מצעד סרטי העשור של סריטה: חלק שני – מקומות 41-60

ברוכים הבאים לחלקו השני של פרויקט ה-80 של סריטה – מצעד סרטי העשור שלנו.
ההקדמה היא אותה הקדמה, אז אם כבר קראתם את החלק הקודם אתם מוזמנים לדלג מעליה ולקפוץ הישר למקומות 60-41.

לא בשונה מהפרויקט הגדול הראשון של סריטה, פרויקט ה-50, גם הפעם מצאנו את עצמנו חברי סריטה (אורון שמיר, אור סיגולי, עופר ליברגל ולירון סיני שהצטרפה אלינו מאז), נאלצים לא פעם ולא פעמיים לבחור בין הראש והלב. כל אחד מאתנו עשה את השיקולים שלו, אבל האמת היא שתוכלו לראות בעצמכם שלרוב הלב ניצח. כך ש"פרויקט ה-80" שלנו, שחוגג את שמונים הסרטים הטובים ביותר של העשור על פי דעתנו, הוא יותר רשימה אישית (אם אפשר לכנות ככה את פועלם המשותף של ארבעה אנשים די שונים זה מזה) מאשר רשימת צפיות החובה של העשור, או הסרטים החשובים ביותר שנעשו. אפשר לומר אפילו שישנם סרטים נפלאים ששינו את פני הקולנוע בשנים האלו ועל אף זאת הושמטו מהרשימות, רק כי העדפנו להכניס סרטים שדיברו אלינו באופן יותר אישי, שהפכו להיות חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו.

הסרטים הכשירים למצעד העשור הם כאלו שנחשפו לראשונה, בין אם על המסך הגדול ובין אם על המסך הקטן, בין השנים 2010 ל-2019, ושאורכם מעל ל-60 דקות, מכל המדינות ובכל השפות. לאחר שהתקבלה רשימה ארוכה-ארוכה לשלב הבא עלו הסרטים שהופיעו בשלוש או ארבע רשימות אינדיבידואליות. לאחר מכן, שאר הסרטים קיבלו מאתנו ציונים ומשם עלו שלב הסרטים שקיבלו ממוצע של 8.25 ומעלה. לבסוף, בחר כל אחד מאתנו ארבעה סרטי וטו, שייכנסו באופן אוטומטי, וכך התקבלו 80 הסרטים שלפניכם אחרי ציון מחודש בשביל הדירוג הסופי.

על אף שלכל אחד מאתנו יש סרטים אהובים שנשארו בחוץ, כמו גם סרטים שנכנסו ולא קולעים לטעמם של כולנו, האמת שאנחנו די גאים במה שיצא גם אם בטח חלק מהם יעוררו קצת מהומה. העיקר שנזכור שאנחנו פה מאהבת קולנוע ומהערצה והערכה לכל אנשי הקולנוע באשר הם. תודה על העשור הזה. היה מדהים.
(הקרדיטים וחלוקת הטקסטים לכותבים תופיע בסוף הרשימה)

לכל חמשת חלקי מצעד סרטי העשור שלנו

סרטי העשור של סריטה – מקומות 41-60

60.
"סיפורו של רחוב ביל"
If Beale Street Could Talk
ארה"ב, 2018
בימוי ותסריט: בארי ג'נקינס

כמה לא הוגן מה שעשה הבמאי בארי ג׳נקינס. כשנתיים בלבד לאחר שהדהים את טקס האוסקר עם הזכיות של "אור ירח", הוא הציג סרט לא פחות יפהפה או נוקב מקודמו (ואם תשאלו חלק מהבלוג, אפילו יותר). זה לא מקרה של סרט שני שמגיע אחרי סרט ביכורים (ג׳נקינס חתום גם על ״Medicine for Melancholy״ מ-2008) אבל רבים התייחסו כך ל"סיפורו של רחוב ביל", ראו בו כסרט של אחרי הפריצה הגדולה ושבניגוד לקודמו צריך לעמוד מול הר של ציפיות. אם יצא לכם ולכן לצפות בו, למרות שבאופן נפשע דילג בישראל על הקרנות מסחריות להוציא את פסטיבל ירושלים, אולי תסכימו שהוא מצליח בכך מעל ומעבר. כולל בתור עיבוד לג׳יימס בולדווין, הסופר ששב להיות פופולרי גם בעקבות הסרט הדוקומנטרי "אני לא הכושי שלכם", שהיה מועמד לאוסקר באותה השנה כמו "אור ירח".

במהלך הצפייה ב"רחוב ביל", לא עוברים שני קלוז-אפים מפוארים המציגים את הדמויות הראשיות, ותחושת חמימות נעימה כבר מתפשטת. כאילו הסרט מושיט יד אוהבת ומלטף ברוך את פני הצופים והצופות. מנקודה זו הסרט מצליח בכל מה שהוא מבקש לעשות. בין אם זה תיאור מלא אהבה של מערכת יחסים צעירה ומלבלבת, או המכות שהזוגיות הרכה מקבלת מן החיים – תגובות משפחתיות להריון של הגיבורה מחד והאשמה של זרה את הגיבור באונס. ג׳נקינס שוזר פנימה התמודדות עם סוגיות של גזע בהארלם של הסבנטיז, אך מבלי להעיק, וכן מתחים בין משפחתיים שיש בהם מידה של הומור והמון כאב מודחק. הכל תוך שימוש בקולנוע צלול וטהור. הסרט סיים את דרכו בעונת הפרסים רק עם אוסקר אחד, לרג׳ינה קינג כשחקנית המשנה הטובה ביותר, כשהיו מגיעים לו יותר. או שאולי בעצם, טוב מאוד שלא הוכתם מדי בזכיות פופוליסטיות. יש סרטים שהם פשוט טובים מדי לאוסקר.

דיווח של אורון על הסרט מפסטיבל ניו יורק

59.
"רכבת הקרח"
Snowpiercer
דרום קוריאה, 2013
בימוי: בונג ג'ון-הו | תסריט: בונג ג'ון-הו וקלי מסטרסון

הסרט דובר האנגלית הראשון (גם אם למעשה מדובר בעיבוד לרומן גרפי צרפתי) של יקיר הבלוג בונג ג'ון-הו הקוריאני הוא יצירה מתריסה. "רכבת הקרח" מרסקת מוסכמות של קולנוע אקשן הוליוודי ומבקרת אותן כמו שאפשר לקרוא בהרחבה בסקירה של אורון, ואפשר למצוא בו עוד המון רבדים של ביקורת, לצד אקשן משובח בהובלת קאסט משובח לא פחות. כריס אוונס מנהיג מרד בתוך רכבת שנוסעת ללא הפסקה וללא יעד סופי, רק כדי לשמר את מעט האנושות, ששרדה אסון אקולוגי שיצרנו במו ידינו כמובן – בחיים. לצידו אפשר למצוא את ג'יימי בל, אוקטביה ספנסר וג'ון הארט – ונגדו את טילדה סווינטון. הרכבת מתפקדת כמו סולם מעמדות, כשבקרונות האחרונים חיים בתת-תנאים מי שנמצאים בתחתית הסולם החברתי, ובמהלך המרד הם עולים שלבים, אם תרצו בדרך אל הקטר ופגישה עם הבוס והגילוי הגדול.

זה סרט מהנה כשם שהוא אלים ומטריד. אפשר להתייחס אליו כאל מה שהוא על פני השטח, חוויית אקשן עשויה היטב, אולי יותר קיצונית מהרגיל אבל עדיין מספקת את הסחורה, עטופה במעטה מושלג של מד"ב עם משל ביקורתי וסמלי שלא מציג אותנו באור הכי נחמד. ואפשר לצלול פנימה (או להתקדם בקרונות), לחפש ולמצוא ב"רכבת הקרח" עוד משמעויות, רבדים ורמיזות – על הבדלי תרבויות בעשייה קולנועית, על פערי מעמדות ועל הציפיות שלנו מעצמנו ומהאנושות, עוד יותר מתמיד עכשיו כשאנחנו בעיצומו של משבר אקלים שאף אחד כבר לא מנסה לייפות (טוב, אולי אף אחד חוץ מכמה מנהיגים של אי אלו מדינות). הסרט עובד בכל אחת מהרמות בהן אפשר לבחור לצפות בו, וגם משתלב היטב בפילמוגרפיה של הבמאי, עם תמות חוזרות גם כשהוא בטריטוריה אחרת ביחס לסרטים קודמים.

לקריאה נוספת:
מדריך לסרטי בונג ג'ון-הו
הסקירה של אורון
המלצות לדאבל פיצ'ר

58.
"סוף שבוע"
Weekend
אנגליה, 2011
בימוי ותסריט: אנדרו הייג

שני גברים נפגשים במסיבה, ממשיכים אחר כך לסטוץ, ומוצאים את עצמם יחד למשך סוף שבוע שלם, כשכל הסימנים מצביעים על כך שגם יהיה האחרון שלהם יחד. הרעיון הכל כך פשוט הזה הופך אצל אנדרו הייג הבריטי לאחד מסיפורי האהבה הגדולים של העשור, לא רק בזכות הדיוק של הדמויות, אלא גם בעזרת הופעותיהם של שני השחקנים הראשיים טום קולן וכריס ניו. "סוף שבוע" נחשב מאז לאחד הסרטים הלהט"בים הטובים ביותר שנעשו, בעשור הזה או בכלל, בעיקר כי הוא מתאר חוויה חוצת מגדרים. ממסכי הקולנוע בארץ הסרט הזה נמנע, אבל יכולנו לצפות בו בפסטיבל הקולנוע הבריטי עליו השלום ולאחר מכן בערוצי הטלוויזיה של yes.

לקריאה נוספת:
אור כותב לקראת פסטיבל הקולנוע הבריטי ז"ל
ראיון של אור עם אנדרו הייג (כשעוד קראנו לו בטעות אנדרו האיי)

57.
"יום שלישי, אחרי החגים"
Tuesday After Christmas
רומניה, 2010
בימוי: ראדו מונטיאן | תסריט: אלכסנדרו באצ'יו, ראדו מונטיאן וראזוון ראדולסקו

כמה נבוכים היו באי פסטיבל ירושלים כשהתחיל סרטו של ראדו מונטיאן, שאז עוד נקרא "יום שלישי, אחרי חג המולד", לפני שכובס עם אבקת כשרה והפך ל"יום שלישי, אחרי החגים" בהפצה המסחרית. המבוכה נבעה מן הסצנה הארוכה המכילה עירום גברי ונשי, אגבי מאוד, ואפשר היה ממש להרגישה באולם. ולאו דווקא  בגלל העירום או בשל הציפיה/החשש שיהיה כאן סקס (כנראה תפסנו את הזוג רגע אחרי). מה שהיה מביך הוא רמת האינטימיות שהופגנה על המסך, והתחושה הייתה שאולי לא בטוח שזה בסדר שקולקטיב צופה ברגע כה זוגי. זה רק התגבר כשהתגלה שהגבר מתכנן לקום וללכת – חזרה אל אשתו. הפתיח הזה הפך בסופו של דבר לפוסטר של הסרט ולתמונה הכי מזוהה עימו, אבל כל מה שהגיע אחריו היה לא פחות פשוט, מעולה, ופשוט מעולה. סיפור על גבר שאוהב גם את זוגתו ובתו, וגם את רופאת השיניים – וצריך לבחור רק כשכולן נפגשות.

מונטיאן יצר עוד סרטים לפני ואחרי ("בוגי" ו"הנייר יכחיל" לפני, "הקומה למטה" אחרי), אבל כנראה שסרט זה הוא שיאו כבמאי. כל סצנה ממושכת כולאת את השחקנים בסיטואציה ולא מאפשרת לברוח ממנה עם קאט או שינוי של זווית הצילום, מחלצת מכל המעורבים את המקסימום ומעבר לו. זהו גם אחד השיאים של הקולנוע הרומני העכשווי, שעלה לגדולה פחות או יותר במקביל לעמיתו הישראלי. בכיתת אמן שנערכה עם היוצר בפסטיבל סרטי הסטודנטים בתל אביב ב-2014, אפשר היה ללמוד עד כמה כל בחירה מחושבת ומדוייקת. למשל שההישענות על משחק אנושי ולא על משחקי עריכה נובעת ממסורת התיאטרון של רומניה, ושהבחירה להמעיט בתנועות מצלמה וקאטים נובעת מחרדת קודש כלפי שני הכלים הקולנועיים רבי העוצמה האלה, לא משיקול אחר. ״יום שלישי״ הוא סרט שמכבד את צופיו, דמויותיו ואת האמנות שהוא חלק ממנה, באופן שספק אם יש לו מקבילות רבות בעשור זה.

56.
"הגננת"
The Kindergarten Teacher
ישראל, 2014
בימוי ותסריט: נדב לפיד

לפעמים אנו רוצים מן הקולנוע שיספק עברנו חוויה גדולה יותר מקולנוע, שיוציא אותנו מסע לעבר הנשגב, שיגרום לשגרה להיראות כדבר אחר. "הגננת" לפעמים מספק את החוויה הזו, אך יותר מכך הוא עוסק בשאיפה לראות באמנות משהו גדול וחשוב יותר מן החיים הפרקטיים. הוא עוסק בשאיפה הזו בשילוב של ההערצה וביקורת, מאחר והוא מראה כיצד כל מה שנחשב לגדולה הוא גם באותה מידה שגרתי וסתמי (ולהיפך) וכי האובססיה ליצירה אמנות גדולה לא בהכרח תוביל לתוצאות, אבל יכולה להרוס לא מעט דברים. אולם,
די לי בעצם השאיפה
לקול שיוליד ונוס שחורה מן הים
להמתיק את כאב המוות בפרידה וביצירה
לחשוף כי לפעמים גם כף רגל
היא שמש אלוהים ממש.

לקריאה נוספת:
הצעות לדאבל פיצ'ר
הסקירה של עופר

55.
"גט: המשפט של ויויאן אמסלם"
Gett: The Trial of Viviane Amsalem
ישראל, 2014
בימוי ותסריט: רונית אלקבץ ושלומי אלקבץ

עד כמה שנת 2014 הייתה אולי הטובה ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי? לא פחות משלושה סרטי השנתון הזה הגיעו למצעד העשור שלנו, על אחד כבר קראתם ("הגננת" שבמקום ה-56) והנוסף יגיע בהמשך. בין שניהם נמצא סרטם של האחים שלומי ורונית אלקבץ, סרט שהעיף לנו את המוח ביותר מדרך אחת, והפך גם להיות אחד המצוטטים ביותר אצלנו. מתרחש כולו בבית דין רבני, הסרט שסוגר את טרילוגיית ויויאן (אחרי "ולקחת לך אישה" ו"שבעה"), מביא את האודיסיאה האיומה של ויויאן אמסלם (רונית אלקבץ) להביא את בעלה להעניק לה גט מיוחל ולשלוח אותה לחופשי. דרך עדויות של דמויות בלתי נשכחות המובאות על ידי שחקנים בשיאם, "גט" הוא סרט שפשוט דוהר קדימה, כזה שאי אפשר לעצור את הצפייה בו. האנסמבל של הסרט, מדמויות המופיעות לסצנה אחת ועד לאלו הנמצאות כמעט בכל שוט, הוא מהמדהימים שראה הקולנוע הישראלי, ולזה מצטרפים הצילום המשובח של ז'אן לאפורה והעריכה המיומנת של ז'ואל אלכסיס.
לימים התברר שזהו סרטה האחרון של רונית אלקבץ, שהלכה לעולמה שנתיים לאחר מכן, והותירה בלבנו חור שעדיין רחוק מלהתמלא. כל שנותר לנו להתנחם בו הוא שהיא השאירה מאחוריה יצירת מופת שכזו.

לקריאה נוספת:
ניתוח הטרילוגיה
הסקירה של אור
20/20 – סרטי הלוקיישן
פרידה מרונית אלקבץ

54.
"הסיפור"
The Tale
ארה"ב, 2018
בימוי ותסריט: ג'ניפר פוקס

אם תראו רק סרט אחד שעוסק בתקיפה מינית, זה חייב להיות "הסיפור", סרט מבית HBO שהוקרן רק על המסך הקטן אחרי בכורתו בסאנדנס. ההצהרה החד-משמעית מונחת כאן כי האופן שבו הסרט של ג'ניפר פוקס (בדרך כלל דוקומנטריסטית) מטפל בסיפור האישי והקשה שלה הוא יוצא דופן באמינות, ברגישות וביכולת שלה להכניס אותנו לנעלי הנערה שהייתה, ובכלל לנעלי מי שחוותה חוויה דומה ומתקשה לעבד אותה, גם אחרי שעברו הרבה שנים והכל לכאורה "נמצא בעבר". היא ליהקה בחוכמה את לורה דרן לתפקיד הראשי של ג'ניפר מהסרט, אישה שמתרחקת מתיאורים של קורבנות, אבל גם מבקשת לעסוק, ממרחק הזמן, במה שקרה לה, במה שעשו לה. ביד אמנית פוקס מציגה נקודת מבט של נערה שרוצה להאמין שהאנשים שסביבה, אלו שבטחה בהם, רוצים בטובתה. היא משתמשת בכלים קולנועיים כדי להראות לנו פערים בין האופן שבו ילדות או נערות תופסות את עצמן או רוצות לחשוב על עצמן כמנגנון הגנה, לעומת האופן שבו הסביבה המנצלת רואה אותן ופוגעת בהן.

יש ב"הסיפור" כל כך הרבה דקויות שניתן להעביר רק באמצעים קולנועיים, מה שהופך אותו לסרט חכם וחשוב גם מבחינת האופן שבו הוא עשוי, ולא רק בגלל הסיפור שהוא מספר. מה שבא לידי ביטוי ומערער אותנו במהלך הצפייה הוא גם ה"איך", לא רק ה"מה". לא היה אפשר להעביר באותו האופן את התחושות של ג'ניפר במונולוג על במה, בטקסט כתוב או מוקרא. רק השילוב של סאונד, צילום ומשחק מספקים את הרבדים ואת העומק הנדרש כדי לייצר מספיק הזדהות איתה ולהראות לנו את העולם ואת החוויה האיומה מבעד לעיניה. ובו זמנית, יש בסרט מספיק זהירות. הוא בשום שלב לא הופך לנצלני או מציצני כלפי הדמות, ובפרט לא בסצנות בהן היא מגולמת על ידי נערה צעירה. זו לא צפייה קלה, אבל היא ראויה מאין כמוה.

53.
"אפס ביחסי אנוש"
Zero Motivation
ישראל, 2014
בימוי ותסריט: טליה לביא

לכבוד: הקולנוע הישראלי
הנדון: מעמדו של הסרט ״אפס ביחסי אנוש״ בקאנון המקומי

בהמשך לפנייתנו משנת 2014, אנו שבים וממליצים להעמיד את אב״א (אפס ביחסי אנוש), סרטה של רא"ק (רב אלופה קולנועית) טליה לביא, להצטיינות בתחום הקולנוע הישראלי לדורותיו. הסרט זכה בפרסים בתרגיל שם-קוד ״טרייבקה״ מעבר לקווי האויב, היה מצטיין פלוגתי בטקס פרסי אופיר, ומומלץ לסה״ש (סרט השנה) אצלנו במפקדת הבלוג בשנת הצטרפותו לחיל הקולנוע. גם עכשיו, כחמש שנים מאז שחרורו (לאוויר העולם), אב״א ממשיך להוות דוגמה ומופת לכל טירוני הקולנוע הישראלי. הדבר נכון בכל הנוגע לשילובן של נשים במערך הלוחם (בדעות קדומות), ולשימוש בנשקים בלתי קונבנציונאליים בישראל – הומור שאינו נמוך או תסריט שלא מפסיק להצחיק ולהדהים. הסרט אף תרם רבות בכל התחומים, בין אם לחידוד נוהל מעצר חשוד או לחשיבות השירות בקריה והמקומות הקבועים באוטובוס, ובעיקר – האדרת חיל השלישות. נודה אם תישקל בחיוב המלצה זו, ותיזכר לעד גבורתו של הסרט המושלם הזה גם בסיכום העשור.

בברכת "לשמיים אין גבול" ו"איחלתי לחייל בהצלחה",
מערכת סריטה

לקריאה נוספת:
הסקירה של אורון
הסרטים הקצרים של טליה לביא

52.
"המפגש"
Arrival
ארה"ב, 2016
בימוי: דני וילנב | תסריט: אריק הייסרר

אחד המועמדים לתואר "במאי העשור" של סריטה הוא דני וילנב. את שנות האלפיים-עשרה פתח האשף הקנדי עם "האישה ששרה", שגרם לו לנדוד דרומה אל הוליווד. ב-2013 הוא התלקח עם "אסירים" ו"אויב", ומשם המשיך לרצף שכולל את "סיקאריו", "המפגש" ו"בלייד ראנר 2049". הלפני-אחרון קרוי במקור ״Arrival״ אך זכה בעברית לשם של פיצוציה/שיפודיה. קצת אירוני בהתחשב בהתעסקות המרתקת של היצירה בכל הקשור לשפה והבניית המחשבות המתחוללת בעקבותיה. השפה היא המפתח של האנושות להתמודד עם פלישת החייזרים הכי אינטליגנטית ולא קלישאתית שנראתה בקולנוע מזה עידנים, והקצרים התקשורתיים בין בני האדם לבין עצמם מטופלים בסרט בשפה קולנועית רהוטה. רק לקרוא את כל מה שכתבנו עליו לפני כמה שנים מחזיר אחורה בזמן כמעט באותו האופן זה קורה לגיבורת הסרט, בגילומה המהפנט והמרגש של איימי אדמס.

בעשור הבא אפשר יהיה להתרשם מהפרויקט השאפתני ביותר עד כה של וילנב – עיבוד בן שני סרטים וסדרת-בת לספר "חולית". כדי להבין איך קיבל את הקרדיט מהוליווד אפשר להיזכר בשתי משימות-על שהבמאי עמד בהן בסרט הנוכחי – לחדש הן בז׳אנר המדע-הבדיוני וספציפית בכל הקשור למפגשים מהסוג השלישי ו/או מסעות בזמן, והן בנושא המוכר לעייפה של יחסי הורים וילדים, שוב בדגש על מימד הזמן. כל זאת בעיבוד לסיפור קצר שלא ניתן לעבד, שהפך לסרט המצליח להתעלות על המקור הספרותי במובן מסויים. והוא עשה זאת תוך שהוא מנצח על כל המחלקות הקולנועיות, שכולן מנצחות בפני עצמן. לא לחינם, אחד המועמדים לתואר "במאי העשור" של סריטה הוא דני וילנב.

לקריאה נוספת:
הסקירה של לירון
הניתוח של אורון

51.
"הסטודנט"
The Student
רוסיה, 2016
בימוי: קיריל סרברניקוב | תסריט: קיריל סרברניקוב ומריוס פון מאיינבורג

מפגש בין קנאות דתית לעולם המודרני הוא כנראה אחד מן המתחים הבולטים של ימינו. זהו גם הבסיס ליצירה זו של קיריל סרברניקוב (שהמשיך את העשור עם ״קיץ״ ועם מעצר בית במולדתו), עיבוד רוסי מאוד למחזה גרמני על תלמיד תיכון שמבין כי עליו להפוך לקדוש מעונה, בעיקר מול מורה המשדרת בעיניו פתיחות יתר. התיאור של מעשי התלמיד לא מוותר על הבנה, גם כשהוא מראה אותו בשיא הקשיחות והאלימות שלו, תוך שהוא מאיים להשמיד בשם הדת את משפחתו, הסובבים אותו וגם את עצמו.
אולם, כוחו של הסרט הוא לא רק בסיפור, אלא גם בדרך בה הוא מועבר בידי במאי תיאטרון וקולנוע אשר לא מעוניין לביים ולו סצנה אחת באופן שלא מעשיר את התסריט בדרך מקורית. המצלמה בסרט זזה בדרכים צפויות כמפתיעות ומייצרת שוטים בהם יש תשוקה של ממש לאובססיה הדתית, או לחלופין למנעמי העולם החילוני, תאוות ידע פלורליסטי, וידע הבשרים.

לקריאה נוספת:
ההמלצה של עופר מפסטיבל חיפה

50.
"המתחזה"
The Imposter
אנגליה, 2012
בימוי ותסריט: בארט לייטון

בשנים האחרונות השתדרג בישראל הקולנוע התיעודי – מנחלתו הבלעדית בגטו של פסטיבלים וסינפילים, הוא הפך לבן בית של הקהל הרחב. בישראל זה קרה בעיקר בזכות קולנוע דוקאביב, ערוצי התעודה בחברות השידור, והמפיצים שהפסיקו לחשוש מהעוף המוזר הזה. ההצלחה הלכה במקביל עם האובססיה התורנית לסיפורי true crime שפרצה עם הסדרה "הג'ינקס" והפודקאסט "סירייל", וכיום יותר ויותר אנשים מחפשים חומרי דוקו כדי להעביר אתו שעות של צפייה. ב-2012 המהפכה הייתה עוד בחיתוליה, ואחד הסמנים שלה היה "המתחזה", הפקה בריטית על סיפור אמריקאי, שאם הייתה יוצאת היום כנראה שהייתה מוקד של אובססיה אינטרנטית. "המתחזה" הוא סרט שגורם לצופים לחשוב שהם חכמים ממנו רק כדי למשוך את השטיח מתחת לרגליהם, והוא סרט מתח עוצר נשימה לכל דבר ועניין. השילוב בין שחזורים, קריינות וראשים מדברים הוא מלאכת מחשבת, והעריכה שלו היא כזו שמצדיקה את כל הפרסים בעולם.

לקריאה נוספת:
על טכניקות הנראטיב והעריכה של הסרט

49.
"החפרפרת"
Tinker Tailor Soldier Spy
אנגליה, 2011
בימוי: תומס אלפרדסון | תסריט: ברידג'יט או'קונר ופיטר סטרופן

ברמת הטריוויה הקולנועית, העיבוד הזה לג'ון לה קארה, נזכר בעיקר בזכות זה שהכניס לראשונה את שחקן הבית של סריטה גארי אולדמן לשורות האוסקר (הוא הפסיד, אך יזכה שבע שנים לאחר מכן), ובכך שהיה ההפקה הגדולה הראשונה של הבמאי תומס אלפרדסון אחרי "הכניסו את האדם הנכון". אבל כמובן שהוא הרבה יותר מזה. מעבר לכך שמדובר באחת ההפקות המרשימות שראינו בעשר השנים האחרונות בכל מה שקשור לעיצוב וצילום, אלפרדסון מחזיר את ז'אנר הריגול לימיו הגדולים, נשען על צוות שחקנים בלתי אפשרי שהופך כל דמות, גם המשנית ביותר, למלאת מורכבויות וניגודים. כל אלו מצטברים יחד לכדי פאנץ' רגשי מטלטל בסופו, כזה שלא ראינו מגיע.

לקריאה נוספת:
הסקירה של אורון

48.
"היא"
Her
ארה"ב, 2013
בימוי ותסריט: ספייק ג'ונז

הסרט הזה הוא אנומליה בגוף היצירה של רבים מן המעורבים בו: חואקין פניקס בשיאו בתפקיד רגוע ושקול, השימוש הכי יעיל בסקרלט ג'והנסון הוא בסרט בו היא נשמעת בקולה בלבד, ובעיקר ספייק ג'ונז, במאי שעד סרט זה הצליח בעיקר בהישגים טכניים ובקולנוע בוטה ומתוחכם, יוצר סרט מעודן ורגיש.
במסווה של סרט מדע בדיוני שעוסק בבינה מלאכותית המפתחת אינטליגנציה רגשית, הסרט מגיש לנו דיון מרתק בסוגים שונים של אהבה: מאהבה גופנית לאהבה אפלטונית, ממפגש עם אקסית לדייט כושל וכל סוגי התחליפים שעובדים או לעובדים. לא כולל התחליף הנהדר שיש בסרט לסצנת סקס. אולי לפעמים נרצה להחליף שיר, אך לא נחליף את הסרט הזה בסרט מלנכולי אחר.

לקריאה נוספת:
הסקירה של עופר
המלצות לדאבל פיצ'ר

47.
"טומבוי"
Tomboy
צרפת, 2011
בימוי ותסריט: סלין סיאמה

יש סרטי התבגרות, ויש סרטי התבגרות כמו שרק הבמאית הצרפתייה סלין סיאמה יכולה לעשות. בעשור הזה הוכיחה השדה הצרפתייה הזו שהיא אחת מהקולנוענים המרתקים ביותר בעולם, וכל סרט שלה רק העלה את הרף. סרטה הראשון, "חבצלות מים", אמנם נעשה ב-2007, אבל לתוך העשור הזה היא פרצה עם "טומבוי", "חבורת נערות" ולאחרונה "דיוקן של נערה עולה באש" שהעניק לה את פרס התסריט בקאן.
"טומבוי" הוא אולי לא יצירתה השלמה ביותר – אם כי בהחלט אפשר להתווכח על זה – אבל בוודאי זה שפוגע הכי חזק בכל נימי הרגש האפשריים. הוא מספר על ילדה קטנה שמחליטה שהיא בכלל רוצה להיות בן, וכך מציגה את עצמה לבני כיתתה. הרבה לפני שהזהות הטרנסית הייתה שכיחה בשיח הקולנועי או בכלל, "טומבוי" הצליח להיות כל כך רגיש ונכון, שאפשר לומר שהוא סלל דרך. וזה כמובן מבלי להזכיר את הופעותיהן של זואי הארון ומלון לוואנה הזעירות, כנראה שתי הופעות הילדים המדהימות ביותר אי פעם.

לקריאה נוספת:
ראיון של אורון עם סלין סיאמה
אורון כותב על הסרט מפסטיבל ירושלים

46.
"הבן של שאול"
Son of Saul / Saul Fia
הונגריה, 2015
בימוי ותסריט: לזלו נמש

ישנה תיאוריה לפיה חבר השופטים של פסטיבל קאן בעצם עשה טובה לבמאי הצעיר לסלו נמש, בכך שלא העניק לו את דקל הזהב על סרט הביכורים שלו. עצם ההשתתפות במסגרת התחרותית היוקרתית בתבל כבר בסרט ראשון באורך מלא, יכול לטמטם כל במאי. גם אם הוא חניך של בלה טאר הגדול, או בוגר חממת התסריטאות של ביה״ס לקולנוע ע"ש סם שפיגל. לזכות בגרנד פרי, מדליית הכסף של הפסטיבל, זה ברמת המחרפן לגמרי, יש להניח. כבוד גדול מזה ייתכן שכבר אי אפשר להכיל, בטח אחרי זכייה באוסקר עבור הונגריה ויתר הכתרים שנקשרו לו. אם לשפוט על פי סרטו השני של נמש, "שקיעה", הוא בהחלט נותר משותק מעול הציפיות ממנו אחרי יצירת ביכורים מרעידת עולמות ומשנה סדרי עולם.

הבחירה לנסות ולחדש בז׳אנר המניפולטיבי והפגום מטבעו שמכונה "סרטי שואה", מעידה על תעוזה אמנותית יוצאת דופן מצד היוצר. כך גם ההחלטה להתמקד באם כל הזוועות שכמעט ולא נידונה בסרטי קולנוע עלילתיים, סיפורם של הזונדרקומנדו, ספציפית זה של יהודי בשם שאול שמוצא סיבה לחיות לפתע ובאמצע בית החרושת למוות.
הביצוע של נמש וצוותו הוא כבר משהו שכאילו הגיע מפלנטה אחרת, אם לשאול את הכינוי שנתן ק.צטניק למחנה ההשמדה אושוויץ. האופן בו הסרט נדבק לעור כשם שהמצלמה לגיבור, וממלא את הלב בעופרת ואת הנחיריים בריחות אימה, לא תמיד התקבל טוב אצל הקהל. כבר בקאן היו שקראו לו "סימולטור של אושוויץ". אנחנו אוהבים לקרוא לו סרט השואה הגדול ביותר שנוצר. לפחות בעשור הנוכחי, אם לא במאה הזו או בכלל.

לקריאה נוספת:
הדיווח של אורון מפסטיבל קאן
הסקירה של עופר

45.
"לזרו השמח"
Happy as Lazzaro / Lazzaro Felice
איטליה, 2018
בימוי ותסריט: אליצ'ה רורוואכר

מהסרטים הבודדים שעשו בישראל דאבל דיפ בשני הפסטיבלים הגדולים שלנו, ירושלים וחיפה. ואפשר להבין את מנהלי התוכנייה שסירבו להתפשר. מדובר באמת בסרט יוצא מן הכלל, שמצליח לא רק להפתיע אלא גם להיות חוויה רגשית ואינטלקטואלית יחד, לא מוותר לרגע על לב פועם בגודל של כל איטליה. סרטה של אליצ'ה רורוואכר, זוכה פרס התסריט של קאן, מוביל אותנו דרך החיים השקופים של המעמד הנמוך באיטליה מבעד לעיניו של לזרו. זוהי דמות עם נשמה כל כך טובה שפשוט לא יכולה למצוא מקום בעולם הזה ונעה ונדה בין תקופות זמן, מנסה לעשות את הדבר הנכון ותמיד נבלמת על ידי מי שהפכנו להיות. אבל מה שיכל להיות סרט עצוב ומדכדך, הופך בידיים של רורוואכר לאגדה מרהיבה שיכולה לשנות את כל תפיסת המבט שלנו על החיים. הכי קרוב שהיה לנו לדה סיקה מאז ימי הטוהר של "גונבי האופניים" ו"נס במילאנו".

לקריאה נוספת:
אורון כותב על הסרט מפסטיבל קאן
הסקירה של עופר

44.
"ספיידרמן: ממד העכביש"
Spider-man: Into the Spider-Verse
ארה"ב, 2018
בימוי: בוב פרישטי, פיטר רמזי ורודני רות'מן | תסריט: פיל לורד ורודני רות'מן

אחרי הפרידה המתוקשרת של ספיידרמן מהיקום הקולנועי של מארוול בגלל ויכוח על חלוקת רווחים בינם לבין סוני, נתבשרנו שבסוף הכל בא על מקומו בשלום. מפתיע, מעורר הלם אפילו, ששתי הענקיות הצליחו להסתדר ביניהן ולסכם על יותר רווחים למארוול (כלומר דיסני) מכל סרט עתידי, כדי שיוכלו שתיהן להמשיך לקטוף את הפירות מהקורים של איש העכביש. ובזמן שהדאגה לספיידרמן בגילומו של טום הולנד מובנת, כי הוא בהחלט אחד הליהוקים היותר טובים לדמות עד כה, הסרט שנכנס למצעד הוא דווקא החלופה המונפשת לייצוגי איש העכביש. מה לעשות שלא הייתה כאן שום תחרות – רמת החדשנות של האנימציה, שאת חלקה פיתחו בסוני במיוחד לטובת הסרט הזה, משאירה אבק לסרטים אחרים.

מדובר בהרבה מעבר להישג טכנולוגי או דיגיטלי או איך שנכנה אותו. זו הפגנת הבנה במדיום גם הקולנועי, גם האנימטיבי וגם הקומיקסי בשימוש בפריימים שמחליפים סגנון, מתפוצצים ונשברים על המסך. הם גם משרתים את העלילה, את הלך הרוח של הסרט כולו, הגישה שלו ומצבם של הגיבור והדמויות השונות. התסריט של רודני רות'מן ופיל לורד (שותפו כריס מילר רק הפיק הפעם) תרם ליצירת אחד מהסרטים מבוססי הקומיקס שמתייחס באופן הכי מרשים לחומרי המקור, או למדיום ממנו הגיע. זה נכון גם ברמת המחוות בתסריט לדמויות ולסטן לי ז"ל, עם הדמויות המגוונות והמצחיקות (הו, ספיידר-נואר של ניקולס קייג', כמה טוב שבאת) וגם עם השימוש בצבע ובחלוקת הפריים. זה אולי לא הנרטיב הכי מקורי או מהוקצע בעולם, אבל מיילס מוראלס וחבורת הספיידרמנים (ו-וומן ו-האם) מיקומים מקבילים שמרכיבים את הסרט מספקים חוויה סוחפת ומהנה עד כדי כך, שקשה לנחש ועוד יותר קשה לחכות עד הדבר הבא שהם יבחרו לעשות.

לקריאה נוספת:
הסקירה של אורון

43.
"לפני חצות"
Before Midnight
ארה"ב-יוון, 2013
בימוי: ריצ'רד לינקלייטר | תסריט: ריצ'רד לינקלייטר, אית'ן הוק וז'ולי דלפי

"לפני הזריחה", הסרט הראשון בטרילוגיית "עד כה" של ריצ'רד לינקלייטר, איתן הוק וג'ולי דלפי (השחקנים שותפים מלאים ליצירה ומקבלים קרדיט על תסריט) בנה מפגש של לילה בודד כסוג של אידיאל רומנטי. הסרט השני, "לפני השקיעה", הציג יותר כאב של החיים, אבל נתן תקווה דרך מפגש מחודש שאולי מצית אהבת אמת. הסרט השלישי כבר מתמקם בתוך חיי נישואין של אותו הזוג בעל הקשר הקסום, אך כל תחושה של קשר מיוחד או הבנה עיוורת מתגלה כהעמדת פנים. עם הזמן, גם אהבה גדולה הופכת לשגרה, או לריבים מלאי אכזריות דרך האשמות קשות שיש בהם אמת. הסרט הזה מסתכל על חיים פרקטיים בצורה ישירה יותר משני הסרטים הקודמים, אך למרות האווירה הקשה, בדרך פלא הוא גם לא פחות רומנטי. אפילו שהשמש נעלמת מן הסרט ולא מספקת נקודת זמן. לפחות עד שהסרט הבא שוב ישבור את לבנו ואז ירומם אותנו חזרה, אנו נשארים עם התקווה שבניגוד לסיפור סינדרלה, כאן האגדה תעורר לחיים אחרי חצות, בהמשך שאיננו רואים.

כמו כן, אחרי אוסטריה ופריז, לינקלייטר מצדיע ליוון ולקולנוע היווני החדש, שנמצא כאן דרך ליהוק של במאית מובילה אחת ובת-זוג של במאי אחר. דרכם הוא מעמת את הזוג המרכזי של הסרט עם גישות שונות ליצירה אמנותית וחיים ביחד בגילאים שונים על החיים. הפרויקט שלוקח הפסקות בין סרט לסרט הופך בהדרגה למקבילה ראויה לתמונות מחיי הנישואין, או לכל סיפור על שני אנשים שגורלם נקשר בידי אהבה או מקרה.

לקריאה נוספת:
הסקירה של עופר
20/20 – נישואים בלתי נשכחים בקולנוע
פודקאסט על הטרילוגיה של לינקלייטר

42.
"עצי השיטה"
Las Acacias
ארגנטינה, 2011
בימוי: פבלו ג'ורג'ליו | תסריט: פבלו ג'ורג'ליו וסלבאדור רוסלי

סרטי מסע הם ז'אנר מאוד אהוב מכל הסיבות המוכרות: התהליך של הדמויות על רקע נופים מתחלפים הוא משהו שהקולנוע שכלל לדרגת מופת ונדמה שאין גבול לכמות הסיפורים האפשרית. במצעד העשור שלנו כבר נתקלנו בכמה כאלה, כמו "הסוללה" (מקום 77) ו"המשלחת של מיק" (מקום 76) ועוד נכונים לנו כמה בהמשך, אבל הסרט הארגנטינאי הזה הוא בליגה משל עצמו. הוא לא זכה להפצה מסחרית בארץ, אלא הוקרן באופן חד פעמי בפסטיבל חיפה אחרי שזכה בפרס מצלמת הזהב של קאן, אבל מי שראה אותו לא יכול לשכוח. והאמת? אולי מדובר בסצנת הסיום היפה ביותר של העשור. רגע אנושי קטנטן ושקט שלנו זכור ככזה שכמעט גרם לנו לקפוץ על רגלינו בהקרנה ולהריע. אם אתם תופסים אותנו פתאום סתם מחייכים בלי סיבה, כנראה שפשוט נזכרנו בסצנה ההיא.

לקריאה נוספת:
הסקירה של אורון
אור כותב על הסרט מפסטיבל חיפה

41.
"מנצ'סטר ליד הים"
Manchester by the Sea
ארה"ב, 2016
בימוי ותסריט: קנת' לונרגן

דרך מעניינת למדוד או להאריך איכות של סרט היא להסתכל על כל הדברים שהוא עושה בדיוק כמו אחרים – אבל מצליח להתעלות עליהם, או להעמיק. בסרטו של קנת׳ לונרגן זה בולט במיוחד עוד בשלב הפרמיס ורק הולך ומתחדד בזמן הצפייה. חישבו על כמות הקלישאות שהבמאי והתסריטאי הניו-יורקי נאלץ לפגוש בדרך, לאמץ בחום ואז לקלף בעדינות עד למציאת גרעין האמת החבוי. במקרה זה, חשיפת שורשי הכאב והאנושיות שבסיפור על אב שכול ועל האחיין שלו שאיבד את אביו, שהופכים פתאום למשפחה לא מתפקדת אחת וצריכים לצאת איש איש מן הקונכייה שלו בסביבה הבוסטונית בה מתחשק דווקא להתחפר. בתור ישראלי אפשר לחשוב שאין מבינים מאיתנו בנושא שכול – ולטעות.

לונרגן הוא איש תיאטרון שלא מרבה בעשיית סרטים, ובכל פעם שזה קורא אפשר להרגיש שזכינו. בעשור זה הוא חתום רק על אחד נוסף (האם הוא יופיע בהמשך המצעד? תגלו בקרוב), אבל זה רק מצביע על גודל ההישג ומשרה תחושה שכולנו ברי מזל לחזות באירוע הנדיר. בכל הקשור לדמויות והופעות, או דיאלוגים וסיפור, הסרט הזה רב עוצמה ועתיר דקויות כמו מחזה קלאסי. אבל יש בו גם משהו עכשווי מאוד. בהענקת הבמה לשחקן הצעיר לוקאס הדג'ס, שפרץ אמנם יותר מוקדם בעשור, אבל אחרי הופעתו כאן אי אפשר היה להתעלם ממנו. או באזכור המי יודע כמה שמישל וויליאמס ממש לא צריכה הרבה זמן מסך כדי לברוא דמות עגולה ונוגעת. ואפילו בסוג של פרידה ציבורית מקייסי אפלק, עם התפוצצות עידן MeToo# באופן משנה מחשבה (ואולי תסכימו שלדמיין במקומו את מאט דיימון, שהיה אמור לככב, זה די ביזאר). הסרט גם זיכה את אולפן הקולנוע של אמזון באוסקרים משמעותיים ראשונים, בתקופה שבישרה את התנעת מלחמת הסטרימינג כפי שאנחנו מכירים אותה כיום.

לקריאה נוספת:
דיווח של אורון מפסטיבל ניו יורק
הניתוח של עופר

טקסטים:

עופר ליברגל: "הגננת", "הסטודנט", "היא", "לפני חצות"

אור סיגולי: "סוף שבוע", "המתחזה", "גט: המשפט של ויויאן אמסלם", "החפרפרת", "טומבוי", "לזרו השמח", "עצי השיטה"

לירון סיני: "רכבת הקרח", "הסיפור", "ספיידרמן: ממד העכביש"

אורון שמיר: "סיפורו של רחוב ביל", "יום שלישי, אחרי החגים", "אפס ביחסי אנוש", "המפגש", "הבן של שאול", "מנצ'סטר ליד הים"