אימת החודש – ינואר 2018: "אמא ואבא", "הבית הפתוח", "קריפ 2", "לייק.שתף.עקוב", "האנשים מתחת למדרגות", "Shivers"

אימת החודש פותחת את 2018 עם מהדורה מורחבת (יחסית) שכוללת שני סרטים ישנים ולא פחות מארבעה סרטים חדשים יותר.
אחרי שסגרנו את 2017 בפוסט המסורתי, וגילינו שהיה לא רע בכלל בשנה שעברה, פינת האימה החודשית של סריטה מרשה לעצמה להיות אופטימית להמשך. נראה מה יביא יום.

בחודש האחרון הספקתי להגיע לשנת 1991 בפרויקט האוסקר, שם כתבתי באריכות על זוכה האימה היחיד בתולדות הפרס "שתיקת הכבשים". ממש באותו יום התבשרנו שבאוסקר הנוכחי וה-90 במספר, סרט האימה "תברח" עוטר בארבע מועמדויות סופר מרכזיות: לסרט, הבימוי (ג'ורדן פיל), השחקן הראשי (דניאל קאלויה) והתסריט המקורי. זה כמעט מוצלח כמו להיות סרט השנה של סריטה. כמעט.

ועם החדשות המשמחות האלו, נוכל להתניע רשמית את 2018 (השנה החמישית של הפינה הזו, גאדמיט) כמו שצריך במהדורת ינואר, שבעצמה מתחילה בבום.

"אמא ואבא" – Mom and Dad

את הסרט הזה תפסתי ממש שעות ספורות לפני פרסום אימת החודש הזאת, אבל היה לי ברור שאני חייב להוסיף אותו ברגע האחרון, כי אין שום סיכוי שאני מתאפק חודש, או מחכה למשבצת פנויה אחרת בלו"ז העמוס של סריטה לשבועות הקרובים. לכן אני מבקש מכם לזכור שבעת כתיבת שורות אלו, אני עדיין נמצא תחת השפעת הסרט. וכשאני כותב "תחת השפעת הסרט" אני מתכוון להלם מוחלט – בסיכון של להפריז ולהצטער על זה יותר מאוחר, אומר בכל זאת שלדעתי נולדה קלאסיקה חדשה.

בימים האחרונים שמעתי לא מעט על "אמא ואבא" ועדיין מצאתי את עצמי מופתע. אני לא בטוח אם הסרט הזה יותר מופרע או יותר טוב, אבל יש סיכוי שזה הסרט הכי פסיכי עם המילה "אמא" בכותרת, ואתם יודעים שהרף די גבוה.
זהו סרטו החדש של בריאן טיילור, שאחראי גם על האקשן המהנה של "קראנק", ועכשיו הוא הגיע לטריטוריות האימה שאפשרו לו הקרנות מדוברות בטורונטו, פנטסטיק פסט וסיטג'ס.
התסריט גם הוא של טיילור, והוא מתרחש כולו ביום אחד בפרבר אמריקאי שגרתי לחלוטין. במהלכו נתוודע למשפחת ריאן על ארבעת נפשותיה – האמא (סלמה בלייר), האבא (ניקולס קייג'), הבת המתבגרת (אן ווינטרס) והאח הקטן (זאכרי ארתור) – כאשר לפתע, בלי סיבה נראית לעין, הסדר הקיים מתהפך ובמקום האינסטינקט הרגיל של הורים להגן על ילדיהם, כל הורי העיירה לפתע מקבלים דחף בלתי נשלט לרצוח את צאצאיהם בכל מה שבא ליד, במקל, בסרגל וגם במחבט, במפתחות הרכב, בשקית האשפה, בקולב ועוד מיני שכאלו. תחשבו מה היה קורה אם אלכס דה לה איגלסיה היה מביים את "אמריקן ביוטי".

בעריכה קינטית שלא עוצרת ואחד מפסי הקול הטובים ששמעתי לאחרונה (עליה אחראי הדי.ג'יי האוסטרלי מיסטר ביל), הסרט הזה מתחיל ב-300 קמ"ש ורק מגביר, מגיש לנו כמה מהסצנות הכי עוכרות שלווה, מטורללות, מכאיבות, מזעזעות ומצחיקות של הזמן האחרון. יש פה סצנות רצח שלא היו מביישות את רגעיו הגדולים של ג'ורג' רומרו, ואת סצנת הלידה הכי איומה לצפייה מהצד הזה של "סרט סרבי", והכל מעוצב בצבעוניות יתר, כאילו אנחנו רואים קומדית חג המולד משפחתית. נאמר זאת כך, לעולם לא אצליח להאזין ל-"it must have been love" אותו דבר.
בתוך כל זה, טיילור מצליח להכניס גם כמה אמירות נהדרות על יחסי הורים וילדים ועל מערך הכוחות והיחסים המוזר שנוצר ביניהם, על המשברים שעוברים באמצע החיים, ועל אהבה שיכולה באותה קלות להפוך לדרייב קטלני.
סלמה בלייר, שהאמת היא שמעולם לא החזקתי ממנה שחקנית טובה במיוחד, מתעלה פה על עצמה ומעניקה כנראה את התפקיד הכי מוצלח שלה שראיתי. ניקולס קייג', שלאחרונה הפך להיות שם נרדף לחוסר אחריות קולנועי (אם כי לעיתים מבליחה לו יציאה טובה) סוף סוף מקבל את המקום להתפרע בסרט שתומך בזה, בשונה מסרטי אימה אחרים אתו לאחרונה. גם ווינטרס מצוינת, ושחקני המשנה תומכים בהם היטב. משמח במיוחד לראות את לנס הנריקסון האהוב מגיע לקראת הסוף (זה לא ספויילר. הוא בכתוביות הפתיחה) ומקבל קצת זמן לחגוג.

יתכן וההתלהבות שלי תרד בזמן הקרוב, ואז לפחות הטקסט הזה יהיה אנדרטה לתגובה הראשונית לסרט הזה, שהדבר היחיד המבאס שאני יכול להגיד עליו זה שנקודת הסיום שלו משאירה טעם לא נורא טוב. אבל באמת שזה שווה את זה.

"הבית הפתוח" – The Open House

בזמן שאת החודשים הראשונים של השנה אנחנו לרוב מבלים עם סרטי השנה החולפת שמתגלגלים לצפייה הביתית, "הבית הפתוח" מתכבד להיות כבר עכשיו הסרט הרשמי הראשון של 2018, זאת כאמור בזכות נטפליקס שהניחה את הסרט בשירות הסטרימינג שלה להנאת כולנו.
זהו סרטם של השחקן מארק איינג'ל וסוזן קוטה שגם כתבו והפיקו. הוא משתייך לז'אנר הפלישה הביתית, ממש כמו היציאה המוצלחת של נטפליקס משנת 2016, "Hush". האמת היא שמבחינת התסריט "הבית הפתוח" הולך הרבה יותר קרוב לתלם של "הזרים", אחד מסרטי הפלישה הביתית המוצלחים של האלף החדש. אך בזמן שהסרט החדש מצליח יחסית במסגרת גבולות הגזרה שלו, השוואה לשני הסרטים שהוזכרו כרגע לא לגמרי מוציאה אותו טוב.

אז ברשותכם אתחיל רגע מהשורה התחתונה. על אף מה שאמרתי לפני שנייה, "הבית הפתוח" מהנה מאוד, יש בו לפחות שתי הקפצות ראויות לשמן, הוא משוחק, מצולם וערוך טוב מאוד. במרכזו לוגן, צעיר מתבגר עם הקול הנמוך ביותר מאז שהמציאו את הססמוגרף (דילן מינט היפיוף, שכיכב לאחרונה בנטפליקס בסדרתם "13 סיבות" ובסרט הפלישה הביתית המעולה של שנה שעברה "לא לנשום"), שעובר עם אמו האלמנה הטרייה (פיקסי דלטון) לבית מבודד ומפואר בהרים, שם ישמרו על הבית שאחותה של האמא העמידה למכירה עד שימצא קונה. כבר אחרי יום או יומיים דברים מוזרים קורים, אבל אנחנו יודעים שלא מדובר במשהו על טבעי, אלא באיזשהו אדם שמסתובב בפינות האפילות וקשה לגמרי לדעת מה הוא בעצם רוצה.

בשונה מאותו פולש מסתורי, כשזה מגיע לזוג הבמאים, דווקא די ברור מה הם השאיפה שלהם – להקפיץ ולבדר, כל זאת על הצד הטכני הטוב ביותר. קשה לי להאמין שהיה פה איזשהו ערך מוסף שפספסתי. לכן אני מאוד סלחן להרבה דברים שלא רק שנתפסו בעיני תמוהים לחלוטין, כמו למשל המון דברים שנמצאים בסרט רק כדי לבלבל אותנו הצופים, ובראייה כללית מרגישים מאוד לא קשורים לסרט. זה עניין של premis ו-pay-off, או יותר נכון החוסר ב-pay-off: כמעט כל הדברים שנשתלים בחלקו הראשון של הסרט הם בעצם חסרי משמעות. נראה שהיוצרים פחדו נורא מלעשות עוד סרט פלישה ביתית, אפקטיבי ככל שיהיה, והעמיסו עליו המון פרטים שסתם יוצרים גודש מיותר.
קודם כל, התסריט בורא אקספוזיציה ממש עמוסה שברובה אין שום צורך. האמא ובנה עוברים לבית החדש מכיוון שאבי המשפחה מת בתאונת דרכים ממש בדקות הראשונות של הסרט, אל מול עיני בנו, ומבויימת באופן יחסית מסתורי, כזה שלא מבהיר האם מדובר אכן בתאונה או משהו מכוון. הטראומה שחווה הבן והערפל שאופף את הטרגדיה לא מקבלים שום טיפול בהמשך הסרט. המוות הזה שהוצג על המסך היה מיותר לחלוטין, ואם היו מתחילים את הסרט לאחריו שום דבר לא היה משתנה. בנוסף, "הבית הפתוח" רומז מדי פעם לפעילות על טבעית או לשבירת מציאות רק בשביל אפקטים מציקים של סאונד, מוסיף מספר דמויות משנה מפוקפקות רק כדי לטשטש לנו את האוריינטציה, מתייחס בקלוז-אפים רבי משמעות לבעיית הראייה של לוגן שהסרט היה מתנהל בדיוק אותו דבר גם בלעדיה, וממש עושה כל שהוא יכול כדי להטעות אותנו.
הדברים האלו הופכים את הסרט לרכבת הרים, סרט שכולו אחיזות עיניים לצופים, מה שלוקח מהאפקטיביות של הסיפור והדמויות. אז זה אמנם נחמד במהלך הצפייה, אבל משאיר תחושה מאוד מתסכלת בסוף, כשאנחנו מבינים כמה מיותרים היו חלקים נרחבים ממה שכרגע ראינו.

"קריפ 2" – Creep 2

"קריפ" הראשון הופיע באימת החודש בדיוק לפני שנתיים, ובשבילי הוא לנצח יהיה הסרט הראשון שראיתי מהמנוי שלי לנטפליקס. זה לא עזר לו להתחבב עלי. צ'יזבט הפאונד פוטג' של פטריק ברייס ומארק דופלאס הרגיש לי כמו בזבוז זמן על אף שמדובר בסרט קצר למדי, ומעבר לכמה הקפצות סבירות לא מצאתי לו יותר מדי הצדקות. ועדיין, מסיבות שאינני מבין, התיישבתי לצפות בסרט ההמשך שמשום מה הוחלט לעשותו.
אאלץ להתייחס בספויילרים לסרט הראשון, אז קחו בחשבון.

אז לאחר שנחשפנו למימדים המפלצתיים של הטירוף של ארון (דופלאס), אנחנו מתחילים בנקודה שקצת זהה לסרט הראשון. הוא מוצא חבר חדש, אבל ברגע שהדברים קצת משתבשים הוא מחסל גם אותו, ונכנס למשבר קיומי. בשלב הזה נכנסת לסיפור בחורה בשם שרה (דזירי אקהבן), ששואפת להיות תופעת רשת, וביחד השניים מחליטים לעשות סרט תיעודי בו מתוודה על ארון על כל פשעיו ומנסה למצוא את הסיום האולטימטיבי לתכנית העל הרצחנית שלו.
הסרט, כמובן, מובא ממצלמותיהם של שרה וארון, לעיתים באופן סביר, לעיתים באופן שרירותי.

הדבר הראשון שאני יכול לומר על "קריפ 2" זה שהוא טוב יותר מזה שהקדים אותו. יכול להיות שזה קשור לשני השחקנים הראשיים, ולהבאתה של אקהבן – שחקנית אינדי מצוינת שהעניקה הופעה נפלאה ב"התנהגות נאותה" לפני שנתיים, אותו גם כתבה וביימה. כשחקנית היא לא השתתפה בפרויקטים רציניים מדי מאז, אבל כבמאית כבר יש לה סרט חדש, "The Miseducation of Cameron Post", שלא רק שהוקרן ממש לפני שבוע בפסטיבל סאנדס בהשתתפות קלואי גרייס מורץ, ג'ון גאלגהר ג'וניור וג'ניפר אלי – אלא אפילו הגדיל וזכה בפרס הסרט הטוב ביותר של הפסטיבל בטקס שנערך אתמול!
יכול להיות שזה גם קשור לזה שכבר ידעתי למה אני נכנס, ולא ציפיתי ליותר מדי. זה הפך אותי לסבלני יותר לדמות הדוחה של ארון (אי אפשר להאשים בכך את הסרט. בכל זאת קוראים לו "קריפ") ולחוסר הסבירות של הפעולות האנושיות של הגיבורים, שלא מתנהלים באופן סביר גם אם לוקים בחשבון ששניהם לוקים בנפשם בצורה כזו או אחרת.

אבל הכימיה בין דופלאס ואקהבן עובדת היטב, והסרט מעניק אפילו כמה רגעים מעניינים ביחסים שלהם. יש בו גם כמה דברים משעשעים למדי. מהצד השני, לא רק שהסרט לא מפחיד או מבהיל, או גם נורא מנסה ונורא נכשל. יש שם מספר הקפצות שלא עובדות בשום אופן, פיתולים עלילתיים שמרגישים כמו ניסיון להאריך את הסרט לדרגת פיצ'ר ולא יותר מזה, ואפס הפתעות. אז נכון ש"קריפ 2" עדיף על הראשון, אבל גם עליו הייתי מוותר.

"לייק.שתף.עקוב" – Like.Share.Follow

את הסרט הזה ראיתי ב-VOD של yes לפני כמה שבועות, לאחר שלא הגיע להקרנות מסחריות בארץ, ובאופן מקרי לחלוטין הוא מתקשר תימטית ל"קריפ 2".
כחלק מסרטי "איך תופעת השיתוף ברשת הרסה אותנו כחברה", שהיה ברור שתגיע כריאקציה לעולם המשתנה בו אנחנו חיים (מ"הסר חבר" ועד "אינגריד יוצאת למערב"), הגיע סרטו של גלן גרס. כמו "קריפ 2" גם הוא עוסק בסכנות שמביאה עימה הוויראליות, וגם הוא סרט סטוקרים.
הפעם מדובר בגארט (קיינן לונדסדייל, "מורדים"), אושיית רשת צעירה שאחריו עוקבים באדיקות מיליוני צעירים מכל העולם, איתם הוא חולק את חייו, משחק עימם במשחקי רשת, ומעלה סרטונים משעשעים שלו ושל שני חבריו. הוא גם עושה מזה כסף לא רע, ואפילו מתנהל היטב עם מעריצה חסרת פנים שברור שהיא לא מהסוג השפוי. יום אחד פוגש לחלוטין במקרה בנערה צעירה ומקסימה (אמה הווראת' שזהו סרטה הראשון), והשניים מבלים יחד לילה בנעימים. בחיים לא תנחשו מה מגלה גארט על זהותה האמיתית בבוקר שאחרי.

כמו עם "הבית הפתוח", גם הפעם מדובר בסרט מאוד לא מזיק שעשוי לא רע. ממש לא מדובר באיזה משהו מביך או בלתי צפי, והוא ערוך אחלה ומשוחק טוב. אם זה מה שאתם מחפשים, סיכוי סביר שתהיה לכם שעה וחצי שלא תתחרטו עליה לגמרי. אבל מעבר לזה, קשה לומר שיש פה יותר מדי מה לחגוג. בעיקר כי הסרט פשוט צפוי בקטע פתולוגי מהשנייה הראשונה ועד האחרונה. יש פה הרגשה שמעשיית "חיזור גורלי" לבני הנוער (שגם כבר נעשתה בעבר, למשל עם "חיזור מגונה", הרבה לפני שהמציאו את הפייסבוק) שכדי לתת לה תוקף הכניסו אותה לתוך "הקטע הזה עם היוטיוב שכולם מתעסקים בו עכשיו".

מערכתו האחרונה של "לייק.שתף.עקוב" הופכת את הסרט ממותחן סטוקרים לסרט סלאשרים, ושם ישנה קפיצה מרשימה באיכות, וקצת מצער שלא עשו את זה לפני כן. קשה לומר שזה מצדיק את הצפייה בסרט, אבל לפחות מסיים אותו בתחושה חיובית.
סליחה, זה לא נכון. זה היה יכול להסתיים בתחושה חיובית, אלמלא מין סמי-טוויסט (שכמו כל דבר שקרה עד עכשיו, צפוי להדהים מקילומטרים), שלא רק שמרגיש מאולץ, אלא גם מעניק לכל הסרט אווירה מעט מיזוגנית. זה מצער שסרט על חברה מתקדמת וצעירה, נופל לכל המוסכמות של סרטים ארכאיים שכבר אין להם תוקף יותר.

"האנשים מתחת למדרגות" – The People under the Stairs

סרטו ה-15 במספר של אמן האימה ווס קרייבן, עלה חזרה לשיח לאחרונה בזכות המועמד לאוסקר "תברח" (איזה כיף להגיד את זה!), מכיוון ששני הסרטים האלו הם מעשיות אימה בעלות מצפן חברתי שעוסקות באוכלוסייה השחורה של ארה"ב המודרנית. "האנשים מתחת למדרגות" יצא לקולנוע בשנת 1991, וכל מי שצפה בו אז הבין די בקלות שמדובר בריאקציה לשלטון רייגן, שקידש את ערכי המשפחה הלבנים והתנהל בביריונות לשכבות החלשות ולאזרחים הזקוקים לתמיכה. בצפייה עכשווית קשה לקלוט את זה, אבל שני האנטגוניסטים של הסרט ממש התבססו על דמויותיהם של רונלד וננסי רייגן.

זאת הייתה הצפייה הראשונה שלי בסרט, כך שבאופן טבעי הגעתי אליו עם מטען תרבותי מסויים, ולכן ראיתי בו הקשרים עכשוויים מעבר ל"תברח". למשל, נקודת המוצא העלילתית שלו היא שלושה פורצים המנסים למצוא אוצר בבית פרברי מסתורי ועמוס סודות, אבל מגלים שאולי קל להיכנס אבל הרבה יותר קשה לצאת, וזה לחלוטין זרק אותי ל"לא לנשום" המצוין משנה שעברה. עם זאת, חלקיו האחרונים של הסרט בכלל לקחו אותי למקום אחר, והרבה יותר רלוונטי לשנת יציאתו – המערכה המסיימת של "האנשים" מרגישה כמו הגרסה האפלה של "שכחו אותי בבית", הלהיט הגדול שיצא לבתי הקולנוע שנה לפני. באופן כללי, לסרטו של קרייבן יש תחושה שמזכירה את קומדיות הפרברים של האייטיז, אבל זה אולי בגלל שאת האימה של הניינטיז מאוד קשה לאפיין.

הניינטיז, למרות שרק החלו, מאוד נוכחות בסרט, מהתלבושות והשיער ועד לאיפור והאפקטים. זה בהחלט מונע ממנו להיות מפחיד, אבל זה מוסיף לו אלמנטים רבים של הנאה.
גיבור הסרט הוא פול (Fool. "שוטה"), ילדון אשר חי בסלאמס עם אחותו ואמו הגוססת מסרטן. מכיוון שאין להם הכנסה והם עומדים להיזרק לרחוב, פול חובר ללירוי (וינג רהאמס) אשר מציע לו לפרוץ לבעלי הבית שלו, ולמצוא שם אוצר שיוציא אותם מכל הצרות. מה שהם לא לוקחים בחשבון זה שהבית הזה נשלט על ידי זוג מטורלל לגמרי (וונדי רובי הנפלאה ואוורט מקגיל, שגם גילמו זוג לא פחות מעורער ב"טווין פיקס"), המסתירים כמה דברים די איומים בכותלי הבית, ושבאופן כללי המבנה הזה הוא מבוך אדריכלי. האמת היא שאני ממש הייתי שמח אם ארכיטקט כלשהו יוכל לצפות בסרט ולנסות לשרטט את התכנית שלו. אני חש שיש שם כמה דברים לא הגיוניים.

הפילמוגרפיה של ווס קרייבן מאוד לא אחידה. שיאיו הם כמובן "סיוט ברחוב אלם" ו"צעקה", אך מנגד קרו כמה דברים פחות נעימים. זה ממקם את "האנשים מתחת למדרגות" איפשהו באמצע, עם נטייה קטנה למעלה. הוא מאוד מהנה כמין "הגוניס" פוגש את "Something Wicked This Way Comes", אבל אפשר לומר שבצדק הוא לא מצא את מקומו בקאנון. ובכל זאת, אפשר בעיקר לשמוח על כך שישנם צופים ומבקרים (כמו חברי הפודקאסט השיקגואי "the next picture show") שנזכרו בו עם הצלחת "תברח", ומוכיחים לנו שגם לסרטים יש לעיתים תקופת חיים נוספת, הרבה אחרי שכבר זנחו אותם.

Shivers

באיזור 2012-2014 הותקפנו בטרנד חביב למדי של סרטי בניינים, כלומר כאלו שעלילתם מתרחשת כמעט כולה בין כתליו של בניין עצום. בין היתר אפשר להיזכר ב"סיטדל" האירי, "ריגור מורטיס" הדרום קוריאני, "הפשיטה" האינדונזי", "La Horde" הצרפתי, ו"השופט דראד" שחייב כבר להפוך לקלאסיקה. אבל זה כמובן לא הפסיק שם, אלא המשיך גם עד לאחרונה עם "גורד שחקים" ו"ניסוי בלקו", למשל.
הדוגמאות המוקדמות יותר לקונספט הם "דליקטסן", "REC", ובמיוחד הסרט לשמו התכנסנו – "שיוורס".

מדובר, כמובן, בסרטו של המאסטר הקנדי דיויד קרוננברג, אותו ביים בשנת 1975, ואפשר לומר שהוא החזיר אותו לקולנוע לאחר מספר שנים בטלוויזיה.
"Shivers" מתרחש בעתיד אוטופי קרוב, ובו, ממש כמו ב"גורד שחקים", הבניין הופך להיות עיר קטנה, קהילה סגורה שמספקת את כל צרכי הדרים בה, מרופא ועד חנות בגדים. הכל מנוהל ומתוקתק, מסודר ומאורגן, חוץ מאותו טפיל שמסתובב שם ועושה שפטים בדיירים.
אסתכן ואומר שמי שלא צועק בשלב הזה "מיקרוקוסמוס חברתי!" צריך לבחון את הדרך שחייו הובילו אותו לנקודה הזו.

צעד אחורה. בבניין חדשני ומרהיב בקנדה, גרים עשרות אנשים, זוגות צעירים ומבוגרים, אמנים ואנשי קריירה, כולם נהנים מהשירותים הנפלאים שמספק להם מבנה המגורים שלהם, וגם השכנים נאים בעיניהם. מה שהם לא יודעים, הוא שבאחת הדירות מתרחש ניסוי לא לגמרי מרגיע, ובו דוקטור מפתח טפיל מסויים שמטרתו להשתלב בגוף החולה ולתפקד כאיבר לכל דבר. הכבד שלכם לא מתפקד? הנה לכם טפיל. הוא יהפוך לכבד שלכם, ובתמורה יזלול את הפסולת שהאיבר מייצר. מה הרי יכול להשתבש?

הסיקוונס השני של הסרט, אחרי הפתיחה שמעוצבת כמו פרסומת לבניין החדש, הוא חדשות טובות להמשך. הוא מציג בעריכה מקבילה זוג צעיר שמגיע לבניין במטרה לרכוש דירה, ואת הדוקטור היצירתי בזמן שהוא רוצח את אחת הדיירות. זה גם אפקטיבי כי הניגוד שנוצר בין שתי הפעולות המתרחשות זו לצד זו מבלי שמישהו מהם יודע מוסיף לזה עוצמה רבה, אבל יותר מזה, בקרוב נגלה שאולי הרצח לא היה סתם אקט של רוע זוועתי, אלא משה יותר עמוק מזה.
מהרגע הזה הטפיל יתחיל לזרוע כאוס, הרס ופאניקה בבניין, אבל מה שיתחיל כמו מותחן מד"ב ויהפוך לסרט אימה גופנית קיצונית (הלא קרוננברג, בכל זאת), ימשיך כטייק משונה מאוד על סרטי זומבים. אפשר לבוא בהרבה טענות לקרוננברג, אבל חשיבה מקובעת וחוסר יצירתיות הן ממש לא חלק מגוף עבודותיו.

חשוב לציין שכמו בהרבה מסרטיו, יש המון דברים מאוד משונים בהיגיון של הסרט, כמו למשל שאף אחד אף פעם לא צועק או צורח. לא כאשר הוא מותקף מינית ולא כאשר יצור רירי מתחיל לאכול לו את היד. מקסימום מבט המום וכמה השתנקויות. בהתחשב בכך שמדובר בבניין מגורים מאוכלס, אני ממש לא מבין למה הקונספט של קריאה לעזרה לא חלק מהתפיסה המחשבתית של הדיירים. באופן כללי, ההתנהלות של הדמויות בסרט לא ממש זורמת עם המציאות כפי שאנחנו מכירים אותה. אם זו הייתה מין סאטירה על חברה מנותקת ומנוכרת הייתי מקבל את זה, אבל לא על זה אני מדבר. לדוגמא, ישנה סצנה בה אישה מותקפת בדירתה על ידי אחד הנגועים, ועוברת חוויה די מזעזעת. זה לא מונע ממנה לחזור לדירה כמה דקות לאחר מכן כאילו הכל ממש בסדר.
בנוסף לזה, כל העירום בסרט מיותר לחלוטין ובולט בסלקטיביות שלו (ישנה אישה אחת שמתפשטת כדי לפתות מישהו, בסצנה שאין בה כל צורך, אבל ברגע אחר, כאשר דמות משמעותית יותר נכנסת לאמבטיה לסצנה חשובה, המצלמה עושה ככל שביכולתה להסתיר את מה שכתוב בחוזה של השחקנית), יש שם בדיחה הומופובית אחת שלא לגמרי ידעתי מה לעשות איתה, וקשה להגיד שהדמויות מעוררות הזדהות כלשהי.

אבל, וזה אבל חשוב, אנחנו בעולם של קרוננברג עכשיו, ומי שלא מתאים לו, זה לגמרי בסדר. אני באופן אישי, זורם אתו כמעט כל הזמן. אני לא יכול להגן על כל הפילמוגרפיה הענפה של המאסטר, כי באמת יש שם כמה פאדיחות לא נעימות ("שיטה מסוכנת" בראשם, אבל גם "סקאנרס", "קראש", "מפות לכוכבים" ו"האיזור המת"), אבל ברוב הפעמים אני מוצא הרבה מה לאהוב גם בסרטים שלא נחשבים לפסגת היצירה שלו. נכון לעכשיו ראיתי 18 מסרטיו, ואני אשמח להמשיך ולהשלים את השאר. "Shivers", לדעתי, איננו אחד הגדולים שלו, אבל נהניתי ממנו מאוד, בעיקר כי בולט כמה הוא השפיע על יוצרים לאחריו, וכמה העתיקו ממנו מאז.
סתם כי אנחנו פה, שלושת הסרטים האהובים עלי ביותר של קרוננברג בינתיים הם "היסטוריה של אלימות", "צאצאים" ו"וידאודרום".

לכל פרקי אימת החודש מעכשיו ועד למרץ 2013, לחצו על התגית למטה.