יום הקולנוע הישראלי 2018: המלצות ואזהרות

עדיף מאוחר מאשר לעולם לא, זו הסיסמה של יום הקולנוע הישראלי של השנה. כלומר, מלבד הסיסמה הרשמית יותר, רק סרטים ישראליים ורק ב-10 ש״ח הכרטיס (לא כולל עמלות למיניהן, על הזמנה מראש למשל). בדרך כלל אירוע הקולנוע המאוד משמח הזה, שחוגג חמש שנים להיווסדו אגב, מגיע בתחילת/אמצע ספטמבר ומשמש בין היתר חלון ראווה לסרטים המועמדים לאופיר. הפעם זה יקרה רק ב-17 באוקטובר, מחרתיים, והרבה אחרי טקס פרסי אופיר שדווקא הקדים השנה. לא שכל סרטי האופיר הקודם הספיקו להיות מוקרנים בינתיים, אבל נדמה שחלק מן האפיל עומעם. בכל זאת, ובעקבות רגשות אשם על כך שלא היה פוסט המלצות ייעודי בשנה שעברה, החלטנו לעזור בהתלבטויות הרבות שמביא עימו היום הזה. סרט ברבע מחיר אולי אומר מרתון של ארבעה סרטים עבור קהל מסויים, אבל אפשר להניח שרוב הקהל ייצא מהבית בשביל סרט אחד או שניים לאורך היום כולו.

מספר הסרטים הרשמי שהוכרז הוא 33 אבל נראה כי ״ילדי הסתיו״ פרש מן הפסטיבל, ומלבדו חסרים שמות בולטים כמו ״הצלילה״ זוכה פסטיבל ירושלים ו״תל אביב על האש״ שזכה בחיפה. מתוך 32 הסרטים הנותרים המשתתפים באירוע, יש חמישה שלא ראינו. במקרה של ״סיפור אחר״ של אבי נשר, שפתח את פסטיבל חיפה, זה פחות קריטי – הקולנוע של הבמאי לא זקוק להקדמות או המלצות, מי שמכירים ואוהבים ירוצו לטרום הבכורה, או יחכו שבוע עד עלייתו הרשמית לאקרנים. שניים נוספים הם סרטי ילדים ונוער שפספסנו, ״גיבור בעננים״ ו״עד הקצה – ג׳סטה 2״ וישנם גם צמד סרטים שזוהי להם הקרנה ראשונה בהחלט – ״מקוללים״ ו״באומשלאגר״. הראשון הוא סרטו החדש של יבגני רומן (״האיש שבקיר״) אודות שלושה חיילים שיוצאים לניווט במדבר ונתקלים במקום רדוף. השני הוא מעין קומדיה על חייל או״ם אוסטרי שמאיים על השלום שפרץ בין ישראל ולבנון בשל תאוותו לנשים. הבמאי הוא הראלד סיצ׳ריץ׳ ואם תרצו לשמוע את מורן רוזנבלט מדברת גרמנית נסו את הטריילר, אותו לא בטוח שאפשר להבין גם בעזרת התרגום האוטומטי של יוטיוב.

מלבדם, הנה כל הסרטים האחרים שישתתפו ביום הקולנוע הישראלי – ראשית אלה שסקרנו כבר בבלוג ובהמשך ניצול ההזדמנות כדי לכתוב בקצרה דעות תמציתיות. החלק הראשון יהיה מסודר אלפבתית וכולל סרטים מתקופות שונות של השנה, חלקם כבר היה או עדיין נמצא בבתי הקולנוע. החלק השני יהיה מסודר מן המומלץ ביותר להכי פחות, בניסיון להבליט בכל אחד מן המקרים את המעלות והמגרעות של הסרטים. זה ממש לא תחליף לסקירות ונשמח להתייחס לסרטים בהרחבה אם וכאשר יגיעו לאקרנים, אבל בינתיים ובניסיון לעזור לברור את ההיצע – נסתפק בזה.

סרטים שראינו וכבר כתבנו עליהם

מתוך ״עירום״ של ירון שני, אופציה מאתגרת לצפייה ביום הקולנוע הישראלי

אגדת המלך שלמה – סרט האנימציה התנ״כי עליו כתבנו בפסטיבל חיפה הקודם.
אורי זהר חוזר – סרט תיעודי של דני רוזנברג ויניב סגלוביץ', ערך את בכורתו בירושלים.
אין בתולות בקריות – סרטה של קרן בן רפאל החל את דרכו בטרייבקה והמשיך לירושלים.
אישה עובדת – גם סרטה של מיכל אביעד הוקרן בבכורה ישראלית בפסטיבל ירושלים.
אנתרקס – סרטו של שי שרף כבר הוקרן בבתי הקולנוע, אנחנו כתבנו עליו באוטופיה.
גאולה – סרט משותף ליוסי מדמוני ובועז יהונתן יעקב, גם הוא מפסטיבל ירושלים.
האופה מברלין – הזוכה בפרס הסרט הטוב ביותר באופיר 2018 משלים סיבוב ניצחון.
הבלתי רשמיים – סרט הפתיחה של פסטיבל ירושלים, שגם הוקרן בהצלחה בבתי הקולנוע.
הד – סרטם של אסף שניר ועמיקם קובנר מגיע גם הוא מפסטיבל ירושלים.
הורדוס איילנד – הקומדיה של נלי גיא הוקרנה אף היא בבתי הקולנוע מוקדם יותר הקיץ.
הנשף – יצירה משותפת נוספת לשרון מימון וטל גרניט, שנסקרה בעת עלייתה לאקרנים.
יונתן אגסי הציל את חיי – הלהיט הדוקומנטרי של האחים הימן מצטרף לחגיגת יום הקולנוע.
כאן ועכשיו – סרטו של רומן שומונוב, גם מהתחרות בירושלים רגע לפני שעוברים לחו״ל.
עירום – סרט ראשון בטרילוגיה עתידית מאת ירון שני, עליו כתבנו עם בכורתו בוונציה.
פרא אציל – על סרטו של מרקו כרמל כתבנו בפסטיבל דרום, אבל חפשו אותו גם בהמשך.
פרה אדומה – זולל הפרסים מפסטיבל ירושלים, מאת ציביה ברקאי יעקב.
קריאה לחלומות – סרטו של רן סלוין הפגין נוכחות בפסטיבל דרום וחיפה והיד עוד נטויה.
שרוכים – סרטו של ינקול גולדווסר שמוקרן בבתי הקולנוע מזה תקופה, מול קהל אוהד.
Voice Over – פרויקט המחווה של בית הספר ע״ש סם שפיגל לאברהם הפנר, עליו כתבנו בפסטיבל ירושלים.

סרטים שראינו וטרם כתבנו עליהם

מתוך ״עץ תאנה״ של עלמוורק דוידיאן, בצילומו זוכה הפרסים של דניאל מילר

עץ תאנה
ההמלצה הכי נטולת סייגים ליום הקולנוע, מבין הסרטים שטרם התבטאנו לגביהם בבלוג, היא על סרטה הראשון באורך מלא של עלמוורק דוידיאן. את הקול הצלול של היוצרת מממוצא אתיופי אפשר היה להתוודע בסרטיה הקצרים, בראשם ״עם הפנים לקיר״, וכעת ביצירת הביכורים שלה אפשר לשמוע כבר שירה של ממש. הסרט מתרחש בפאתי העיר אדיס אבבה, באתיופיה הנקרעת תחת מלחמת אזרחים בשנת 1989. משפחתה של גיבורת הסרט, בגילומה של בית-לחם אסמאמאווה המהפנטת, מבקשת לעלות לישראל בתקווה לעתיד טוב יותר. אולם, הצעירה לא מוכנה להיפרד מאהוב ליבה, בן גילה שמסתתר בעץ תאנה לא רחוק מן היישוב על מנת להתחמק מגיוס בכפייה. הסרט צולם באתיופיה ומדיף ניחוחות רחוקים של קולנוע אפריקאי עכשווי, כולל קו העלילה הראשי של גיבורה מרדנית, רוחות מלחמה מנשבות והרבה מסורות נסתרות ואמונות תפלות (היזהרו שלא יפליץ עליכם עכבר). על הצילום הופקד דניאל מילר, שזכה עבור עבודתו הבאמת יוצאת דופן ביופיה הן בפרס אופיר והן בפרס בפסטיבל חיפה. אלה הזכיות הבודדות של הסרט בישראל עד כה, אבל מעלותיו רבות כפי שוודאי יווכחו כל מי שיבחרו בו ביום הקולנוע הישראלי.
(אורון שמיר)

פרא אציל
כאמור לעיל, עופר כבר כתב על הסרט הזה כשערך את בכורתו הישראלית בפסטיבל קולנוע דרום. למרות שאני מסכים עם רוב הטקסט, הייתי חייב להוסיף כמה מילים משלי, כפי שקרה גם לאור כשהוקרן הסרט בפסטיבל חיפה. זאת משום שיש משהו ייחודי ומסעיר בחוויה אותה מבקש הסרט להעביר את הקהל, מעין שקיעה מתונה מטה אל מעמקי הייאוש והשאול בו חיות הדמויות יום אחרי יום. נדמה לי שאם היה זה סרט שדובר שפה אירופאית יותר, נגיד איטלקית או צרפתית, היו מהללים את הבמאי שלו על המבט הנוקב והבלתי מתפשר אל שולי החברה. המבע הקולנועי אכן נוטה אל האותנטי ומקדש את הסיפור על נער המנסה למצוא את מקומו בין אמו הנרקומנית המשוקמת לאביו האמן השתיין. מעבר לעלילה שהצליחה להפתיע ולזעזע אותי לפרקים, בולטות הופעות המשחק הנעות בין האמין למרהיב. נווה צור כצעיר העוטה על עצמו שכבות שומן כהגנה, ושירה האס עם דמות משנה שעוברת לא אחת אלא שתי טרנספורמציות – זכו באופירים מוצדקים. אבל גם ליאת אקטע ואלון אבוטבול ראויים לשבחים ופרסים, היא על הדמות של האם הנוגעת ללב אך גם המרתיעה והוא על דמות מקורית לא רק של אב נעדר ומיוסר, אלא גם צייר רדוף בידי שואת יהודי אירופה, אף על פי שלא היה שם. בעיניי זהו סרטו הטוב ביותר עד כה של מרקו כרמל (״אחותי היפה״), שעיבד למסך את ספרו של דודו בוסי, המתרחש באחד המקומות עם השמות הכי אירוניים בישראל – שכונת התקווה.
(אורון שמיר)

מראות שבורות
סרטם של אמרי מטלון ואביעד גבעון נשען על הופעה נהדרת של שירה האס בתור נערה שגדלה בבית עם חוקים קפדניים עליהם אחראי אביה, איש צבא הקבע (יפתח קליין). הניסיון שלה למעט עצמאות והנאה בחיים מוביל להסתבכות ולבריחה של ממש, דווקא למקום אשר מכיל לא רק טראומה שהיא עברה, אלא גם את המפתח לפתרון הטראומה אשר מעיקה על אביה במשך שנים. קו העלילה של האב משולב בקו העלילה הראשי והוא באופן בולט עובד באורח פחות טוב וחושף גסות אשר שורה על כל הסרט ומונעת ממנו להמריא. על אף בנייה יפה של רגעים קטנים וצילום יפה של דניאל מילר, חלק מסצנות המפתח בסרט לא עובדות והדבר פוגם בחוויה כולה.
(עופר ליברגל)

ליידי טיטי
אחת מן התופעות היפות של השנה בקולנוע הישראלי היא שנוצרו שני סרטי ביכורים של יוצרת מן הקהילה האתיופית. על המוצלח מביניהם כבר קראתם, בעוד על סרט זה, שביימה אסתי אלמו ווקסלר קשה לי להמליץ באופן גורף כי הוא סובל מרמת ביצוע לא אחידה. נקודת המוצא הנהדרת – סוג של "חמים וטעים" בבית שמש. מוזיקאי שעבר לחיות בתל אביב נאלץ לברוח מגובי חוב ומוצא מסתור בעיירה בה גדל, תחת תחפושת של אישה שגם עוזרת לו להשיג משרה במתנ"ס המקומי, בניסיון להביא את נשות הקהילה האתיופית לפעילות. ההתחזות לאישה חושפת אותו לשוביניזם שלו ושל הקהילה בה הוא חי, כמו גם לזלזול התרבותי שחווה הקהילה כולה. חלק מן הזמן הסרט שובה לב, ברגעים האחרים הניסיון להעביר את המסר גובר על האמינות, או שהבדיחות לא ממש עוברות. רמת הליהוק של דמויות המשנה לא אמינה ועל כן הסרט מממש רק חלק מן הפוטנציאל הגלום בו. "חמים וטעים" ו"טוטסי" יכולים להיות אילנות גבוהים מדי להשוואה עבורו, אבל ייתכן שקהל שהוקסם מ"מכתוב" וראה אותו בהמוניו ייהנה גם בסרט זה, שבדיחות הגבר-בלבוש-אישה שבו לרוב טובות לא פחות והוא גם נשען על קסם שבתיאור המרקם החברתי הייחודי בישראל.
(עופר ליברגל)

סדקים
סרטו של אריק לובצקי נראה כמותאם לרוח הזמן מבחינת המאבק בין המינים. הוא מועבר דרך עיניה של אישה אשר בעלה, מרצה בכיר, מואשם בפשעים מיניים שביצע כלפי מי שהייתה עוזרת המחקר שלו. במהלך יום בתחנת המשטרה, היא מבינה בהדרגה כי בעלה אשם לפחות בקיום של רומן מחוץ לנישואין, אם לא בדברים חמורים יותר. היחס שלה למתלוננת, שהיה ידידותי טרם החשיפה, עובר מספר שינויים, כמו גם החיים בתוך המשפחה, כאשר במקביל יש גם דרמת חדר חקירות. כל זה מרגיש לרוב יותר מדי כמו סרט על הנושא ולא כמו סרט על אנשים אמיתיים, כאשר עיצוב הדמויות בנלי ולפרקים מטופש, וקיים פער בין רמת המשחק של השחקנים הראשיים (צופית גרנט ושמואל וילוז'ני) ושחקני המשנה. 82 דקות הן אולי מעט יחסית לסרט באורך מלא בימינו, אך בסרט זה אין מספיק עלילה גם עבור האורך הזה.
(עופר ליברגל)

הסוסיתא של הרצל
סרטו של דודו קריינר עבר לא מעט עיכובים בדרך לצילומים ולרוע מזלו יוצא אחרי "מוטלים בספק", כאשר לשני הסרטים יש נקודת מוצא דומה וסרט של אלירן אליה טיפל בחומרים בצורה רעננה ובהירה יותר. בסרט הנוכחי, מורה לקולנוע מן המרכז עובר ללמד כיתת קולנוע בעייתית בשדרות, על רקע הפצצות קאסמים (בסרט שמתרחש בתקופה מוקדמת יותר מבחינה פוליטית) והמצב החברתי הקשה בעיירות הפיתוח. יש משהו מיושן בעשייה של הסרט, אשר משלב בין סיפורו האישי של המורה שחיי המשפחה שלו התפרקו לסיפורים של התלמידים שלו, שחווים מצב משפחתי טעון בעצמם, כאשר ברוב הופעות המשחק של צעירים ומבוגרים כאחד יש משהו מאולץ ולא אמין.
(עופר ליברגל)

פיניטה לה קומדיה
אולי יש מי שיזכרו את הסרט הזה בתור ״התשיעית של אסי״, השם תחתיו היה מועמד עד לפני כחודש לפרס אופיר עבור הופעתו האחרונה בהחלט של אסי דיין ז״ל. ייתכן שמי שהצביעו לו ביקשו לחלוק כבוד אחרון לקולנוען, אבל יצא להם הפוך – הופעה קולנועית אין כאן, רק ביזוי כבוד המת. לחבר יחד טייקים שהיו נותרים על כל רצפת חדר עריכה שמכבד את עצמו עם ריאקשן שוט של שחקנים שצועקים ״מה המצב אסי?״ – אינו עונה על הגדרה של משחק או הופעה. להוסיף לזה ראיון ארוך של דיין לאתר פופולרי, זה כבר לצחוק לקהל בפרצוף. צחוק הוא לכאורה מקדם המכירות הנוסף של הסרט, המגדיר עצמו כקומדיה פרועה המתרחשת על סט צילומים של סרט בו אסי דיין אמור היה לגלם את המלחין לודוויג ואן בטהובן בימיו האחרונים. על הומור קשה להתווכח, ואין ספק שלצפות בקומדיה לבד בבית או עם קהל באולם קולנוע הן שתי חוויות שונות. בכל זאת ובאופן אישי, לא צחקתי כלל מן העשייה החובבנית, התובנות הריקניות של קולנוע-על-קולנוע, הרגעים הסקסיסטיים שמשום מה אי אפשר בלעדיהם, או ההופעות הקאמפיות של השחקנים שייבדלו לחיים ארוכים. אבל עד כאן זה סתם היה סרט שטותי ובלתי מזיק, אלא שאז נחמץ הלב על ההתעללות של הבמאים ויקטור בראון ושחר צפניה בגופה של אחד מגדולי השחקנים והיוצרים של הקולנוע הישראלי.
(אורון שמיר)

ליצנים בצללים
אני אוהב סרטים שמחפשים שפה קולנועית חדשה ולרוב מחבב סרטים נטולי דיאלוגים, כולל במקרים בהם ההחלטה האמנותית מלווה בעיסוק בוטה במיניות, כמו שגאי מאדין עושה בצורה נהדרת בסרטיו וכמו שיוצרת הסרט הזה, ג'וזי מונט, פשוט לא הצליחה לעשות. הסרט עוסק במאבקי כוחות בתוך שלישיית פנטומימאים, יחסים אשר הופכים לאפלים יותר יותר, אבל הפתרונות החזותיים של הסרט לא ממש מייצרים אלטרנטיבה למלל או שימוש חכם בכלים הקולנועיים. אף כי צר לי לכתוב מילים קשות על יצירה של אמנית שלקחה חלק כמעט בכל תפקיד אפשרי בהפקה (מבימוי ומשחק ועד לאיפור וצילום וזו רשימה מאוד חלקית), מדובר בסרט שבו שום דבר לא ממש עובד. סביר כי רוב הצופים אשר יצפו בו, מתוך עניין או כי זה מציג ביום הקולנוע הישראלי, ייצאו באמצע.
(עופר ליברגל)

מתוך ״מראות שבורות״. אופציה לדאבל פיצ׳ר שירה האס, יחד עם ״פרא אציל״

ימי קולנוע ישראלי קודמים:
2017
2016
2015
2014