• סרטים חדשים:
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 10
  • אימת החודש - מרץ 2017
  • סימן חיים
  • פאוור ריינג'רס
  • ״נמל בית״, סקירה לסרטו של ארז תדמור
  • כל סרטי אינגמר ברגמן: פרק 22
  • סקירת נקמה כפולה
  • פרויקט כל זוכי הסרט הטוב ביותר באוסקר - פרק 9
  • ״קונג: אי הגולגולת״, סקירה
  • האמון
  • ״הסוכן״, סרטו זוכה האוסקר של אסגר פרהאדי
  • מה לראות בפסטיבל הקולנוע הצרפתי 2017
  • ״תברח״, סקירה לקראת הקרנה בסינמטק הרצליה
  • ״נורמן״, סקירה לסרטו של יוסף סידר

"האמון", סקירה

17 במרץ 2017 מאת אור סיגולי

בלי יותר מדי יחס, כפי שקורה כל כמה חודשים, צץ לו בקולנועי ישראל סרט לא מוכר כלשהו עם ניקולס קייג' על הפוסטר. כמו "מירוץ נגד הזמן", כמו "נעלמים", כמו "גנוב", אלו מין סרטים שלא נורא ברור מאיפה נחתו, באיזו שנה נעשו בכלל, ולמה מישהו החליט להקרין אותם בקולנוע כאשר במולדתם הם הגיעו במקרה הטוב ל-VOD. הפעם מדובר ב"האמון" (The Trust), סרט שהוקרן בדיוק לפני שנה בפסטיבל SXSW ומשם הושלך היישר לספריות הדיגיטליות. מכיוון שסוף השבוע הזה איננו עמוס בסרטים, החלטתי לצפות בו בתקווה קלושה שהוא לא יהיה בזבוז זמן מוחלט, ואולי כך אוכל לתרום סקירה לבלוג. זאת באמת הייתה הסיבה היחידה שהשקעתי בזה זמן.
בר מזל שכמותי.

הטקסט הזה נכתב עדיין בערפילי ההפתעה, והוא קיים בעיקר כי אני רוצה שתכירו את הסרט הזה. בשונה ממה שהתרגלנו לראות מקייג', "האמון" הוא סרט שוד קטן ומאוד מאוד מוצלח. הוא בוים על ידי שני האחים אלכס ובנג'מין ברואר, לראשון זהו סרט ביכורים ולשני סרט שני, ושניהם חבר'ה שאני ממש רוצה לראות מה הם הולכים לעשות מכאן. עם זאת, ועם כל הכבוד לבמאים, כדאי לציין שם בולט אחד בקרדיטים – הצלם שאותו בחרו האחים לפיצ'ר המשותף שלהם. מדובר בבחור העונה לשם שון פרקר (כפי הנראה לא זה שהמציא את נפסטר), והוא שיצר את העולם העשיר והסמיך של הסבנטיז ב"נשות המאה ה-20", תכנן את השוטים שהפכו את "גרין רום" לאחד הסרטים הטובים ביותר שנעשו לאחרונה, והפליא לצלם סרט לא כל כך מוכר משנת 2014 שנקרא "קומיקו: ציידת האוצרות". זה היה אמנם סרט ששעמם לי את כל הצורה, אבל הצילום שלו באמת היה מרהיב.

עוד לפני שידעתי שפרקר חלק מהצוות, ממש בדקות הראשונות של הצפייה, התפוגג הבוז האינהרנטי אליו ותחושה חמימה של אופטימיות החלה לעטוף אותי. מהגרפיקה של כותרות הפתיחה והמוזיקה המצוינת ברקע, הסרט מרגיש כמו מחוות סבנטיז משמחת. זה מקבל תוקף עם ניקולס קייג' בשפם, ציצים שאינם רלוונטים לשום דבר כבר בשוט השני, והופעה מפתיעה של לא אחר מאשר ג'רי לואיס. לא לוקח הרבה זמן להבין שעל אף המיתוג, הפוסטר הכעור והשם הגנרי וחסר הפשר שניתן לסרט, מדובר בקומדיה שהולכת בתלמים שחרכו על האדמה הסופר אלמור לאונרד ("Out of Sight", "Rum Punch") והבאדי-מוביז של שנות השמונים.
ניקולס קייג' ואלייז'ה ווד מגלמים את סטון ו-ווטרס, שני בלשים מלאס וגאס, שהשנאה שיש להם לעיסוקם כבר מציפה ומטביעה את כל חדוות היומיום שלהם. לגמרי במקרה, נתקל סטון במשהו שמעורר את תשומת לבו: פושע צעיר ולגמרי זניח ששוחרר בערבות של 20,000 דולר. סכום הכסף הגדול הזה מתחיל להזיז אצלו את גלגלי השיניים בראש והוא פונה לווטרס כדי שיעזור לו להתחקות אחר אותו בחור ולבדוק מאיפה הגיע סכום הכסף הזה. את הדקות הבאות אפשר לתאר בקלות כבלה בלה יאדי יאדה, כי מה שבאמת חשוב הוא שהשניים מגלים האנגר מסתורי בפאתי לאס וגאס, מתחת לדירת מגורים, שם הם בטוחים שנמצאת כספת מלאה בכל טוב. הם מתחילים בתכנון השוד הזה, כאשר לאט לאט מתברר לנו שסטון הוא לא לגמרי הדופוס הלוזר כפי שנראה בהתחלה, והעניינים, איך לא, מסתבכים.

המערכה הראשונה של הסרט היא כולה רצף של אירועים מהירים כדי להגיע כבר לתאכל'ס, ומשם "האמון" הוא כמעט סרט לוקיישן. עם זאת, הוא לא משעמם לשנייה, מצחיק נורא יותר מפעם אחת, וממלא היטב את כל 90 הדקות שלו. הוא אמנם לא מבריק כמו סרטי שוד אחרים, זה לא שמדובר פה באיזה "לוק סטוק" חדש, אבל זה ללא ספק אחד הסרטים הכי מהנים-ללא-תחושת-אשמה שראיתי לאחרונה.
אלייז'ה ווד נהדר בסרט הזה, וממשיך להיות אחד השחקנים שיותר כיף לפגוש על המסך. לאחרונה ראיתי אותו בקומדיית פשע אחרת, "אני לא מרגישה בבית בעולם הזה יותר", שם הוא מגלם דמות זהה מבחינת התפקוד שלה בתסריט אבל שונה לחלוטין בכל אספקט אחר. זה דאבל מנצח מבחינתי, אבל האמת היא שהחגיגה האמיתית כאן היא ניקולס קייג'.

בסקירה שלי על "נעלמים" נפלתי לגמרי על השחקן הותיק וזוכה האוסקר ("לעזוב את לאס וגאס") ואפילו הכרזתי על כך שהוא אחת הנקודות החלשות ביותר בסרט הגם ככה לא בדיוק "אות משמיים" הזה, ועל כן החליט מר קייג' להתאפס על עצמו, ובסרטו החדש הוא מוכיח לנו למה אנחנו כל כך נהנים לראות אותו. מיותר לציין שקייג' הוא אחד מהשחקנים האלו שחייבים ריסון כמעט בלתי פוסק מהבמאים שלו, כי אם לרגע לא שמים לב ונותנים לו לעשות מה שהוא רוצה, הבחור מתחיל לקפוץ לכל המקומות ולעוות את פרצופו עד שאפילו המצלמה מובכת. פה הגיעו האחים ברואר לאיזון מצוין אתו. אמנם יש לו את הקטע הפרוע הזה, כולל סצנה אחת שמצריכה ממנו לנסות לדבר בגרמנית וזה נהדר, אבל זה צץ רק ברגעים הנכונים וקייג' בונה דמות שהיא מצד אחד אקסצנטרית מאוד, ומצד שני גם אמינה לגמרי לעולם של הסרט. אני לא נהנתי לצפות בו ככה מאז "אדפטיישן".
ביחד, ווד וקייג' מייצרים יופי של כימיה, על אף סגנונות המשחק השונים שלהם, וטוענים את הסצנות הרבה יותר ממה שהיה בהם על הנייר.

"האמון", אם להודות על האמת, יכל להיות באותה מידה גם פרק-בקבוק של סדרת פשע בסגנון "שובר שורות" או "נמלטים" – בסך הכל שתי דמויות וחצי במרווח תנועה די מצומצם. אבל גם כסרט באורך מלא הוא מתקתק יפה מאוד. לא נכחיש, הרי תמיד אפשר לבקש יותר, בין אם אילו דמויות בעלות יותר איפיונים, קצת יותר טוויסטים, רמה גבוהה יותר של מתח, אולי אפילו ניסיון לבלבל את הצופים לגבי מהלך העלילה ולהיות קצת יותר מתוחכמים. במקרה הזה אנחנו לא בדרך לאוסקר על תסריט, אבל כל האלמנטים המהנים של סרטי שוד נמצאים בסרט הזה איפשהו באמצע הסקאלה, עם קפיצות מחט לכיוון מעלה מדי פעם, וכבידור עשוי היטב זה עובד יופי.
הוא הרבה יותר מצחיק ממותח, והרבה יותר מגניב ממה שסרט עם ניקולס קייג' יכול להרשות לעצמו להיות. לא הצלחתי לברר מה היה תקציב ההפקה של הסרט, אבל אני די בטוח שהוא מגרד את הרצפה, וככזה הוא מעיד על כך שהאחים ברואר יודעים איך לעשות את העבודה. כאמור, אין ספק שאפקט ההפתעה מאוד משמעותי בתגובה שלי אליו, וככזה אולי זאת שגיאה טקטית לשבח אותו באופן הזה, אבל זאת הדרך היחידה שלי לשכנע אתכם לראות אותו.
אני בכל מקרה הולך לבדוק את הסרט האחרון של קייג', שיתוף הפעולה שלו עם הבמאי פול שרדר. כנראה לקייג' יש עוד מה לתת, ועדיין לא צריך לאבד בו את… כן, הנה זה מגיע… האמון!
ראיתם מה עשיתי פה? הא? ראיתם?

תגובות

  1. לב הגיב:

    מעניין איך הולכת להיראות רטרוספקטיבה שיעשו לקייג׳ 50 שנה אחרי מותו. האם יקרינו שם רק ״בייבי אריזונה״ ו״לב פראי״ או שיתנו מקום גם ל״הנבואה״ ובני מינו?
    ותהיה זהיר עם פול שרדר. הוא עושה עכשיו דברים מוזרים מאוד (ראה ערך ״הקניונים״).

השאר תגובה