פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר – עונה 1, פרק 5: "המקור"

לפני שנה חגגנו יום הולדת עשרים לקולנוע של 1999, וכמעט בכל אתר בידור, פודקאסט וסינמטק ציינו את העושר הבלתי נתפס שהביאה לנו השנה ההיא. הקטע המצחיק הוא שאפילו כל אלה יחד לא הצליחו לעשות צדק ליבול הלא סביר שלה ולעשרות הסרטים המדהימים שיצאו אז.
האוסקר, עם זאת, לא לגמרי הדביק את הקצב. בזמן שחמשת המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר של 1999 היו לגמרי סבירים, היצירות הגדולות והמהדהדות ביותר של השנתון נשארו, ברובן, מחוץ לפרס הגדול, חלקן גם מחוץ לאוסקר באופן כללי: מעל ל-30 סרטים היו מועמדים לפחות לאוסקר אחד בטקס ה-72, ועדיין לא תמצאו בתוכם את "עיניים עצומות לרווחה", "דוגמה", "מי רצח את קוקי", "אקזיטנז", "לגעת במוות", "איש על הירח", "נוטינג היל", "לוק סטוק ושני קנים מעשנים" ועוד, שנשארו לחלוטין מחוץ לחגיגה.

"המקור" (The Insider) דווקא הצליח איפה שרבים נכשלו והיה מועמד לאוסקר הסרט הטוב ביותר. עם זאת, דרמת המתח שביים מייקל מאן מתסריט שלו ושל אריק רות' (זוכה האוסקר על "פורסט גאמפ"), שהייתה שחקנית די משמעותית במירוץ, יצאה מהטקס בידיים ריקות.
מבוסס על כתבה מארי ברנר בעיתון ואניטי פייר, "המקור" מגולל את אחת מפרשיות התקשורת המשמעותיות של שנות התשעים, שהחלה כאשר לואל ברגמן (אל פאצ'ינו), מפיק תכנית התחקירים הפופולרית ביותר בארה"ב "60 דקות", רחרח שיש סיפור שצריך לחשוף בתוך תעשיית הטבק, מהעוצמתיות ביותר של הכלכלה הקפיטליסטית באמריקה. הוא ניסה לבנות קשר של אמון עם ג'ף וויגנד (ראסל קרואו), בכיר בחברת בראון אנד וויליאמסון שלאחרונה פוטר מתפקידו, על מנת שיציף לפני השטח את הידע של חברות הטבק לגבי החומרים הממכרים בסיגריות, בידיעה שהוא מסכן את חייו ואת חיי משפחתו. וויגלנד מסכים להיחשף, והדברים הופכים להיות מפחידים הרבה יותר כאשר זרועותיהן הארוכות, וכיסיהן המלאים, של חברות הטבק מאיימות להשתיק אותם וכל האמצעים כשרים.

מסלול ההפסד של "המקור"

המועמדים לאוסקר ה-72 הוכרזו ב-15 בפברואר 2000, ולא משנה כמה טובה הייתה רשימת המועמדים לפרס הסרט, היא לא יכלה לעשות צדק עם השנה הזו.
"אמריקן ביוטי" היה המוביל ברשימת המועמדויות עם 8, לא מספר מדהים במיוחד בהתחשב בסוחפי האוסקר של השנים הקודמות ("שייקספיר מאוהב" עם 13, "טיטניק" עם 14, "הפצוע האנגלי" עם 12). עם זאת, סרטו של סם מנדס היה נוכח בכל הקטגוריות החשובות כולל בימוי, תסריט, שני פרסי משחק ראשיים, צילום, עריכה ומוזיקה.
"המקור" היה אחד משני הסרטים שחלקו את המקום השני, בהפרש של מועמדות אחת מהמוביל של אותה שנה – 7. גם הדרמה הזו קיבלה נוכחות איפה שצריך עם בימוי, תסריט, שחקן ראשי, צילום, עריכה וסאונד. הוא פספס כמה קטגוריות שדווקא נראה שהיה לו בהן סיכוי כמו שחקן המשנה והמוזיקה.
"תקנות בית השיכר", כנראה הדרמה הכי אוסקרית מבין כל מועמדי הסרט, הגיע גם הוא ל-7 מועמדויות די שוות ערך ל"המקור" עם בימוי, תסריט, שחקן משנה, עריכה, מוזיקה, ועיצוב אומנותי.
"החוש השישי" קיבל 6 מועמדויות והיה לאחד מסרטי האימה הבודדים שהגיעו למעמד כה גבוה בתולדות האוסקר, ולא נפל מאף אחד ממתחריו כאשר ניכס לעצמו מקום בקטגוריות הבימוי, התסריט, שני פרסי משחק משניים, ועריכה.
"גרין מייל", שובם של סטיבן קינג ופרנק דרבונט לאוסקר לאחר "חומות של תקווה", קיבל ארבע מועמדויות, פחות מ"הכישרון של מר ריפלי" (5) והיחיד מבין החמישייה שלא היה מועמד לפרס הבימוי. ספוט שנלקח על ידי ספייק ג'ונז של "להיות ג'ון מלקוביץ'". דרמת הכלא בעלת האלמנטים העל-טבעיים נכחה גם בקטגוריות שחקן המשנה, התסריט והסאונד.

עוד לפני שהטקס התחיל היה ברור שאף אחד לא יעצור את "אמריקן ביוטי" מלקחת את פרס הסרט, וכנראה הבימוי והתסריט. השאלה הייתה לגבי הקטגוריות האחרות, שם הדברים היו קצת יותר פתוחים, ואפילו כמה הפתעות התרחשו במהלך הערב.
לאוסקר הגיע "אמריקן ביוטי" אחרי שמחק לחלוטין את התחרות במהלך העונה. הוא זכה בגלובוס הזהב, באיגוד הבמאים, הצלמים, המפיקים, השחקנים והתסריטאים, בפרסי איגוד המבקרים והנשיונל בורד אוף רוויו. הוא מסוג הסרטים האלו שלרשימת הפרסים שלהם יש דף ויקיפדיה בפני עצמם. המתח היה עד כמה רחוק הוא ילך, והאם ייווצר מצב שבו הוא מצליח לזכות בכל שמונה הקטגוריות שלו, או אולי יצטרף ל"זה קרה לילה אחד", "קן הקוקיה" ו"שתיקת הכבשים" כזוכה כל חמשת הקטגוריות הגדולות.
זה כמעט קרה. "אמריקן ביוטי" זכה בחמישה פרסים, כאשר שניים מההפסדים היחידים שלו היו עוד צ'אפחה בקריירה של שניים ממפסידני האוסקרים הגדולים בכל הזמנים – השחקנית אנט בנינג והמלחין תומס ניומן. ההפסד הנוסף שלו היה בפרס העריכה.
במקום השני מבחינת הזכיות באותו הטקס, נמצא סרט שכלל לא היה מועמד לפרס הגדול: "מטריקס" שזכה בכל ארבע הקטגוריות אליהן היה מועמד – עריכה, אפקטים, סאונד ועריכת אפקטים קוליים.

"המקור", שכאמור נשף בעורפו של "אמריקן ביוטי" במספר המועמדויות שקיבל, אמנם הראה נוכחות אצל כל האיגודים (הוא לא היה מועמד לפרס האנסמבל של איגוד השחקנים. בדיחה עצובה מצד סא"ג, בעיני) ובגלובוסים, אבל הפסיד פעם אחר פעם, מלבד כמה פרסי ביקורת לראסל קרואו וכריסטופר פלאמר.
זה היה רמז מקדים גדול מאוד גם לאוסקר עצמו, שם נוצח בכל שבע המועמדויות שלו, הופך ללוזר הגדול של אותה השנה. את פרסי הסרט, הבימוי, השחקן הראשי והצילום ל"אמריקן ביוטי", את פרסי העריכה והסאונד ל"מטריקס", ואת פרס התסריט המעובד ל"תקנות בית השיכר".

למה הפסיד "המקור" את פרס הסרט הטוב ביותר

הסיבה היחידה שאני יכול לחשוב עליה לגבי העונה הסוחפת של "אמריקן ביוטי" – תוצרת האולפן דרימוורקס אתו פתחו שרשרת ניצחונות מרהיבה שהמשיכה לאחר מכן עם "גלדיאטור" ו"נפלאות התבונה" – היא שהסרט הטיל איזשהו כישוף על העולם. עדיין יש אנשים שנשבעים עליו, אותם ניסיתי להוכיח בפרק המוקדש לו בפרויקט כל זוכי האוסקר, אבל בשנה כל כך מדהימה כמו 1999 לא לגמרי היה ברור למה נתפסו עליו בצורה כל כך מוחלטת, והעניקו לו את כל העונה על מגש.
ל"המקור", ושאר המועמדים האחרים, פשוט לא היה סיכוי.

אחת הסיבות מדוע "המקור" לא ניצח, אם הייתי צריך לחפש, היא כנראה הסגנון שלו שהיה מאוד סבנטיזי מבחינת הצילום והעריכה. אלו ייצרו מין מציאות פרנואידית שאמנם עשויה לעילא, אבל כנראה לא דיברה אל מצביעי האקדמיה בתקופה בה הפקות ענק מרהיבות היו המועדפות. נכון, גם "אמריקן ביוטי" הוא לא בדיוק "טיטניק" או "לב אמיץ", אבל הוא כן סרט מאוד צבעוני, מאוד מלטף ויזואלית, מאוד יפה לעין.
בנוסף, "המקור" באיזשהו מקום ממש איחר, או ממש הקדים, את זמנו. או אולי אפילו היה סנונית לזוכים הבאים בתור. סרטי מתח, גם אם במסגרת של דרמה וסיפור אמיתי, לא לקחו את כל הקופה עד אז, להוציא כמובן את האנומליה של "שתיקת הכבשים". עם הכניסה לשנות האלפיים, זה כבר סיפור אחר לגמרי – "נפלאות התבונה" (עוד סרט פראנויה מבוסס על סיפור אמיתי עם ראסל קרואו), "התרסקות", "ארץ קשוחה" ו"מטען הכאב" משלו בכיפה. יכול להיות שאם "המקור" היה יוצא אחרי נפילת התאומים, כאשר ארה"ב הייתה זקוקה לסיפורים על איתנות הנפש האמריקאית מול השחיתות וחורשי הרעה, המצב היה אחרת לגמרי.

אבל גם אם פרס הסרט, הבימוי והתסריט היו רחוקים מהישג ידו, עדיין היה קשה לקבל את ההפסד של ראסל קרואו. הוא אמנם יזכה בדיוק שנה אחר כך על "גלדיאטור" כמין אוסקר פיצוי יש שיאמרו, אבל הניצחון של קווין ספייסי עליו היה מעט משונה, לא בגלל שספייסי (ונניח לרגע בצד את האמת המחרידה על חייו הפרטיים כפי שהתברר לאחר מכן) עשה תפקיד רע, הוא בהחלט הצטיין, אלא בגלל שהוא זכה רק כמה שנים לפני עם "החשוד המיידי". האקדמיה השמרנית אפילו העדיפה את "מטריקס" בעריכה ובסאונד, לפני "המקור".
כל אלו גורמים לי להאמין שעל אף מספר המועמדויות היפה שלו, האקדמיה לא באמת התחברה לסרט הזה, ולא הייתה בצד שלו מלכתחילה.

בעצם אפשר לשאול כיצד הגיע הסרט הזה, שאפילו לא היה הצלחה כלכלית גדולה, עד לאוסקר. אני מניח שנייה את נושא האיכות בצד, גם כי זה לא תמיד רלוונטי כשזה מגיע לאקדמיה וגם לך תתחיל להשוות סרטים מ-1999, ועל כן חושב שיש לכך שתי סיבות מרכזיות: השחקן הראשי, והנושא של הסרט.
ראסל קרואו יובא מאוסטרליה להוליווד בתחילת שנות התשעים והופיע בתפקידי משנה בסרטי אקשן ומתח, כמו למשל "ללא מוצא" או הסרט ההוא שהוא מגלם A.I שיוצא מהמחשב ומנסה להרוג את דנזל וושינגטון (כנראה משהו עם "קטלני" בשם). שנתיים לפני "המקור" הוא עשה את הפריצה הגדולה שלו בהוליווד עם סרט האוסקרים "סודות אל.איי" ושם סומן כדבר הגדול הבא. הוליווד הסתקרנה ממנו, ורצתה להפוך אותו לכוכב, לכן ההופעה המרשימה שלו ב"המקור", יחד עם הקילוגרמים ששם על עצמו והשיער המלבין, הביאו לסרט המון תשומת לב ושבחים. זה היה מספיק כדי למנף את הסרט מעל השאר. למעשה, אני הייתי בטוח שהוא הולך לזכות באותה שנה.

הדבר הנוסף שהזכרתי הוא נושא הסרט, כי אם יש משהו שהאקדמיה האמריקאית אוהבת זה סרטים על מאחורי הקלעים של עולם התקשורת והעיתונות. שבורה על זה. ראינו את זה לאחרונה עם "ספוטלייט" ו"העיתון", אבל כל ההיסטוריה של האוסקר מרוצפת בהם: "חידון האשליות", "משדרים חדשות", "רשת שידור", "כל אנשי הנשיא", "כל אנשי המלך", "הסכם ג'נטלמני", "האזרח קיין", "כתב זר" ו"נעדר" הם רק חלק מסרטים שהאקדמיה חיבקה כשהייתה לה את ההזדמנות.

האם ההפסד היה מוצדק?

יש, בעיני, שתי תשובות לשאלה הזו. בהקשר הכללי של 1999 הייתי אומר שלא, "המקור", מצויין ככל שיהיה, איננו סרט השנה ולא היה צריך לזכות באוסקר. זו כמובן רק דעתי האישית (כמו בכל שאר החלקים האלו של הפרויקט) אבל בין "מועדון קרב", "מגנוליה", "הכישרון של מר ריפלי", "עיניים עצומות לרווחה" ו"מטריקס", סרטו של מייקל מאן יכל להישאר על הספסל.
לעומת זאת, בקרב מול "אמריקן ביוטי"… הדברים לא יכולים להיות שונים יותר.

כמו כולם – או הרוב, לפחות – גם אני נפלתי בקסמה של הסאטירה המרשימה ויזואלית שכתב אלן בול ב-1999. ולמרות שכבר אז "המקור" היה החביב עלי מבין החמישה, לא הייתה לי שום בעיה עם הזכייה הבלתי נמנעת של "אמריקן ביוטי". עם זאת, צפיתי בו שוב לפני שנתיים וגיליתי סרט אחר לגמרי. הזמן הפיג את אותו כישוף עליו דיברתי מקודם, וחשף שמדובר בסרט שאמנם מבויים, מצולם, מולחן ומשוחק להפליא, אבל גם סובל מתסריט מאוד לא טוב. מאוד. לא אכנס לזה שוב, כי אלוהים עדי שכבר הרחבתי בנושא, וזה לא של"המקור" אין בעיות, אבל במבחן הזמן בעיני אין פה שאלה.

"המקור" הוא קודם כל טור-דה-פורס של עשייה קולנועית. מייקל מאן אז נחשב לבמאי ז'אנר מוכשר שלזכותו סרטים כמו "מנהאנטר" (העיבוד הראשון לתומס האריס, חמש שנים לפני "שתיקת הכבשים"), "גנב" וכמובן דרמת האקשן שזכתה לחיבה מאוחרת "היט". באמצע היה לו סרט כמעט-אוסקר נוסף, "אחרון המוהיקנים" המשובח.
שיתוף הפעולה של מאן עם הצלם האיטלקי דנטה ספינוטי (שיהיה מועמד גם על עבודתו ב"סודות אל.איי") יצר כמה קומפוזיציות מדהימות, עם עבודת פוקוס שמגיע לה שיעורים בבית ספר לצילום, ותאורה בדיוק כירורגי.
מאן גם הוציא משחק מצוין מאל פאצ'ינו, שבע שנים אחרי האוסקר על "ניחוח אישה" ושנייה לפני שהפך לפארודיה על עצמו; מראסל קרואו ב-180 מעלות מהתפקיד שחשף אותו לקהל האמריקאי ב"סודות אל.איי"; וכריסטופר פלאמר שהיה מרחק אצבע ממועמדות אוסקר ראשונה על הופעתו גונבת ההצגה כאן כמנחה "60 דקות" מייק וואלאס. לסרט יש קאסט שחקנים די עצום, ובין אם הם מופיעים לשתי סצנות או לעלילת משנה בפני עצמה, הם נפלאים.
התייחסות של כבוד צריכים גם לקבל מלחיני הסרט פייטר בורק וליסה ג'רארד. הליווי המוזיקלי של "המקור" קצת סובל מחוסר אחידות והתפזרות בערך לכל סוג של פסקול אפשרי, לפעמים ברמת הקקופוניה, אבל חלק משמעותי מהמתח ותחושת האפיות של הסרט רשומה על שמם.
ג'רארד היא עניין בפני עצמו. היא אמנם חתומה כמלחינה רק על קומץ סרטים (ביניהם "גלדיאטור", עליו לא נרשמה כמועמדת לאוסקר), אבל לא מעט השתמשו במוזיקה שלה. הרצועה המפורסמת ביותר שלה, "מארח השרפים", עליה היא חתומה עם ההרכב שלה "דד קן דנס" (עם ברנרד פרי), הפכה להיות הבחירה המהירה של כל הבמאים שרוצים קצת דרמה לסצנות שלהם, הזכורה ביותר היא בסיקוונס הסיום הבלתי נשכח של "הערפל".

בצפייה שנייה שלי בסרט, והראשונה מאז הקולנוע ב-1999, מה שמנע ממני בעיקר להכריז על הסרט הזה כאחד ממצטייני השנה בדיעבד, הוא האורך המוגזם שלו ובעיית הקצב. אמנם הסצנות עצמן ערוכות באופן מרשים ומיומן, אבל הסרט מתפרש על פני פאקינג 160 דקות, יש לו בטן עצומה באמצע, לא מעט פעמים קשה לעקוב אחרי מה שקורה, והוא מתיש בחלקים מאוד משמעותיים ממנו. גם מבחינת תסריט וגם מבחינת החומר המצולם היה אפשר להדק כל כך הרבה פה, ולהפוך את הסרט למבעבע ואפקטיבי לאין ערוך. באמת שלפעמים יש תחושה של ראף-קאט. הוא עדיין עובד, הוא ללא ספק צפייה מומלצת, אבל יש עליו יותר מדי עודפים שמכבידים עליו.

סרטו הבא של מייקל מאן יהיה "עלי" על המתאגרף המפורסם, שיקבל שתי מועמדויות לאוסקר, בקטגורית השחקן הראשי (וויל סמית') ושחקן המשנה (ג'ון ווייט). לאחר מכן יחליט מאן להתקדם עם הזמנים, ושוב קצת להקדים אותם אפילו, ולעבור ממצלמות הפילם הכבדות למצלמות הדיגיטליות הרבה לפני שהטכנולוגיה הזו הייתה שכיחה.
בהתחלה זה עוד עבד לא רע עם "הנוסע" (שתי מועמדויות לאוסקר: שחקן המשנה לג'יימי פוקס והעריכה), אבל משם זה פשוט הפך לסיוט. את "מיאמי וייס" אמנם לא ראיתי, אבל סרט הפשע על תקופת היובש "אויב המדינה" בכיכובו של ג'וני דפ, ומותחן הפראנויה "בלאקהט", היו שניהם באמת מתחת לכל ביקורת. האחרון, משנת 2015, גם היה לסרט האחרון, בינתיים, עליו חתום מאן כבמאי.
מאז "המקור" הוא חזר לאוסקר רק עוד פעם אחת, כמפיק, עם "הטייס". עם זאת, כדאי להזכיר שהוא גם חתום על הפקת אחד מסרטי האוסקרים הבולטים של שנה שעברה, וזוכה פרס העריכה והסאונד, "פורד נגד פרארי".
ראסל קרואו הפך להיות כנראה הסיבה האמיתית בזכותה "המקור" עדיין זכור ומדובר, כי משם הפך האוסטרלי לאחד הכוכבים הגדולים של אותה תקופה עם זכייה על "גלדיאטור" ומועמדות שלישית ברצף עם "נפלאות התבונה". הוא עדיין עובד, והרבה, אבל אנחנו מחכים לסרט הטוב באמת הבא שלו. "המקור", בעיני, נותר עדיין הטובה שבהופעותיו.

הפרקים הקודמים של פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר:
1991 – "JFK – תיק פתוח"
1993 – "שארית היום"
1994 – "ספרות זולה"
1998 – "להציל את טוראי ראיין"