סרטים מן העבר: "חימו מלך ירושלים"

"סרטים מן העבר" היא פינה חודשית בבלוג, שמטרתה לגרום לי לקחת נשימה מהמירוץ הסיזיפי אחר הסרטים החדשים, ולחזור אחורה לחפש סרטים ישנים שפספסתי עד היום וששווה להעלות אותם חזרה לשיחה, בין אם הם טובים או לא. הכללים הם שניים: זה צריך להיות סרט שלא ראיתי מעולם, וזה צריך להיות סרט שגילו מינימום 20 שנה.
הרעיון הוא להסתכל על הסרטים האלו בעיניים עכשוויות ולראות מה השתנה לא רק בעולם הקולנוע, אלא גם בנו כצופים.

לראשונה בתולדות פינת סרטים מן העבר – סרט ישראלי. ואין ספק שהגיע הזמן. האמת היא שיש לא מעט סרטים ישראלים ותיקים שאני צריך להשלים, אבל תמיד חששתי מלהביא אותם לפינה הזו. הזמן הוא אויב גדול של הקולנוע הישראלי, ומכיוון שפה אני מנסה להתרכז יותר בצפייה עכשווית של סרטי עבר, לא הייתי בטוח כמה ראוי זה יהיה. עם זאת, הייתה לי הרגשה שכשסוף סוף אחליט ללכת על זה, "חימו מלך ירושלים" יהיה הבחירה הראשונה שלי. וכך קרה.

הסיבה העיקרית שרציתי לראות את הסרט הזה משנת 1987 הוא מכיוון שהבמאי שלו, עמוס גוטמן, אחראי לסרט הישראלי שאני מחזיק ממנו הטוב ביותר בכל הזמנים – "חסד מופלא" (1992). בנוסף, את הספר של יורם קניוק עליו מבוסס הסרט, קראתי בשנות הצבא שלי, ועל אף שהרבה ממנו נשכח ממני, אני עדיין זוכר שהחוויה הייתה עוצמתית למדי.
מאידך, הסיבה שבגינה נמנעתי במודע מלשבת לצפות בו עד היום, היא שסרטיו של עמוס גוטמן גובים ממני מחיר נפשי. "חסד מופלא" ו"נגוע" הם שניים מהיצירות הקולנועיות העגומות והמדכדכות ביותר שנעשו בארץ, כאלה שיכולות לגרום למעמסה די אינטנסיבית אם רואים אותם בגיל מוקדם מדי. לזה מצטרף הסיפור העצוב של גוטמן עצמו, שנפטר ממחלת האיידס בשנת 1993, בגיל 39, ולא נראה לי שיש מישהו שצפה בסרטיו ויכול שלא להתאבל על הכישרון הענק הזה שהלך בטרם עת, כזה שהיה מביא את הקולנוע הישראלי לפסגות שטרם נראו אם רק היה מקבל יותר זמן על פני האדמה.

"חימו מלך ירושלים" הוא סרטו השלישי והלפני אחרון של גוטמן (הקדימו אותו "נגוע" ו"בר 51"). הוא, כאמור, מבוסס על ספרו של קניוק, המתרחש בימיה האחרונים של מלחמת השחרור, בתוך מנזר נטוש המשמש כבית חולים מאולתר לנפגעי המלחמה. עלילת הסרט נפתחת בחמוטל בת ה-19 (אלונה קמחי, שנראית כאילו צעדה לכאן ברגל מסרט של ברגמן), שאיבדה את בן זוגה בקרבות, וחוצה את המצור על ירושלים על מנת לטפל בפצועים. שם היא נחשפת לחימו, חייל פצוע שאיבד יד, רגל ואת עיניו, והוא מגובס כולו, חצי בן אדם, ורק מדי פעם פולט צעקות מקפיאות דם. לפני המלחמה היה חימו הגבר היפה ביותר בירושלים, כזה שנאמר עליו שתיירות באו לראות רק אותו, ועכשיו לא נותר ממנו דבר. חמוטל מפתחת קשר מיוחד עם חימו, למגינת ליבם של צוות המקום, ושל המאושפזים.
בהערת סוגריים, אכתוב שאני זוכר שהופתעתי כאשר יצא הסרט "הפצוע האנגלי", המבוסס על הרומן של מייקל אונדטייה משנת 1992, ובכל הטקסטים העבריים שקראתי על הסרט, איש לא הזכיר את נקודת המוצא הזהה לספרו של קניוק ולסרטו של גוטמן.

כתבתי ש"עלילת הסרט נפתחת" בחמוטל, בשונה מ"מתרכזת בה", כי הסרט עצמו מתעכב על משהו אחר. בפועל, ברור לחלוטין שגוטמן לא מתעניין באמת באישה הצעירה שאמורה להוביל את הסיפור. זוהי נקודת תורפה עצומה של הסרט, מכיוון שדמותה נותרת סתומה לחלוטין, וכך גם המשיכה שלה אל הפצוע הטרגי. אין במערכת היחסים הזו שום דבר ברור שיכול לגרום לנו לפתח אמפתיה או איזשהו סוג של רגש למערכת היחסים האומללה הזו, והרגעים שמתרכזים בשניים האלו הם החלשים ביותר בסרט. גם הופעתה של קמחי (אז בת 20) סובלת מזה, והיא נשארת קפואה לאורך כל הסרט, מרוחקת נורא, מדברת בקול חלוש ולא מצליחה להעביר את סערת הרגשות שאמורה לעבור בדמותה.
את הדגש העיקרי הניח גוטמן על מאושפזי המחלקה. יותר נכון על אחד מהם, פרג'י, אותו מגלם עמירם גבריאל, במה שאני הולך להכריז עליו מעתה ועד היום כהופעה הסקסית ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי. למעשה, מערכת היחסים בין פרג'י וחימו, שהיו חברים באזרחות וזה הראשון תמיד קינא בהצלחותיו של חימו עם בחורות, היא חד משמעית מעניינת ומלאת מורכבויות הרבה יותר מעלילת המסגרת. את ההצגה גונב מדי פעם דב נבון, בתפקיד אסא, זה שמסתובב סביב פרג'י כל הזמן, והוא בתפקיד הליצן העצוב של הסרט.
עוד בקאסט נמצאים עמוס לביא עליו השלום, שי קפון, איצ'ו אביטל, יוסי גרבר ועליזה רוזן, כאשר אף אחד מהם לא באמת מצליח להתמודד עם השורות שהעבירה מהספר עדנה מזי"א, שאולי נראים טוב על הנייר אבל לא יושבים טוב בפיהם של השחקנים.

כאשר יצא הסרט, הביקורות בארץ פרקו אותו לגורמים. באתר הסרט ב"ספר הקולנוע הישראלי" (איזה מיזם אדיר!), אפשר למצוא שני טקסטים שכתבו עליו מאיר שניצר ונחמן אינגבר. טקסטים שאף מבקר קולנוע כיום לא היה מעז לכתוב על סרט ישראלי חדש, והשאלה האם זה דבר טוב או רע נותר בעינה. שניצר סיכם את הטקסט שלו במשפט "במילה אחת: לא" לאחר השתלחויות רבות, שאני מסכים רק עם כמה מהן. אינגבר כתב "כבד. כבד. אבל לא כל הכבד אומנות" וטען שהעובדה שהסרט הזה פתח את פסטיבל חיפה של אותה שנה, מעידה בעיקר על כך שיש יותר מדי פסטיבלי קולנוע בארץ מאשר סרטים ישראלים שראויים לאכלס אותם.

כפי שכתבתי בפסקאות הקודמות, הסרט בהחלט בעייתי, אבל בעיני שני המבקרים המצוטטים ניסו לראות אותו שלא כפי שהוא רצה להיראות. אני לא חושב שגוטמן ניסה לפעול על מקום רגשי במיוחד, וכן בחר לייצר מרחק מסוים, כזה שיכול להיות שניכר את הצופים. זה אפשר לו להתעסק יותר במצב האומלל של הדמויות שלו, כלומר של המדינה בה הסרט מתרחש, ובעיקר באתוס הגיבור הצבאי. הדברים שמביאים גוטמן ומזי"א למסך היו כנראה רדיקליים במיוחד – שלא נאמר, אמיצים במיוחד – באותה שנה, אם כי חשוב להזכיר שבסמוך אליו, אחד הסרטים הישראלים הבולטים ביותר של 1987 היה "לא שם זין", שביים שמואל אימברמן על פי ספרו של דן בן אמוץ, וגם הוא סובב סביב נכה מלחמות ישראל. מסתבר שלא היה הכי כיף פה באמצע שנות השמונים.
"הוא יותר גיבור ממך בזה שהוא יותר מת ממך" אומר אסא לפרג'י באיזשהו שלב. זה אחד המשפטים הכי חזקים בסרט, שתוקף את קידוש מות הגיבורים בישראל, והעדפת החללים על פני החיים. מבטיה של חמוטל פוסחים על כל החיילים החיים במחלקה, ומתמקדים רק בזה שהכי קרוב למוות – עובדה שבית החולים מאשש כאשר מציבים את מיטתו של חימו ליד הדלת, כי הוא זה שהכי סביר שייצא ממנה בקרוב (זהו גם הרגע הכי זכור אצלי מהספר). זוהי סגידה לסבל שהסרט מתעסק בה, וללא צל של ספק אומרת משהו קשה מאוד עלינו. החיילים הפגועים רואים איך העובדה שנפצעו ולא מתו שוללת מהם את הגבורה, את תשומת הלב, והם נחשבים חיילים סוג ב'. הספר נכתב בשנת 1966, אני בטוח שכבר אז הוא עורר המון תשומת לב, ונראה שבעשרים השנים שלאחר מכן שום דבר לא השתנה. האמת שגם היום זה בדיוק אותו דבר.

עוד דבר טקסטואלי מעניין בסרט הוא המתח בין תל אביב וירושלים, שמחריף את התחושה כאילו מדובר בשתי מדינות שונות. פרג'י משחזר את אחד העלבונות הכי קשים שקיבל כאשר מישהו אמר לו "אתם לא למות בבאב-אל-וואד, אתם למות בקינג ג'ורג'". כשהוא מקבל את החדשות על כך שבן גוריון הכריז על המדינה, הוא אומר בסקפטיות "מדינת ישראל זה בתל אביב. פה יש מצור". חמוטל מייצגת את התל אביביות, האירופאיות, הריחוק, והיא זו שנמשכת לירושלמי השבור, זה שמייצג רומנטיזציה של מוות יותר מאשר כל דבר אחר, ומתעלמת מהירושלמי החי, שעדיין נוכח. ישנם המון סרטים שהתעסקו במתח בין תל אביב וירושלים, בטח לאחר הקמת מיזם הקולנוע לירושלים ("השוטר" ו"פלאות" עשו זאת לאחרונה), אבל פה זה מוצג בצורה אקוטית בהרבה.

"חימו מלך ירושלים" סובל אמנם לא רק מהעובדה שגוטמן "הבטיח" לנו סיפור אחד אבל מפנה את הזרקור לטובת סיפור אחר, אלא גם בעקבות המוגבלות של הקולנוע הישראלי באותן שנים. בית החולים אמור להיות עמוס עד להתפקע אבל ישנם רק כמה ניצבים במסדרונות, הזמן הוא זמן מלחמה אבל מעבר לאפקטים קוליים מדי פעם אין שום זכר להפצצות או קרבות ירי, המוזיקה שהלחין אילן וירצברג יפה מאוד אבל נופלת קורבן להפקת אייטיז ומשתמשים בה יותר מדי במהלך הסרט, איפור הפצועים לא נורא משכנע, והקלטת הדיאלוגים לוקה מאוד וקשה להבין מה אומרים השחקנים.

ועם זאת, על פני שעה ורבע, "חימו מלך ירושלים" הוא סרט שראוי לצפות בו. אמנם הוא לא טוב במיוחד, אבל הוא מעיד על איזה במאי ענק היה גוטמן. בעזרת הצלם חורחה גורביץ' (עם עזרה מאמנון זליאט, שהשנה היה מועמד לאופיר בזכות "ג'נקשן 48") והעיצוב האומנותי של רון קדמי, גוטמן מוציא מהלוקיישנים הרבה יותר ממה שהם מספקים, ומביא למסך שימוש נפלא בעומקים ובצבעים, מהסוג שמאוד נדיר בקולנוע הישראלי – זה שמתחייב לסיפור ונראטיב לעיתים על חשבון המבע הקולנועי.
העין של גוטמן וצלמיו בוראת כמה אימג'ים נפלאים על המסך, כאלו שנראים נהדר גם היום. את הסרט ראיתי בעותק די.וי.די. של "האוזן השלישית", שדאגו לשמר את כל ארבעת סרטיו של גוטמן, ובזמן שלא מדובר בשחזור דיגיטלי שמנקה את הסרט מפגמי הצלולויד, הוא עדיין חושף עשייה מרשימה מאוד גם בהתחשב בתקופה בה נעשתה, וגם ביחס לרוב הסרטים הישראלים העכשוויים.

בפרקים הקודמים של "סרטים מן העבר":
"נהר אדום"
"אגדה"
"מוות מוחי"
טרילוגיית "מקס הזועם"
"המסע לאיטליה"
"ריקוד מושחת"
"דליקטסן"
"ההיעלמות"
"פעמון, ספר ונר"
"העגורים עפים"
"הקו הכחול הדק"
"דוקטור ז'יוואגו"
"הנערים בחבורה"
"הבריחה מניו יורק"
"ארבעת המופלאים" (1994)
"אגירה, זעם האלים"
"הנרי, דיוקן של רוצח סדרתי"
"יול"
"פוזשן"
"בית קברות ללא צלבים" + "פרשי האפוקליפסה"
"משחק הדמים"
"תזה"
"סלין וז'ולי יוצאות לשוט"
"ליידי נץ"
"הצוללת"
"אותו יום קר בפארק"
"צלי אבותינו הנשכחים"
"פורע החוק ג'וסי וולס"
"איש ללא פנים"