• סרטים חדשים: ״אימה במצולות״ וגם
  • Sorry To Bother You :מחכים לתרגום
  • סקירה כפולה: ״קמט בזמן״ ו״כריסטופר רובין״
  • ״הורדוס איילנד״, סקירה
  • ״ג׳ולייט, הגרסה העירומה״, סקירה
  • אימה במצולות
  • פרסי אופיר 2018: חזרה מהפגרה אל שלב ההכרעה
  • לקראת פסטיבל ונציה 2018: 50 סרטים מסקרנים
  • ״תוכנית בריחה 2: הגיהנום״, סקירה בשידור חי
  • ״נקודת שוויון 2״, סקירה
  • ״קיר״, סקירה מפסטיבל אנימיקס 2018
  • ״המרגל שזרק אותי״, סקירה
  • פרויקט כל סרטי סטיבן קינג - פרק 11
  • פסטיבל ירושלים 2018: דיווח רביעי כולל זוכים
  • המלצות סינמטקים - מהדורת אוגוסט 2018
  • אימת החודש - יולי 2018
  • ״נקמה״, סקירה מיוחדת לכבוד הגעה לצפייה ביתית
  • ״הבלתי רשמיים״, סקירה
  • משימה בלתי אפשרית: התרסקות
  • מכשפות בקולנוע: מבט על ייצוג נשי בתרבות הפופולרית

פרידה מהשחקנית והיוצרת רונית אלקבץ

19 באפריל 2016 מאת עופר ליברגל

נפנוף לשלום, מלא בתחושה של הכרת תודה, רצון להמשיך את המפגש, שספק אם היה או לא היה. זהו הדימוי הבולט בסצנה הכמעט-מסיימת של סרטו של ערן קולירין, "ביקור התזמורת", אחד מן הסרטים הישראלים הכי מצילחים אי פעם. רונית אלקבץ מגלמת בסרט את דינה, בעלת מסעדה בעיירה קטנה ונידחת אשר מעניקה לינה ופתיחות רגשית לתזמרות מצרית אשר הגיעה למקום בעקבות טעות. הקשר שנרקם למרות היעדר שפה משותפת (ביותר ממובן אחד) הוא ליבו של הסרט, קשר שהוא כל כך טבעי עד כי הוא נראה כמו נס, כמו ספק הזייה. ואכן, בתום הנפנוף לשלום התזמורת כבר אינה. הכל נותר בגדר ספק. אולי היה זה רק חלום אשר ניער לפתע את שגרת המקום. אלקבץ מגלמת את האישה שחייה פוספסו, נציגה של מקום שהעולם פיספס, אישה אשר מנופפת לשלום למגע כמעט יחידי עם עולם זר וסוער וחוזרת להיות מוקפת בשממה. עם הידיעה המפתיעה על מותה בגיל צעיר ממחלה קשה, נזכרתי שוב בסצנה הזו וחשתי כאילו הקולנוע הישראלי הוא העולם הפשוט אשר מנופף לשלום לכוכבת הגדולה שלו, כוח טבע כמעט פלאי, אבל גם אנושי מאוד, שהגיעה אלינו כמו מתוך אגדה.

בערך 25 שנה נמשכה הקריירה הקולנועית של רונית אלקבץ. בתחילתה, הקולנוע המקומי כמעט ולא זכה בקהל לא בארץ ולא בעולם. הרבה סיבות תרמו למעמד המכובד של הקולנוע הישראלי בעולם כיום, אבל דומה כי יש רק דמות אחת שמוכרת בחו"ל לא פחות מאשר בארץ וזוכה כמעט תמיד לכבוד השמור לכוכבי הקולנוע הנדירים ביותר. על פניו, סגנון המשחק של אלקבץ לא התאים לקולנוע, בטח שלא לקולנוע העכשווי. המשחק שלה אקספרסיוניסטי, טוטאלי מדי, נטול רגעים דלים. הקול העמוק שלה היה ייחודי וחזק, לא קול המייצג אישה רגילה. הייתי אף כותב "תיאטרלי" אבל אלקבץ הייתה קודם כל קולנועית, תפסה ולא הרפתה. היא הייתה כוכבת קולנוע במובן שכל תפקיד אותו היא גילמה הפך לגמרי לשלה, אף שחקנית אחרת לא הייתה יכולה ליצור הופעה דומה. כל תפקיד שלה, בישראל או בצרפת, היה לבנה ייחודית בגוף עבודות שנותר אחיד ומאוד מרשים.

במבט ראשון, התפקיד ב"ביקור התזמורת" אינו טיפוסי לקריירה שלה. השחקנית אשר גילמה דמויות אפלות המושכות לעצמן את תשומת הלב, מגלמת אצל קולירין דמות חמימה בהרבה, דמות אשר למרות הסבל הרב אותו היא חווה במשך היומיום משדרת רק אהבה ותקווה. אבל דווקא דמות זו מראה את כישרונה הרב של אלקבץ לכבוש את לב הצופים – גם בתפקיד המלודרמטי ביותר, היא שומרת על משהו אותנטי, אנושי, מקבל. משהו שזועק לעזרה לא רק עבור עצמו. כאשר היא צועקת היא מנסה לא רק לגאול את עצמה, אלא גם להושיע משהו גדול יותר – מגזר, מגדר או אפילו כלל האנושות.

בדומה לאנה מניאני האיטלקיה, אלקבץ הצילחה לשדר עממיות ואנושיות דווקא על ידי משחק מלודרמטי וסוער, דרך פנים אשר משתנות באופן תמידי. היא הייתה בשיא כוחה ברגעים בהם היא נעה בעידון, בהן הפניית מבט דקה הצליחה להעביר את כל רחשי הלב של הדמות והסבל שלה מול העולם. כי גם בעודה שותקת, אפילו בעודה מחייכת, היא הכילה בתוכה צעקה. היה בה משהו מיסטי. בסרטים הראשונים בהם שיחקה המיסטיות היייתה חלק מן העלילה, אבל בהמשך הדבר הפך למעודן יותר. גם כאשר גילמה נשים המצויות בתחתית הסולם החברתי, היא שידרה סוג של חוכמה, של אחיזה בידע נסתר. גם אם היכולות המיסטיות והשכליות של דמותה הלכו לאיבוד בסבל אשר כפו עליה נסיבות החיים והחברה.

הדמויות שגילמה, בעיקר הדמות הבלתי נשכחת של ויויאן בשלושת הסרטים שביימה יחד עם אחיה שלומי אלקבץ, היו נשים ייחודיות ובעלות אמירה פוליטית-חברתית. הקול הנמוך שלה היווה זעקתן של הנשים אשר לוקחים אותן כמובן מאליו ולא מקשיבים לצרכיהן, לחישותיה רעמו בקול עבור אלו אשר לא ידעו לנסח את כאבן במילים. אבל כמו באותו תפקיד ב"ביקור התזמורת", השאיפה הגדולה ביותר שהיא ביטאה היה הצורך לתקשר, להבין, למצוא דרך לתת מעצמה ולתפקד מחדש בעולם בעצמאות, אך לא על חשבון האחר. היא הייתה גדולה מהחיים, מסוגננת, הדבר הכי קרוב לכוכבת שיכול להיות פה, אבל לא הייתה דיווה. הדמויות הטובות ביותר שלה היו אמהות חד-הוריות או נשים הלכודות בנישואין לא מאושרים. היא תמיד שיקפה היטב את סבל ותעצומות נפש, כמו מצויה במאבק תמידי השואף אל עבר הרוגע שתמיד חומק. אבל למרות שהפרסונה שלה כשחקנית השתלטה על כל תפקיד שגילמה, כל דמות שלה זכתה גם לייחוד.

סרטי הטרילוגיה של ויויאן הם דוגמא למגוון שלה בתור שחקנית. כל אחד מהם מצולם בסגנון קולנועי אחר ודורש ממנה סוג אחר של משחק, אף על פי שהיא מגלמת את אותה דמות. בסרט "ולקחת לך אישה" היא הייתה בהיסטריה תמידית, בסרט בו לפרקים נדמה כי אלקבץ היא המשך הטבעי של המצלמה וכי לא יכול להיות דבר בעולמה שאינה צעקה. ב"שבעה" הייתה חלק מאנסבל גדול הנאבק על תשומת לב, ודומה כי הקפידה להפנות את תשומת הלב לעצמה רק ברגעים ספציפיים, כמו על מנת לצמצם את הפגיעה בזולת נוכח המשבר התמידי של הדמות. ואילו ב"גט: המשפט של ויויאן אמסלם" היא שוב הייתה במוקד, הפעם בזעקה נואשת לחופש. אבל היא לא ייצגה לא טירוף אלא שפיות בעולם אבסורדי ובלתי מתקבל על הדעת שהוא בית הדין הרבני, המחליט על גורלן של מסורבת הגט בישראל. היה בסרט הכביר זה משהו שהדהד את סרטו של קארל תיאודור דרייר "הפסיון של ז'אן דארק", וכמו פלקונטי בסרט זה, אלקבץ גילמה בסרטה סוג של קדושה מעונה. אבל לה היו גם יותר רגעים של עידון, של גאולה. עד כמה שידוע לי, "גט" הוא לא רק סרטה האחרון כבמאית, אלא גם כשחקנית על המסך הגדול. במידה וכן, הדימוי האחרון שלה בקולנוע הוא דימוי של יציאה לדרך חדשה, אולי לעבר עולם טוב יותר, גם אם המאבק הפוליטי אשר בו עסקו סרטי רחוק מסיום.

ronit2

/// התמונות מתוך הסרט "ביקור התזמורת"

תגובות

  1. לב הגיב:

    תודה עופר, כתבת יפה מאוד.
    אני אוסיף שבניגוד לדימוי הדיווה הסוערת והלוחמת שלא אכפת לה מה חושבים עליה, הדמות של ויויאן שונה בתכלית. ויויאן נאבקת לקבל גט ברבנות, אבל בכך היא בעצם מחזקת את הממסד. היא נותנת לו סמכות להחליט על חייה, משחקת לידיו. מדוע? אני חושב שלויויאן כן אכפת מהחברה שסביבה. היא לא מוכנה לחופש תמורת נידוי. לדעתי יש כנות ואומץ באמירה הזאת.

  2. לולה הגיב:

    מעניין

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.