אוסקר 2021/22: דירוג כל הסרטים המועמדים – מחזור צ"ד

דבר די יוצא דופן התגלה עם הכרזת המועמדים לאוסקר ה-94 בשבוע שעבר, עדות לעולם התוכן המשתנה שלנו. מתוך עשרת סרטי הפרס הגדול, לא פחות משמונה מהם כבר יצאו להפצה בישראל, אחד קיבל מקום של כבוד בשני פסטיבלים, ואחד בלעדי לרשת סטרימינג זמינה. אמנם רוב העשירייה הזו לא מורכבת מהצלחות קופתיות, אבל יותר מחודש לפני הטקס, היה אפשר לראות את כולם. זה בהחלט לא משהו מובן מאליו.
זה הכניס אותי לדרייב, והחלטתי לנסות לצפות בכל המועמדים לאוסקר לפני הטקס. לא רק אלו של הקטגוריות המרכזיות, אלא את כולם. והצלחתי. לכן בלתי נמנע שאדרג אותם.
אני מצטער, זה גדול ממני.

כמובן שכוכבית גדולה צריכה להופיע פה. כשאני מתכוון "כולם" אני מתכוון לסרטים באורך מלא המועמדים בקטגוריות המיועדות לסרטים עלילתיים. כלומר, ללא הקצרים והתיעודיים (מלבד "לברוח", כמובן, שנמצא גם בקטגוריות המעורבות). מדובר ב-34 סרטים, הנעים בין מועמדות בודדת, לשיא השנתי העומד על תריסר.

לפני שנכנסים לדירוג מועמדי האוסקר ה-94, שנייה לפני שאתם מתחילים לכנות אותי בשלל גידופים חלקם מוצדקים לחלוטין, אני רוצה להגיד משהו על כל הקונספט הזה של השוואה בין סרטים, כזו שהיא לעיתים מאוד מלאכותית. תהיו אתי רגע, זה יסביר כמה דברים שעומדים לקרות.
בחוויה של כצופה/מבקר אני יכול לחלק את הסרטים שאני רואה לשלוש קטגוריות: קבוצה קטנה למדי היא של הסרטים שמדברים אלי באופן כל כך אישי, שנוגעים באיזה משהו חשוף, שהם משבשים לי לחלוטין את חוש הביקורת. אני יודע שיש להם מעידות או חולשות, אבל מבחינתי זה לא משנה. משהו שם פשוט השתלט עלי. מתוך כל 34 מועמדי האוסקר יש רק אחד כזה, הוא כמובן המקום הראשון. חלקכם שעוקבים אחר הטקסטים שלי אולי כבר מנחשים. אם לא, יותר כיף.
הקבוצה השנייה היא הצד השני של הסקאלה, והיא הנדירה ביותר – סרטים שאין להם שום אלמנט גואל. כישלונות מוחלטים בכל אספקט שאני לא יכול לסחוט אפילו מילה אחת חיובית עליהם. אני שמח לבשר שאין כאלו בדירוג הזה, אם כי חלק קטן מתקרב לשם.
הקבוצה האמצעית, זו שמרכיבה את רוב הסרטים שראיתי בחיי, הם אלו שנמצאים באמצע, אלו שמפעילים בי את חוש הביקורת, ובין אם אני נהנה מהם או לא, גורמים לי לחשוב ולנסות להבין מה עובד בהם ומה מקרטע. את הסרטים האלו אני נוטה לשפוט לפי מה שהם רוצים להיות, ולא דווקא דרך הפריזמה הספציפית שלי. כלומר, אני חייב להבין מה הסרט שאף לעשות, ולבדוק האם הוא הצליח בזה. דרמה ביוגרפית לא חייבת להצחיק, קומדיה פרועה לא חייבת לרגש, וסרט אימה לא צריך לגרום לי לחשוב. כמובן שנהדר אם כן, פשוט שזאת לא בהכרח הסיבה שהם נוצרו. זה מה שעוזר לי להשוות בין סרטים שונים, מי הצליח במה שהוא רצה להצליח בו. וחוץ מזה, זה רק טעם אישי וכל הג'אז.

דירוג כל מועמדי האוסקר לשנת 2021/22

34. "העיניים של תמי פיי" – The Eyes of Tammy Faye
מועמדויות מוצדקות: שחקנית ראשית (ג'סיקה צ'סטיין)
מועמדויות מיותרות: איפור
הגיע לו גם: תלבושות, עיצוב אומנותי

יש הרבה נקודות משיקות בין הסרט על חייה של האוונגליסטית תמי פיי, לבין "אשת הברזל" מ-2011: שניהם ביוגרפיות קולנועיות שעוררו עניין בזכות השחקנית הראשית שדי סוחבת את הכל על כתפיה (צ'סטיין, מריל סטריפ), שניהם זכו לתגובות מעורבות-עד-שליליות לרוב, ושניהם הגיעו לאותו קו גמר באוסקר עם מועמדויות לשחקנית ולאיפור. כמו עם "אשת הברזל", גם "תמי פיי" הוא המוביל בקטגוריה האחרונה, וכמו הסרט על מרגרט תאצ'ר, גם הוא יכול להפתיע את כולם לזכות בפרס השחקנית הראשית.
יהיו התוצאות אשר יהיו, אני בעיקר מתוסכל מכך שאנחנו כבר תשע שנים מייחלים למועמדות נוספת (ובסך הכל שלישית במספר) לצ'סטיין, וקיבלנו את זה עם סרט שכמעט לא עובד בשום רמה. מדובר באמת החולה הרעה של כל הביוגרפיות הקולנועיות, עם מנימום עומק, איפור שאני מצאתי מסיח את הדעת ודי בלתי צפי, הופעות לא נעימות וסיפור שמאוד קשה לעקוב אחריו או להבין מי נגד מי. באמת נורא. נתנחם בכך שצ'סטיין מצליחה איכשהו לשרוד בכבוד את המסכה המחרידה שהופכת אותה לגרסת הדראג של ציון ברוך מ"לשחרר את שולי", ושהיא אחת המפיקות של הסרט אז היא בטח מרוצה. אין בן אדם בעולם הזה שרוצה אוסקר לצ'סטיין יותר ממני, אבל לא עכשיו ולא על "העיניים של תמי פיי". בבקשה.

העיניים של תמי פיי

33. "סיראנו" – Cyrano
מועמדויות מוצדקות: אין
מועמדויות מיותרות: תלבושות
הגיע לו גם: להישאר בבית

אהיה כן אתכם, הסרט הזה היה אמור להיות המקום האחרון, אבל אני עדיין כל כך בהלם ממנו שאני נותן לו ליהנות מהספק שאולי פשוט איבדתי את זה וצריך קצת מרחק להירגע. המחזמר של ג'ו רייט (חשבנו ש"האישה בחלון" הוא הסרט הכי גרוע שלו ב-2021? הפתעה!) על פי המחזה "סיראנו דה ברז'רק" בכיכובו של פיטר דינקלג', הוא "עלובי החיים" רק עם חצי מהתקציב. וזה כמובן לא חדשות טובות. הוא אמור לצאת לקולנוע בקרוב, אז אני אקח צעד אחורה, ואולי אפילו אתן לעצמי הזדמנות נוספת לגלות האם באמת דמיינתי, או שזה אכן משהו שבאמת קרה. בכל היקר לי, אני לא יודע מה ראיתי.
מה שכן, לעולם לא אסלח לגילדת המלבישים שגרמה לי לראות את "סיראנו". בשביל מה זה היה טוב?

32. "ארבעה ימים טובים" – Four Good Days
מועמדויות מוצדקות: אין
מועמדויות מיותרות: שיר מקורי
הגיע לו גם: שחקנית ראשית (גלן קלוז)

התמלילנית והמלחינה דיאן וורן היא אגדה אוסקרית. זוהי מועמדותה ה-13 לפרס, וכנראה גם ההפסד ה-13 שלה. היא הייתה אמורה לזכות בעבר, זה בהחלט. על התבוסה של "עד שזה קורה לך" מתוך "שטחי ציד" לשיר משרוקית הכלבים "כתובת על הקיר" מ"ספקטר" טרם סלחנו, ולזכותה רשום גם "לא רוצה להחמיץ דבר" מ"ארמגדון". עם זאת, לפי השירים האחרונים עליהם הייתה מועמדת, המנוני העצמה קיטשיים שאי אפשר לזכור דקה אחרי, די ברור שפשוט מסמנים את השם שלה באופן אוטומטי.
כך קרה ש"ארבעה ימים טובים" שביים רודריגו גרסיה (הבן של גבריאל גרסיה מרקס, אגב), בכל זאת הגיע לאוסקר אחרי שהפך לסוג של פאנץ'-ליין בעקבות החשיפה הלא מהוללת כלל בפסטיבל סאנדנס. אבל זה לא היה אמור להיות ככה. דרמת ההתמכרות א-לה "בן חזר הביתה" ו"ילד יפה" על אמא שמנסה לשמור על בתה מליפול חזרה לסמים, הייתה צריכה להיות כלי אוסקר לגלן קלוז ומילה קוניס, אבל מכיוון שמדובר בסרט הולמארק מהזן הנחות ביותר, זה נגמר די מהר. לפחות קיבלנו סצנות בלתי נשכחות כמו "תני לי את הפיפי שלך! מה לא בסדר אתך? תני לי את הפיפי שלך!", את גלן קלוז בפאה שמרימה פייט לאנטון שיגור, מילה קוניס בלי שיניים, ופאזל כדימוי למערכת יחסים שנבנית מחדש. כן, יש סצנה שבה פאזל של שקיעה הוא דימוי למערכת יחסים שנבנית מחדש.
גלן קלוז מעולה, מה שכן.

31. "אימהות מקבילות" – Parallel Mothers
מועמדויות מוצדקות: שחקנית ראשית (פנלופה קרוז)
מועמדויות מיותרות: מוזיקה מקורית
הגיע לו גם: כלום. הסרט הזה ממש סחט את הלימון שלו.

מבחינתי אתם יכולים להתעלם מהכניסה הנמוכה הזו, כי האמת היא שפדרו אלמודובר ואני פשוט לא נועדנו להסתדר. זאת לא אשמתו, זאת לא אשמתי, אנחנו פשוט לא מבינים אחד את השני. ראיתי 15 סרטים של האוטר הספרדי, ומלבד "דבר אליה" המופלא, כל השאר פשוט שיעממו אותי להפליא או הביכו אותי עד בלי די.
העניין הוא שעם כל סרט חדש שלו כולם ממהרים להכריז "זה הכי בוגר של אלמודובר!", "זו ליגה אחרת מאת הבמאי!", וכל פעם אני מגיע בראש פתוח, ומגלה שהאיש עושה את אותו הסרט כבר 20 שנה, וזה לא מאוד טוב. במקביל, אני תמיד שומר על האופציה שאלמודובר בעצם עושה פארודיות, ומופתע כשהעולם מתייחס אליהן כדרמות כבדות ראש ומלאות מורכבויות. הוא בטח מאוד מתוסכל מזה.
הדברים לא שונים עם "אימהות מקבילות". הפעם אלמודובר מדבר קצת פוליטיקה, אז אולי אנשים לא שמו לב שמדובר ב"חולייטה" עוד פעם, אבל בסדר.
ועל אף הכל – פנלופה קרוז. תקשיבו, האישה הזו היא באמת לא משהו הגיוני. אני חושב ש"אימהות מקבילות" הוא אולי התפקיד הכי טוב שהיא עשתה, ומדובר ברף די גבוה. וזה אפילו בלי להתייחס לזה שהיא כל כך יפה, שלפעמים שכחתי להסתכל על התרגום כי לא רציתי שהעיניים שלי יעזבו אותה. אם היא זוכה, אני מתנצל בפני השכנים שלי על קריאות השמחה לפנות בוקר.

אמהות מקבילות

30. "ספנסר" – Spencer
מועמדויות מוצדקות: אין
מועמדויות מיותרות: שחקנית ראשית (קריסטן סטוארט)
הגיע לו גם: שחקנית משנה (סאלי הוקינס), תלבושות, מוזיקה מקורית, צילום

בשלב הזה של הדירוג אנחנו נכנסים לטריטוריה קצת יותר אפורה, של סרטים שהם לא מאוד טובים בעיני, אבל בהחלט אינם איזשהו בזבוז זמן מוחלט.
את "ספנסר" ראיתי פעמיים. לא משנה למה, אבל פעם אחת הייתה מול הטלוויזיה ופעם שנייה על מסך גדול. בשני המקרים החוויה הייתה זהה: התנגשות די פסיכית של טוב ורע, גבוה ונמוך. או יותר נכון, סרט טוב שנהרס בזכות שני אלמנטים שהם מתחת לכל ביקורת.
פאבלו לאריין הוא במאי נפלא (אני זה שעמד פה על רגליים אחוריות והגן על "ג'קי") שיודע איך לעשות ביוגרפיה קולנועית כמו שצריך. לסרטו הזה, העוסק בשלושה ימים בחייה של הנסיכה דיאנה, הוא הביא את קלייר מאתון להרים פריימים מדהימים, ואת ג'וני גרינווד להלחין את אחת המוזיקות הכי טובות שנכתבו לסרט השנה. אם אתם זורקים לתבשיל הזה גם שחקני אופי מפוארים כמו סאלי הוקינס, טימותי ספול ושן האריס, כבר קיבלתם סרט שכדאי לראות. עם זאת, נראה שהפעם לאריין לא היה בשליטה מוחלטת כהרגלו, ומשהו השתבש.
שני הדברים שבעיני ממוטטים לגמרי את "ספנסר" הם כאלו שאי אפשר להתעלם מהם – התסריט המגוחך (דיאנה מדברת אקספוזיציה לקולב שמדמה את אבא שלה, סצנת הפנינים במרק שגרמה לי לגעגוע לעין בתוך העוגה של "קחי אותי לגיהנום" ועוד); והליהוק של קריסטן סטוארט. אני יודע שהשחקנית היפה היא עניין שנוי במחלוקת, אבל לא הצלחתי להאמין למילה שיצאה לה מהפה. בקלות אחד התפקידים הכי גרועים שראיתי בסרט איכות מזה שנים.

29. "קרואלה" – Cruella
מועמדות מוצדקות: תלבושות, איפור
מועמדויות מיותרות: אין
הגיע לו גם: עיצוב אומנותי

"קרואלה", סיפור המקור של האנטגוניסטית מ"על כלבים וגנבים", הוא סרט שעבר לי די בסדר, פחות או יותר, ויש הרבה ממה ליהנות ממנו. התלבושות שעיצבה ג'ני ביוון כמובן, הדאבל-אמה התמיד משמח בחסות סטון את תומפסון, ואלפיים ושבעים השירים שמנוגנים במהלכו העבירו לי את הזמן באופן מניח את הדעת. הוא אפילו די שעשע אותי פה ושם. מהצד השני, הסרט הזה די מיותר, מבולגן, לא לגמרי בטוח מה הוא רוצה להיות, וכל זה על פני מאדרפאקינג שעתיים ועשר דקות. על מה ולמה? אין פה סיפור לשעה וחצי, ואתם דוחפים עוד ארבעים דקות? הפרזה ואף הגזמה. יאללה, תנו לביוון את האוסקר השלישי שלה ובואו נסגור את הפינה הזו.

28. "לשחרר את גאי" – Free Guy
מועמדויות מוצדקות: אפקטים חזותיים
מועמדויות מיותרות: אין
הגיע לו גם: נראה לי שאפקטים זה די והותר

בעקבות התגובות הראשוניות אליו, דחיתי את הצפייה בקומדיית האקשן הזו כמה שיכולתי. סביר להניח שלולא המועמדות לאוסקר הייתי פשוט פוסח עליה לגמרי, והאמת היא שכנראה חיי היו ממשיכים כסדרם בלעדיו. אבל אם להיות כן, זה היה די כיף. ואת זה אני אומר אחרי שהיה לי די והותר השנה מריאן ריינולדס אחרי "שומר הראש ואשתו של המתנקש" ו"הודעה אדומה".
"לשחרר את גאי" הוא סרט מאוד מטופש, אבל, אם אתם זוכרים את הנאום הארוך שלי בפתיחה למעלה, זה מה שהוא רוצה להיות. כסרט פופקורן עם אונה מתפקדת אחת הוא נראה טוב, עובר יחסית מהר, מצחיק רוב הזמן, וגם אם גונב מכל הסרטים אי פעם (מ"ראלף שובר את האינטרנט" דרך "מטריקס" ואפילו משהו שנראה כמו מחווה לא מודעת ל"הם חיים!" של קרפנטר), יש מספיק ממה ליהנות ממנו. אני חי אתו בשלום, ואפילו אשתמש בו כדי להלל את ג'ודי קומר ולהזכיר שהיא הייתה צריכה להיות מועמדת השנה על "הדו-קרב האחרון".

27. "מגלה את אמריקה 2" – Coming 2 America
מועמדויות מוצדקות: איפור
מועמדויות מיותרות: אין
הגיע לו גם: תלבושות

פחות או יותר מה שכתבתי על "לשחרר את גאי". לא סרט שהייתי צריך בחיי, אבל גם לא משהו שאני מצטער שעברתי. סרט ההמשך ללהיט של ג'ון לאנדיס ואדי מרפי מ-1988 הוא משהו די מיותר, אבל גם פחות בוטה ומרתיע ממה שחשבתי שיהיה, ואפילו צחקתי איזו פעם או פעמיים ("אתה נראה כמו עבד מהעתיד"). צריך גם להזכיר שאני חד משמעית לא קהל היעד של הסרט הזה, אבל זרמתי עם אדי מרפי והצוות מסביבו שבאו ליהנות ומספקים את הסחורה. מה גם שג'רמיין פאוולר הוא תגלית מצויינת.
זו בשום אופן לא המלצה או רצון לעודד סחיטת מותג שהיה עדיף להשאיר כרליק (ולא, בדיחת המטא על ההמשכים האמריקאים לא באמת עוזרת), אבל באיזשהו מקום הופתעתי לטובה. או לפחות זה לא היה גרוע כמו שחשבתי.

מגלה את אמריקה 2

26. "סיפור הפרברים" – West Side Story
מועמדויות מוצדקות: שחקנית משנה (אדריאנה דבוייז), סאונד, תלבושות, צילום
מועמדויות מיותרות: סרט, בימוי, עיצוב אומנותי
הגיע לו גם: שחקן משנה (מייק פייסט), שחקן משנה (דיויד אלוורז)

מאז דצמבר, כשיצאתי עמוס סימני שאלה מסרטו האחרון של אחד מגדולי במאי הקולנוע בכל הזמנים סטיבן ספילברג, וכתבתי באריכות מדוע הסרט הזה פשוט לא עובד, יצא לי לפקפק בעצמי לא מעט. חשבתי עליו הרבה, והאזנתי ביתר ריכוז למשהו מצטבר של עשרים שעות פודקאסטים מאת אנשים שבאמת ובתמים אהבו את הסרט הזה. לא הצלחתי להשתכנע. "סיפור הפרברים" מודל 2021 הוא בית ספר לבחירות שגויות שלא משפר דבר מהסרט המקורי, ובזמן שאני מעריך את כוונותיו הטובות, הוא בסופו של דבר מתרסק על סיפור מסגרת לא אמין וליהוק מפוקפק של התפקידים הראשיים.
אני לא נכנס לזה שוב כי כאמור הכל כבר כתוב ומפורט, אבל אני כן מבטיח שרציתי וניסיתי לפתוח את הראש. בסקאלה של מה שסרט רצה לעשות ובמה הוא הצליח, סרטו של ספילברג הוא בעיני המקום האחרון מבין עשרת מועמדי הסרט הטוב ביותר של האוסקר ה-94. מצד שני, המקום התשיעי לא מאוד רחוק ממנו.

25. "משפחה מנצחת" – King Richard
מועמדויות מוצדקות: שחקן ראשי (וויל סמית'), שחקנית משנה (אנג'נו אליס), עריכה
מועמדויות מיותרות: סרט, תסריט מקורי, שיר
הגיע לו גם: שחקן משנה (ג'ון ברנטל), סאונד

יש שתי דרכים להסתכל על "משפחה מנצחת". הראשונה היא כדרמה ביוגרפית על דמות שהייתה, הצלחותיה וחולשותיה, אנושיותה, ועל העולם שבו חיה. לפי הפריזמה הזו, הסרט שעוסק באביהן של הטניסאיות הפנומנליות ונסה וסרינה וויליאמס הוא אחד הסרטים הכי מעוררי גיחוך וגלגולי עיניים שאי פעם ראיתי. לא מבין מדוע העולם היה צריך פולחן אישיות של אדם מפוקפק למדי, או לפחות מורכב הרבה יותר ממה שהסרט העז לומר בקול רם. אני באמת בהלם שהוא אשכרה הגיע לפרס התסריט הטוב ביותר.
הדרך השנייה היא כדרמת ספורט מעוררת השראה על משפחה שחיה בתנאים קשים, ועל איש אחד שיעשה הכל כדי לשבור את תקרת הזכוכית. אם מתעלמים מכך שזה "מבוסס על סיפור אמיתי" והתסריט עושה סלטות כדי לכופף ולהגמיש את המציאות כדי שתתאים לתזה שריצ'רד וויליאמס הוא דמות חיובית, מדובר בסרט יעיל, מרגש, ערוך טוב, משוחק מעולה, ואפילו מחזיק את רוב הדקות הארוכות שלו.

24. "הזוג ריקרדו" – Being the Ricardos
מועמדויות מוצדקות: שחקנית ראשית (ניקול קידמן), שחקן משנה (ג'יי.קיי. סימונס)
מועמדויות מיותרות: שחקן ראשי (חאוויר בארדם)
הגיע לו גם: שחקנית משנה (נינה אריאנדה), עריכה, עיצוב אומנותי, עיצוב תלבושות

אילולא רבע השעה האחרונה של הסרט, הוא כנראה היה מדורג גבוה יותר. באמת שהפתרון העלילתי של הסרט הזה כל כך חורק, שהוא ממש מקרין לרעה על כל הכיף שהיה לפניו. והיה כיף. כתבתי על הכל בסקירה שלי, אז מוזמנים לקרוא.
באופן כללי אני חי בשלום עם הטוב והרע בעולמות הקולנועיים של ארון סורקין, אז היה לי קל לאכול כל מה שהגיש לי, בטח כשזה מגיע עם הופעה משובחת נוספת של ניקול קידמן וקאסט מצוין מסביבה. השאלה היחידה שלי בהקשר הזה היא, אם כבר הפתעתם אותנו עם מועמדות לסימונס, לא יכולתם לזרוק איזו עצם לנינה אריאנדה? היא טובה יותר מרוב המועמדות לשחקנית המשנה השנה, אז סתם פספסתם הזדמנות לעשות משהו טוב.

23. "לברוח" – Flee
מועמדויות מוצדקות: סרט בינלאומי
מועמדויות מיותרות: סרט תיעודי, סרט אנימציה
הגיע לו גם: די

מדובר בעוד סרט מקטגורית ה"לא הבנתי", ולכן אני אומר – הבעיה היא אצלי. ובכל זאת, ההתעלפות הכללית ממנו מפתיעה אותי ממש בהתחשב בכך שלקרוא לו "תיעודי" זו דחיקת גבולות די רצינית (כמה אחוזים מהסרט הם שחזורי אנימציה של דברים שקרו לפני שנים? אתם יודעים, כמו שעושים בסרטים רגילים), ובטח אם נזכרים באנימציה מתישת האישונים והנוירונים שלו.
מצד שני, קשה להיות נגדו. אמין, הדמות שמגוללת את סיפורה בסרט הדני הזה, הוא כל מה שאנחנו רוצים בנראטיבים מהסוג הזה. אדם רגיש, מעורר הזדהות וחיבה, מקסים, רהוט, וכזה שהכריזמה שלו משתלטת על כל חלקה טובה אפילו שהוא מונפש. אם יש סרט אחד השנה שגרם לי להרגיש רע כי לא חלקתי את ההתלהבות הגדולה ממנו, זה "לברוח", שקבע שיא חדש כראשון שמועמד לקטגוריות הבינלאומי/אנימציה/תיעודי.
צדק ל"וואלס עם באשיר".

22. "ריה והדרקון האחרון" – Raya and the Last Dragon
מועמדויות מוצדקות: סרט אנימציה
מועמדויות מיותרות: אין
הגיע לו גם: מוזיקה מקורית

מבין כל חמשת המועמדים לפרס סרט האנימציה הטוב ביותר, "ריה והדרקון האחרון" הוא ללא ספק המרהיב ביותר. האנימציה בו כמעט לא הגיונית, הן ברמת הפרטים והן ברמת היצירתיות. זה סרט סוחף עם לב גדול וכמה סצנות יפייפיות. עם זאת, מבין כל חמשת המועמדים, הוא גם זה שהכי מוכוון לקהל צעיר. זה הופך אותו למעשייה די ילדותית בלי הרבה ערך מוסף מעבר ל"בואו נהיה חברים", ואני אפילו לא חושב שהוא מאוד משכנע בזה.
בין "בליינדספוטינג" ל"סאמרטיים", הבמאי קרלוס לופז אסטרדה הוא אחד היוצרים הכי מבטיחים של ימינו, אבל שום דבר מזה לא נמצא בהרפתקת האנימציה שנכנס אליה בחסות דיסני. אני מקווה שהוא קיבל צ'ק עצום, ועכשיו יוכל לחזור לקולנוע העירוני והמטלטל שלו. אני אהיה שם היכן שרק יפנה.

ריה והדרקון האחרון

21. "אל תסתכלו למעלה" – Don’t Look Up
מועמדויות מוצדקות: לא באמת
מועמדויות מיותרות: סרט, תסריט מקורי, עריכה, מוזיקה
הגיע לו גם: שחקן ראשי (לאונרדו דיקפריו), שחקנית ראשית (ג'ניפר לורנס), שחקנית משנה (קייט בלאנשט), שיר מקורי

אני לא הכי גאה בזה, אבל נהניתי מאוד מ"אל תסתכלו למעלה", זה שממוקם איפשהו באמצע בין שני הפרויקטים האחרונים של אדם מקי, "מכונת הכסף" (המוצלח בשעתו) ל"סגן הנשיא" (המעאפן בכלליותו).
כקומדיה הוא עובד סבבה. צוות השחקנים די מדהים, הוא קצבי, רוב הבדיחות נופלות טוב, ואני לגמרי בצד שלו מבחינת הסאטירה. יחד עם זאת, זה סרט אינפנטילי בטירוף, שמתייחס לרוב הצופים שלו כמו מפגרים. העריכה המוגזמת לא עושה לו הנחות, הוא עמוס מדי בשחקנים ועלילות, ובעיקר מאמין שהוא הרבה יותר חכם ממה שהוא באמת.

20. "הטרגדיה של מקבת'" – The Tragedy of Macbeth
מועמדויות מוצדקות: שחקן ראשי (דנזל וושינגטון), צילום, עיצוב אומנותי
מועמדויות מיותרות: אין
הגיע לו גם: תסריט מעובד, סאונד

ככל שהימים חולפים, כך יותר ויותר מרגיש שסרט הסולו הראשון של ג'ואל כהן (ללא אחיו, אית'ן, יחד הם אחראים על כמה מהסרטים החשובים והמוצלחים ביותר של הקולנוע המודרני), הוא ניסוי. ניסוי מעניין אולי, ניסוי מוצלח יש שיגידו, אבל זה בעיקר מרגיש כמו תרגיל אינטלקטואלי.
באופן שלא מפתיע איש על פני כדור הארץ, העיבוד של האח כהן למחזה השייקספירי הוא פלא של עשייה. האלמנטים הטכניים בו הם ברמה הגבוהה ביותר שאפשר להעלות על הדעת, יש בו כמות הברקות שיכולה לתדלק פרנצ'ייז שלם, וההופעה של דנזל וושינגטון משתבצת כאחת הגדולות שלו. זה בהחלט לא עניין של מה בכך בהתחשב בקריירה הפסיכית של האיש (זוהי מועמדותו העשירית לאוסקר, כולל שתי זכיות). ועל אף כל אלו, זה לא באמת נדבק. משהו בפרויקט הזה מרגיש מרוחק, זר, לא באמת מצליח להישאר טרי ורלוונטי בזיכרון.
"הטרגדיה של מקבת'" הוא סרט טוב כמעט בכל אספקט שאפשר לחשוב עליו. ואיכשהו, לא נראה שזה מספיק.

19. "ליקריץ פיצה" – Licorice Pizza
מועמדויות מוצדקות: בימוי
מועמדויות מיותרות: סרט, תסריט מקורי
הגיע לו גם: שחקנית ראשית (אלנה היים), עיצוב אומנותי, עיצוב תלבושות

גזרתי על עצמי שתיקה בכל מה שקשור ל"ליקריץ פיצה", כי האמת היא שעברתי חמישים גוונים של בושה ותסכול במהלך ואחרי הצפייה בו. בתור מעריץ גדול של פול תומס אנדרסון, זה שהגן אפילו על "מידות רעות" (סרט ענק. מה לא בסדר עם העולם?), פשוט לא האמנתי כמה השתעממתי מסרטו האחרון.
יש בו הרבה דברים נהדרים, אני כמובן לא מכחיש. הליהוק פצצה, הסרט עשוי נהדר, וסצנת השתיקה בטלפון היא אחת היפות של השנה בקלות. גם צחקתי המון, התאהבתי באלנה, שמחתי בברדלי, ורציתי לחיות בפסקול שלו. עם זאת, אחרי כמה דקות ארוכות, פתאום הבנתי שלא אכפת לי מכלום. ואז הסרט המשיך והמשיך והמשיך, טלאי טלאים של סיטואציות משונות שלא מובילות לשום מקום. אז כן, קלטתי, רוח נעורים וכל זה. החיים עצמם, אם תרצו. סבבה, אני מבין את זה על הנייר, אבל כשזה מגיע להיסחפות, להתרגשות, שום דבר מכל אלו לא נרשמו אצלי. בעיקר רציתי שזה יסתיים. כן אומר שאני מתכנן, בעיקר לעצמי, הזדמנות נוספת. יום אחד אצפה בו שוב, ואולי אחווה אותו אחרת.
ובעיקר, כואב לי. כואב לי שהאיש שכתב את "לילות בוגי", את "המאסטר", את "מידות רעות", הולך לקחת פרס בזכות הפעם היחידה בקריירה המפוארת שלו בה הוא לא כתב שום תסריט. אבל זה האוסקר, אני מניח.

18. "שאנג צ'י ואגדת עשר הטבעות" – Shang Chi and the Legend of the Ten Rings
מועמדויות מוצדקות: אפקטים חזותיים
מועמדויות מיותרות: אין
הגיע לו גם: עיצוב אומנותי, עיצוב תלבושות

הוא אולי נחשב כסרט שוליים ביקום המשותף של דיסני-מארוול, ולא כזה שיחגגו אותו כאחד משיאי המותג, אבל בעיני הסרט הזה סוג של מושלם לסוגו. הוא כל מה שאני מצפה לו מפנטזיית אקשן של גיבורי על, מרמת העשייה, דרך ההומור, האקשן והדמויות. הוא אמנם לא מספק מיליגרם מעבר לזה – או מתיימר לעשות זאת – אבל הוא לוחץ על כל הכפתורים הנכונים. לי היה ממש כיף אתו.

17. "לא זמן למות" – No Time to Die
מועמדויות מוצדקות: סאונד, אפקטים חזותיים
מועמדויות מיותרות: שיר מקורי
הגיע לו גם: עיצוב אומנותי

בשונה ממיליוני אנשים ברחבי העולם, מותג ג'יימס בונד איננו כזה הקרוב לליבי יותר מדי. אני חושב שראיתי איזה חמישה מכל הסדרה, ואף אחד מהם לא הסעיר אותי במיוחד. ככזה, יכולתי להסתכל על "לא זמן למות" במנותק מהאתוס, ולחוות אותו כסרט אקשן מן המניין. בעיני זה עשה לו טוב. אחלה סצנות פעולה, נבל ראוי, סיקוונסים מיומנים, וגם אם הוא קצת (מאוד) ארוך, לא חושב שהסתכלתי על השעון יותר מדי.
קשה לי להאמין שאי פעם אצפה שוב ב"לא זמן למות", אבל הוא העניק לי כמה שעות טובות בקולנוע, וזה לגמרי קול מצדו.

לא זמן למות

16. "בלפסט" – Belfast
מועמדויות מוצדקות: סאונד
מועמדויות מיותרות: סרט, בימוי, שחקן משנה (קיארן היינדס), שחקנית משנה (ג'ודי דנץ'), תסריט מקורי, שיר
הגיע לו גם: שחקנית משנה (קטרינה באלף), עיצוב אומנותי

כמו עם "משפחה מנצחת", גם פה יש בעיני שתי אופציות להסתכלות ובחינה. הראשונה היא כדרמה נוסטלגית מתוקה, והשנייה היא כאחד הסרטים הבולטים במרוץ לאוסקר.
לפי זו הראשונה, זה באמת סרט מקסים, מאוהב, ומסורבל בקטע חינני. לפי השנייה, זו הגזמה פראית שעדיף שתישאר בתחום המועמדויות ולא תזלוג לטריטוריית הזכיות, כי זה לא יעשה טוב לאף אחד. אני בוחר בזו החיובית יותר. אם תרצו לקרוא עוד על העניין, יש לי גם מזה.
אני כן עדיין נדהם מההחלפה של קטרינה באלף בג'ודי דנץ'. שמעתי כמה השערות לגבי מדוע זה קרה (חלק מהמצביעים הצביעו לבאלף כשחקנית ראשית), אבל אני לא בטוח כמה זה משכנע. אחת התדהמות הכי גדולות של האוסקר ה-94.

15. "קודה" – CODA
מועמדויות מוצדקות: שחקן משנה (טרוי קוטסר)
מועמדויות מיותרות: סרט, תסריט מעובד
הגיע לו גם: שחקן משנה (דניאל דוראנט), שחקנית משנה (מרלי מטלין)

"קודה" ו"בלפסט" נמצאים מבחינתי על אותה משבצת: סרט שעובד טוב, אבל באמת שאין צורך לקשור לו כתרים גדולים מדי. הסיבה שהוא מדורג מקום אחד מעל "בלפסט" זה כי, בעיני לפחות, הוא פחות יומרני וזחוח, ויותר מוחזק ויציב. הוא סרט feel good שבא לעשות בדיוק את זה, ובו הבמאית שון הדר לא עסוקה בלהכריז שהיא איזשהו דה-סיקה או ג'ון פורד. עם זאת, מכאן ועד לחגוג אותו כאחד מהסרטים הטובים ביותר של השנה, יש דרך די ארוכה.
התעצבנתי על הרימייק האמריקאי ל"משפחת בלייה" הצרפתי-בלגי (שלא ראיתי) כי הוא הצליח לרגש אותי בסוף. למרות שידעתי בדיוק מה הולך לקרות. למרות שראיתי את המניפולציות שלו מגיעות בערך מהרגע הראשון. הדר יצרה מלודרמה יעילה, עשויה היטב, שעל אף כל הציניות מאוד קשה שלא להתרגש ממנה, מעוררת חיבה לכל הדמויות באופן כמעט מידי, מלוהקת מעולה, ומעבירה את הזמן נהדר. לפעמים זה כל מה שצריך.

14. "לונאנה: יש יאק בכיתה" – Lunana: A Yak in the Classroom
מועמדויות מוצדקות: אין
מועמדויות מיותרות: סרט בינלאומי
הגיע לו גם: צילום

על אף שהכנסתי את מועמדותו למשבצת ה"מיותרות", באמת שאין שום רע בנוכחות של הסרט הבוטהני בקטגוריית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר (זמן טוב להזכיר שהימרתי עליו שייכנס). פשוט שאם מסתכלים על הסרטים שנותרו בחוץ – כמו למשל "גיבור", "טיטאן", "כוורת", "מין חסר מזל" וכמובן הסרט הכי טוב של 2021 "חופש מוחלט" – אי אפשר שלא לחוש איזשהו תסכול קל.
אם מניחים את זה בצד, ולפעמים כדאי, מדובר בסרט מאוד מאוד יפה. אמנם הוא מתחיל מקרטע, אמנם הוא תבניתי באופן שגורם לך לתהות האם הבמאי פאו צ'וינינג דורג'י מגיע ממקום קצת ציני, אמנם הוא ההגדרה הכי קיצונית לסרט דודות שראיתי מאז שייסדו את מועדון רוטרי, אבל הוא באמת מקסים, מרגש, ומאוד יפה. איך אומרים אצלנו? התמוגגתי.

13. "סמטת הסיוטים" – Nightmare Alley
מועמדויות מוצדקות: סרט, צילום, עיצוב אומנותי, עיצוב תלבושות
מועמדויות מיותרות: אין
הגיע לו גם: בימוי, שחקן ראשי (ברדלי קופר), שחקנית משנה (קייט בלאנשט), מוזיקה מקורית

"סמטת הסיוטים" הוא סרט שאני אוהב הרבה יותר ממה שמגיע לו. היצירה האחרונה של גיירמו דל טורו מסמנת וי על כמה מהדברים שאני הכי אוהב בקולנוע: נואר, קרנבלים, דטרמניזם, האפלה והאכזריות בנפש האדם, וקייט בלאנשט. ככזה, הוא היה צריך לעבוד קשה כדי שלא אלך שבי אחריו ואבקש עוד, ואי אפשר להגיד שהוא לא ניסה.
במילים אחרות: בסרטו החדש מתגלה לנו שוב שדל טורו הוא במאי בחסד, קולנוען מהמעלה הראשונה, בדיוק כמו שהוא תסריטאי בעייתי עם מינימום יצירתיות.
החצי הראשון של הסרט נמתח ונגרר, כל הדמויות בו פועלות על תו אחד מההתחלה ועד הסוף, הליהוק צורם (ברדלי קופר מבוגר מדי בשביל התפקיד, רוני מארה סתם לא טובה), והמהלכים בו צפויים קילומטרים מראש. ועל אף כל אלו, זה סרט שאני יכול להיות בתוכו שעות ארוכות, מתבאס שאני צריך למצמץ מדי פעם כי זה אומר שאפספס פריימים. יצירה שמזכירה את הקולנוע הישן, כשהאומנות הזו הייתה גדולה מהחיים.

סמטת הסיוטים

12. "אנקאנטו" – Encanto
מועמדויות מוצדקות: סרט אנימציה, שיר, מוזיקה מקורית
מועמדויות מיותרות: אין
הגיע לו גם: הוא יכל להרכיב בקלות את כל קטגורית השיר המקורי, אם זה רק היה מותר

חלק מבוננזת לין-מנואל מירנדה של 2021 הוא היציאה הזו של דיסני לה כתב את השירים, שכמו "לשבור את הקרח" התחילה לאט ואז הפכה לתופעה. "אל תזכירי את ברונו" כבר נחשב לשיר המצליח ביותר של דיסני, והסרט כולו מאיים על שפיותם של מיליארדי הורים בכל רחבי העולם, שצריכים לנגן אותו ללא ההפסקה על כל מסך בהישג יד.
אם הייתם שואלים אותי ישר אחרי הצפייה, הייתי אומר שזה סרט לגמרי סבבה, אבל לא יותר מזה. סתם עוד מוצר איכותי מהמפעל של דיסני. עם זאת, ככל שעברו הימים, ככל שהפסקול של הסרט כולו הפך לפלייליסט הריצה שלי, ככל שהבנתי כמה הרבה יותר יש בו (בתחפושת של סרט ילדים צבעוני), הוא רק הפך ליותר ויותר מרשים בעיני.
לדעתי הסרט הזה צריך להיות בארסנל של כל מרצה וחוקר בנושא טראומה משפחתית, כי אני לא חושב שראיתי את זה מטופל כל כך טוב ביצירה לכל הגילאים לפני. אם מספרים את הסיפור הזה בדיוק אבל מחליפים את המילה "קסם" במילה "טראומה" (וזה מה שזה. הנר ניתן לאבוואלה אחרי שהיא חווה את הרוע הכי נורא בעולם הזה, מנכיח לנצח את הצלקת שתישאר בנפשה) ברור לחלוטין במה מדובר. תחושת חוסר בטחון, פחד וסכנה, שעוברת כירושה מדור לדור, סוגרת את הצעירים מהעולם ומונעת מהם להתקדם, מכניסה להם חששות וחוסר יציבות מבלי שהם בכלל יודעים מדוע ולמה, גם שנים רבות אחרי שכבר אפשר לשחרר. אנחנו רואים את זה בכל מקום בהיסטוריה, בטח בישראל. כל זה בסרט עם הפסקול הכי טוב של השנה. בראבו לכולם.

11. "בית גוצ'י" – House of Gucci
מועמדויות מוצדקות: איפור ועיצוב שיער
מועמדויות מיותרות: אל תתחילו אתי אפילו
הגיע לו גם: שחקנית ראשית (ליידי גאגא), שחקן משנה (ג'ארד לטו), עיצוב אומנותי, עיצוב תלבושות, צילום

אולי הסרט הכי מפצל דעת קהל מבין כל מועמדי האוסקר ה-94, הוא הסרט השני השנה (!) של רידלי סקוט, אופרת הפשע הקרקסית "בית גוצ'י". אם קראתם את הסקירה שלי אתם יודעים איפה אני עומד. מעטים הסרטים שנהניתי מהם ככה לאחרונה, ואני כותב את זה בלי אונקיה של אירוניה. הסרט הזה, בעיני, יודע בדיוק מה הוא רוצה להיות ומסתער על זה. על הדרך הוא גם הדרמה למבוגרים הכי מצליחה קופתית של 2021, אז אני כנראה לא לבד.
האקדמיה, כך מסתבר, פחות התחברה. מבין ארבע מועמדויות הגיוניות, היא העניקה לו נוכחות רק באיפור ועיצוב שיער, הופכת אותו לאנקדוטת אוסקר ותו לא. שזה לא מגניב בכלל. סרט שהוא כיף מטורלל ונהדר. אני מחכה לצפייה הנוספת שלי בו.

10. "טיק, טיק… בום!" – tick, tick… BOOM
מועמדויות מוצדקות: שחקן ראשי (אנדרו גארפילד), עריכה
מועמדויות מיותרות: אין
הגיע לו גם: בימוי, שחקן משנה (רובין דה הסוס), עיצוב אומנותי, עיצוב תלבושות, סאונד, צילום

תהליך מעניין עבר על סרט הביכורים של לין-מנואל מירנדה (כן, שוב הוא), המבוסס על המחזמר הביוגרפי של ג'ונתן לארסון עליו השלום. כמה ימים לפני בכורתו בנטפליקס איש לא דיבר עליו, והתחושה הייתה שאנחנו בדרך לנפילה לא נעימה בטיימליין המירנדאי. חדשות טובות הגיעו מהקרנה מיוחדת בפסטיבל AFI, שם התגלה שלפחות הסרט עובד ואפילו מספק את מעריצי ברודווי, קבוצה די קנטרנית בגדול. אבל זו הייתה רק ההתחלה. למרות שלא נחשב לאחת ההצלחות הסוחפות של נטפליקס, "טיק, טיק… בום", נישא על גלי ההתפעלות מאנדרו גארפילד (שהפך לאיש הרגע יחד עם "ספיידרמן: אין דרך הביתה". על הופעתו האיומה ב"העיניים של תמי פיי" אין צורך להרחיב), והפך להיות אחד הסרטים הכי אהובים ומדוברים של סוף השנה. זה נכון גם לגבי, כי אני התרגשתי ממנו ברמות של כלה. באז האוסקר הלך והתחזק, והסרט, די במפתיע, נכנס לאיגוד המפיקים ולאיגוד הבמאים כמועמד על סרט בכורה.
בסופו של דבר הסרט השיג פחות משציפו לו. בערך. הוא אמנם לא הגיע לפרס הסרט, אבל כן קיבל מועמדות מפתיעה לפרס העריכה. בסך הכל, אין על מה להתלונן.

9. "משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות" – The Mitchells vs. the Machines
מועמדויות מוצדקות: סרט אנימציה
מועמדויות מיותרות: אין
הגיע לו גם: מוזיקה מקורית, סאונד

מנטפליקס לנטפליקס, עם סרט האנימציה השמח והכאוטי מבית היוצר של כריס מילר וטים לורד. אין הרבה מה לומר מעבר לזה שהוא באמת כיף גדול, וכמובן נותן מקום של כבוד לאוליביה קולמן כבינה מלאכותית מרושעת. אין ליהוק טוב מזה.

משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות

8. "הבת האפלה" – The Lost Daughter
מועמדויות מוצדקות: שחקנית ראשית (אוליביה קולמן), שחקנית משנה (ג'סי באקלי), תסריט מעובד
מועמדויות מיותרות: אין
הגיע לו גם: שחקנית משנה (דקוטה ג'ונסון), והייתי זורם גם על הסרט הטוב ביותר

מנטפליקס עם אוליביה קולמן, לנטפליקס עם אוליביה קולמן.
סרט הביכורים של השחקנית מגי ג'ילנהאל, בהפקת פאי סרטים (טליה קלינהנדלר ואסנת הנדלמסן-קרן, המפיקות של נדב לפיד ושמי זרחין), ועל בסיס ספרה של אלזה פרנטה, אחראי לאחת ההפתעות הגדולות של רשימת המועמדים. הרבה קיוו שבאקלי תגיע לפרס שחקנית המשנה, אך מעטים הימרו עליה. והנה זה קרה. בעיני היא כבר הייתה צריכה לזכות בשנה שעברה על "אני חושבת לגמור עם זה", אבל לפחות היא חלק מהמועדון המוזהב כעת. ואם אתם שואלים אותי, היא עוד תשוב. על אף שאני חושב שקו העלילה שלה בסרט קצת נוכח יותר מדי ומעט מחליש את הדרמה, גם אני מצטרף לחוגגים.
"הבת האפלה" הוא סרט מצוין שעוסק באופן מאוד יוצא דופן בנושאים שלא מאוד אוהבים לדבר עליהם בקולנוע המסחרי, וכיף שהוא קיבל חיבה מהאקדמיה. בעיקר משמח לראות את קולמן חוזרת בשלישית תוך ארבע שנים, ואף מאיימת על זכייה.

7. "יד האלוהים" – The Hand of God
מועמדויות מוצדקות: סרט בינלאומי
מועמדויות מיותרות: אין
הגיע לו גם: סרט, בימוי, שחקן ראשי (פיליפו סקוטי), מוזיקה מקורית, צילום, עיצוב אומנותי

נטפליקס כמעט אחרון. מבטיח. הפעם זהו סרטו של פאולו סורנטינו, נציג איטליה לאוסקר, וכמו תמיד מדובר באירוע קולנועי מופלא. סרט ההתבגרות האישי של האוטר האיטלקי אולי לא נוגע בגבהים המסחררים של כמה סרטיו הקודמים, אבל הוא באמת פלא בפני עצמו, שזורק אותנו מהקומדיה לטרגדיה ובורא כמה מהאימג'ים הכי בלתי נשכחים של השנה.

6. "ספיידרמן: אין דרך הביתה" – Spider-man: No Way Home
מועמדויות מוצדקות: אפקטים חזותיים
מועמדויות מיותרות: אין
הגיע לו גם: סרט, שחקן משנה (אנדרו גארפילד), עיצוב אומנותי, עריכה, סאונד

לא הייתה הפתעה גדולה בכך שהסרט הכי מצליח של השנה – ולמעשה של השנים האחרונות – נמנע מלהגיע למעמד הפרס הגדול. זה פשוט לא משהו שקורה. כמו שאר סרטי מארוול, גם זה קיבל בדוחק מקום בקטגוריית האפקטים ותו לא. זה קצת חבל, כי בעיני ל"אין דרך הביתה" היה מקום בפרס הסרט. לא בהכרח כי הוא המארוול הכי טוב, אבל באמת מדובר בסרט סוחף, עמוס, אפי, שהוא בעצם מכתב פרידה נוגע ללב של דיסני מפיטר פארקר לפני שהוא חוזר להיות בלעדי של סוני. אין ספק שהסרט הוא מאוד שירות למעריצים, אבל לא רק שזה לגמרי בסדר, בטח בעולם שלנו, קשה לחשוב על דרך טובה יותר לעשות זה. הישג כביר.

5. "הנהגת של מר יוסוקה" – Drive My Car
מועמדויות מוצדקות: סרט, בימוי, תסריט מעובד, סרט בינלאומי
מועמדויות מיותרות: אין
הגיע לו גם: שחקן ראשי (הידטושי נישיג'ימה), שחקן משנה (מסאקי אוקדה), שחקנית משנה (טוקו מיורה)

עוד לפני שהייתה לנו את קטגורית הסרט הבינלאומי, ואפילו לפני קטגורית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה, הוענקו באוסקר פרסים מיוחדים לסרטים שאינם דוברי אנגלית. לתקופה הזו היו שלוש כוכבות: צרפת, איטליה ויפן, שחילקו ביניהן את השלל במשך שמונה שנים. מאז ייסוד הקטגוריה באופן רשמי, בשנת 1956, איטליה וצרפת המשיכו להיות השיאניות, כאשר יפן הלכה ונמחקה. היא קיבלה מועמדויות פה ושם, אבל לקח לה 52 שנה לזכות באוסקר עם "פרידות". כעת היא עם קאמבק רציני, והופכת למדינה השישית שמכניסה את אותה היצירה לפרסי הסרט, הסרט הבינלאומי, הבימוי והתסריט (אחרי "Z", "החיים יפים", "נמר, דרקון", "אהבה", "רומא" ו"פרזיטים" שהיה גם ליחיד שזכה בכולן).
עדות נהדרת לאקדמיה המשתנה, שקיבלה לעצמה חברים מכל העולם, סרטו של ריוסוקה האמגוצ'י הוא יציאה מדהימה של האוסקרים. אפילו כשזכה בפרס התסריט בקאן אף אחד לא האמין שהוא יגיע כל כך רחוק בחסות התעשייה ההוליוודית, והנה זה קרה. הרבה נחת ועוד הוכחה שהמרוץ לזהב מפותל ומלא תפניות.

4. "לוקה" – Luca
מועמדויות מוצדקות: סרט אנימציה
מועמדויות מיותרות: אין
הגיע לו גם: סרט, בימוי, תסריט, מוזיקה מקורית

האהוב עלי מבין כל מועמדי סרט האנימציה באורך מלא עדיין נתפס בעיני הקונצנזוס כפיקסאר בינוני, ואני לא מצליח להבין את זה. "לוקה" הוא באמת אחת היצירות הכי נפלאות של השנה, ובכלל, סיפור כל כך מרגש וחכם ומצחיק (אפילו אם לא רואים אותו כסרט להטב"קי. רק אומר), מאלה שאני הכי רוצה לראות שוב, אבל הכי חושש שאולי זה יהיה לי יותר מדי להתמודד אתו. אבל אני מאמין בעצמי. פשוט אשב מול הטלוויזיה, אצווח "סילנסיו ברונו!" ואלחץ פליי.

לוקה

3. "חולית" – Dune
מועמדויות מוצדקות: סרט, תסריט מעובד, צילום, סאונד, אפקטים חזותיים, עיצוב אומנותי, עיצוב תלבושות, עריכה, איפור ועיצוב שיער,
מועמדויות מיותרות: מוזיקה מקורית
הגיע לו גם: אתם צוחקים עלי, כן?

אני עדיין בטוח שזו טעות. עוד כמה ימים האקדמיה תכנס מסיבת עיתונאים ותגיד "סליחה, היה בלבול. דני וילנוב בהחלט מועמד לפרס הבימוי. כאילו, מה נראה לכם? אנחנו מתנצלים ומתקנים את העוול הלא הגיוני הזה שקרה. וואו, איזה מזל שהספקנו לעלות על זה בזמן. זה היה יכול להיות מביך, הא?".
כמו "מולין רוז'", כמו "התחלה", כמו "אפולו 13", כמו "נהג מונית", כמו "מלתעות", כך גם "חולית" הצליח להיות הישג קולנועי עצום, לסחוף את הקהל, להגיע לפרס הסרט ועוד שלל מועמדויות, וכל זה בלי במאי. באמת בלתי נתפס.
נתפלל יחדיו ש"חולית: חלק 2" יהיה כבר "שיבת המלך" ויעשה סוויפ מוחלט. וילנוב, לא נשכח ולא נסלח. אה, ותודה לך על אחד הסרטים הכי טובים של השנה, ובכלל. אתה גאון. XOXO

2. "כוחו של הכלב" – The Power of the Dog
מועמדויות מוצדקות: סרט, בימוי, שחקן ראשי (בנדיקט קמברבץ'), שחקן משנה (קודי סמיט-מקפי), שחקנית משנה (קירסטן דאנסט), תסריט מעובד, צילום, עריכה, עיצוב אומנותי, סאונד, מוזיקה מקורית
מועמדויות מיותרות: שחקן משנה (ג'סי פלמונס)
הגיע לו גם: עיצוב תלבושות

מערבון מנטפליקס עם אלמנטים להט"בים שביימה אישה, הוא זה שמוביל את רשימת המועמדים לאוסקר. הגיע היום, אין מה לומר. זה נכון שלאחרונה ראינו איך הכל יכול לקרות, אבל זה עוד צעד אחד קדימה.
ג'יין קמפיון חוזרת לאוסקר 28 שנה אחרי שזכתה בפרס התסריט המקורי, והייתה לאישה השנייה המועמדת לבימוי, שלושה עשורים בהם כמעט כולם כבר ויתרו עליה וסימנו אותה כלא רלוונטית. והנה היא, חזקה מתמיד, שוב נאבקת בסטיבן ספילברג (אז עם "רשימת שינדלר" הבלתי מנוצח), ושוב בזכות סיפור על אם יחידנית שמוצאת את עצמה כלואה בין פסנתר ושני גברים, אחד אוהב אחד אכזר. סוג של.
את "כוחו של הכלב" ראיתי פעמיים, ובזמן שקל לזהות את הרגעים בהם קמפיון קצת מאבדת אחיזה, זה לא לוקח דבר מהסרט המופלא הזה. אני אפילו חושב שהוא טוב יותר מהספר עליו הוא מבוסס (אם כי כן יש כמה רגעים שברורים יותר על הדף וקצת הלכו לאיבוד בעיבוד). אני לא לגמרי מבין למה היה צריך את פלמונס כמועמד, אבל זה סתם בשביל הקטנוניות. זהו הסרט האהוב עלי מבין עשרת המועמדים לפרס הגדול, אם כי המרחק בינו ובין "חולית" לא מאוד גדול. דרמה פסיכולוגית מבריקה שעוד עלולה להיתפס כקלאסיקה.
ועדיין, יש אחד השנה שאהבתי יותר מכולם.

1. "האדם הגרוע בעולם" – The Worst Person in the World
מועמדויות מוצדקות: תסריט מקורי, סרט בינלאומי
מועמדויות מיותרות: אין
הגיע לו גם: סרט, בימוי, שחקנית ראשית (רנטה ריינסווה), שחקן ראשי/משנה (אנדרס דניאלסון ליי), צילום, עריכה, סאונד

אי שם בתחילת המצעד הזה כתבתי על הסרטים שמשבשים לי חוש הביקורת, שיש בהם משהו טרנסנדנטי, כזה שנוגע בעצב חשוף של החיים האלו, ומרגיש כאילו יש בו אמת ויופי שאי אפשר לגמרי להסביר במילים. והנה הגענו אליו.
זו חוויה מאוד סובייקטיבית, אבל זה מה שהופך אותה ליותר מטלטלת – אתה מרגיש כאילו מישהו אי שם מבין אותך, מכיר את הראש שלך, יודע על מה אתה חושב, מה אתה אוהב וממה את פוחד. זה מה שיואכים טרייר עשה לי עם "האדם הגרוע בעולם". אפילו שאינני בחורה סקנדינבית יפה להפליא או אמן קומיקס מוכשר ורגשני, הרגשתי כאילו מישהו זיהה אותי, כאילו יש לי נפש תאומה. אם הייתה יצירה אחת ב-2021 שהייתי רוצה להיות חתום עליה, זה "האדם הגרוע בעולם". אלו מילים גדולות, ואולי מרגישות גם מליציות ומוגזמות, אבל בסדר, לוקח את זה עלי.
גם אם "חופש מוחלט" הוא זה שקיבל ממני את תואר "הסרט הטוב ביותר של 2021", הדרמה הנורבגית של טרייר היא פיצוץ גלקטי מבחינתי. כמה שאני מחכה לראות אותו עוד פעם, וכמה שאני מאושר שהוא קיבל לא רק מקום בקטגוריה הבינלאומית, אלא גם נמשך פנימה לקטגורית התסריט. הגיע לו יותר, אבל אפשר ליהנות גם מהחסד המופלא הזה.

האדם הגרוע בעולם