויקט הזניח של פיקסאר מהשנה החולפת, "הדינוזאור הטוב", ועוד סרטים שהופצו גם בישראל: "בית"; "מפלצת של מלון 2", "המיניונים", "סנופי וצ'ארלי בראון: פינאטס הסרט", וההתעלמות שלי הייתה הכי קשה – "בובספוג מכנס מרובע: הסרט".
הנוספים שנותרו בחוץ היו "הילד והחיה", חוקי היקום – חלק 0", "המומינים", ו"רגולר שואו: הסרט".

חמשת המועמדים בקטגורית סרט האנימציה הטוב ביותר באורך מלא הם:

"אנומליסה" – Anomalisa

אנומליסה

היחיד מתוך החמישייה שאיננו סרט ילדים, הוא הפרויקט של התסריטאי הגאון זוכה האוסקר צ'ארלי קאופמן ("שמש נצחית בראש צלול", "אדפטיישן"), שבשנת 2008 גם התגלה כבמאי גדול עם יצירת המופת שלו, "סינקדוכה, ניו יורק".
את "אנומליסה" ביים קאופמן יחד עם האנימטור דיוק ג'ונסון, אחרי שהשיגו תמיכה ממקורות מימון-המונים. הסרט הוקרן לראשונה בטלורייד ומשם עבר לפסטיבלי ונציה וטורונטו, תוך כדי שהוא צובר מטען די עצום של ביקורות חיוביות. בארץ ראינו אותו בפסטיבל אוטופיה, והוא מתכנן לצאת בהקרנות מסחריות בקרוב מאוד.

קאופמן הוא לא הבמאי היחיד שטבל במימי האנימציה לראשונה וזכה על כך במועמדות. למעשה, נדמה שזה משהו שמצביעי האוסקר די מעריכים. טים ברטון, למשל, השיג את מועמדותו הראשונה לאוסקר אי פעם בזכות "חתונת רפאים" (הוא היה מועמד שוב על "פרנקנוויני"); ווס אנדרסון היה מועמד על "מר שועל המהולל"; כאשר זכיות היו מנת חלקן של במאי "הצלצול" ו"שודדי הקאריביים", גור ורבינסקי, שזכה על "רנגו" ב-2010, וג'ורג' מילר (המועמד השנה בקטוגרית הבימוי על "מקס הזועם: כביש הזעם"), שניצח בשנת 2005 עם "תזיזו ת'רגליים".

"אנומליסה" הוא סרט סטופ-מושן, ובמרכזו מייקל, גורו של ספרי הדרכה לאנשי שירות לקוחות, שמגיע להרצות בכנס בסינסינטי. מייקל הוא איש משפחה עייף, שהחיים שלו משעממים אותו כמעט עד אובדן, וככזה כל מי שמסביבו נראה בדיוק אותו, ונשמע פחות או יותר זהה. את האפקט לכך השיגו קאופמן וג'ונסון על ידי עיצוב פני הדמויות בעזרת מסכת שני חלקים גנרית, ודיבוב כולם על ידי השחקן הלנצח לא מוערך דיו, טום נונאן. למעשה, שם המלון בו מתאכסן מייקל נקרא "פרג'ולי", המונח הפסיכולוגי להפרעה המונעת מאנשים להבדיל ויזואלית בין אנשים אחרים.
כבר בלילו הראשון שם, לפתע מייקל שומע קול אחר, קול שונה מכל מה שמקיף אותו, וזהו קולה של ליסה, מעריצה צעירה של מייקל שהגיעה לכנס מרחוק.

להוציא סצנת חלום אחת, "אנומליסה" מתנהל בעולם מוכר וריאליסטי למדי. עיצוב החלל מצהיב ומדכא, הדיאלוגים אמינים ושגרתיים, כשיותר מהכל, וזה כנראה הרגע המדובר ביותר מתוך מהסרט, סצנת סקס בין שתי דמויות במהלכו היא כנראה האמיתית והאנושית ביותר שהביא לנו הקולנוע מזה הרבה זמן.
אתוודה, זה היה מעט מאכזב לגלות את הכיוון הזה תוך כדי שהסרט רץ, מכיוון שהאופציות הגלומות במפגש הזה בין קאופמן ועולם האפשרויות הבלתי מוגבלות של ההנפשה היו עצומות ומלהיבות, אך הן אינן על המסך. זה בסדר, כי זה הכיוון שקאופמן בחר וכידוע אין מה לקונן על הסרט שאתה היית רוצה לראות, אלא לנסות להתרכז ולהעריך את מה שהיוצר שאף לעשות. מהמקום הזה, אני חושב ש"אנומליסה" הוא בכל זאת הצלחה גדולה.
הבחירה לעשות את הסרט באנימציה מקבלת משנה תוקף ברגע שקולה של ליסה נשמע, קול אמיתי של בחורה. את ההבדלה הזו בין ליסה ושאר העולם לא היה אפשר לעשות באמצעים רגילים, על אף שכמה ניסו. האסוציאציה הראשונה שלי הייתה לסרטו של טים ברטון משנת 2003, "סיפורי דגים", בו אליסון לוהמן משחקת את מושא אהבתו של הגיבור (בבגרותה משחקת אותה ג'סיקה לאנג), כאשר כל שאר הנשים בסרט מגולמות על ידי הלנה בונהאם-קרטר, כדי להראות שלמעשה יש רק אישה אחת בעולם של הגיבור וכל השאר זהות. אם אינני טועה, זה גם משפט שנאמר בסרט המוערך יתר על המידה ההוא, ולא איזו תיאורה מתוחכמת שלי.

אני לא נמנה על מעריציו הגדולים של "אנומליסה" (עופר ואורון שניהם שיבצו אותו בעשיריות סיכום השנה שלהם), אבל הרי בסרט חלש של קאופמן יש יותר תבונה וחריפות מברוב הסרטים שיוצאים בכל רגע נתון בעולם, כך שאני האחרון שהולך לזעוף. יתרון גדול נרשם גם לזכות נונאן, דיויד ת'יוליס בתפקיד מייקל, וכמובן ג'ניפר ג'ייסון לי, שעושה פה את ההפך הגמור מהתפקיד שהביא לה השנה את כרטיס הכניסה הראשון שלה לאוסקר, "שמונת השנואים".

אם "אנומליסה" יזכה, והוא לא, הוא יהיה המנצח הראשון אי פעם בקטגוריה הזו שאיננו מיועד לקהל צעיר או משפחתי. כנראה שנצטרך להתנחם בכך שקאופמן חזר לאוסקר לראשונה מאז 2004, ואולי זה ייתן לו דלק לעשות סרט חדש במהרה.

"הילד והעולם" – The Boy and the World / O Menino e o Mundo

boy and the world photo

אחת מההפתעות המשמחות של הקטגוריה הגיעה מברזיל, והפכה לנציג הראשון של ארץ הסמבה בקטגוריה הזו. המדינה עצמה לא הצליחה להכניס את נציגה בקטגורית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה, "אמא שנייה" שבסוף השבוע ייצא להקרנות מסחריות בישראל, כך ש"הילד והעולם" מסמן את חזרתה לאוסקר (בתחרות לסרטי עלילה באורך מלא, לפחות) לראשונה מאז 1999, אז הייתה מועמדת בקטגוריות הסרט בשפה זרה והשחקנית הראשית, עם "תחנה מרכזית ברזיל".

"הילד והעולם" הוא סרט יפייפה העשוי בשיטת האנימציה הידנית וללא דיאלוגים, המביא נקודת מבט סוריאליסטית ומרהיבה לעולם שבו אנחנו חיים. האנימטור אלה אבראו כתב וביים את סיפור המסע הזה, של ילד קטן היוצא לחפש את אביו בתוך ברזיל המתועשת, ורואה לנגד עיניו איך משתנה ונהרס העולם הישן על ידי מכונות ענק.
בזמן שלי הציקה מאוד הדידקטיות של חלקו האחרון, שגם מגובה בקטעי ארכיון מצולמים, קשה לעמוד בקסמו של הסרט. האנימציה עצמה מקורית ונפלאה, לא מפסיקה לרגע להפתיע, והמוזיקה שהלחינו רובן פפר וגוסטבו קורלט, היא מהיפות של הקולנוע השנה. עיצוב הדמויות נהדר, ובאמת שהוא מרגש נורא ואפילו קורע את הלב ככל שהוא מתקדם.

הסרט הוקרן בארץ בפסטיבל חיפה, וכיום תוכלו למצוא אותו בערוצי הסרטים של yes (הוא ישודר ב-24.2). קשה לומר שהסרט הכה גלים בעולם, ואפילו לא תהיה זו הגזמה להודות שהוא הפחות מוכר מבין חמשת המועמדים, אבל הוא בכל זאת הועמד לשלושה פרסי "אנני" (האוסקר של סרטי האנימציה, אם תרצו) בקטגוריות הסרט העצמאי הטוב ביותר, המוזיקה, והעיצוב האומנותי.

"הקול בראש" – Inside Out

inside-out5

כולם אוהבים אנדרדוגים, כולנו התחנכנו על סיפור ניצחון דויד הקטן על גוליית הענק, ואנחנו רגילים להריע ולרצות בטובתם של אלו ששירם אינם נשמע. אבל לפעמים, רק לפעמים, המפלצת שאוכלת כל דבר שנקרה בדרכה הרוויחה זאת בזכות, ומאוד קשה להיות נגדה.
זה המקרה עם "הקול בראש", שיצא ברוב הדר משערי אולפני פיקסאר הישר אל הריביירה הצרפתית שם התקיים פסטיבל קאן. עוד בקיץ היה ברור שלפחות קטגוריה אחת באוסקר כבר סגורה. נכון, היו שחשבו שהסרט של פיט דוקטר יצליח לשחזר את הישגיו של סרטו הקודם "למעלה" והוא ישבור את גטו האנימציה ויועמד גם לפרס הסרט הטוב ביותר, ואולי אפילו לפרס המוזיקה, אבל זה לא קרה בסופו של דבר.

משנתה השלישית של הקטגוריה, אולפן האנימציה האמריקאי הפך לאלוף הבלתי מעורער שלה. הסרט הראשון של פיקסאר שהיה מועמד, "מפלצות בע"מ", אמנם הפסיד ל"שרק", אבל שנתיים אחר כך הם חזרו עם "למצוא את נמו" ונצחו, שנה לאחר מכן זכו שוב עם "משפחת סופר-על", אז הפסידו עם "מכוניות", ומשם נתנו רצף זכיות מרובע עם "רטטוי", "וול-אי", "למעלה" ו"צעצוע של סיפור 3" (השניים האחרונים גם היו מועמדים לפרס הסרט). בשנת 2011 "אמיצה" סגר לאולפן שמונה אוסקרים. השנה יגיע התשיעי.

"הקול בראש", המתאר את הרפתקאותיהם של הרגשות שחיים בראשה של ילדה קטנה שעוברת עם הוריה לגור בעיר חדשה, סחף את המבקרים והקהל. רווחיו הבינלאומיים עברו את קו ה-850 מיליון דולר, ובארה"ב התמקם במקום הרביעי בטבלת שוברי הקופות של 2015.
הוא היה מועמד ל-11 פרסי "אנני", לקח פחות או יותר כל פרס מבקרים בדרך, והשתחל לעשרות רשימות סיכומי שנה כאחד מעשרת הסרטים הטובים ביותר, ולא פחות חשוב, נכנס למקום הרביעי במצעד הרגעים הגדולים ביותר של השנה שלי, כאשר פיט דוקטר נבחר לאחד מאנשי השנה שלנו.
ככה זה כשעושים משהו טוב.

"כשמארני הייתה שם" – When Marnie was There

marnie

אם יש אולפן אנימציה מפורסם יותר מפיקסאר, הוא סטודיו ג'יבלי היפני, מקום מושבו של אחד מגדולי האנימטורים בתולדות האדם, היאו מיאזאקי. מאז הקמתו בשנת 1985, ג'יבלי היה אחראי על כמה מסרטי האנימציה הכי מהוללים ובלתי נשכחים שנעשו, ביניהם "השכן הקסום שלי טוטורו", "קבר הגחליליות", "פוניו", "הנסיכה מונונוקי" ועוד. האולפן היפני התמחה בסרטים מרהיבים שמרקדים על הקו שבין פנטזיה ומציאות, ופונים אל ילדים ומבוגרים כאחד.
בשנתה השנייה של קטגוריית סרט האנימציה באורך מלא, מיאזאקי וג'יבלי זכו בזכות "המסע המופלא", שנותר זכייתם היחידה עד היום.

לפני שנתיים הכריז מיאזאקי כי הוא פורש, וסרטו האחרון היה "הרוח העולה", שגם קטף שבחים רבים והיה מועמד לאוסקר (הוא הפסיד ל"לשבור את הקרח", כי אין מה לעשות). באופן אישי אני מצאתי אותו אחד החלשים ביותר בקריירה שלו, על אף שאי אפשר שלא להעריך את שאיפותיו לספר סיפור אמיתי וריאליסטי, על אדם אחד שעבודתו השפיעה על חיים של אלפים, ולא בהכרח בדרך חיובית.
ג'יבלי היו מועמדים גם בזכות "הטירה הנעה" ובשנה שעברה עם "הנסיכה קגמושה" שבוים על ידי איסאו טקהאטה ויושיאקי נישימורה. נישמורה חזר השנה למועמדות שנייה רצוף עם "כשמארני הייתה שם", גם הוא מועמדות מפתיעה יחסית.

"כשמארני הייתה שם", שהוקרן בפסטיבל ירושלים, הוא מין סיפור גותי-רומנטי בסגנון האחיות ברונטה שעבר מודרניזציה לנערות מתבגרות. העלילה מספרת של נערה שלא מצליחה להשתלב בבית ספרה, ונשלחת לבלות קצת זמן איכות בבית דודה ודודתה החביבים עד מאוד בכפר. במהרה היא מגיעה לבית גדול ונטוש שם היא מפתחת קשר עם ילדה אחרת בת גילה, שברור שהקשר שלה לעולם החיים מוטל בספק.
הסרט בהחלט מרשים ויזואלית, בהתאם לסטנדרט של ג'יבלי, אבל אני השתעממתי בו עד דמעות. יכול להיות שהוא בעיקרו מוכוון לגילאים צעירים יותר, וככזה אינני קהל היעד שלו, אבל מהאולפן הזה ציפיתי ליותר. מעבר לטוויסטים הצפויים והגיבורות הלא מעניינות, בעיקר הרגשתי כאילו הוא מורח את הזמן ולא מחפה על זה בעשייה שתצדיק אותו. בהחלט הסרט החלש ביותר מבין המועמדים בעיני.

אבל אל תדאגו. יש עוד סרט אחד, ושם החדשות הן טובות בהחלט.

"שון כבשון – הסרט" – Shaun the Sheep Movie

shaun-sheep-movie

הגרסה הקולנועית לסדרת הטלוויזיה האהובה של האולפן ארדמן הבריטי, הוקרנה בפסטיבל ירושלים ולאחר מכן יצאה להקרנות מסחריות בארץ, אז הלך אורון לצפות ולסקר.
האמת היא שמלכתחילה הסיכוי ששעה וחצי בחברתו של הכבש רב התושייה שון וחבריו למרעה, לא תהיה חוויה מוצלחת היו די נמוכים, ופה משמח לבשר שאין הפתעות. בזמן שהתסריט של הסרט הוא לא בדיוק משהו שלא ראינו בעבר, זה עדיין אחד מסרטי האנימציה המהנים והמרגשים ביותר של השנה.

ריצ'רד סטארזק ומארק ברטון ביימו לראשונה את עלילותיו של שון בהרפתקה שגדולה ממידותיו, שיוצא לכרך הצפוף לאחר שבטעות גרם לחוואי שלו אמנסיה, ומסבך את עצמו בצרות צרורות. קצת "בייב בעיר הגדולה", קצת "האל הלבן" ו"המסע המופלא הביתה", מקופלים בתוך עולם הפלסטלינה הנהדר של ארדמן.
אמנם זכייתו של "הקול בראש" כבר סגורה, כפי שיכול להיות שרמזתי פה ושם במהלך הטקסט הזה, אבל אם "שון כבשון – הסרט" במקרה ינצח, זה יהיה רגע נפלא.

אולפני ארדמן ידועים בעיקר בזכות הסרטונים הקצרים של "וואלס וגרומיט". לאוסקר הם הגיעו לראשונה בשנת 2004 עם "וואלס וגרומיט והארנב הקטלני", וניצחו את "חתונת רפאים" ואת סטודיו ג'יבלי ("הטירה הנעה"). ב-2011 הועמדו שוב על "פיראטים" הנהדר והלא מוערך דיו והפסידו ל"אמיצה". "שון כבשון" מסמן את מועמדותם השלישית.

ואלו כל המועמדים לפרס סרט האנימציה הטוב ביותר באורך מלא. ואם לסדר אותם לפי סדר החיבה שלי, מלמעלה למטה, זה יראה משהו כזה:
"הקול בראש" – פיט דוקטר וג'ונס ריברה
"הילד והעולם" – אלה אבראו
"שון כבשון – הסרט" – ריצ'רד סטארזק ומארק ברטון
"אנומליסה" – צ'רלי קאופמן ודיוק ג'ונסון
"כשמארני הייתה שם" – הירומסה יונביאשי ויושיאקי נישימורה

בובספוג, לא נשכח ולא נסלח.

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.