פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר – עונה 3, הקדמה: העונה על שם ג'ון פורד

הדבר הכי מוצלח בחלוקת פרויקט לעונות, הוא שאפשר בכל פעם להתחיל משהו חדש. החיסרון הוא שזה תמיד מצריך הרבה מאוד הסברים מחדש.
בפרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר, העונה הראשונה הייתה מאוד קלה להבנה: כל פרק הוקדש לטקס אחד משנות התשעים, ולסרט אחד מתוכו שהובס בקטגורית הסרט. אין איך להסתבך עם זה יותר מדי, אבל כן חלק משמעותי מהפרק הראשון הוקדש להסבר ארוך על מה אנחנו עושים פה, וזה הכרחי אך גם טרחני.
העונה השנייה הייתה קצת יותר מפותלת: היא אמנם כולה הוקדשה למפסידי האוסקר של שנות השמונים, אבל לא במתוכנת של פרק פר שנה, אלא מסלול מסועף שקבעו ארבע אושיות (גלן קלוז, וויליאם הארט, לורנס קסדן וסטיבן ספילברג) וזה הצריך בכל פתיחה כמה פסקאות של הקדמות זהות פרק אחרי פרק. את זה בדיוק אני מנסה לעקוף עם הפוסט הזה.

העונה השלישית, שתתחיל בימים הקרובים, גם היא מצריכה קצת הסברים. לכן במקום לבזבז מקום בכל תחילת פרק על חשבון הזמן שלכם, פשוט אוכל להפנות אתכם הנה כדי שתבינו על מה מדובר, ואם כבר ידעתם תוכלו להמשיך להנאתכם. להיט, לא?
גם אני חושב ככה.

העונה השלישית של פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר תהיה גם היא בת עשרה פרקים, אך בשונה מקודמותיה היא לא תתמקד בעשור אחד אלא תחלוש על רוב עשורי האוסקר, ותתנהל סביב תופעה אוסקרית שמעוררת לא מעט תהיות בכל פעם שהיא מתרחשת.
הרמז למהותה של העונה הזו נעוץ בכותרת שאליה כבר נחשפתם – היא מוקדשת לבמאי האמריקאי הנודע ג'ון פורד.

פורד הוא כידוע אחד מבמאי הקולנוע הידועים והטובים ביותר בהיסטוריה, והקריירה שלו מתפרשת על פני שישה עשורים וכמה יצירות מופת מהדהדות. עם זאת, בעולם האוסקר, לפורד, שהלך לעולמו בשנת 1973 והוא בן 79, יש תואר מיוחד במינו: אין אף אדם שזכה כל כך הרבה פעמים באוסקר הבימוי אבל הפסיד את פרס הסרט.
לצורך העניין, ארבעה אוסקרים צבר פורד בחייו, על בימוי "המודיע" (1935), "ענבי זעם" (1940), "מה יפית עמק נוי" (1941) ו"האדם השקט" (1952).
מתוך ארבעת הסרטים האלה, רק "מה יפית עמק נוי" זכה בפרס הסרט (מביס את "האזרח קיין". לא הרבה אנשים נזכרים בזה בחיבה).
אמנם היו כמה שזכו פעמיים בפרס הבימוי אך לא בפרס הסרט (פרנק בורזגה, אנג לי, ג'ורג' סטיבנס), אבל פורד היחיד שעשה זאת לא פחות משלוש פעמים.

אז אני מניח שכבר הבנתם. כל פרק בעונה השלישית יעסוק בסרט שהיה כל כך קרוב לזכייה שהוא לקח את הפרס השני בחשיבותו של הערב, אבל בסופו של דבר הפסיד בקו הסיום לסרט אחר, על אף שהאקדמיה הרגישה שעבודת הבימוי שלו טובה יותר.

הפיצול הזה לא מאוד שכיח בתולדות האוסקר, אבל קיים גם קיים. במהלך 92 שנות האוסקר עד כה זה התרחש 26 פעמים, כלומר כמעט 30% מזוכי הסרט הטוב ביותר הפסידו את פרס הבימוי. הקטע המעניין הוא שרוב המקרים התרחשו בשתי קצוות הטיים-ליין האוסקרי, כאשר שיטת הניקוד הייתה שונה: שבע מהפעמים היו בין 1927 ל-1939, ושמונה פעמים היו מאז תחילת האלף החדש (חמישה מהם מאז כניסת ההצבעה האלקטורלית ב-2009).
במהלך שנות החמישים, השישים והתשעים, זה קרה פעם אחת בדיוק בכל עשור.

הסיבה שזה מרים הרבה גבות היא שבצדק יש אנשים שלא מצליחים להבין איך סרט יכול להיחשב "הכי טוב" אם יש סרט אחר שבוים טוב יותר. שלא נדבר על פעמים בהם הסרט זוכה והבמאי כלל לא מועמד. ולכך יש לי נאום הגנה די מניח את הדעת, אני מקווה.
קודם כל, צריך לזכור שתאוריית האוטר – על פיה סרט הוא כולו חזון של אדם אחד, הבמאי – היא תפיסת מחשבה אירופאית ומאוד לא הוליוודית (על אף שהיא התבססה על במאים אמריקאים). שורשי התעשייה האמריקאית נמצאים בקרקע אחרת שהתחילו בעלי האולפנים הגדולים של הוליווד, ובה הבמאים נשכרו לעבודה על ידי מפיקים. זה השתנה רק עם כניסת הוליווד החדשה בסוף שנות השישים ואז השתנה שוב בתחילת שנות השמונים.
הקולנוע העצמאי או המיד-באדג'ט הגוסס עדיין פועלים באופן אוטריסטי יחסית, אבל התעשייה המסחרית וההפקות הגדולות באמת הן תוצר של ועדות וחליפות, כאשר הבמאי נקרא לדגל לאו דווקא מראשית התהליך וראינו גם כמה פעמים כיצד הוא מוחלף באמצע (מ"אנט-מן" ועד "רוקטמן" ו"סולו") כשבעלי המניות לא מרוצים.
כלומר, הוליוודי ידעת ויכולה להפריד בין יצירה ויוצר, ולהעריך בנפרד את הכישורים. עד כמה שזה אולי נשמע מוזר, בטח לנו הישראלים שמכירים קולנוע אוטוריסטי בלבד מכיוון שבארץ אין אולפני קולנוע והיצאות לצילומים מתבססות ברוב המוחלט של המקרים על ידי יוצר/ת שמציג/ה חזון לוועדה שממומנת ממשלתית.

כך נוצר מצב באקדמיה האמריקאית שלפעמים עבודת הבימוי תופסת תשומת לב לעצמה כי היא מעניינת, יוצאת דופן ומאתגרת (את הצופה או את הבמאי עצמו), אבל זה לא אומר שהסרט שלו הוא המהנה ביותר, המרגש ביותר, הזכיר ביותר. כך לפחות על פי האקדמיה. זאת הסיבה, אגב, שהנחתי שלא משנה מי יזכה בפרס הסרט של 2019/20, סם מנדס יהיה הזוכה על הבימוי, כי העבודה שלו הייתה הכי בולטת. טעיתי כי לא הבנתי עד כמה האקדמיה התאהבה לחלוטין בג'ון-הו למרבה השמחה (וגם צריך לקחת בחשבון את כמות המצביעים הלא הוליוודיים שהצטרפו בשנים האחרונות).

בנוסף, פרס הבימוי לעיתים מתנהל כמו פרסי המשחק, והולך לכוכב חדש ומסעיר בשמי הקולנוע (דמיין שאזל), או לחילופין ליוצר ותיק שכבר מגיע לו לזכות (רומן פולנסקי). כמו כל תחרות פופולריות, גם זה חלק מהעניין כמובן. אופציה שלישית היא פיצול שנובע מחיבה גדולה לשני סרטים, ואז קורעים את התינוק האוסקרי לשניים.
כמובן ששום דבר לא מוחלט, ותמיד יש דוגמאות לכאן ולכאן, אבל אני רק מנסה להסביר מדוע הפיצול הזה קורה ואף הגיוני מדי פעם.

אוסיף במאמר מוסגר שמה שאני לא מצליח להבין זו תופעה שהתרחשה כבר פעמיים מאז שינוי שיטת ההצבעה, כאשר סרט מועמד לבימוי, אבל לא נמצא כאחד משמונת-תשעת הסרטים בפרס הגדול. זה קרה עם בנט מילר ("פוקס-קצ'ר") ופאבל פאווליקובסקי ("אהבה בימים קרים"), וזה באמת לחלוטין לא הגיוני.

את רשימת הסרטים בהם תעסוק העונה לא אחשוף בשלב זה, אלא אשאיר אתכם במתח. מה שכן אוכל לפרט הוא על אלו זוכי פרס הבימוי/מפסידי פרס הסרט אפסח בעונה הזו.
דבר ראשון, אני אתחיל משנות הארבעים, ואדלג על 13 השנים הראשונות של האוסקר, גם כי אלו סרטים שקשה להשיג וגם כי הם באמת לא מעניינים אף אחד. זכרו שיש לנו מקום מוגבל לעשרה פרקים, כי ככה החלטתי בשרירותיות מוחלטת.
סרטים נוספים שלא ייקחו חלק בעונה הם סרטים שכבר יש לנו טקסטים עליהם. אלו שני המפסידים של ג'ורג' סטיבנס "מקום תחת השמש" ו"ענק" עליהם עופר הרחיב בעבר, "להציל את טוראי ראיין" שכבר כיכב בעונה הראשונה של הפרויקט, ו"חיי פיי", "כוח משיכה", "האיש שנולד מחדש", "לה לה לנד" ו"רומא" שיצאו לעולם כשסריטה כבר היה קיים וזכו לסקירות בזמן אמת.
אה, וגם "הפסנתרן", כי אין לי שום כוח להתמודד עם זה. בכל אספקט שאתם יכולים להעלות על דעתכם.
מעבר לאלו, כולם במשחק.

וזאת הייתה ההקדמה לעונה על שם ג'ון פורד. מקווה שתהנו. ואם פספסתם את שתי העונות, תוכלו למצוא לינקים לכולם ממש פה.
בואו נצא לדרך.

עונה 1 – הניינטיז
1990 – "החבר'ה הטובים"
1991 – "JFK – תיק פתוח"
1992 – "משחק הדמעות"
1993 – "שארית היום"
1994 – "ספרות זולה"
1995 – "אפולו 13"
1996 – "ג'רי מגוויר"
1997 – "ללכת עד הסוף"
1998 – "להציל את טוראי ראיין"
1999 – "המקור"

עונה 2 – האייטיז על פי קלוז, הארט, קסדן וספילברג
קלוז/הארט/קסדן – "החברים של אלכס"
קלוז – "חיזור גורלי"
קלוז/הארט/קסדן – "יחסים מסוכנים" ו"תייר מזדמן"
הארט – "נשיקת אשת העכביש"
הארט – "ילדים חורגים לאלוהים"
הארט – "משדרים חדשות"
ספילברג/קסדן – "שודדי התיבה האבודה"
ספילברג – "אי.טי. – חבר מכוכב אחר"
ספילברג – "הצבע ארגמן"
בונוס – "איש הפיל"