פרויקט כל סרטי סטיבן קינג – פרק 33: "חלון סודי" (2004)

הקולנוע על פי סטיבן קינג ידע עליות ומורדות מאז פריצתו בסוף שנות השבעים. זה התחיל, כזכור, בנקודה גבוהה מאוד ואז הלך ואיבד כוח אל תוך האייטיז, זוכה לעדנה מחודשת עם תום העשור, ואז שוב נחיתה די רצינית, ואז שוב רגע של גאולה עם "גרין מייל".
בתקופת הזמן שלנו, תום העשור השני של האלף החדש, העיבודים לסטיבן קינג הם סחורה לוהטת ונדמה שמאז 2017 – בעיקר בזכות הצלחת "זה" – אי אפשר לעבור חצי שנה בלי עוד סרט על פי כתביו. לעומת זאת, בנקודת הזמן שבה אנו נמצאים בפרויקט, תחילת האלף החדש, המצב לא היה יכול להיות שונה יותר.
הסרטים שנעשו פוסט הצלחת "גרין מייל" היו כולם כישלונות (בין אם ביקורתיים, קופתיים, או רוב הזמן שניהם יחד), והעניין הזה ימשיך עוד הרבה זמן קדימה. הסיבה לכך היא שהעיבודים הקולנועיים היו לא מאוד טובים, כאילו נשענו על רק על השיוך לסופר ולא הצליחו להעניק להם משמעות אומנותית מעבר לכך. הקהל קלט שמדובר במשהו סרוח למדי, והמפיקים איבדו בו עניין. גם קינג בעצמו לא היה בשיאו באותן שנים, עדיין מתאושש מתאונת דרכים שממנה ניצל בנס.
רוצה לומר, יש לנו אדמת טרשים די רצינית לחצות בפרקים הקרובים, אבל אני בטוח שיהיה אפשר להוציא מזה כמה דברים מעניינים. ואם לא לצפייה אז לפחות לקריאה (אשתדל, בכל אופן).

בדיוק שנה אחרי הכישלון המוחלט של הסרט המפחיד-מכל-הסיבות-הלא-נכונות "לוכד החלומות", יצא עיבוד קולנוע נוסף לסטיבן קינג, "חלון סודי" (Secret Window), המבוסס על נובלה קינגית שפורסמה ב-1991 בשם "חלון סודי, גן סודי" וכבר נתקלתי בתיאוריית מעריצים אחת שטוענת שהשם הזה הוא לשון נקייה למין אנאלי. לא נכנס לזה עכשיו.
על פניו נראה שהסרט הזה יכל להחזיר את הדברים למסלולם – הוא התהדר בהופעתו של ג'וני דפ, אז בשיא מחודש של הקריירה שלו אחרי המועמדות שלו לאוסקר בזכות הלהיט "שודדי הקאריביים: קללת הפנינה השחורה"  ורגע לפני המועמדות הבא שלו ברצף עם "למצוא את ארץ לעולם לא"; ובהנהגת אחד האנשים המוערכים ביותר בהוליווד של הניינטיז, דיויד קופ. זה היה אמנם רק סרטו השלישי כבמאי (השניים האחרים לא הותירו חותם משמעותי במיוחד), אבל אז בגיל 41 כבר היה חתום כתסריטאי של "פארק היורה", "דרכו של קרליטו", העיתון" של רון הווארד, "משימה בלתי אפשרית" הראשון, "החדר" של פינצ'ר, "ספיידרמן" הראשון ששינה את תפיסת גיבורי העל בקולנוע ובישר את הבאות, אבל יותר מהכל זה האיש שחתום על "המוות נאה לה" (בשיתוף מרטין דונובן), קומדיית הקאלט המושלמת שהיא על הדרך גם אחת הסאטירות הכי טובות בתולדות הוליווד.
השילוב של שני אלו הבטיח רבות, אך קיים מעט. הסרט בקושי הצליח לכסות את העלויות שלו (40 מיליון דולר) בארה"ב, וההכנסות מחו"ל לא שיפרו בהרבה. גם הביקורות היו מנומנמות. זה היה כבר הכישלון המהדהד השלישי ברציפות על פי קינג (אחרי "לבבות באטלנטיס" ו"לוכד החלומות").
כיום "חלון סודי", כך אני מרגיש, זוכה לאיזושהי עדנה מסוימת אבל אני חושב שזה קשור לשני דברים: צפייה נוסטלגית על סף האירונית, והעובדה שבאופן יחסי לסרטי קינג של תחילת האלף החדש הוא רחוק מלהיות הגרוע ביותר.

"חלון סודי" טומן בחובו המון אלמנטים מאפיינים ואהובים מהמורשת של קינג. הוא עוסק בסופר שחייו האישיים והמקצועיים במשבר, הוא מתרחש בחלקו המשמעותי בבקתה לצד עיירה קטנה, ויש בו התנגשות בין הגיבור נציג הכרך והאנטגוניסטים הבאים משולי אמריקה ("רזה", "הערפל", "לפעמים הם חוזרים", "מיזרי", "ילדי התירס"). יש עוד כמה מאפיינים, אבל הם בגדר ספויילרים אז לא נכנס אליהם.
הסרט נפתח בגבר, מורט (דפ), המגלה את אשתו בזרועות גבר אחר. חצי שנה לאחר מכן, מורט לא לגמרי התאושש והוא נמצא בתהליכי גירושים, גר בבקתה לאחר שהוגלה מביתו שם גרה אשתו (מריה בלו) ובן זוגה החדש (טימותי האטון בתפקיד של כלום ושום דבר, שאוט-אאוט ודאי ל"החצי האפל"), ולא מצליח לכתוב, אלא רק משתכר ונרדם. ואם כל זה לא מספיק, בוקר אחד דופק על דלת בקתתו מישהו בעל חזות משונה, צרור דפים בידיו ומבטא דרומי מוגזם בוקע משפתיו (ג'ון טורטורו, כאילו יצא מסרט של האחים כהן), ואומר לו ארבע מילים: "גנבת את הסיפור שלי".
מורט כמובן מכחיש, ואנחנו מאמינים לו, אבל האיש המסתורי לא משתכנע ויום אחד – וחיית מחמד מתה אחת – לאחר מכן, הוא מבין שהוא מתעסק עם מישהו מסוכן במיוחד. עכשיו עליו להוכיח שהוא זה שכתב את הסיפור המקורי, ואם לא, יהיה גיהינום לשלם, כמו שאומרים בשפות אחרות.

דבר אחד מוחלט ומהבהב קפץ לי לראש בשנייה שהסרט התחיל – שנות התשעים. וזה לא קשור לכך שהספר עליו הוא מבוסס ועלילת הסרט מתרחשים בניינטיז (זה לא נאמר מפורשות, אבל היעדרות הסלולר והאינטרנט מצביעים על כך), אלא בכך שעל אף שמדובר בסרט שנעשה חמש שנים לאחר מות העשור ההוא, הוא נראה ומרגיש כמו משהו מ-1996. זה מתחיל בפונטים של כתוביות הפתיחה והמיקום שלהם על המסך, אבל ממשיך גם למוזיקה (שהלחין פיליפ גלאס), לצבעים הרכים של המצלמה ולבניית המיזנסצנה. ואני לא מתכוון לדברים שהיו מגניבים בניינטיז, אלא לאלו שאפיינו סרטי טלוויזיה במעבר משנות השמונים.
אבל הדבר הכי ניינטיזי בסרט, בהפרש ניכר, הוא ההתרחמנות מכל מה שקשור לטוויסט בסוף.

אבהיר כבר ברגע זה, בשום שלב לא אחשוף את הטוויסט של "חלון סודי" או של שאר הסרטים שיוזכרו. אין מה לדאוג.

בניינטיז אהבו טוויסטים. אבל בהגזמה. זה התחיל עוד עם "משחק הדמעות" שרכב על הגילוי המפתיע כדי למשוך קהל וכדי לזכות באוסקר התסריט ב-1992, אבל היה בולט כמעט בכל שנה דרך "החשוד המיידי", "פחד ראשוני", "מועדון קרב", "לעולם אל תדבר עם זרים", "שבעה חטאים", "החוש השישי", "משולש פראי" ועוד ועוד. מהטרנדים הכי קיצוניים של התקופה.
דיויד קופ, אחד התסריטאים הכי משפיעים על העשור ההוא, אמנם לא נחשב אמן תפניות, אבל מה שבטוח זה שהוא לא ממש הצליח להשתחרר מהווייב הכלכלי הניינטיזי כשכתב וביים את סרטו השלישי. רק מה שהוא לא הצליח להבין, זה שאחרי עשרות להיטים עם תפניות מפתיעות, הקהל כבר מגיב לזה אחרת, והוא קצת יותר מתוחכם.

בעיני מה שהופך טוויסט עלילתי למוצלח במיוחד, הוא לאו דווקא בכמה הוא משנה לך את התפיסה על הסרט עד כה, אלא בכמה שהנוכחות שלו מפתיעה.
אם תחשבו רגע על סרטי הטוויסט הטובים ביותר מהלאז'-ד'ור של הטוויסטים ("החשוד המיידי", "מועדון קרב", "החוש השישי") מה שהכי בולט בהם, הוא שלא חשבנו שמשהו עומד לשמוט את הקרקע מתחת רגלינו. צפינו בסרט חקירה, בסרט רוחות או דרמת אקשן, מבלי להרגיש שיש משהו לא שונה, משהו לא בסדר. לפחות רוב הקהל, בואו אסייג.
הרעיון של טוויסט טוב הוא כשזה מגיע, אתה לא הבנת איך הכל נראה לך רגיל עד אותו הרגע, איך לא חשדת בכלום, ואיך עבדו עליך בצורה מיומנת כל הזמן הזה.
מתי הטוויסט גרוע? כשאתה מצפה לו. כשברור לך שמכינים את הקרקע כדי להפתיע אותך. שם זה מת.

האם הטוויסט של "חלון סודי" אמין או לא, הגיוני או לא, מפתיע או לא, זו שאלה לפעם אחרת גם כי זה יסגיר אותו וגם כי זה פחות מעניין. הבעיה האמיתית של הסרט, הוא שכל רגע בו, ממש מהשנייה הראשונה, לא מסתדר, חסר סבירות ולא יושב טוב, כאילו מתחנן שתשים לב שמשהו בדרך אליך. אופציה ראשונה היא כמובן שהתסריט אידיוטי לחלוטין ונכתב תוך כדי צילומים, אבל בהפקות הוליוודיות זה פחות סביר. האופציה ההגיונית יותר היא שההפתעה בסוף היא המשענת היחידה של הסרט, ולכן קיומה נחשף בלא כוונה מאוד מהר.
עוד לפני שהגעתי לאמצע הסרט היו לי כל כך הרבה שאלות שרצו בראשי, שפשוט לא הצלחתי להתרכז במה שקורה על המסך. חלק משמעותי מהן קיבל מענה בסוף, אבל מה בעצם הטעם בזה? בשביל מה לעבור שעה ועשרים של דמויות לא מעניינות שעושות דברים חסרי פשר, רק בשביל דקה וחצי של הפתעה. לא מוציא אף אחד יותר מדי טוב.
אם כל ההתנהלות של מורט והאיש המסתורי ב"חלון סודי" הייתה עוברת לי כסבירה, הייתי שמח כשבסוף היו מגלים לי ששום דבר הוא לא מה שחשבתי שהוא. אבל מכיוון שכל הזמן הזה לא קניתי אפילו רגע אחד מהסרט (גם המשחק של כל הצוות די סובל מזה), זה היה חסר משמעות ודי נחרתי בבוז ברגע הגילוי, שכמובן – ממש כמו הרגע הקרינג'י ההוא ב"ג'וקר" – מראה סצנות שכבר קרו רק הפעם באופן "אובייקטיבי". כאילו "מועדון קרב" לא נצפה עשרים פעם על ידי כל אחד עם מסך זמין. עבש במיוחד.

ב"זה: חלק 2" יש בדיחה חוזרת (אפשר לקרוא לזה "בדיחה", אני מניח) על פיה הדמות של ביל, הסופר ומנהיג חבורת הלוזרים, אף פעם לא יודע איך לסיים את הספרים שלו. הנוכחות של סטיבן קינג בכבודו ובעצמו בסרט מ-2019 מעידה על כך שמדובר בקריצה על הסופר. גם ב"חלון סודי" מדברים הרבה על המהות של סיום טוב. למעשה, זה משפט שנאמר כמה פעמים, "החלק החשוב ביותר בסיפור הוא הסוף". אז מעבר לכך שזה לא משפט נכון ורק מעיד על יכולות כתיבה מפוקפקות, זה אפילו לא עובד בהקשר של "חלון סודי" – סוף שתפרו לו סרט בהתחלה.

דיויד קופ, תשמחו לשמוע, התאושש די יפה מהכישלון של "חלון סודי". לאחר מכן כתב את "מלחמת העולמות" המעולה של ספילברג, וקיבל משכורות נאות על כתיבת כמה מההפקות ההוליוודיות הגרועות ביותר שהיו כמו הסרט הרביעי של "אינדיאנה ג'ונס", "ג'ק ריאן: גיוס הצללים" וכמובן "המומיה" של טום קרוז. סרטו האחרון כבמאי היה כישלון נוסף עם ג'וני דפ, "צ'ארלי מורדכי". השנה הוא גם הוציא ספר ראשון.
סרטי סטיבן קינג המשיכו לעוד כמה שנים אפלות. אנחנו נהיה גם בהן.

המצעד המתעדכן של כל סרטי סטיבן קינג:
1. "הניצוץ" (1980)
2. "חומות של תקווה" (1994)
3. "קארי" (1976)
4. "מיזרי" (1990)
5. "אני והחבר'ה" (1986)
6. "בית קברות לחיות" (1989)
7. "תלמיד מצטיין מדי" (1998)
8. "גרין מייל" (1999)
9. "סילבר בולט" (1985)
10. "החצי האפל" (1993)
11. "סהרורים" (1992)
12. "בהילוך רצחני" (1986)
13. "קוז'ו" (1983)
14. "איזור הדמדומים / האיזור המת" (1983)
15. "חשדות מן העבר" (1995)
16. "הנרדף" (1987)
17. "כריסטין" (1983)
18. "מעופף הלילה" (1997)
19. "קריפשואו 2" (1987)
20. "יורקת האש" (1984)
21. "ילדי התירס" (1984)
22. "מטחנת הבשר" (1995)
23. "קארי" (2002)
24. "קללת הצועני / רזה" (1996)
25. "מכסח הדשא" (1992)
26. "משמרת בית הקברות" (1990)
27. "חלון סודי" (2004)
27. "קריפשואו" (1982)
28. "לבבות באטלנטיס" (2011)
29. "לפעמים הם חוזרים" (1991)
30. "דברים שצריך" (1993)
31. "עין החתול" (1985)
32. "לוכד החלומות" (2003)
33. "משאיות" (1997)