• פסטיבל דוקאביב 2017 - הדיווח השלישי של עופר
  • פסטיבל דוקאביב 2017 - דיווח חמישי
  • פרויקט כל זוכי הסרט הטוב ביותר באוסקר - 21
  • פסטיבל קאן 2017 - דיווח ראשון של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017: דיווח רביעי של עופר
  • המילה האחרונה
  • סרטים חדשים: ״הנוסע השמיני: קובננט״ של רידלי סקוט
  • ״תחושה של סוף״, סקירה
  • ״קולוסאל״, סקירה לקראת הקרנה בסינמטק הרצליה
  • כישלונות נהדרים: הסרטים המאוחרים של צ׳ארלי צ׳פלין
  • שומרי הגקלסיה 2

"מירוץ נגד הזמן", סקירה

20 בדצמבר 2014 מאת עופר ליברגל

"הפסדנו בקרב" – את המשפט הזה לא אומרת אחת מן הדמויות בסרט החדש "מירוץ נגד הזמן" (Dying of the Light באנגלית), אלא התסריטאי-במאי של הסרט, פול שרדר. הוא יצא בכאב נגד הגרסה הסופית של הסרט, שנערכה על ידי האולפנים בניגוד לרצונו ושינתה את הכוונה המקורית שלו. ואת המשפט הוא אמר אפילו לפני שהוא ראה את הכותרת העברית של הסרט שלו. שרדר לא פירט מה בדיוק הוא הפסיד בקרב מול האנשים שחושבים שהם יודעים איך לשפר את הסרטים, אבל הפיץ צילום בו הוא, מפיק הסרט ניקולס וינדינג רפן (ששקל לביים את הסרט לפני שפנה לעשות את "דרייב" במקום) וכוכבי הסרט ניקולס קייג' ואנטון ילצין לובשים חולצה עליה מופיע הסעיף בחוזה שלהם שאוסר עליהם לדבר על הסרט באופן שהצלחתו תיפגע בקופות. את צלם הסרט גבריאל קושוט אף אחד לא החתים על מסמך ולכן הוא פרסם טור כואב ומנומק לגבי הסיבות שבגללם הוא לא זיהה את הסרט שהוא עצמו צילם.

הטענה העיקרית של הצלם היא שהסרט נראה הרבה יותר טוב ובהיר מאיך שהוא צולם. הצבעים תוקנו דיגיטלית וכרגע הסרט פחות אלים בצבעים שלו. לטענת קושוט, שרדר ייעד להם תפקיד חשוב בקביעת אופי הסרט. לא קשה להאמין לכך, שכן בטרם התפרסם כתסריטאי ובמאי, שרדר כתב את אחד מן המאמרים המכוננים שהגדירו את הסגנון של הפילם נואר, כאשר הוא שם את הדגש על השימוש בתאורה אפלה וגוונים של שחור ולבן כמהותיים יותר לאפלה מהנושא. גם כיוצר, שרדר לא זר לשימוש אקספרסיבי בצבעים: גם בסרטיו הפחות טובים הוא ידע לאפיין רמות שונות של קשר בין אדם למקום באמצעות ההרמוניה של הצבעים והאור. בסרטיו הטובים ביותר ככותב, כלומר אלו שבוימו בידי מרטין סקורסזה, האפלה נוכחת גם בטקסט, וסקורסזה, שיודע לעבד את רוח התסריט, אימץ בסרטים ששרדר כתב לו סגנון אפל יותר מברוב סרטיו האחרים כבמאי.

כבמאי, שרדר לא ממש מצוי בשיאו בעשר וחצי האחרון (העיבוד שלו לספרו של יורם קניוק "אדם בן כלב" הוא הצלחה יחסית לשאר הפרוייקטים), אחרי שביים כמה סרטים מגוונים ובעלי אמירה חריפה על היצרים האפלים של האדם בשנות השמונים ותחילת שנות התשעים. ההתעניינות של במאי צעיר ומוכשר כמו רפן בתסריט מלמדת כי לפרוייקט היה פוטנציאל להחזיר את שרדר ליצירה בעלת אמירה מורכבת, גם אם הציפיות ירדו כאשר נודע כי ניקולס קייג' יגלם את התפקיד הראשי. קייג', כמו הבמאי שלו,  נראה עייף ברוב סרטיו בעשור האחרון לאחר שבעשורים הראשונים לקריירה שלו הוא היה אחד מן השחקנים הכי מעניינים בקולנוע האמריקאי, בלי קשר למידת הפופולריות שלו ככוכב. אחד מתפקידיו הגדולים האחרונים בתור שחקן היה ב"לגעת במוות" של סקורסזה, ששרדר כתב לו את התסריט.

לאחר צפייה בסרט החדש, שהופץ השבוע בארץ כמעט בלי יחסי ציבור (ככה זה כשהבמאי והשחקנים לא לוקחים חלק בקידום הסרט), אפשר לומר כי המשימה של האולפנים לא הצליחה לגמרי. "מירוץ נגד הזמן" נותר סרט די מדכא ואפל, גם אם לא תמיד הוא נראה ככה. יכול להיות שהייתה אמורה להיות לו עוצמה ויזואלית ייחודית, אבל רוב הזמן הסרט נראה כמו מותחן ריגול סטנדרטי למדי, אף כי לא קשה לראות איפה הוא אמור היה לספק אמירה חדה יותר. עלילת הסרט עוקבת אחר סוכן CIA שנאלץ לפרוש מתפקידו בדיוק שהוא מגלה מידע על כך שטרוריסט שחטף אותו בעבר ונחשב למת עשוי להיות חי. הסוכן יוצא לחסל אותו באופן סופי, כאשר הגורם העיקרי בסרט הוא המצב הבריאותי הן של הצייד והן של הניצוד: כל אחד מהם סובל ממחלה סופנית אחרת, המונעת מהם לתפקד היטב כגיבורי פעולה, גם אם מדובר במרגל וכמפעיל של תא טרור.

הסרט לא מתייחס למצב הבריאותי של גיבוריו הזקנים כטוויסט, אלא כנושא ובכך עיקר העניין שבו. כותרת הסרט מתייחסת לשעות האחרונות של היום (בו המצב הבריאותי הקשה של גיבור הסרט מחמיר והוא נתון לאובדן זיכרון והתקף עצבים) אלא לסוף של החיים. לא מדובר רק במותו של אור היום, אלא ביום שמייצג את החיים עצמם, כמו בשיר של דילן תומאס שכותרת הסרט מצטטת את מילותיו האחרונות – השיר הוא Do not go gentle into that good night ואם ראיתם השנה את "בין כוכבים" זכיתם לשמוע את מייקל קיין מקריא אותו כמה פעמים. השורה האחרונה בשיר הינה Rage, rage against the dying of the light – כלומר, זעמו נגד סוף המסע. למרות שהלילה והפרישה מביאים לא מעט נחת, גיבור הסרט זועם נגד כל אורח חיים השונה ממה שהוא מכיר. אבל הוא לוקה בשיטיון, והיריב שלו במחלת בדם, וכל העימות ביניהם לא ממש מעניין אף אחד ב-CIA או בכל זרוע אחרת של הממשל בארה"ב. גם הטרוריסט עימו נלחם קייג' הוא מוקצה בארגונים שפעם היה חלק מהם. הסרט מתנהל בארה"ב, רומניה וקניה, אבל דומה כי הוא מתנהל יותר בארץ רפאים של מי שפעם היו חלק מן המשחק ועכשיו הם אומרים להיות בעיקר שיעורים במורשת קרב, סוג של מתים-חיים.

סצנת הפתיחה של הסרט מציגה את המסר הזה בהקשר התוקף את הממסד האמריקאי, דבר אופייני לשרדר כיוצר אשר הרבה לתקוף ממסדים. קייג' נושא נאום בפני מתגייסים חדשים לשירות, נאום ההופך למלהיב באמצע, אבל מתחיל בכך שה-CIA הוא ארגון חבוט בעידן שאחרי המחלמה הקרה וכישלון ה-11 בספטמבר. אבל קייג' מסיים את דבריו בפתיחת הסרט (והם חוזרים גם בדקות הסיום) בכך שאנשים מתגייסים לשירות בגלל הערכים. זהו תרגיל תסריטאי פשוט ואפקטיבי, שכן ברור כי במהלך הסרט הגיבור יראה כיצד הערכים בהם הוא מאמין נבגדים על ידי הארגון אותו הוא שירת כל חייו ומאוחר יותר גם על ידי הגיבור עצמו.

אז הקונספט התסריטאי טוב, המשחק של קייג' סביר ולא נכנע לגחמות שקייג' לעיתים צולל אליהם – אבל אי אפשר ממש לשפוט את הסרט. אני יכול לכתוב שדמויות המשנה לא כתובת היטב ויש יותר מדי דברים שלא מוסברים, אבל אני לא יודע מה קוצץ מן הסרט בעריכה ומה עוד שונה בשלב ההוא. כנראה ששרדר זעם לא רק על הצילום, אלא גם על המוזיקה והעריכה, כך שלא ניתן לדעת עד כמה הפספוס הוא באחריותו וכמה באשמת האולפנים. ברגעים האפלים יותר שכן מצאו את דרכם לסרט הסופי, מדובר ביצירה ראויה ומעניינת. אבל הרגעים האלו לא מפותחים מספיק ובערך חצי מהסרט הוא סתמי למדי. הגרסה החדשה היא לא בדיוק סרט נגיש יותר, אלא סרט מוזר ומאוד לא אחיד ברמה ובסגנון שלו. אי אפשר לדעת האם גרסת הבמאי של הסרט הייתה מחזירה את שרדר למעמד של במאי בכיר (כנראה שלא) אבל הנושאים והרגעים שבסרט שכן יש בהם כתיבה מורכבת מעוררים תשוקה לכך שאולי כן נזכה בסוף לסוג כלשהו של גרסת במאי, במקום הסרט הקצת מתסכל שמוצג עכשיו בקולנוע.

Dying-of-the-Light-Nicolas-Cage

תגובות

  1. hamlet הגיב:

    בלי קשר לאוסקר-פאנגוריה בחרו בפרוקסי כאחד
    מהטובים בז'אנר ב2014…
    אולי טעיתם באימת החודש….?

  2. אסי הגיב:

    בוא לא נשכח את אחד מתצוגות המשחק הגדולות של קייג' ב"פקד מושחת" של הרצוג!

השאר תגובה