• פסטיבל חיפה 2021: המלצות ואזהרות
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח רביעי והפעם של עופר
  • סרטים חדשים: ״הקדושים של ניוארק״ מגיעים לקולנוע
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח שני של אור
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח שני
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח ראשון של אור
  • יום הולדת 11 לסריטה. כן, זה כבר די הרבה
  • ״שאנג-צ׳י ואגדת עשר הטבעות״, סקירה
  • מורעל
  • ״קייט״, סקירת נטפליקס
  • הרדיפה
  • בית הסיוטים
  • אנט
  • בעקבות ״קנדימן״ המחודש: חזרה לגרסת 1992

״משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות״, סקירת נטפליקס

7 במאי 2021 מאת עופר ליברגל

מתלאות ההפצה בעידן הקורונה: אולפני האנימציה של סוני תכננו להוציא בתחילת 2020 סרט בשם "Connected", או "משפחה ברשת" בעברית, אך החליטו לדחות את הפתיחה בכמה חודשים. זה הוביל אותם בדיוק לתוך תקופת הסגרים ובסופו של דבר, אחרי חודשים, החליטו לוותר על הפצה קולנועית ולמכור את זכויות ההפצה לנטפליקס. בדרך השתנה השם ל״The Mitchells vs the Machines״ (שהיה שם הסרט בשלבי הפיתוח שלו) ובעברית ל"משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות". כל התהליך יצר גם שינוי מסוים בזהות של הסרט. הוא הפך מהפקת אנימציה של אולפני סוני שרואים בקולנוע, ל״סרט של נטפליקס״ עבור רוב הצופים שלא יתעניינו בסיפור הגעתו לשירות.

זה מעניין לא בגלל הדיון של הסרט בטכנולוגיה ותאגידים, שהוא יחסית מעודן לסרט שהעלילה שלו כוללת מלחמה כוללת של המכונות באנושות. זה מעניין משום שהסרט מהווה סוג של המשך של הקו בו נקטו אולפני סוני, שסרטי האנימציה שלהם לא מתביישים בהיותם סרטי אנימציה. הם מקצינים שימוש בכל דבר שניתן לעשות רק בהנפשה ממוחשבת, או שעובד יותר טוב באופן זה. זה נכון בעיקר במקרים בהם הצמד המצליח פיל לורד וכריס מילר מעורבים, כאשר כאן וכמו ב"ספיידרמן: ממד העכביש" הם רק המפיקים ולא הבמאים – הנחת המוצא שלהם היא לתת לבמאים להשתולל ולייצר עומס יותר על המסך. הדבר מוביל לאזהרה עבור חולי אפילפסיה וכנראה גם לניכור עבור חלק מן הצופים, שעבורם השפה החזותית העמוסה והפופית לעתים של הסרט תהיה קצת יותר מדי. לרוב, גם לי יש בעיה עם סימונים גרפיים של לייק או אימוג'ים על המסך באמצע הסרט. הנטייה של סרט זה להשתמש בסמלים דומים מעט הרתיעה אותי, אולם זה אכן עובד טוב יותר באנימציה. במקרה זה, הבחירה גם מתקשרת עם הנרטיב של הסרט שככל שהוא מתמשך מתגלה כי יש בו יותר מאשר סגנון דומינני אחד ויש לכך סיבה. גם לפני שהסיבה מתבהרת, הסרט מרגיש מנומק היטב ולא גימיקי בשום שלב. כלומר, אולי עדיף שאולפני סוני היו קופצים ישר לסרט הזה, במקום לנסות סרט שאימוג'י הוא הנושא שלו.

היתרון במעבר לנטפליקס הוא השינוי של שם הסרט לשם שהוא גם יותר טוב וגם פחות או יותר חוסך לי לכתוב את תיאור העלילה. אתם יודעים, חברה כלשהי מוציאה טכנולוגיה מתקדמת יותר, המכונות מתמרדות נגד השעבוד האנושי וכמעט מצליחות לנצח במלחמה, אך נותרה משפחה אחת לא בדיוק מתפקדת כתקווה האחרונה של האנושות. עבור מי שלא יירתע מן הסגנון של הסרט, "משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות" הוא קודם כל מהנה מאוד עד מלהיב. הסרט שכתבו וביימו מייקל ריאנדה וג׳ף רואו (השני הוא במאי-שותף בקרדיט) מתבסס על שילוב של קטעי פעולה, הומור וחיבור רגשי שדומה כי הוא די מצליח בשאיפות שלו להיות סוג של גרסה מיוצרת לטרילוגיית הקורנטו של אדגר רייט.

מעבר להנאה ולחיבור הרגשי, הסרט אולי לא מקורי או מורכב במיוחד, אבל הוא כן רב מימדים ונבנה בצורה מספיק טובה על מנת לעבוד בעולם שהוא בונה. זאת למרות אי אילו חורים בעלילה שיכולים להיות די גדולים אם רוצים להיות קטנוניים, אבל הם גם לא ממש חשובים בגלל בניית הדמויות. השימוש במשפחה מאפשר לסרט גם להציג גילאים שונים על המסך ובכך גם לפנות לגילאים שונים בקהל, עם אופציה לעוד רובד של הזדהות. כמו שאף סרט אינו לכל אחד, גם אף סרט אינו באמת לכל המשפחה, אבל הסרט הזה בהחלט מתאים לכל גיל שמבוגר מספיק לראות מלחמה של רובוטים בבני אדם (בלי להראות נפגעים בנפש בצד של האדם), ולא יעקם את האף מול נקודת המוצא הזו.

הדמות שמקריינת את הסיפור היא הדמות של הנערה המתבגרת במשפחת מיטשל, קייטי (אבי ג'ייקובסון הנהדרת, למי שיצפה בדיבוב באנגלית). קייטי מעידה על עצמה כמי שתמיד לא ממש השתלבה בחברה ולקח להורים שלה, וגם לעצמה, זמן להבין אותה. בתחילת הסרט היא כבר נמצאת בדרך למקום בו יש אנשים שמקבלים אותה ואפילו מבינים אותה: בית ספר לקולנוע בקליפורניה. החברים העתידיים שלה לכיתה כבר מכבדים אותה הודות לסרטונים חצי-ויראליים שיצרה בביתה, בעזרת בני המשפחה שהעיקרי שבהם הוא הכלב מאנצ׳י.

מי שבעיקר לא מבין את קייטי הוא אב המשפחה, ריק (דני מקברייד), דמות שלא רק שקשה לה להבין את דור הילדים, אלא גם את הדור לו הוא שייך. ריק שאף להיות בטבע כאשר כלי עבודה הם השריד היחיד לציוויליזציה, והיחס שלו למכונות הוא יותר כמו של סבא מאשר של אבא בין זמננו, למרות שבסרט הוא מתפקד קצת כמו אבא מסרטי חופשה משפחתית משנות השמונים. ייתכן ויש משהו מעט ארכאי בדמות הזו, אבל הוא חיוני בסרט כקונטרה של ממש למכונות שמהוות איום וגם לקייטי והוא בסופו של דבר דמות יותר מורכבת ממה שנדמה ואף כי הוא מספק בדיחות, הוא לא פתאטי או יהיר נוסח צ'בי צ'ייס, לפחות לא באופן טוטאלי.

הדמות שמנסה לגשר בין בני משפחה היא האם, לינדה (מאיה רודולף), אשר מאמינה בתמיכה ובחיזוק חיובי כאידיאולגיה גם כאשר היא לא תמיד מסכימה עם ההחלטות של האנשים שהיא אוהבת. הילד במשפחה הוא ארון (המדובב בידי במאי הסרט, מייקל ריאנדה), אובססיבי לדינוזאורים ועדיין בשלב של פחד משיחה עם בנות שהן לא אחותו. ארון הוא הדמות הכי פחות מפותחת במשפחה, אבל בתור ילד זה אמין שהוא עוד לא לגמרי התפתח ומערכת היחסים עם אחותו היא בכלל אמינה למדי, בעיקר מפני שפער הגילאים היחסית גדול ביניהם מקנה לה גוונים של חניכה יותר מאשר של ריב. קייטי אמורה לטוס לקולג', ריק מחליט לבטל את כרטיס הטיסה לטובת טיול משפחתי על מנת להתחבר מחדש, חיבור שלא יקרה עד שלא תתרחש סוג של אפוקליפסה.

מול המיטשלים ניצבות המכונות. יזם הייטק (אריק אנדרה) מוציא גרסה חדשה לסמארטפון שבמקום להיות קטנה יותר היא פשוט רובוט שמסוגל לעוף. למרות שיש מגנון ביטול פקודות מזיקות, משהו משתבש, הודות למחשבה של מנהיגת מרד הרובוטים – בינה מלאכותית בשם פאל, בדיבובה של אוליביה קולמן. כצפוי, היא מצליחה להיות הדבר הכי טוב בקאסט עתיר מצטיינים. ישנם עוד כמה מפורסמים בקרב מדבבי המכונות, שנעות בין כמה דגמים, כולל אפשרות לפגם אשר מעביר שתיים מהן צד. היכולת לשלוט בעצמך ולא תמיד לציית להוראות היא נושא בפני עצמו בסרט, המכיל מסרים נגד יותר מדי מסכים והתבססות על טכנולוגיה, אבל עוצר לפני השלב של "טכנולוגיה זה רע". טכנולוגיה היא שמאפשרת לקייטי למצוא את האנשים שלה בצד האחר של המדינה. טכנולגיה יכולה להיות ביטוי אמנותי וגם עזר במלחמה נגדה, כל עוד יודעים להעריך אותה ככלי על מנת לאפשר לנו להיות בני אדם, שחושבים לא רק על הנוחות והחלומות שלהם, אלא גם על הזולת. לצד המסר הזה, העימות בין ריק לקייטי נוגע גם לגבי ההליכה אחרי החלומות או הכרה בכך כי בחיים לא כל דבר הולך לפי התכנון. גם במקרה הזה, הסרט מצא דרך להראות כי כל בחירה בתחום יכולה להיות נכונה בשלבים אחרים של החיים.

הסגנונות השונים של הסרט נובעים מן הדמויות השונות. רוב הזמן קייטי מובילה את העלילה – דמות של מתבגרת, במאית מתחילה ופעילה ברשתות חברתיות. שלושת הגורמים הללו מייצרים גודש סגנוני על המסך, הכנסת אלמנטים דמויי אימוג'י או הלקוחים מתרבות היוטיוב, ובנייה תמידית של סרט בתוך סרט. היא מקריינת את הסרט עבורנו כי היא לא מוותרת על החלום שלה לביים סרטים, גם בשלב בו דומה כי רק המשפחה שלה נותרה חופשית בעולם. לעומתה, ריק מודע לקיומם של סרטים אבל הוא בעד פשטות ועבודה קשה בדרכים מסורתיות. לכן, סרטים ביתיים שהוא ולינדה צילמו בילדותה של קייטי או קודם לכן, מקבלים מראה של אנימציה מסורתית יותר, הנראית יותר כמו מה שדיסני מייצרים בתקופתינו. הקטעים בהם אנו עוסקים בצד של המכונות הם יותר מכניים מבחינה ויזואלית: צורת גיאומטריות מובהקות, ניגוד בצבעים, ושימוש בכחול זוהר בכמה דרכים. מן הסתם, רגע השיא של הסרט יכלול התנגשות בין כל הסגנונות.

החסרון היחסי של הסרט הוא שלוקח הרבה זמן עד שמגיעים לאותם רגעי השיא וגם אז, הסרט לוקח את הזמן שלו. כמו שקייטי שמה את כל הרעיונות שלה בסרטי החובבים, דומה כי התסריט של ריאנדה ורואו מנסה להכניס כמה שיותר רבדים ולא מותיר רעיונות מוצלחים בלי פיתוח והנמקה, גם במחיר של סרט שמרגיש קצת ארוך מדי ולעתיים איטי מדי בהתפחות, לצד הגודש החזותי המציף את המסך. אך כאמור, יש בסרט די דברים שמהווים תגמול הולם לכל החסרונות. המסרים שהדמויות יצטרכו ללמוד – כל בני המשפחה ולא רק הם – הם אלו שניתן היה לצפות מסוג כזה של סרטים. אולם, בדיוק בשל כך הסרט גם מצליח לרגש. המסר של הבנת הזולת והשונה חודר ללב משום שהוא מתחבר לסיפור המשפחה, שדומה לכל המשפחות המאושרות, כלומר כזו בה דברים הם רחוקים משלמות ומן הדרך בה בני המשפחה היו רוצים להציג את עצמה.

הסרט גם עובד בתור הכרה של המבוגרים כי העולם השתנה, ובשל תהליך שעוברים שני הילדים משני צדי גיל ההתבגרות (ספוילר מינורי מכאן). ארון עוד לא ממש התחיל את תהליך ההתבגרות, או מצוי ממש בפתחו. קייטי עברה את המשבר הגדול לגבי הבנת עצמה עוד לפני הסרט, כולל הבנה כי היא נמשכת לנשים. הבנה זו, פרט למשפט קצרצר שניתן לפספס בסמוך לסיום, מועבר בסרט רק דרך רמיזות שיובנו על ידי מי שצריך להבין זאת, ולא יהיו בוטות מדי או מעצבנות עבור אחרים. לסיום, הערה לחובבי רולר הקרדיטים: במידה ואתם אוהבים אלתורים קטנים של מאיה רודולף, אתם מוזמנים לגרום לנטפליקס לנגן בכל זאת את הקרדיטים ולשמוע אותה עושה משהו קצר וחביב במהלכם. אבל זה לא בגדר חובה.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.