סיכום 2017: הציונים לשבח

החלק הכי מעניין עבורי בקריאת סיכומי שנה של אחרים הוא דירוג עשרת סרטי השנה, שרירותי כלל שהיה. במקרה שלי, החרטה שלי על הדירוג שאני עושה מתרחשת עוד לפני שהוא מתפרסם. אף על פי שבבלוג אנו בוחרים למעשה 20 סרטים כל אחד – 10 שהופצו בארץ בבתי הקולנוע ועוד 10 שלא, אני מרגיש כי רבים מן הסרטים המעניינים אשר עשו לי את השנה נותרים בחוץ. לכן, את הסיכום האישי שלי השנה אקדיש לסרטים אשר שקלתי לשים בעשיריה ולבסוף הותרתי בחוץ, ודרכם אגע בכמה תופעות גדולות יותר, לעתים תוך ציון הסיבה שנותרו בחוץ.

רשימת הלא-הופצו השנה כללה אצלי הרבה מאוד מועמדים כי השקעתי לא מעט זמן בצפייה בחלק גדול מן התכנים בפסטיבלים הגדולים שהתקיימו בארץ (חיפה, ירושלים ודוקאביב הציגו הרבה מאוד סרטים בינלאומיים בתכנית שלהם, אך דגמתי גם סרטים בפסטיבלים קטנים יותר) ובנוסף הייתי בשלושה פסטיבלים בחו"ל שגם בהם נתקלתי במועמדים, לרבות פסטיבל ונציה. שלא לדבר על סרטי נטפליקס, שסיפקו גם הם מועמדים לרשימת הלא-בדיוק-הופצו, כי סלון ביתי אינו בית קולנוע. אגב כך, עיקר הפוסט הזה יוקדש לסרטים שלא הופצו בארץ עד לנקודה זו, פשוט בגלל שראיתי הרבה מהם השנה והם לרוב היו טובים יותר ממה שכן הוקרן בקולנוע. פרט כמובן ליוצאי הדופן שנכנסו לעשירית הסרטים שהופצו, שתתפרסם כאן קרוב יותר לסוף השנה, יחד עם העשיריות של אור, אורון ולירון.

אבל קודם כל, משהו קטן על מנת לעשות סדר ברשימת הסרטים שהופצו. השנה החלטתי, על מנת לעשות כבוד לסרטי 2017 בלבד, לא לכלול סרטים אשר הוקרנו בארץ לראשונה רק השנה, אבל למעשה נעשו בשנת 2016, או אפילו 2015 (היו גם סרטים משנת 2014 שיצאו להקרנות מסחריות בישראל השנה, אבל לא באמת שקלתי אותם). העניין שהוא שבשנה שעברה לא כללתי ברשימת הלא-הופצו סרטים שידעתי שכן יגיעו לבתי הקולנוע מאוחר יותר, כך שיצא כי סרטים אלו הופלו על ידי פעמים. זאת פרט לסרט ״פטרסון״ שכן הכנסתי לרשימה אשתקד מבלי לדעת שיופץ, ולכן פסלתי אותו מרשימה זו. אז הנה, ללא הסברים נוספים, רשימת 10 הסרטים הכי טובים שהופצו באיחור ב-2017:

10. הסוכן
9. יצורים ליליים
8. הפורצת
7. נרודה
6. שתיקה
5. תיקון
4. פרנץ
3. מעבר להרים ולגבעות
2. אור ירח
1. טוני ארדמן

הסרט הכי טוב משנת 2016 שראיתי רק בשנת 2017 הינו ״האישה שעזבה״ (The Woman Who Left) של לב דיאז, שביים בשנה שעברה גם את ״שיר ערש למיסתורין הנוגה״ שהיה מקום שני בסרטי השנה שלי. שני הסרטים שלו היו ארוכים מאוד והפכו למרהיבים ומרגשים יותר בעיקר בשעה-שעתיים האחרונות שלהם ו״האישה שעזבה״ מצטיין כתיאור של יחסים בין מעמדות בחברה של ימינו, כסוג של שיר הלל לנשכחים ולמקופחים באשר הם. אורכו פחות מארבע שעות, אז אני ממליץ לתת לו הזדמנות ומקווה מאוד כי פסטיבלי קולנוע ימשיכו להביא את סרטיו של דיאז להקרנות על מסך גדול בארץ, כפי שנהג פסטיבל ירושלים עם שני סרטיו האחרונים.

וכעת, למספר ציונים לשבח לסרטים נהדרים מ-2017 שלא נכנסו לעשיריה שלי אבל יכלו במידה רבה להיות בפנים. הסדר הוא אקראי לחלוטין, או נובע מניסיונות קישור חלקיים שלי. ברוב המקרים בחרתי לצוות יחד 2-3 סרטים אשר מצאתי ביניהם חיבור מסוים.

״נפש עדינה״

נפש עדינה
A Gentle Creature

סרגיי לוזניצה הוא עוד אחד מן הבמאים המוערכים ביותר בקולנוע העכשווי ש"אוסטרליץ" התיעודי שלו היה יכול להתחרות על תואר הסרט הכי טוב מ-2016 שראיתי השנה באיחור. אבל הסרט העלילתי שלו שיצא השנה הוא בסופו של דבר אחת מן היצירות הכי מאתגרות ומרשימות שלו. מבחינת העוצמה של החוויה הקולנועית, המקום של מסע הייסורים של אישה אחת ברוסיה על מנת ליצור קשר עם בעלה המוחזק בכלא שמור היא אולי הדבר הכי אינטנסיבי שעברתי השנה באולם הקולנוע. חלק מן הגדולה של הסרט הוא היכולת של הבמאי לייצר עולם מלא בסיפורים קטנים מסביב לגיבורה שלו, שהופכת לסוג של קדושה אשר מכונה לספוג כל עינוי, כפי שהדבר בה לידי ביטוי לדעתי בסצנת סיום נהדרת, אחרי פנייה למחוז סוריאליסטי. אלא שבדרך לשם, עולה התחושה כי הסרט חוצה את רף ההתעללות וכי בבואו לבקר את האלימות של החברה, בסצנה קשה מבחינת התוכן אך עשויה באופן מרשים. אני מרגיש כי ייתכן ומה שהסצנה הזו מעבירה כבר הועבר לא פחות טוב ברגעים קלים יותר לעיכול קודם לכן. בהחלט ניתן להצדיק את הבחירה הזו של הסרט, אבל עבורי היא בסופו של דבר שמה אותו ברמה של משהו שהיה קרוב למופתי, אבל נעצר רגע לפני.

גוד טיים + זה בא בלילה
Good Time + It Comes at Night

שני סרטים אלו מתקשרים לסרט של לוזניצה, מאחר וכולם מציגים גיבור אשר פועל מתוך יצר קמאי של הגנה של בן או בני משפחה בכל מחיר, בנחישות אשר חוצה את גבולות ההגיון. ההבדל הוא שבשני הסרטים הללו הגיבור הוא גבר והסרטים האמריקאים לוקחים כמובן מאליו שהמציאות היא בלתי אפשרית – ב״גוד טיים״ של האחים בן וג'וש ספדי זה בעיקר בגלל תפיסת מציאות מעוותת של הגיבור, אשר פוגע בעצמו ובאחיו דווקא במאמץ שלו להגן ולשמור על אחדות המשפחה, כאשר על הדרך הוא מוצא פתרון מבריק לטווח קצר פעם אחר פעם בתוך גרסה פרועה במיוחד של ניו יורק.
ב״זה בא בלילה״ של טרי אדוארד שולץ, המציאות גורמת לכך שהנטייה הראשונית היא להתייחס לכל אדם קודם כל כסיכון ואנו מקבלים את ההגיון הזה, בסרט אשר מנסה לשאול מה נותר מן האנושיות בשעה שעל מנת לשרוד יש לוותר על המוסר, על הרצון לעזור לאחר ועל כל שרידים של חשיבה אינטקטואלית. הדבר האחרון שנותר לדמויות הוא להגן לא רק על עצמן, אלא גם על המשפחה והקרבה ויש בכך משהו מרגש וכואב. יחד עם זאת, הסרט מציג עולם אכזרי עקב מגפה, אך ניתן גם לקרוא בו ביטוי לפחדים ולשנאה בשיח הפוליטי בימינו. ״גוד טיים״ נבדל מיתר הסרטים שכן הוא מציע גם אופציה של טיפול ועזרה הדדית מתוך טוב לב, גם אם זה בשולי הפעולה ההרסנית.

אהבה חסרה + שושני פרא
Loveless + Wild Roses

מסרטים על אנשים שעושים הכל למען המשפחה, למשפחות בהם אין די אהבה או השגחה הורית. ״אהבה חסרה״ של אנדרי זבייגינצב יופץ בקרוב בארץ, זכה ויזכה בפרסים רבים ויהפוך לאירוע קולנוע כמו כל סרטי הבמאי-תסריטאי. הוא כולל כמה וכמה רגעים מבריקים, בעיקר במקומות בהם הוא מתמקד בילד אשר סובל בגלל השנאה והיריבות שהוא חש אצל הוריו אשר מתגרשים באופן די אלים – וזו לא המצוקה היחידה בחייו. גם המעבר של הסרט להסחות דעת או לדמויות אשר אינן קשורות לעלילה מרשים. אבל דווקא בעיצוב הדמויות הראשיות הסרט נופל למקומות של שחור ולבן אשר אינם מאפיינים את הבמאי, שהציפיות מכל סרט שלו הם למופת חדש. הפעם הוא סיפק רק סרט מצוין, שאני מעוניין לצפות בו בפעם השלישית.
לעומתו, ״שושני פרא״ של הבמאית הפולנייה אנה יאדובסקה הגיע עבורי משום מקום, אבל הציג סיפור לא פחות סוחף ועתיר ניאונסים, תוך שהוא מגלה הבנה והזדהות גם להורים אשר עושים בחירות מאוד שגויות, תוך העברת תמונה קשה על ילדות בצל משבר אישי בחיי ההורים.

פרויקט פלורידה + הרוכב
The Florida Project + The Rider

את סרטו של שון בייקר ״פרויקט פלורידה״ יכולתי להכניס גם למסגרת הסרטים של הזנחה הורית, אלא שהדגש כאן הוא מעמדי. בייקר עושה שימוש בעיקר בשחקנים לא מקצועיים (ובווילם דפו נהדר אחד, שכנראה יהיה מועמד לאוסקר על תפקיד זה) על מנת לחשוף קיום בתת-תנאים של ילדים, בצל הענק של דיסני וורלד והשמות הקסומים של המקומות בסביבתו. זהו מעין סרט שהוא ההפך מן המציאות שהוא לוכד בין ההרפתקאות ומוסר ההשכל של סרטי תאגיד דיסני, בשנה בה זה השתלט סופית על הקולנוע המסחרי. בייקר סיפק עבורי יותר ממבט על דמויות ממעמד אחר וסוג אחר של נרטיב רופף, אלא גם יצירה מרגשת ומצחיקה על ילדות וחופש, שאינו בהרכח דבר חיובי וההורות היא לאו דווקא של ההורה הביולוגי.
״הרוכב״ של הבמאית קלואי ז׳או גם הוא משתמש בשחקנים לא מקצועיים וגם הוא עוסק במשפחה אוהבת שלא תמיד מצליחה לתמוך, אבל הסיפור שלו על רוכב רודיאו פצוע גם חושף צד אחר של הבידור האמריקאי, אשר פחות ידוע מחוץ לגבולות מרכז ארה"ב אבל עבור רבים הוא מהותי לא פחות. ניתן גם לשייך את שני הסרטים למסגרת הסרטים על דמויות בעלות נחישות, אבל ב״הרוכב״ המפגש בין הנחישות ומה שנראה כייעוד לבין המציאות מאלץ את הגיבור להבין גם כי הדרך בה הוא מגדיר את עצמו ואת חייו כבר אינה מתאימה.

״פרויקט פלורידה״

קווסט + הספרייה הציבורית של ניו יורק
Quest + Ex Libris: New York Public Library

חיבור זה מציג שני סרטים תיעודיים, אשר מבוססים על מבט ארוך על המציאות, אם כי הראשון מציג מבט של שנים ארוכות השני מבט של חודשים, בראשון המבט הוא על משפחה אחת בדגש על האב ובשני הדגש הוא על כל הספריות הציבוריות בניו יורק. ״קווסט״ הוא סרטו הראשון של סנטיאגו ריזו, מבט על חיי המשפחה של מפיק היפ-הופ בפילדלפיה החל מן התקופה בה קיווה כי אובמה יבחר לנשיא ועד לעליית דונלד טראמפ. בדרך, הוא זוכה למספר הצלחות אמנותיות וחברתיות אבל חיי המשפחה שלו עוברים טלטלות קשות, עקב קיפוח חברתי שגם בחירה בנשיא אפרו-אמריקאי לא שינתה.
״הספרייה הציבורית של ניו יורק״ הוא סרט טיפוסי לפרדריק וייזמן הותיק, חתן פרס האוסקר על מפעל חיים. לכאורה, הוא רק מתאר מקום, בפועל, הוא חושף לא רק את הפנים האנושיות של הספרייה והשינויים הנערכים במעבר לעידן הדיגיטלי, אלא גם את הניסיון לצמצם פערים חברתיים דרך חינוך. שני הסרטים משלבים בין לכידת האופטימיות של השינוי שהביא ממשל אובמה יחד עם התחושה כי מדובר בשינוי חלקי בלבד. מבלי שהדברים נאמרים בצורה ישירה מדי (לפחות בסרט של הבמאי הותיק), יש בהם גם פחד מפני מה שמתרחש בהווה.

אישה פנטסטית + סיפור רפאים
A Fantastic Woman + A Ghost Story

גם ״אישה פנטסטית״ הוא סרט שיגיע להקרנות מסחריות בארץ בקרוב. הסרט הצ'ילאני של סבסטיאן ליילו הוא מסע סוחט רגשית על טרנסג'נדרית שמתמודדת עם המוות של בן זוגה וגם עם משפחתו של המנוח, אשר לא רוצים כל מגע עמה. הסרט משלב היטב בין תהליך האבל האישי לתחושת הבדידות בעולם בו איש לא מבין ואיש לא מוכן לקבל את הגיבורה כפי שהיא.
סרטו השונה מאוד של דייויד לאורי, ״סיפור רפאים״ (שיוקרן בסינמטקים בקרוב) מציג גם הוא אבל על אובדן בן זוג ובדרך שונה גם תחושה של בדידות בעולם אשר אינו מכיר בגיבור בתור מה שהוא באמת, ורודף אותו בעודו רודף בחזרה ואף מפחיד, בסרט אשר עובד כסרט פנטזיה ואפילו מד"ב אך גם כסרט על ייאוש אנושי. ולגבי האבל – אני רוצה לציין כי אני בצד של אלו אשר מאוד אהבו את סצנת הפאי.

לאקי + מפעל של שום דבר
Lucky + The Nothing Factory

את ״לאקי״ ביים השחקן ג'ון קארול לינץ', אבל הוא שייך לשחקן אחר. הארי דין סטנטון, בתפקידו האחרון, מגלם דמות שהיא פחות או יותר הוא עצמו – סוג של קאובוי מזדקן עם אהבה למוזיקה, דמות שהייתה צריכה למות בעיירה שנראית כמו המערב הפרוע הישן אשר כבר היה צריך למות, לצידו. הסרט תופס לפרקים אווירה יותר סוריאליסטית, כמו למשל בחיפוש של דיויד לינץ' אחרי הנשיא רוזוולט, אך בסופו של דבר מגיע לרגע מרגש במיוחד בסצנה מוזיקלית קטנה.
״מפעל של שום דבר״, סרטו של פדרו פיניו על מפעל בפורטוגל שעובדיו מסרבים להתפטר למרות רצון ההנהלה, לקוח מסביבה שונה לחלוטין ולפרקים הוא נראה כמו סרט תיעודי אטי ולפעמים כמו הסבר על תפיסות פוליטיות ניאו-מרקסיסטיות. אך כיאה לקולנוע הפורטוגזי העכשווי גם סרט זה שובר לא פעם לכיוונים סוריאילסטים ובדיוק כאשר הקהל מתעייף מן הסרט, הוא הופך להיות מיוזיקל נוסח לה לה לנד במפעל לשום דבר.

על החוף, בלילה, לבד + היום שאחרי + המצלמה של קלייר
On the Beach at Night Alone + The Day After + Claire's Camera

שלושה סרטים חדשים צנועים, נהדרים, באנליים, חכמים ופיוטים ביים הונג סאנג סו השנה. עבורו זוהי שנה טיפוסית, אולי פרט לכך שהפעם פסטיבלי הקולנוע בירושלים וחיפה החליטו להביא את כל הסרטים החדשים שלו להקרנות. הוא שב לעסוק באותם נושאים, שב לעבוד בטכניקה המבוססת על אלתור החובר לסגנון קולנועי שנראה כמו משהו שצריך לגרור הרחקה מכל בית ספר לקולנוע. ובכל זאת, אף אחד לא מביים סצנת שכרות מקסימות כמוהו והדרך בה הוא משלב בין משבר ביצירה אמנותית לחוסר מחוייבות רומנטי בכל אחד מן הסרטים שובה לב. קשה היה לי להחליט איזה אחד מסרטיו להכניס לעשיריה, גם אחרי שהחלטתי כי השנה ראוי לתת לפחות לאחד מהם את הכבוד. אבל בסופו של דבר, יש משהו מתאים גם בלהשאיר אותו מחוץ לקאנון, לא רק בגלל שיש עשרה או קצת יותר סרטים טובים לא פחות ממנו – הוא סוג של ממתק שצריך לגלות לבד, בלי הרבה ציפיות, אבל עם רושם מתמשך.

״המצלמה של קלייר״

אוקג'ה + סיפורי מאירוביץ' + פרחים בבוץ
Okja + The Meyerowitz Stories (New and Selected) + Mudbound

הסרטים הללו לא קשורים זה לזה קולנועית. ב״אוקג'ה״ בונג ג'ון-הו ממשיך לערבב ז'אנרים נוסח קוריאה בסרט דובר אנגלית ומספק דמויות קומיות מופרכות, מרדף מרהיב, ורגע שובר לב לקראת הסיום באחד מן הסרטים הכי אפקטיבים נגד תעשיית הבשר אי-פעם.
ב״סיפורי מאירוביץ'״ נואה באומבך מצוי די קרוב לשיאו בבניית דמויות ובחשיפת מערכות יחסים דרך סיפורים קטנים אשר חושפים סיפורים גדולים יותר, כולל רגע שמדגים את השרידים הנפשיים של פגיעה מינית טוב יותר מכל סרט אחר השנה.
״פרחים בבוץ״ הוא מלודרמה אפית אשר מאצלת את הקהל לקרוא מחדש את ההיסוטריה ואת הווה של ארה"ב, דרך צילום אשר הופך שקיעה ובוץ לדבר מהפנט אך נואש.
כל הסרטים מראים את המקום המרכזי אשר נטפליקס תופסת לא רק מבחינה כלכלית, אלא גם מבחינת השפעה אמנותית השנה – אף כי כל הסרטים היו מרוויחים לו יותר אנשים יהיו רואים אותם על מסך ענק, נטפליקס היא היום אופציה רצינית עבור כל במאי הרוצה יד חופשית (במקרה של שני הסרטים הראשונים) או הפצה שתגיע לכל מקום בארה"ב (במקרה של הסרט השלישי, שנרכש על ידי הרשת אחרי השלמתו). הרשת הפיקה עוד מספר סרטים יוקרתיים השנה, אך לא ממש שקלתי אותם לרשימת סרטי השנה שלי.

ארץ מתוקה + ארץ אלוהים
Sweet Country + God's Own Country

שני סרטים עם המילה ארץ בכותרת ובשניהם יש השפעה של הסביבה על האדם או להפך. וורויק ת'ורנטון, אוסטרלי-אבוריג'ני חוזר לעבר של מולדתו ב״ארץ מתוקה״, מערבון המתרחש במאה העשרים ועוסק בכיבוש השממה ובהקמת כניסה, אבל בפועל מראה עד כמה המתשייבים מקבלים סדר וקדמה רק במקרה שהיא לא תפריע לקיפוח המעמדי להמשיך ולשלוט בפועל, בסרט שערוך בצורה מרהיבה. ״ארץ אלוהים״ של פרנסיס לי הוא סרט שגדל עלי בזמן שחלף מאז הצפייה בו. בדומה ל״אור ירח״, הסרט מציג גיבור אשר אינו שלם עם הנטייה המינית שלו. אבל כאן הבעיה היא לא בחברה סביבו, אלא בו עצמו והוא מוציא את הזעם שלו כלפי הסביבה של צפון אנגליה בה הוא עובד כחלקאי, וכלפי כל מי שמנסה להתקרב אליו, כולל עובד אירופאי שהופך לאויב ומאהב. סרט שעוסק בניסיון של אדם לגדול ולשנות את האופי הפנימי שלו, להכיר בחשיבות של רגשות של חיבה בחייו. באופן אלטרנטיבי, ייתכן ויש בסרט שיקוף של הפחד מן האחר שהוביל רבים מאזרחי בריטניה להצביע על יציאה מן האיחוד האירופאי.

משהו שימושי
Something Useful

את הפירוט לגבי הציונים לשבח התחלתי עם סרט בודד, אשר היה קשה לצפייה ואכזרי. סרטים רבים אחרים מהשנה הזו שידרו בדרכים שונות פחד או חשש מפני האחר, או חשש כללי. לכן, ברצוני לחתום את הרשימה בסרט שיש בו גוון אופטימי, גם אם הוא מראה דמות הרוצה למות, מערכות יחסים במשבר, ופערים כלכליים ותרבותיים בתוך מדינה אשר השחיתות הפוליטית שבה נרמזת. הבמאית הטורקיה פלין אסמר מפגישה ברכבת לאיזמר בין משוררת מוערכת בדרך למפגש עם עברה, ואחות צעירה בדרך למשימת עבודה קשה אשר תבחן את האופי שלה וגם את המוסר. ״משהו שימושי״ הופך לשיר הלל לרוח האנושית וחופש היצירה ונוגע בדרכים השונות בהם יצירה יכולה לגעת באנשים. את כל הסרטים ברשימה זו שקלתי למקם בתוך העשיריה בנקודה מסוימת, וסרט זה הינו הסרט שנשר ברגע אחרון, גם בגלל שאני חש צורך לצפות בו פעם נוספת, אחרי שצפיתי בו רק בפסטיבל הסרטים של איסטנבול. למזלי, הסינמטקים בארץ יקרינו אותו במהלך חודש ינואר.

״משהו שימושי״