אימת החודש – אוקטובר 2020: "לבד", "תיאטרון השחיטה", "יובי יציל את האלווין", "הזאב מסנואו הולו", "אימה בלילות"

מאז תחילת הקורונה לא שמעתי את מנחי הפודקאסטים שאני עוקב אחריהם מקוננים על המצב כמו החודש, כאשר האלווין פחות או יותר בוטל. הם כמובן מההתחלה לא שמחו על ההקרנות שבוטלו, הפסטיבלים שהצטמצמו והחופשות שנדחו, אבל כשנגעו להם בחג שמחזיר אותם לילדות בכל שנה, שם זה כבר היה יותר מדי.
לשמחתנו, אוהבי סרטי האימה וההאלווין, בזמן שבתי הקולנוע עדיין שוממים לרוב, שרתי הסטרימינג האמריקאים המשיכו לעבוד קשה עם תוכניות מיוחדות, וכאילו הכל בסדר, גם באוקטובר הזה קיבלנו מנת סרטי אימה חדשים כדי להזכיר לנו שליל כל הקדושים לא מפחד ממשבר עולמי.

2020 טרם נתנה לנו את "סרט האימה הגדול של השנה", כזה שהופך להיות סוג של אירוע כמו שקרה בשנים האחרונות עם "מידסומר", "תורשתי", "תברח" ו"זה", בעיקר כי לא הייתה היענות גדולה מדי בפסטיבלים או אולמות קולנוע שיבשרו לנו על רווחים. הכי קרוב לזה השנה הוא "פוזסור", אבל מעט מדי אנשים צפו בו בינתיים.
החדשות הטובות הן שבאימת החודש של אוקטובר תוכלו למצוא שני סרטים שמתקרבים למעמד הזה. הם לא כאלו שיהפכו לקלאסיקות מודרניות, אבל ביחס לשנה הנוכחית הם לגמרי במקום טוב בפסגה. יש עוד אחד שעלול אולי להפוך לקאלט, אבל קטונתי מלקבוע.

"לבד" – Alone

מחקרים עוד ייכתבו על זה שאיכשהו בשנת 2020 יצאו לא פחות מארבעה סרטים שעונים לשם "Alone", כאשר שניים מהם מספרים על אישה צעירה. שמוצאת את עצמה נרדפת על ידי פסיכופט. באיזור פראי ומיוער. אין ספק שאנחנו בתקופה שמאופיינת ביצירתיות וייחוד.
אז כדי להיות הכי ברור כבר על ההתחלה, ולמנוע תקלות מביכות, "לבד" שאני מדבר עליו הוא הסרט בלי האישה העיוורת, והוא נפתח במישהי שמעמיסה דברים בבגאז' הוואן שלה.
שוב – לא הסרט על האישה העיוורת. ולא הסרט על הנגיף.

"לבד" המדובר הוא רימייק לסרט שוודי מ-2011 בשם "Gone", כאשר התסריטאי שלו, מטיאס אולסון, חתום גם על העיבוד. הוא מתחיל, כאמור, עם ג'סיקה (ג'ולי ווילקוקס) שעוזבת את הבית לאחר טרגדיה משפחתית. במהלך הנסיעה שלה אל עבר חייה החדשים, היא מגלה שהסתבכה עם נהג של רכב גדול, שאולי עוקב אחריה ואולי לא, אולי רוצה להרע לה ואולי לא.
אמנם לא ראיתי את גרסת המקור אז אינני יודע לעמוד על ההבדלים (הטריילר מציג מעט מאוד שינויים) אבל מה שאני ידע בוודאות הוא שזה פשוט לא להאמין כמה הסרט הזה, על העלילה המוכרת שלו שמתחילה בדיוק כמו "דואל" של ספילברג וממשיכה לאין ספור סרטי "אני בורחת ממשוגע ביערות", פשוט מעולה. אין שום דבר מובן מאליו בהצלחה של הסרט הזה, כולו החלטות בימוי אמיצות אחת אחרי השנייה, ובניית דמות ראשית, שבשונה מכמעט כל סרט אימה שראיתם, לא עושה שום דבר מטומטם.

כשאנחנו צופים בסרט אימה מנוחות המושב שלנו, אנחנו כמובן מחלקים בחינם עצות מאוד מחכימות לאנשים שעל המסך, כמו "אל תעלי במדרגות", "אל תבדוק את המרתף", "אל תחכה שהוא יתעורר" וכאלה, שזה לא תמיד הוגן כי רובנו לא נרדפנו על ידי פסיכופטים רצחניים או רוחות קטלניות, ולכן לא ממקומנו לשפוט אותם. אבל עדיין, זה חלק מהכיף. "לבד" עושה קצת חיים קשים בקטע הזה מכיוון שג'סיקה, הגיבורה, היא מאוד חכמה ולא פועלת בטיפשות רק כדי שהעלילה תמשיך. היא נמלטת כשצריך ומקשיבה לאינסטינקטים שלה, שמתבררים כנכונים פעם אחרי פעם.

אבל עם כל הכבוד לג'סיקה, מה שהדהים אותי בסרט הזה הוא הבחירות האומנותיות של הבמאי ג'ון האיימס, בנו של פיטר (הבמאי והצלם של "רליק", "טיימקופ" ו"סוף העולם"), והצלם פדריקו ורארדי. לא רק שהצילום בסרט מדהים ביופיו, אלא שמדובר בכמה מהשוטים הכי מורכבים לביצוע שראיתי לאחרונה, בטח בקולנוע אימה, בטח ובטח בתקציב מוגבל. יש כאן כמה סצנות שהן שוט אחד, ארוך מאוד, מאתגר מאוד מבחינת מיקום, שפשוט גורמות לעצבים לפקוע זה אחר זה.
כמובן שיש את רגעי המרדפים והעלייה באדרנלין, אבל האיימס ו-ורארדי לא מפחדים לקחת את הזמן כשצריך, לגרום להזיז לנו את הראש מצד אחד של הפריים לשני, להתרכז בכל נקודת אור הרחק במעמקי הפריים, ולנשום בשקט כדי לא להפריע לסאונד. פשוט מופת של עשייה, וקשה לומר שזה משהו שציפיתי לו מהבמאי של שניים מסרטי ההמשך של "חייל אוניברסלי".
מומלץ מאוד.

"תיאטרון השחיטה" – Cadaver

הראשון מבין שני סרטי נטפליקס של החודש מגיע מנורבגיה הקסומה, לא בדיוק מדינה שאנחנו נתקלים בה יותר מדי בסקירות האימה. למעשה, מאז "צייד הטרולים" אני לא בטוח אם הגיעה אלינו אימה מדוברת מהמדינה הסקנדינבית היפה. אולי "תלמה" אם מותחים את גבולות הז'אנר.
והנה, "תיאטרון השחיטה" (תרגום לא רע מטעם נטפליקס ישראל. לא מובן מאליו), סרטו הראשון של יארנד הרדל, שעל פי התמונות שלו נראה בן גג 22, משתבץ בענקית הסטרימינג.

"תיאטרון השחיטה" לוקח אותנו לנורבגיה שאחרי אסון גרעיני. נדמה שרוב האוכלוסייה נמחקה מעל פני האדמה, הערים הגדולות הן עיי חורבות, והקיום הוא הישרדות יומיומית כאשר אי אפשר לדעת מהיכן תגיע הארוחה הבאה – אם בכלל – ומי יתקוף אותך ברחוב כדי להשיג את המעט שיש לך. ובעיקר הכל מאוד כחול. אם האפוקליפסה על פי אוסטרליה היא צהובה ומדברית ("מקס הזועם", "רובר"), בסקנדינביה היא אפרפרה ומושלגת. די הגיוני, כשחושבים על זה.

בתוך העולם הזה נמצאת משפחה צעירה בת שלוש נפשות: האב ג'ייקוב (תומס גולסטאד, שבכל היקר לי הוא הילד של ג'וזף גורדון-לוויט וקווין ספייסי), האם ליאו (גיטה ווית), שהייתה פעם שחקנית תיאטרון מוערכת, ואליס ילדתם הקטנטנה.
ערב אחד מגיע לרחוב בו מתגוררת המשפחה קרון המזמין את התושבים להצגת תיאטרון במלון נטוש במעלה ההר. ליאו מתרגשת מזה מאוד מכיוון שחיידק התיאטרון ואהבת האומנות הזו לא נעלמו ממנה. היא אפילו מוציאה את מעט הכסף שיש להם לטובת כרטיסים לה ולמשפחתה, לטובת ערב אחד של נורמליות כאילו הכל בסדר. פה מגיע קטע מעניין, בהתחשב בקונטקסט שאנחנו נמצאים בו – בכל נקודת זמן אחרת בהיסטוריה, המעשה של ליאו היה נתפס כחסר אחריות ומטופש. אם אתה בתקופה של מחסור, אתה לא הולך וקונה כרטיסים להצגה לא מוכרת מאיש מפחיד ברמות של "צ'יטי צ'יטי בנג בנג". אבל זה לפני הקורונה. עכשיו קצת אפשר להבין את זה, כשאנחנו רואים איך אנשים מחליטים לסכן את עצמם בריאותית רק כדי לקבל טעם מהחיים חסרי הדאגות שהיו לפני, כשלא היו מגיפות בסביבה. אבל זה פחות רלוונטי. נחזור לסרט.
במיטב מחלצותיהם מגיעה המשפחה, יחד עם רבים אחרים, אל המלון הגדול שעל ההר, מתכבדים בארוחת ערב בשרית כפי שהם לא אכלו כנראה חודשים ארוכים, וצופים במנחה מספר להם על הערב שהם יעברו: ההצגה איננה על במה אלא בכל החללים, על האורחים לשים מסכות כך שיהיה אפשר להבדיל בין צופה לשחקן, הקהל יכול להסתובב חופשי במתחם המלון ולעקוב אחר השחקנים וקווי העלילה השונים, ולא משנה מה, לזכור שהכל הופעה ושום דבר איננו אמיתי.

החל מהרגע הראשון, האיכויות הוויזואליות של "תיאטרון השחיטה" בולטות במיוחד. הוא באמת מרהיב לצפייה עם צילום עשיר ומפתה, ועיצוב מרשים. ולכן על אף שיש פה כמה דברים שלא מאוד מסתדרים הגיונית, קל לשים אותם בצד וליהנות מאיך שהסרט נראה. הבעיה היא שמהרגע שהסרט מכניס אותנו למערכה השנייה, האשליה מתפוגגת ומתגלה שכמה שהסרט יפה, ככה התסריט שלו בלתי נסלח.
בואו נגיד את זה ככה: אם בסרט הקודם של הסקירה, "לבד", שיבחתי את הגיבורה על חוכמתה ופיקחותה, המצב של ג'ייקוב וליאו הוא ההפוך ביותר. הם מפגינים הורות חסרת אחריות, עושים את כל הצעדים הכי טיפשיים שאפשר, ובכל רגע נתון מסבכים את עצמם יותר ויותר כי ככה התסריטאי אמר להם. ככל שהסרט ממשיך, הטוויסטים הופכים לצפויים יותר ומופרכים יותר, ועל אף שמדובר בפחות משעה וחצי של זמן מסך, זה מרגיש הרבה יותר. אין שום היגיון וחוקיות בעולם הזה שברא הרדל, דברים נעשים בגחמות בלבד, והכל סובל מחוסר יצירתיות או מחשבה, כמו למשל העברות אינפורמציה בצורת גזרי עיתונות שתלויים בתוך מקומות אסטרטגיים להעמדת המצלמה.

אם להתייחס לדברים שאומר מנחה הערב בהתחלה, "תיאטרון השחיטה" רוצה לדבר על מה עושה אותנו אנושיים ומה מבדיל אותנו מהחיות שפועלות אך ורק על הישרדות. האם האומנות היא זו שגורמת לנו להתעלות מעל היצר? האם אנחנו כבשים או זאבים? האם מותר לנו לשים את טובתנו האישית לפני זו של זרים?
שאלות טובות, אין ספק. אם רק היה איזשהו עניין בדמויות הלא מאופיינות בכלל או קשר בין סצנה אחת לזו שאחריה, אולי גם היה אפשר לפתח דיון. זה לא מאוד המצב ספציפית הפעם.

"יובי יציל את האלווין" – Hubie Halloween

חד משמעית הסרט המוכר ביותר ממהדורת אוקטובר, וגם זה שהכי פחות סרט אימה. ועם זאת, הוא לא רק אחד מסרטי ההאלווין המשמעותיים של השנה, ואולי אפילו סרט שיתנחל בתרבות הפופולרית הנוכחית, אלא גם כזה שמגיע לו חיבוק בחזרה. לכן הרגשתי צורך עז לשלב אותו.
מדובר כמובן בשיתוף הפעולה הנוסף של אדם סנדלר ונטפליקס, בהמשך לחוזה המדובר עליו חתמו השניים. עד כה, לרוב התוצאה הייתה סרטים מחרידים שהעולם מנסה לשכוח, אבל בכל זאת הבליחו כמה הנאות לא מזיקות כמו "תעלומת רצח", אחד המשעשעים של שנה שעברה. באמצע היה לסנדלר ולנטפליקס ילד חורג בדמות "יהלום לא מלוטש", שאפילו סידר להם כמה פרסים.

אבל לפני "יובי יציל את האלווין", אני מנצל את הרגע לדבר על סרט אחר שחשוב לעניין מכיוון שאני מאמין שסנדלר לא רק לקח השראה ממנו, אלא גם גנב ביודעין לא מעט. מדובר בקומדיית אימה לילדים משנת 1991 בשם "Ernest Scared Stupid", חלק מסדרת סרטים של השחקן ג'ים וארני והדמות המפורסמת שלו, ארנסט הילדותי וטוב הלב. אני לא חושב שהסרטים של ארנסט היו חזקים בישראל כמו בארה"ב, אבל עדיין כנראה כמה מהם הסתננו לכאן, כי כל ילדותי הייתה בישראל ואני בכל זאת מכיר אותם היטב. "ארנסט סקרד סטופיד" היה אחד האהובים עלי בשנותי החד ספרתיות כי הוא היה שילוב מעולה בין המצחיק והמפחיד.
מכיוון שארנסט של וארני (שהיה גם המדובב של סלינקי בסדרת "צעצוע של סיפור" ונפטר בגיל 50) זהה כמעט אחד לאחד ליובי של סנדלר, ושתי העלילות מתרחשות בעיירה קטנה בעת האלווין, יש לי הרגשה שגם הסרט החדש בהחלט יכול להיות קאלט ילדים אהוב.

אדם סנדלר, שגם חתום על הכתיבה יחד עם טים הרליהי, מגלם את יובי, חנווני ואיש חוק מטעם עצמו בעיירה קטנה, שלוקח את התפקיד שלו מאוד ברצינות, ביחס הפוך לחלוטין לאיך שאנשי המקום תופסים אותו. הוא חי עם אמו האלמנה בעלת הטעם המפוקפק בחולצות (ג'ון סקוויב), מאוהב לחלוטין באמא יחידנית שעובדת בדיינר המקומי (ג'ולי בוואן, שכזכור הייתה גם אהובתו של סנדלר ב"גילמור המאושר"), ומנסה לשמור על הילדים כמה שהוא יכול. אבל כאשר מטורף בורח מבית משוגעים סמוך, וגופות מתחילות להתגלות, יובי לא רק מנסה למצוא מי האחראי אלא גם מגלה שהוא אולי החשוד העיקרי.

אם אתם מכירים את העבודה של סנדלר והבמאי סטיבן בריל ("שטן על הזמן", "מר דידס"), אתם יודעים למה לצפות. לא מדובר פה לא ב"רצח כתוב היטב" ולא ב"לילה בטירוף", אלא במשהו מופרך, חסר הגיון, וטיפשי כמה שניתן. ברגע שקולטים את זה, ולא לוקח הרבה זמן כי הסרט מבהיר את הכוונות שלו בשלב מאוד מוקדם, אני גיליתי סרט שלא רק שמאוד הצחיק אותי, אלא גם עשה לי קצת טוב על הלב. "יובי יציל את האלווין" הוא באמת סרט מאוד חמוד עם כוונות מאוד טובות, ובהתחשב בכך שיש בו מספר מרשים של בדיחות שעובדות והופעות נחמדות, הוא יותר ממקיים את ההבטחה.

סנדלר הולך עד הסוף עם הדמות המוגזמת של יובי, וזה לגמרי בסדר מבחינתי. לצדו גם קווין ג'יימס מצליח לא להרוס כלום, ג'ון סקוויב נהדרת, ריי ליוטה גם פה מסיבה שבטח יש לה הסבר, סטיב בושמי מצחיק מאוד (בהומאז', כפי הנראה, לדמות שלו משיתוף פעולה אחר שלו עם סנדלר – "מפלצת של מלון"), שני נציגי SNL נוספים שתמיד באים טוב הם טים מדואווס ומיה רודולף ישתבח שמה לעד, ויש עוד. הבעייתית היחידה בכל הקאסט היא ג'ולי בוואן, שלא ברור אם הייתה תחת השפעה נרקוטית כלשהי, או שסתם לא בא לה על הפרויקט, והיא לא מסונכרנת עם שום דבר שקורה פה.

"יובי יציל את האלווין" הוא סרט שצריך לראות במצב נפשי מאוד מסוים, עדיף עם אנשים שחולקים את הרגישויות ההכרחיות. אבל יותר מזה, זה ללא ספק סרט שהייתי מראה לילדים ולאחיינים כדי להכניס אותם לעולם המופלא של סרטי אימה. אני לגמרי בעד.

בהערת שוליים אציין שנטפליקס הלעיטה אותנו בעוד קומדיית אימה, "ערדפים נגד הברונקס", שעל פניו יכל לקבל כמה פסקאות משל עצמו, אבל החלטתי במקום זאת ללכת על משהו ממוקד ותמציתי – זה סרט איום ונורא, עשוי רע, לא מצחיק, לא מפחיד, לא מעניין, ובאופן כללי בזבוז זמן. תוותרו.

"הזאב מסנואו הולו" – The Wolf of Snow Hollow

מבין תתי הז'אנר של עולם האימה, זה של אנשי הזאב הוא מהפחות חביבים עלי. זה לא שאין סרטים מצוינים בחבורה – "זאב אמריקאי בלונדון" הוא צפיית חובה, "שלבים מתקדמים" עשה עבודה לא רעה, ו"סילבר בולט" הוא אהבה גדולה שלי, אבל הם לרוב כולם פועלים על אותו עיקרון, מרגישים כמו הרבה מאותו דבר, ולכולם פחות או יותר אותה מערכה אחרונה.
בעקבות זאת לא היו לי ציפיות גדולות מהסרט הזה של ג'ים קאמינגס, שחתום גם על הכתיבה וגם מככב בתפקיד הראשי. מה גם שצפיתי בו לפני שהוא החל להכות גלים בפודקאסטים השונים ולקבל יחס של מצטייני 2020. למעשה, אני חושב שבחרתי בו בעיקר בגלל שזה התפקיד האחרון של רוברט פורסטר לפני שהלך לעולמו, וזאת הייתה סיבה טובה מספיק. אבל באמת שהייתי זקוק רק לכמה דקות כדי להבין שיש פה משהו אחר ומוצלח במיוחד.

סנואו הולו משם הסרט היא עיירה קטנה ומבודדת, ומאוד מאוד מושלגת, לה שריף מבוגר ולא מאוד בריא פיזית (פורסטר) וסגן שריף, ג'ון, שהוא גם לגמרי הבן שלו (קאמינגס), בחור עם לא מעט בעיות שליטה, גרוש ואלכוהוליסט לשעבר. לצערם של השניים, גופה מרוטשת היטב של תיירת מתגלה לילה אחד, ולא לגמרי ברור האם זה מעשה אדם או חיה. ג'ון מתעקש שמדובר בבן אדם, אבל אף אחד לא ממש מאמין לו. היחידה שאיכשהו משתפת אתו פעולה היא ג'וליה, שוטרת מעולה בפני עצמה (ריקי לינדהולם). הבעיה היא שעוד ועוד גופות מתגלות בסביבה, והלחץ סביב ג'ון הולך ומתהדק, ולגמרי לא נראה שהוא מצליח להתמודד.

בזמן שרוב סרטי אנשי הזאב סובבים סביב פחד מחרדה גופנית (בין אם התבגרות או זקנה), הסכנה שבתשוקה או גבריות רעילה, "הזאב מסנואו הולו" מייצר לינק מעניין בין המפלצת האגדית ואלכוהוליזם. אלו אמנם מיוצגים על ידי הדמויות משני מצדי המתרס, אבל יש ביניהם לא מעט מהדומה. אני לא בטוח אם ראיתי משהו כזה לפני.
עוד דבר מעניין הוא בדמות של ג'ון, בהופעה המצוינת והמאוד קייסי אפלקית של קאמינגס. אמנם ברוב הפעמים בסרטים האלו הבלש או השוטר לא לגמרי משוחרר מהצד האפל שלו, אז זה לא משהו חדש, אבל פה יש דמות של מישהו שממש נמצא על הקצה ולא תמיד מצליח להשתלט על הסביבה שלו. זה הופך את ג'ון לדמות מרתקת ומעוררת הזדהות, כזו שאני לגמרי זורם על עוד סרט עליה.

אבל גם מעבר לג'ון, "הזאב מסנואו הולו" פשוט מצוין. כתוב טוב, מצחיק נורא, משוחק יוצא מן הכלל, ערוך נפלא ויש בו כמה סיקוונסים לפנתיאון. וכן, אני חייב להודות שממש התרגשתי בסוף. צל"ש גם צריך להגיע לצלמת נטלי קינגסטון שצריך לעקוב אחרי המשך הקריירה שלה.
מאוד משמח שהסרט הקטן והעשוי לעילא הזה מקבל תשומת לב ראויה על אף הקושי בתקופה הנוכחית, ולא אהיה מופתע אם יככב ברשימות סרטי האימה הגדולים של 2020 לצידם של "בלתי נראה", "פוזסור", "רליק" ו"הוסט".

"אימה בלילות" – The Guardian

לפני כמה ימים דיברתי עם חבר טוב, צעיר ממני בכמה שנים, והוא סיפר לי על סרט אימה שהוא ראה כשהיה ממש צעיר ושרט אותו לגמרי. הוא לא זכר את השם, אלא רק שזה "סרט על בייביסיטר שגונבת תינוקות ושמה אותם בעצים".
כששמעתי אותו אומר את רצף המילים המאוד משונה הזה, משהו אצלי הקליק. מצד אחד ידעתי שמעולם לא צפיתי בסרט הזה, אבל הוא צלצל לי מוכר. אולי כשהייתי קטן אחד השכנים סיפר לי עליו, או שראיתי אותו באיזו חנות להשכרת קלטות וידאו, כשהתגנבתי בלי שאף אחד יידע למדף של סרטי האימה, להסתכל על העטיפות בידיעה שאני לא הולך לישון שבוע. החבר הזה הציף לי איזה משהו ששכב במעמקי התודעה כמעט 30 שנה.

לא לקח לנו הרבה זמן לגלות איזה סרט זה (תודה גוגל!) ומה שבעיקר הפתיע אותי הוא שמדובר בפרויקט שביים לא אחר מאשר וויליאם פרידקין, הבמאי האגדי של הסבנטיז, שאיכשהו יצא שכתבתי עליו לא מעט בסריטה, בין אם בזכות הגרסה הראשונה של "הנערים בחבורה", זוכה האוסקר שלו "הקשר הצרפתי", קלאסיקת האימה "מגרש השדים" או השיבה שלו לעולם הדיבוק הפעם במתכונת תיעודית עם "השטן והכומר אמורת'".
כזכור, הקריירה של פרידקין לא הייתה מרהיבה החל מסוף שנות השבעים, ובהתחשב בכך שהניינטיז היו אולי העשור הכי גרוע לאימה מאז בערך שנות הארבעים, היה די ברור שלא מדובר פה באיזו חובת צפייה. אבל הסקרנות לא הותירה לי הרבה ברירה.

מבוסס על ספר של דן גרינבורג, "אימה בלילות" (כך הבנתי שהסרט הופץ בעברית) הוא חלק ישיר מעולם המתח והאימה של סוף שנות השמונים-תחילת שנות התשעים – כלומר התקופה הרפובליקנית בבית הלבן – על פיה הרוע הוא זה המנסה לערער את יציבות התא המשפחתי (הסטרייטי והלבן, כמובן). מ"חיזור גורלי", דרך "היד שמנענעת את העריסה", "במרומי הפסיפיק", "בית קברות לחיות", "משחקים למבוגרים בלבד" ועוד, ראינו איך דמות חורשת רעה – לרוב בצורת אישה מפתה – מכניסה את עצמה להגמוניה האמריקאית ומשבשת אותו מבפנים. "אימה בלילות" הוא חד משמעית כזה.

דוואייר בראון וקארי לוואל מגלמים זוג צעיר ומאוד מאוד מאוד לבן, שעוברים לבית חדש שם יתחילו חיים חדשים עם תינוקם שממש עוד רגע עומד לבוא לעולם. הם מתחבטים בין שתי שמרטפיות, ולבסוף מי שמגיעה לבית היא קמילה הצעירה והיפה (ג'ני סיגרוב). מה שהם לא יודעים ואנחנו כן, הוא שלקמילה יש קטע שבו היא מחכה לרגע הנכון, גונבת את התינוק עליו היא אמורה לשמור, ומקריבה אותו לעץ.
בהתחלה הכל נראה מושלם והזוג פשוט המום מהמזל הטוב שנפל בחלקו, אבל כשחברים שלהם מתחילים להעיד על כל מיני דברים מוזרים, והחיבה של קמילה להסתובב ערומה בבית עוברת כמחשידה, הדברים פחות מסתדרים. האם יצליח הזוג להציל את תינוקם לפני שמאוחר מדי?

סרט שמתחיל בתינוק שנגנב ומוקרב לעץ זה משהו שאיננו מאוד שכיח בקולנוע האמריקאי האולפני, כך שזו בהחלט פתיחה מעניינת, אבל שם זה גם מסתיים. הסרט הופך למותחן הולמארק מאוד מהר, ולקראת הסוף כבר מתחרפן לגמרי ולא בקטע משמח.
החלק המשעשע בחוויה שלי מהסרט הוא שכשמתגלה שקמילה היא די מילולית עץ, והיא מתחילה להשתולל בבית כמו גרסת האלווין של פויזון אייבי, לא יכולתי שלא לחשוב על הקולנוע של סם ריימי. בלטרבוקסד אפילו קראתי לסרט הזה "Ash vs. Tree Lady", והפלא ופלא, מסתבר שריימי היה הבמאי המקורי של הסרט לפני שברח כדי לעשות את "דארקמן". פרידקין נכנס להפקה, התאהב בקטע הזה של עצים כי למה לא, ודרש כל כך הרבה שינויים משוגעים מהתסריטאי סטיבן פולק, שהמסכן חטף התמוטטות עצבים ופרידקין השלים את הכתיבה לבד.

"אימה בלילות" לא שרד בזיכרון הקולקטיבי, ודי בצדק. זה סרט מאוד לא טוב. הוא יכול לעבוד אולי כקפסולת נוסטלגיה של קולנוע מאוד מסוים – כזה שקשה לשחזר כיום, תודה לאל – או לחילופין לשחרר את הפחד שהיה בכם מאז שראיתם את הסרט הזה בטעות בכבלים הפיראטים שההורים שלכם עשו להם מנוי. אבל האמת שגם אפשר פשוט להמשיך הלאה ולזכור לפרידקין תקופה יפה יותר.

לכל פרקי אימת החודש, לחצו על התגית למטה. וכמובן סורו לכם בזמנכם החופשי ללינק בדף הפייסבוק חתולשחור אם תרצו להגיב או לדבר ודברים כאלה שעושים.