• סרטים חדשים: ״אחד בלב״ של טליה לביא
  • אימת החודש - יולי 2021: כריס רוק, נטפליקס ואנשי זאב
  • ״אחד בלב״, סקירה לסרטה של טליה לביא
  • ״זמן״ של שיאמאלן, סקירה
  • מתכוננים אל פסטיבל הקולנוע ירושלים 2021
  • פוקוס אלן דלון בסינמטקים ברחבי הארץ
  • רחוב הפחד - חלק 3: 1666
  • מילקשייק אבק שריפה
  • פסטיבל קאן 2021: דיווח אחרון, ממסגרות המשנה
  • פסטיבל קאן 2021: שלושה סרטי תחרות מעולים
  • אגדת חורבן
  • רחוב הפחד - חלק 2: 1978
  • פסטיבל קאן 2021: דיווח ראשון של אורון
  • האלמנה השחורה
  • רוכבי הצדק
  • רחוב הפחד - פרק 1: 1994

״לוקה״ ו״נשמה״, סקירת פיקסאר כפולה

18 ביוני 2021 מאת עופר ליברגל

בחסות החזרה לאולמות אחרי תקופת הקורונה, נוצר מצב יחסית נדיר בבתי הקולנוע בארץ: שני סרטי אנימיצה שונים מבית היוצר של פיקסאר, אולפן האנימציה האהוב, מוקרנים במקביל. "נשמה" (Soul) היה אחד מן הסרטים הראשונים שנחשפו עם הפתיחה של בתי הקולנוע בארץ (אחרי שבארה"ב הופץ ישירות בשירות הסטרימינג דיסני+). כעת מצטרף אליו "לוקה" (Luca), שיוצא בתאריך לו הוא יועד במשך שנים ובלי דחיות. בארה"ב גם הוא יוצא אך ורק לצפייה ביתית, ולכן אני שמח כי צפיתי בשני הסרטים בקולנוע בישראל. יש משהו בצפייה בסרטים לכל המשפחה שיש בהם אופטימיות ורוח של קסם שהשהות עם בני אדם אחרים, כמו גם תגובות לאותם דברים באופן שאינו הופך להפרעה (אחרים יאמינו לכם שאתם בקולנוע גם אם לא תצלמו סלפי/מסך, למען השם).

הסמיכות בין שני הסרטים מאפשרת גם להראות את שני צדדים יחסית שונים של האולפנים. "נשמה" הוא סרט בהובלת פיט דוקטר, מי שעומד כיום בראש האולפן ומי שביים כמה מן הסרטים הכי טובים בקטלוג המשובח במספר תקופות שונות (״מפלצות בע"מ״, ״למעלה״, ״הקול בראש״). "לוקה" הוא סרטו הארוך הראשון של אנריקו קאסרוסה, שהתפתח באולפן כאנימטור במשך שנים רבות בטרם החל לעבוד על סרט שמשלב גרסה מיוחדת של האולפן למיתוס תרבותי ידוע, ומחווה לריביירה האיטלקית בה נולד וגדל והבמאי.

על פניו, "נשמה" הוא סרט בעל קונספט מורכב יותר, באופן שנשמע תחילה כמשלים ל"הקול בראש" – אחרי סרט שעסק במערכת היחסים בין רגשות שונים, דוקטר מביים סרט על הנשמה במצב בו היא מנותקת מגוף. זאת בעוד "לוקה" הוא על פניו סרט ילדים טיפוסי יותר, עם אלמנטים של פנטזיה. אך למעשה, גם "לוקה" קרוב ל"הקול בראש" בעיסוק שלו בחווית גיל ההתבגרות, באופן שגם ילדים שטרם חוו את הגיל יוכלו להבין. שני הסרטים ממשיכים את הקול של פיקסאר, את היעדר הזלזול בקהל הצעיר: יש שפע דמיון ופנטזיה על מנת להקסים את הילדים, אבל גם עיסוק מורכב ברגשות ומערכות יחסים, באופן שלמעשה אנו חווים בכל גיל. כעת אסקור את שני הסרטים בנפרד, ואתחיל מזה שיותר אהבתי.

לוקה
Luca

לוקה הוא סוג של בן הים הקטן. הוא חי מתחת לים בסמוך לכפר על החוף בריביירה האיטלקית, מתישהו בשנות החמישים או הששים של המאה העשרים. לוקה מתפקד כרועה-דגים במשק המשפחתי ונשמע לאזהרות ההורים שלא להתעניין בעולם שמעל לפני הים, ובטח שלא לעלות. אולם הוא נמשך אל הלא-נודע, בתור יצור קסום שנראה כמו בן אדם עם עור צבעוני, בעל גוף די דומה לאנושי אך עם יכולת לנשום ולנוע כדג. בני מינו יכולים לשרוד גם על היבשה ולמעשה כאשר הם אינם רטובים הם לובשים חזות אנושית. אולם, בני אדם מתאכזרים לבני מינם ולכן ההורים שלו מתנגדים לכל קשר עם העולם שלמעלה, למרות שסבתא שלו… אולי היא קצת בעניין.

לוקה הוא ילד שמתחיל לעבור לגיל ההתבגרות וככזה הוא פוגש נער מעט מבוגר יותר, שחושף עבורו עולם חדש. זהו אלברטו, נער שהוא דג-אדם/בן ים נוסף, אך כזה שאוזר אומץ לצבור רכוש אנושי ואף להתעמת עם דייגים שמפחדים ממנו, אך גם מנסים לצוד אותו כמפלצת. אלברטו אפילו גר מעל לפני הים. הוא ואביו השתלטו על מגדל באי שבני אדם נטשו לא רחוק מחופי איטליה. אלברטו יודע להסתדר טוב יותר על האי וגם יש לו אומץ רב יותר ותקווה לרכב יום אחד על וספה. בפועל, הוא לא ביקר מעולם בכפר האנושי או ניהל מגע עם בני אדם שלא כלל הפחדה של רגע. המפגש עם לוקה ידרוש ממנו לצאת מן הגבולות שלו מעט יותר, שכן המשפחה של לוקה לא ממש שמחה שהוא מבלה זמן מחוץ למים ומאיימת לשלוח אותו לחיות עם דודו במעמקי הים. זה אומר לא רק לחיות רחוק מכל מה שמרתק את הנער המתבגר, אלא גם לחיות עם דמות שהדבר הכי פחות מוזר בה הוא שבאנגלית מדבב אותה סשה ברון-כהן.

החלק העיקרי של הסרט מתרחש בכפר בני האדם, סוג של מקרה קלאסי של "דג מחוץ למים" בו לוקה ואלברטו צריכים לשרוד ולהעמיד פנים שהם בני נוער אמתיים, אף על פי שאין להם מושג בסיסי בהתנהגות אנושית, בדרך בה הכלכלה מתנהלת, או בגודלו האמתי של הכפר ביחס לעולם. מי שעוזרת להם להתאקלם היא ג'וליה, נערה צעירה שגם רוצה לנצח במירוץ טריאתטלון עם טוויסט, שנערך בעייריה הפרובנציאלית. זה יוצר סוג של שלישיית חברים עם דינימקה משתנה, מטרה משותפת וסודות לא בהכרח משותפים.

הסרט עובד כי הוא משלב בטבעיות רבדים שונים. זה סרט על כפר קטן וציורי, על יחס לחריג, וגם סרט התבגרות בו שלושת הנערים מבינים כי החלומות שלהם והרצונות שלהם לאו דווקא זהים. כמו כן, הסרט מציג שלושה מודלים שונים של יחסים בין הורים וילדים, ואף כי זמן המסך של ההורים של לוקה מצומצם, הסרט מצליח לייצר היטב הן את התחושה של אהבה ודאגה בתא המשפחתי והן את חוסר התקשורת וההבנה אשר מגיע בגיל מסוים. על התסריט חתומים מייק ג'ונס, קבוע של פיקסאר (כולל שותפות בתסריט לסרט הבא בסקירה), וג'סי אנדרוז, סופר ותסריטאי עם רקע בעיסוק בגיל ההתבגרות, כולל הספר/סרט "אני, ארל וזאת שעומדת למות" שמציג במרכזו דינמיקה בין שלישיית נערים בעת משבר. הרקע של הכותבים עובד היטב לטובת הסרט, המתאים גם לילדים וגם לביטוי כאבי גיל ההתבגרות, ופונה לשתי שכבות גיל קרובות אך שונות מאוד בהעדפות שלהם. דווקא המבנה של סרט פנטזיה גורם לקשר בין המתבגרים ולתיאור ההשפעה החיובית והשלילית אחד על השני להפוך למורכבת ומוכרת יותר.

מימד דומיננטי נוסף בסרט הוא המחווה לתרבות האיטלקית ובאופן ספציפי לחוף המערבי של איטליה. לפחות בדיבוב לאנגלית, מילים ואפילו משפטים באיטלקית משולבים באופן טבעי ונהיר במהלך הסרט, בעוד הנוף האיטלקי משוחזר היטב והאוכל האיטלקי ממלא תפקיד מפתח בעלילה ובבניית העולם המדוייקת של הסרט. אף כי בעידן הנוכחי ייתכן ותישמע ביקורת על כך שצוות המדבבים הראשי הוא לאו דווקא ממוצא איטלקי (הוא כולל בין היתר את ג'ייקוב טרמבלי, ג׳ק דילן גרייזר, מאיה רודולף, ג׳ים גאפיגן, אמה ברמן וסנדי מרטין). אולם, בבסיס זהו המשך לקו בולט בסרטים האחרונים של פיקסאר: למקד כל סרט בתרבות אחרת ולתת כמה שיותר פרטים ספציפיים לגבי המנהגים והמיתוסים של אותה תרבות. כולל מעורבות של בני אותה תרבות ביצירה, במקרה זה הבמאי. הדבר נכון במיוחד בסרט זה, אשר מהדהד לכל אורכו את המסר כי השונה ממך מבחינת מראה או זהות אתנית יותר דומה לך ממה שנדמה, אפילו אם יש בו משהו מאיים ואתה מכנה אותו מפלצת.

"לוקה" מצליח לספק היטב את מה שצופים בכל הגילאים מחפשים בקולנוע. הוא גם בריחה לעולם פנטזיה שאפשרי רק בסרטים, ודרך שפה שאפשרית רק בסרטים מצוירים. אבל לא פחות מכך, הוא מראה למציאות שחושפת לצופים משהו על עצמם ועל דרך ההתנהלות שלהם בעולם, כאשר כל זה נעשה בצורה אופטימית ולא שיטחית.

נשמה
Soul

כאמור לעיל, הסרט הקודם אך הזמין גם הוא של האולפנים הוא בעל קונספט מעט מורכב יותר על הנייר. אחרי שהבמאי פיט דוקטר צלל לרגשות גיל ההתבגרות ב"הקול בראש", ואחרי שפיקסאר הציגו את עולם המתים ב"קוקו", מגיע "נשמה" ומציג מבט שונה על מה שקורה לנשמה אחרי המוות: סוג של דרגנוע לעולם המתים. העניין הוא שגיבור הסרט, ג'ו (בקולו של ג'יימי פוקס באנגלית), הוא מורה למוזיקה שחי בתחושה כי הוא פספס את חייו והמוות מגיע במקרה שלו ביום בו הוא לכאורה מקבל את הזדמנות חייו: להופיע ברביעיית ג'אז עם מוזיקאית אגדית. לכן הנשמה שלו מנסה לברוח מעולם המתים ומוצאת את עצמה נופלת לעולם ביניים, של אלו שטרם נולדו. שם היא מתגלגלת להיות מדריכה של "22" (טינה פיי), נשמה אשר לא רוצה להיוולד ויש לה יכולת סיבולת די מרשימה בהישראות בתור מה שעוד לא היה.

בגלל שהסרט עוסק בתרבות אפריקאית-אמריקאית בקטעים שמתרחשים מעל פני האדמה, דוקטר נעזר במחזאי קמפ פאוורסלילה אחד במיאמי״) כבמאי שותף וכתסריטאי, לצדו ולצד מייק ג'ונס שהוזכר לעיל. התוצאה היא בניית עולם מרשימה למדי של שתי עולמות שונים: עולם ריאלסטי יחסית של מורה למוזיקה שחולם על הצלחה גדולה יותר כמוזיקאי, ומתמודד עם חוסר היכולת לתחזק חיים יציבים כאמן או כעובד, בעודו מתמודד מול אמא אוהבת שמנסה לנתב את חייו לנתיב מעשי שלא מנסה לרדוף אחר גדולה; העולם השני הוא עולם הנשמות שהוא עתיר בהמצאות חזותיות ומלא בהבנה באופן שבו רגשות אנושיים עובדים גם במצבים של זעם או רוגע. להצלחת הבנייה של העולמות השונים תורמת גם המוזיקה שזכתה באוסקר מוצדק, על אף היותה שילוב של שני פסקולים שונים לגמרי: ג'ון בטיסט כתב פסקול ג'אז קלאסי שמעביר היטב את הקסם של המוזיקה מעל פני האדמה, בעוד טרנט רוזנר ואטיקוס רוס הלחינו משהו מודרני ומופשט יותר לעולם הנשמות.

הדבר שמונע מן הסרט להיות אחד מן הסרטים הכי טובים של פיקסאר, והופך אותו רק לאחד מן הסרטים הכי טובים שמוצגים כעת בקולנוע, הוא התקדמות העלילה בתוך בניית העולם המרשימה. בעיקר כאשר ג'ו ו-22 צריכים לצאת למסע מאתגר ברחובות ניו יורק. הביקורת שלי על היבט זה של הסרט היא חלקית. אני לא חושב שהוא חלש, ויש בו בדיחות טובות והרבה מחשבה על פרטים, הוא פשוט קצת פחות מלהיב וקצת יותר נגרר לקלישאות בלי תובנות מתפתיעות. יחד עם זאת, כיאה לסרט שעוסק בהתמודדות עם המוות והתחושה שהחיים והחלומות פוספסו, "נשמה" כן מתגלה כסרט עם נשמה ומייצר רגעים שמפעילים היטב את בלוטות הדמעות.

אני גם אוהב את המסר הסופי של הסרט: לא ניתן באמת לפספס את החיים כל עוד חיים אותם. שכן החיים לא מורכבים מהגשמת חלומות או רגעים של שלמות, אלא ממפגש עם הזולת, עזרה הדדית, ופרטים קטנים שמעריכים אותם רק בדעיבד. יש בסרט חיפוש אחר "הניצוץ" שנתפס בטעות ככישרון מיוחד או ייעוד, אולם אותו ניצוץ הוא למעשה היכולת להינות גם מן הדברים הלא מתוכננים ומן הרגעים בהם הנשמה לא בהכרח מרגישה גדולה מן החיים ומיוחדת. יש בסרט גם הרבה הכרה, אהבה והערכה לאמנים שמקריבים למען היצירה ומגעים לקהלים גדולים.

אולם לא פחות מכך, הסרט הוא הצדעה למורים באשר הם מורים – בין אם זה המקצוע שלהם ובין עם הם מדריכים אדם אחר לעבר הבנה טובה יותר של חייו. מתוך כוונה או במקרה. עם תחושת שליחות או בפעולה טבעית שעושה את הדבר הבלתי נראה ובלתי מורגש שיעצב ויגאל נשמה אחרת, לעתים בלי להיחרט בזיכרון או לקבל מילת תודה או הכרה. זה לא אומר שרגעי ההוראה הללו הם חסרי משמעות. ההסבר של הסרט למשמעות החיים הוא לא שהיא מצויה בפרטים קטנים או בכל מקום, אלא שאין באמת משמעות – פרט למשמעות שאתה יוצר. ומשמעות שבנויה על חמלה כלפי האחר היא עשירה יותר.

תגובות

  1. the dibuk הגיב:

    אישית אהבתי יותר את "נשמה",אבל שני הסרטים
    טובים ומומלצים.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.