פסטיבל הקולנוע ירושלים 2017 – המלצות ואזהרות על סרטים שכבר ראינו

יום חמישי ה-13 ביולי לא יכול להגיע יותר מהר מבחינתנו, ולפתוח בפעם ה-34 את פסטיבל הקולנוע של ירושלים. מוקד ואתר הזמנות הכרטיסים כבר פתוחים, מציעים כ-170 סרטים הפרושים על פני 11 ימים של קולנוע. מתוכם לא פשוט לבחור במה להתמקד, כמו תמיד בפסטיבל של המנכ״לית נועה רגב והמנהל האמנותי אלעד סמורזיק, אבל אנחנו כאן בסריטה ננסה לעזור בפוסט מאחד הכוחות שלפניכם ולפניכן. עוד מידע על הפסטיבל השנה אפשר למצוא בפוסט המרוכז והמתעדכן בנושאים כמו התחרויות השונות והאירועים הבולטים, בעוד פה למטה נרכז את כל הסרטים שכבר ראינו ויש לנו דעה עליהם – בין אם כתבנו עליהם בעבר במסגרות אחרות, או שנעשה זאת כעת במיוחד לכבוד הפסטיבל הירושלמי. לחיצה על שם הסרט בעברית תוביל לדף שלו באתר הפסטיבל, לרבות מועדי הקרנה והאופציה להזמין כרטיסים.

כמה הבהרות קבועות לפני שמתחילים, ראשית על כותרת הפוסט. הטקסטים בהמשך הם אישיים לכל אחד משלושת הכותבים (אור, עופר ואורון) שגם חתומים עליהם, אבל המטרה כמו תמיד בסריטה היא לבטא את רחשי ליבו של מי שיותר התחבר ליצירה עליה כתב. זה נכון גם לקוראים ולקוראות המבקשים לבחור במה לצפות, שכן אזהרה עבור קהל מסויים יכולה להיות דווקא המלצה לסוג אחר של צופה. שוב נדגיש שאלה רק סרטים שראינו כבר, שכן בלי להגזים יש עוד עשרות שאנחנו מסוקרנים מהם, אבל בניגוד לפוסטים דומים במקומות אחרים אנחנו מאמינים בצפייה בסרט לפני חוות דעת עליו. בהזדמנות זו – תודה ליח״צ על כל העזרה בהרכבת הרשימה הענקית לעיל.

הסרטים היחידים שכבר צפינו בהם וייעדרו מן הפוסט הם הסרטים הישראליים על שלל המסגרות שלהם, בניהולו של אריאל ריכטר ובהפקת טל מאירי, משום שלא רצינו ליצור איפה ואיפה. על ״אוויר קדוש״ של שאדי סרור אפשר לקרוא את דעתו של אורון מפסטיבל טרייבקה, כמו גם על ״ממערב לירדן״ התיעודי של עמוס גיתאי או העותק המשוחזר של ״מצור״ מאת ג׳ילברטו טופאנו, עליהם כתב בקאן. אבל בנוגע לסרטים אחרים זה אומר לנצל את חברותנו באקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה שבמסגרתה ראינו כבר מספר מתמודדי אופיר שיוצגו כאן – ״געגוע״ של שבי גביזון, ״מוטלים בספק״ של אלירן אליה, ״משפחה״ של רוני קידר ו״פיגומים״ של מתן יאיר, כולם ממצטייני האופיר עד כה. את ״האופה מברלין״ של אופיר ראול גרייצר שזכה בפסטיבל קארלובי וארי בסוף השבוע, ואת ״מות המשוררת״ העצמאי והמסקרן של דנה גולדברג ואפרת מישורי, נראה יחד עם באי ובאות הפסטיבל בימים הקרובים, ומשם גם נדווח כמובן. אבל עוד קודם, שבירת שיא הסרטים שראינו לפני הפסטיבל הירושלמי בפוסט אחד גדוש.

סרטים שראינו וכבר כתבנו עליהם:

אוסקר 2017 – מקבצי סרטים קצרים עלילתיים ומונפשים
שתי קטגוריות מטקס האוסקר האחרון יוקרנו במלואן בצורת מקבצים, עליהם כתב אורון לפני הטקס.

אני לא מדאם בובארי
סרט הפתיחה המאוד משונה של פסטיבל קולנוע בערבה, מאת פנג שיאוגנג, עליו כתב אורון.

אתה ושלך
אחד משני סרטים של המאסטר הקוריאני הונג סאנג-סו שיוקרנו בירושלים (האחר הוא ״על החוף, בלילה, לבד״), גם עליו כתב אורון.

בצלן של נשים
סרטו הקודם של פיליפ גארל (גם החדש ששמו ״מאהב ליום אחד״ יוקרן בירושלים), עליו כתב עופר בפסטיבל ירושלים הקודם.

גוד טיים
פצצת הקולנוע של האחים ספדי, עם רוברט פטינסון בתפקיד חייו, שהפכה להיות ההמלצה הכי רותחת של אורון מפסטיבל קאן.

הדרך למנדליי
עופר כתב בפסטיבל ונציה על סרטו החדש של מידי זי, אותו גילה בפסטיבל קולנוע דרום הקודם.

יוצא מן הכלל
סרט הפתיחה של הפסטיבל, ובו מישל הזנוויציוס בוחן באופן משועשע את דמותו הקולנועית של ז׳אן לוק גודאר. גם הוא מיבול קאן של אורון, תחת השם המאוד לא רשמי ״האימתני״.

מאהב כפול
שוב התחרות הרשמית בקאן, כלומר שוב סקירה של אורון, הפעם על החדש והמופרע של פרנסואה אוזון.

מימוזה
לשם גיוון, סרט מפסטיבל קאן הקודם דווקא, מאת אוליבייה לקס, אותו תפס אורון בפסטיבל ורוצלאב.

מניפסטו
מיצג שהפך לסרט מאת ג׳וליאן רוזנפלט, בו קייט בלאנשט מדקלמת מנשרי אמנות מפורסמים בתור 13 דמויות שונות. אורון צפה בו בטרייבקה.

נפש עדינה
סרט עלילתי של סרגיי לוזניצה, הדוקומנטריסט על פי רוב, שנעשה בהשראת סיפור קצר של דוסטוייבסקי. את דעתו של אורון מימי קאן אפשר למצוא תחת השם של אותו סיפור, ״יצור עדין״.

עז כמו עכשיו
יצירתו של ז'ואאו מוריירה סאלס, עליה כתב עופר בפסטיבל דוקאביב בו הוקרנה לראשונה.

הפיתוי
ממשיכים עם קאן, בו זכתה סופיה קופולה בפרס הבימוי עבור הסרט שקנה גם את אורון (שלא נמנה על מעריציה) ונקרא בגלגול קודם ״הנקמניות״.

פצצה: סיפורה של הדי לאמאר
ביוגרפיה תיעודית של שחקנית הוליוודית שהייתה גם מדענית פורצת דרך, אבל לא זכתה למקסם את תהילתה בשום תחום. אורון צפה בטרייבקה.

הפרא
סרטו של אמט אסקלנטה המקסיקני, גם הוא מיבול ונציה של עופר ואף הוא היה אורח פסטיבל דרום, שם הוקרן בבכורה.

פרנץ
אזכור אחרון להרפתקאות עופר בוונציה, עם הסרט השני של פרנסואה אוזון בפסטיבל ירושלים השנה (והמוקדם מבין השניים).

רוחות קרות
סרטו הראשון כבמאי של התסריטאי טיילור שרידן, שזיכה אותו בפרס בקאן והתחבב על אורון שתירגם את שמו מילולית ל״נהר רוח״, בכיכובם של ג׳רמי רנר ואליזבת׳ אולסן.

הרוחות של ישמעאל
נסיים עם מה שהיה דווקא סרט הפתיחה של פסטיבל קאן, שם סבל ממנו אורון, מאת הבמאי הצרפתי ארנו דפלשן.

סרטים שראינו וטרם כתבנו עליהם:

1945

סרטו ההונגרי של פרנץ טורוק הוא מסוג הסרטים שבגללם צריך פסטיבלי קולנוע. אני לא בטוח אם הייתי מתיישב לצפות בו בכל הזדמנות אחרת, אולי אם כן היה נשלח לייצג את מדינתו באוסקר (ואם עופר לא היה ממליץ עליו בחום בזמן הצפייה בסקרינרים), וכנראה שהייתי מפספס את אחד הסרטים הטובים ביותר שראיתי השנה. כזה שאין לי ספק שישרוד את חצי שנה הקרובה עד לעשיריות סיכומי 2017.
הסרט מתרחש בכפר הונגרי בימיה האחרונים של מלחמת העולם השנייה, כמה שעות לפני ערב חתונת בנו החנווני של האיש המכובד ביותר בכפר. את ההכנות לאירוע החגיגי משבשות שמועות על שני יהודים שהגיעו לכפר ברכבת והם נושאים עימם מטען לא ברור, שרק המחשבות על נוכחותם מציפה באנשי הכפר חרדה ורגשות אשם שקשורים לסודות אפלים מימי המלחמה, והכל מתפורר חלק אחרי חלק.
מכיוון שהסרט מצולם בשחור-לבן, ישר עלו בי אסוציאציות ל"סרט לבן" זוכה האוסקר של האנקה, אבל האמת היא שהדמיון הוא רק על פני השטח. "1945" הוא סרט מקורי ובנוי לעילא עם תסריט אדיר ועיצוב ויזואלי יפייפה. זהו סרט הקולנוע הרביעי של טורוק (שכתב יחד עם גבור שאנטו), ואמנם אני לא מכיר את עבודותיו הקודמות, אבל הוא ללא ספק במאי שצריך לשים אליו לב. הוא מביים בתנופה סרט בן שעה וחצי שמרגיש בתנועה קדימה בכל רגע, עובר בין המון דמויות שכל אחת מהן מרתקת ולכל אחת יש סיפור מאחוריה, ומציג מיומנות מרשימה בכל מה שקשור לעשייה קולנועית. בהחלט אחד הסרטים המומלצים ביותר בתוכנית ירושלים השנתית.
(אור סיגולי)

78/52

סרטו של אלכסנדר פיליפ הוא הסרט הראשון אשר זכור לי אשר מוקדש לסצנה בודדת. הסצנה היא סצנת המקלחת מתוך ״פסיכו״ של אלפרד היצ'קוק ואם לא צפיתם בסרט הזה, ״78/52״ הוא ספוילר, כמו גם המשך ההמלצה הזו. אם כן ראיתם, מדובר בסרט מרתק. פיליפ יוצא מן הסצנה הזו גם להקשרים מעט יותר רחבים – ״פסיכו״ כולו, היצירה של היצ'קוק בכלל והמצב בקולנוע בתרבות בסוף שנות החמישים, לקראת היציאה של פסיכו ב-1960, יצירה של אמן ותיק שיציאה במקביל לפריצה של הגל החדש החדש הצרפתי והקולנוע המודרניסטי אשר שאף להגדיר מחדש את הדרך השמרנית בה נעשו סרטים. אבל דווקא מי שנתפס כמייצג את הוליווד הישנה יצר את הסרט הכי מהפכני בקולנוע העלילתי של אותה שנה ואת הסצנה המשפיעה ביותר. ההתחלה ממבט רחב יותר, נועדה רק על מנת להאיר היבטים בסצנה הזו, אשר אורכת 52 שניות ומשתמשת ב-78 טייקים (אם מתייחסים לרצח בלבד), אשר נדרש כשבוע לצלם אותם, עם הכוכבת ג'נט לי שמוצאת את מותה אחרי פחות מחצי סרט וגם עם כפילה. פיליפ מראיין את הכפילה, את קרובי המשפחה של אנשים אחרים אשר היו מעורבים בצילומים ובעיקר שורה ארוכה של יוצרי קולנוע ומבקרי קולנוע, אשר מאירים את חווית הצפייה בסצנה מזוויות שונות לאורך השנים ומראים עד כמה מחשבה ושבירת מוסכמות היו בקטע הלכאורה קצר הזה. זה נכון מבחינת בניית הצילומים בסטורי-בורד, בו היצ'קוק נעזר באופן נדיר בסול באס שלרוב יצר רק את סיקוונס הפתיחה, דרך העריכה היעילה אשר מייצרת בראש של הקהל יותר מן הנראה ועד למוזיקה האיקונית של ברנרד הרמן, שגם היא חותרת נגד כל מה שהיה מקובל עד אז והשפיע על הדרך לבניית מתח ואימה דרך מוזיקה מאז. הסרט הוא מכתב הערצה לסצנה בודדת, אך גם שיעור מרתק בעשייה קולנועית.
(עופר ליברגל)

אבודה בפריז
Lost In Paris

הפוסט הזה אמנם נקרא "המלצות ואזהרות", אבל אני מניח שתוכלו לשים לב שהדגש שלנו הוא על המלצות. גם מכיוון שאנחנו מאמינים שלכמעט כל סרט יש את הקהל שלו, וגם בגלל שאנחנו מעדיפים להתרכז בחיובי, בטח בפרויקטים מהסוג הזה. והאמת היא שאם הייתי חושב שהקומדיה הבלגית "אבודה בפריז" היא סתם סרט רע כנראה שהייתי פוסח מלכתוב עליה, אבל המחשבה שאנשים טובים ישלמו מכספם ויקדישו מזמנם לצפות בו על חשבון סרט אחר בפסטיבל העמוס כל-טוב הזה, ממש מפחידה אותי. לכן אני מקדיש כמה פסקאות כדי להפציר בכם, לא משנה מה, אל תלכו לסרט הזה.
"אבודה בפריז" הוא עבודתם של הבמאים דומיניק אבל ופיונה גורדון, שניהם גם השחקנים הראשיים פה. גורדון מגלמת בחורה קנדית ביישנית ושלומיאלית שמגלה כי דודתה הפריזאית האהובה (עמנואל ריבה, שהייתה מועמדת לאוסקר על "אהבה" והלכה לעולמה בתחילת השנה) עומדת להיות מפונה מדירתה לטובת בית אבות. היא יוצאת לראשונה את גבולות קנדה הקפואה וטסה לפריז, אך לא רק שלא מוצאת את דודתה, אלא גם מאבדת את חפציה ונותרת, ובכן, אבודה בפריז. בשלב הזה נכנס לתמונה הומלס דוחה בשם דום (אותו מגלם דומיניק אבל), שמוצא את חפציה של פיונה, מתאהב בה, ומנסה לעזור לה תוך כדי ההתנהגות הכי קריפית של גיבור רומנטי אי פעם.
אבל וגורדון שאפו לייצר קומדיית סלפסטיק קלילה בסגנון ז'אק טאטי וסרטי אנימציה. זה לא סרט עם חוקיות ריאליסטית, וכל מה שקורה בו הוא בעצם תירוץ לבדיחות פיזיות וכביכול הברקות קולנועיות. כמובן שזה מבורך לכשלעצמו, אבל הבעיה של "אבודה בפריז" היא שהכל בו פשוט איום ונורא ואיום. הוא לא מצחיק בכלל, כולו בחירות קולנועיות תמוהות שלא ברור מי חשב שהן יכולות לעבוד, הוא מביך כמעט בכל רגע, עשוי בצורה מסורבלת ולא נעימה לצפייה, אבל וגורדון נותנים הופעות איומות כדמויות מעוררות אי נוחות גדולה, ויש שם רגעים שהלוואי שאשכח בקרוב. זה סרט אינפנטילי שהדבר היחיד הטוב בו אלו כוונותיו. הישמרו.
(אור סיגולי)

אדם של יושרה
A Man of Integrity

הקולנוע האיראני ממשיך לספק פנינים זוכות פסטיבלים, גם אם מדובר ״רק״ במסגרת המשנית של פסטיבל קאן (״מבט מסויים״). סרטו של מוחמד ראסולוף משלב היטב בין עלילה מפותלת ומורכבת נוסח בן ארצו אסגר פרהאדי, עם דגש וכבוד לנוף ולטבע המעניקים לסרט מימד פיוטי, מהסוג שנוכח יותר בסרטים של המאסטרים הוותיקים מאיראן. העלילה מתמקדת במשפחה קטנה המתגוררת בכפר שנדמה עוד יותר קטן, בו כולם מכירים את כולם. אבי המשפחה מתפרנס מגידול דגי זהב, אשתו מנהלת את בית הספר האיזורי ומגדלת את בנם הצעיר, וחייהם השלווים מופרים תדיר עקב התנכלויות של בריונים המנסים להשתלט על השטח הצנוע ששייך למשפחה עקב מיקומו האסטרטגי. גיבור הסרט מנסה להילחם ברצון שהופך לצורך לא להיות כמו אלה המתנכלים לו, כלומר לא לפסוע בדרכי הפשע והרמאות בשום תחום בחיים. זוגתו אסרטיבית יותר ומוכנה לספוג הרבה פחות, מה שמוביל למתחים בין השניים שאמורים להציג חזית מאוחדת מול תוקפיהם, שמצידם מקושרים היטב בדרגים הגבוהים – מהשלטונות ועד המשטרה. או כפי שמנסח זאת הסרט: כיוון שיש רק מדכאים ומדוכאים, צריך לבחור באיזה צד של הדיכוי רוצה כל אדם להיות.

הסיטואציות הבלתי אפשריות, תחושת המחנק המתגברת ואווירת הנכאים המתפשטת, מגובות בעשייה קולנועית מרשימה הכוללת מספר קטעים בלתי נשכחים – החל מצילומים רבי עוצמה של כוחות הטבע מול אפסיות האדם, וכלה ברגעים קטנים של קירבה (כולל הדבר הכי קרוב ומרומז לסצנת סקס שראיתי בקולנוע האיראני התמיד-מאופק). המצוקה של הגיבורים ניכרת מכל פריים, למרות שמשחקו של רזה אחלגיראד בתפקיד הראשי היה יכול להיות יותר מגוון בעיניי. סודאבה בייזאי המגלמת את הדמות הנשית הראשית היא שבוראת את הדמות המעניינת יותר, בסרט שהכוכב האמיתי שלו הוא כאמור הצלם, אשקן אשקני קוראים לו, שהזכיר לי לפרקים את הסרטים המוקדמים של נורי בילגה ג׳יילן. אבל מה שבאמת הופך את הצפייה בסרט לכדאית דווקא בפסטיבל ירושלים, היא שבזכות הסרט מתגלה כי לחברה הישראלית בכל זאת יש לאן לשאוף מבחינת דיכוי ורמיסה של היכולת להשמיע קול. מספיק דיאלוג אגבי-לכאורה בין הגיבור למכרה שלו מטהרן, שבן זוגה נכלא כיוון שדיבר פוליטיקה עם הסטודנטים שלו, כדי שהסרט יהווה לא רק צפייה חווייתית על תרבות רחוקה אלא גם תמרור אזהרה.
(אורון שמיר)

האורניתולוג
The Ornithologist

אורון כבר כתב על הסרט הזה עת צפה בו בפסטיבל ניו יורק, אבל סרטיו של הבמאי הפורטוגזי ז'ואאו פדרו רודריגש מזמינים תמיד יותר מקריאה אחת, אפילו בידי אותו צופה. את סרטו הנוכחי יש קודם כל לחוות – תחילה כסרט פיוטי על אדם אשר מבודד את עצמו מן העולם לפרק זמן קצוב על ידי צפייה בטבע וחקר ציפורים, ולאחר מכן כסרט ביזארי וסוריאליסטי, אשר לעתים נע מהר ולעתים חוזר למבט האיטי. זהו סרט בו הגיבור ספק עומד בסכנה, ספק נולד מחדש ומתחבר בחזרה לזולת דווקא דרך התרחקות או אלימות. ייתכן והוא מוצא מחדש את החיים ואת האהבה וייתכן והוא צועד לקראת מותו, בסרט אשר מתכתב עם סיפור חייו של אנטוניוס הקדוש מליסבון, קדוש נוצרי שפעל בראשית המאה ה-13 והיה בין היתר מרפא בנסים (למעשה, גיבור הסרט קרוי פרננדו, שמו המקורי של הקדוש). התכתבות נוספת היא עם סרטו של לואיס בוניואל, ״שביל החלב״, אבל המסע עובד היטב גם אם מנתקים אותו משני מקורות אלו ורואים את הצורך של הגיבור להביט לא רק החוצה אלא גם פנימה ולקבל שליחות גדולה יותר. הדבר מתבטא אולי בזניחת האתאיזם לטובת הדת, בסצנות שניתן לקרוא בו בזמנית כפארודיה וכגילוי של ממש. זהו גם סרט על מעבר ממבט על העולם ליצירה אמנותית, דבר הבא לידי ביטוי בכך שגם הבמאי עצמו משחק בסרט בחלקו האחרון.

דומני כי לא קיים צופה אשר יחווה את הסרט הזה באותה צורה כמו חברו, וכי לא קיים צופה אשר יאהב את כל החלקים השונים של הסרט, אשר  יצר עבורי כמה דימויים מפעימים וכמה רגעים אשר הרגישו לי דלים יחסית או בוטים מדי. אבל זהו גם סרט על אימוץ נקודת מבט אחרת וסרט על מחילה, גם על מעשים קשים ביותר. ברגע מופלא, הגיבור מוצא את ישו באופן מילולי והסצנה איתו עוברת דרך מציאת דרך לתקשר בלי מילים, מבט על הטבע כמעורר תשוקה ובחינת הקו הדק שבין אהבה וקבלה לחשש ואלימות. שאלת הוויתור על החיים הקודמים ועל התועלת האישית לטובת משהו מופשט ורוחני יותר עולה בסיקוונס הזה, כמו גם בסרט כולו. אני סבור כי ניתן לחוות את הסרט הזה כמבוא לחוויה רוחנית פנימית, גם אם הוא תמיד משלב הומור פרוע ומודע לכך כי עצם הרעיון של החוויה הזו הוא גם נלעג ומלאכותי. אך בכל זאת, אדם יכול להמציא את עצמו מחדש.
(עופר ליברגל)

האי היפה ביותר
The Most Beautiful Island

סרט זה מציב בפניי בבעיה בכתיבה – מצד אחד, חווית הצפייה בו הייתה מטלטלת וזהו מבחינות רבות אחד מן הסרטים שהכי היממו אותי בעת האחרונה, והחלק השני שלו הוא בית ספר בניית המתח/אימה תחושת חרדה וזעזוע. מאידך, החוויה הזו יכולה להיות עזה מדי ואפילו לא נעימה עבור חלק מן הצופים ולהסביר מה בדיוק קורה שם יהרוס את הכוח של הדרך בה חוויתי את הסרט, שחלק ניכר מן ממנו שלו טמון בחסור הידיעה של הטבע המדויק של מה שבדיוק מתרחש בו.

עד נקודת האמצע, סרטה של אנה אסנסיו, שגם משחקת בתפקיד הראשי, נראה כמו סרט אמריקאי עצמאי טיפוסי על מהגרת מספרד לניו יורק אשר מתקשה לשרוד כלכלית, בהיעדר ביטוח רפואי או דרך לשלם שכר דירה באמצעות עבודות מזדמנות מסוגים שונים, כגון בייביסיטר או עמידה ברחוב בתלבושת של עוף. חלק זה של הסרט מבויים בסגנון אשר נראה לעתים כמו-תיעודי וכמעט אקראי, כאשר כל אפיזודה נראית קצת כמו סיפור קצר בפני עצמה. בדיעבד ניתן למצוא בסצנות אלו מספר הקבלות ורמזים מטרימים, מעבר לכך שהן בונות את הגיבורה כמישהי אשר מתקשה לשרוד ומרגישה גם ניתוק מסוים מן הסביבה היפה והעולם בכלל. זה קורה לה בין היתר עקב טראומה ממולדתה, אשר עליה אנו לומדים כבר בשיחת טלפון בראשית הסרט, אשר מעבירה בין היתר כי אין לגיבורה יכולת נפשית לחזור לארץ בה יהיו לה חיים בטוחים יותר.

אבל עוד לפני ההסבר הזה, הסרט מתחיל בפרולוג אשר מציג לכאורה מספר נשים לא קשורות, אשר מחפשות את דרכם בתוך ההמון הניו-יורקי. חלק מופשט זה, אשר בו הסרט לכאורה מחפש את הגיבורה שלו, מקבל משמעות נוספת לאחר סיום היצירה – כאשר הוא הרבה פחות אקראי ממה שנדמה, בבחירת הנשים אשר הוא מראה ובמצב שלהן. אסנסיו יוצרת קולנוע חכם ומוחשב לאורך כל הדרך, אבל בחצי השני היא יוצרת משהו אחר – סוג של בניית מתח מן הלא נודע באופן אשר מזכיר את היצ'קוק ודיויד לינץ', אבל תוך דגש על המצב החברתי והנפשי הקשה של הגיבורה בפרט והניצול של נשים בחברה בכלל. הדרך בה זה מתרחש בסרט אולי יוצאת דופן, אבל משקפת גם ניצול בדרכים אחרות. לכן, אני סבור כי מדובר בסרט טוב ומרתק גם עבור מי שלא חווה אותו בצורה מעוררת צמרמורת כפי שאני חוויתי, ואני מניח שיהיו גם צופים כאלו, כפי שיהיו צופים שעבורם הסרט יהיה יותר מדי, מסיבות שאיני יכול לחשוף.
(עופר ליברגל)

אש חופשית
Free Fire

עדיין לא יצא לי להנות עד הגג מסרט של בן וויטלי, במאי שיש לו לפחות מעריץ אחד בקרב חברי הבלוג, ובאמת שהייתי בטוח שהפעם זה יצליח בינינו. זאת משום ש״אש חופשית״ נשמע כמו משהו שאי אפשר לפספס איתו – סבנטיז, ברי לארסון וצבא של גברברים משופמים, עסקת נשק שמשתבשת ולוקיישן אחד שהופך לשדה קטל. איכשהו בידיים של וויטלי זה בכל זאת הפך לסרט די זניח, אבל אני גם לא יכול לומר שהוא לחלוטין בלתי מבדר. השנה היא 1978, המקום הוא מחסן נטוש בבוסטון, ושני הצדדים המגיעים לעסקת הנשק המדוברת מוצגים בתחילה ביתר פירוט שגרם לי לקוות שיהיה לי אכפת מהם אם וכאשר ייקלעו לאש צולבת. מדובר בשתי חבורות של טיפוסים מפוקפקים ומטופשים, עם ניסיון לייצר אישיות ייחודית לכל אחד ואחת, שבמערכה הראשונה בהחלט החזיקו יפה את הסרט עם חילופי יריות מילוליים בלבד.

אבל מהרגע שהכדור הראשון נורה והסרט הופך למעשה לסיום של ״כלבי אשמורת״ מתוח על פני כשעה, קשה לומר שהתעניינתי בנעשה. מלבד אולי הרצון לבדוק האם תהיה שורדת אחרונה, או שאולי זה לא סרט מהסוג הזה. לארסון היא כמובן היחידה שמתעקשת לשחק, בעוד ארמי האמר מצליח להיות מקסים גם מבעד לרעמת שיער וזקן ופשוט פוגע בכל שורה שלו. קשה לומר זאת על חילופי הירי, שכן מדובר משום מה על אנשים שלא מסוגלים לכוון או לפגוע גם במטרה שכובה ונייחת, אבל אחרת הסרט כנראה היה מסתיים די מהר. אל מעבר למחיצת המצטיינים יחסית אפשר להעביר גם את קיליאן מרפי המשתדל וסם ריילי המגזימן, אבל שככה יהיה לי טוב – למה היצור חסר התועלת המכונה שרלטו קופלי עדיין משחק בסרטים? בניגוד אליו, הסרט עצמו אינו מזיק, גם אם חסר ערך מוסף ומקיים אך ורק את מה שהבטיח.
(אורון שמיר)

בודהיסט נכבד
.The Venerable W

הבודהיזם היא דת של חיפוש פנימי אחר הרוגע על בסיס כבוד לכל היצורים החיים, דת של אהבה ולא של שנאה. אבל כמו כל דת, גם היא יכולה להפוך לאלימה כאשר היא מקושרת עם לאומיות, כפי שקורה בשנים האחרונות בבורמה/מיאנמר. סרטו של הבמאי הגרמני ברבט שרודר עוקב אחר העימותים בין הרוב הבדהיסטי למיעוט המוסלמי בארץ בעיקר דרך קטעי חדשות, תוך שהוא מתמקד בדמותו של הנזיר אשין ויראתו, מנהיג דתי אשר עמד בראש מספר תנועות אשר רדפו את המוסלמים, כולל בדרכים אלימות, תוך שימוש בשפה גזענית, נתונים לא מדויקים וכל צורה מוכרת של הסתה. התחושה הכללית אשר עולה מן הסרט היא שמלחמות על רקע דת ומוצא אתני הן בסופו של דבר דומות בכל העולם, גם אם מדובר בדת אשר המקורות הרוחניים שלה מטיפים לקבלה ביסודם. לזכות הבמאי יש לציין כי הוא מקפיד להביא זוויות שונות על המצב הסבוך במדינה הענייה אשר בה גם הממשל הנוטה לצבאי לא ממש מונע את האלימות הקשה מכל הצדדים בסכסוך. שרודר מנסה לאזן בין חלקים אשר עושים שימוש בהילוך אטי וקריינות על מנת להעביר את היופי המצוי בדת, לבין מה שנראה כמו סרט חדשות רגיל על מלחמה עקובה מדם ועם מעט מדי תקווה של מוצא של ממש. הסרט נע בין שני ציטוטים המופיעים בתחילה ובסיום, הנוגעים לשאלה האם האהבה יכולה בסופו של דבר לנצח את השנאה, אשר נדמית לא פעם כרגש שקל הרבה יותר להתחבר אליו.
(עופר ליברגל)

ביקלס (סוציאליזם) + מראות רחוב (דיאלוג)
[Bickels [Socialism] + Streetscapes [Dialogue

מסגרת "אמנות בצומת" לקולנוע ניסיוני מציגה שני סרטים של הבמאי הגרמני היינץ אמיגהולץ. שני סרטים שמכתבים זה עם זה והם גם חלק ממכלול סרטים יותר גדול מאת הבמאי הלא-נרטיבי, אשר מתמקד בשנים האחרונות בסרטים המתארים ארכיטקטורה הם בעלי קשר לישראל.

״ביקלס (סוציאליזם)״ צולם בקיבוצים ברחבי הארץ והוא למעשה תיעוד של מבנים שונים אשר עיצב שמואל ביקלס, אדריכל אשר בין היתר תיכנן מבנים רבים תוך עיצוב המראה של הקיבוץ כפי שהוא מוכר לנו, וגם דרך כמה מבני פורצי דרך, כמו המשכן לאמנות בעין חרוד או מוזיאון השואה בקיבוץ לוחמי הגטאות. אמיגהולץ מצלם כל מבנה מכמה זוויות שונות, מפנים ומבחוץ ותוך בחינת הסביבה בה הוא נמצא. הוא לא מוסיף דברי הסבר וכמעט תמיד לא מראה דמויות אנושיות. הסגנון התובעני זה יוצר משמעויות דרך המכלול – מצד אחד מבט על דרך החשיבה של ביקלס, מצד שני מבט על אידיאולוגיה שהפכה ללא רלוונטית דרך הצצה על מבנים, חלקם נראים נטושים או לא פרקטיים. לקהל ישראלי כמובן יש ידע נוסף במקרה של סרט זה, כמו גם הנוכחות של שלטי "יזכור" בחלק מן המבנים, כאשר טקסי ימי הזיכרון משנים את המשמעות שלהם והופכים ליזכור לדרך המחשבה הקיבוצית. הבמאי מוסיף לסרט גם פרולוג אשר מציג מבנה אשר עיצב ביקלס בסאו פאולו, וגם אפילוג אשר באופן נדיר אצלו מספר סיפור היסטורי דרך מילים וציורים.

״מראות רחוב [דיאלוג]״ מציג, כפי שנובע משמו, גם שיח ולא רק מבט על המבנים. השיח בנוי כמו סוג של טיפול פסיכולוגי אשר עובר הבמאי, בשיחה עם מומחה הטראומה הישראלי זהר רובינשטיין. השיחה נוגעת גם לעברו של הבמאי/מטופל/משוחח וגם להשקפת העולם האמנותית שלו – הדרך בה מצא את עצמו מתמקד בסרטים המתעדים מבנים. בין היתר הוא גם מדבר ארוכות על החששות שלו לפני ואחרי צילום הסרט על ביקלס. יש בדיאלוג הרבה חזרות על נושאים דומים ולעתים הרגיש לי מתיש יותר מן הסרט נטול המילים. אבל במידה רבה, הדיאלוג הוא רק הסחת דעת לאופן בו הסרט מצולם – בשורה של חללים לא שגרתיים אשר מתועדים מזוויות אשר מתבוננות בארכיטקטורה שלהם. לכן זהו סרט שהרובד החזותי שלו מספר סיפור שונה מן הדיאלוג אשר מוביל את הסרט לכאורה, גם ברגעים בהם המשוחחים דנים ברעיון למה שיכול להיות הסרט בו אנו חוזים. מידת האותנטיות של הדיאלוג מוטלת בספק כל הזמן, שכן הוא לפעמים נותן הצעה חלקית להסבר למקומות בהם מצולם הסרט ולעתים שובר את ההנחות של הקהל. הוא עושה זאת בין היתר על ידי כך שהדיאלוג הזה לא מושמע על ידי אמיגהולץ ורובינשטיין, אלא על ידי שחקנים אשר חצי-מגלמים תפקיד, כולל שיחה על המניעים לליהוק של אנשים אשר נראים כמוהם ולבחירה בשפה האנגלית. התוצאה היא יצירה שכלתנית אשר נעה בין המתיש למעורר מחשבה, כאשר לתחושתי בסופו של דבר הרובד המרתק גובר. הדיאלוג מן הכותרת הוא לא רק זה הנשמע בסרט, אלא גם הדיאלוג אשר הסרט שואף לנהל עם הקהל – דיאלוג אשר יכול להיגמר בהתשה ושעמום, או בבחינה מחדש של היחס לקולנוע.
(עופר ליברגל)

הגנת הדרקון
The Dragon Defense

סרטה של נטליה סנטה עוסק בחיי שלושה גברים בגיל די מבוגר, אשר נפגשים במועדון השחמט בבירת קולומביה, בוגוטה, או בקזינו סמוך. אף כי החברות ביניהם קרובה לכאורה, הסרט גם דן בחוסר היכולת שלהם לחשוף רגשות גם בפני האנשים הקרובים להם ביותר. במקרה של גיבורי הסרט, גברים האחרים הם האנשים הקרובים ביותר, ולא הנשים או המשפחה. רק אחד מן הגברים מנהל במהלך התקופה אשר מתוארת בסרט מערכת יחסים מינית של ממש עם אישה – וגם אותה הוא לא רוצה איתו כאשר הוא יוצא למסע בעקבות מצוקה הקשורה לבנו, אשר הוא אינו מקיים עמו קשר רציף. גיבור אחר הוא אלמן המנסה לשמור בכוח על עבודה כמתקן שעונים, בחנות לא רווחית שלא מתאימה לעידן הנוכחי. אולם, הגיבור הראשי הוא שחקן שח מצטיין שגם עובד כמורה פרטי. זהו הגבר העצור מכולם ודומה כי הוא מנסה לחסום בכוח כל סוג של אינטימיות בחייו, גם עם בתו הקטנה וגם עם שתי נשים אשר מחזרות אחריו בצורה שהופכת לפחות ופחות מרומזת. יש לו סיבה אתית לדחות כל אחת מן הנשים, אבל התחושה שלי הייתה כי הוא בעיקר מפחד מכך שהוא יזכה לסוג כלשהו של אושר, רוגע או סיפוק. סנטה מביימת את הסרט בסגנון מינימליסטי, כולל קטיעת סצנות באמצע או חשיפה חלקית בלבד של המידע. גם בסצנות שהיו יכולת להיות סוערות, הדמויות שומרת על האיפוק והסגנון הקולנועי נותר מאופק בהתאם, דבר אשר משרת את הסרט מבחינה נושאית אבל מותיר אותו כסרט חביב אשר בסופו של דבר לא יצר עבורי מהלך מיוחד שנחרת בזיכרון, אף כי הוא מבוצע בכישרון ויש הרבה מה להעריך בצניעות שלו.
(עופר ליברגל)

חולי אהבה
The Big Sick

יש סרטים אותם אי אפשר לסווג לז'אנר. כלומר, אפשר כמובן, אבל החלוקה הזו יכולה לייצר בעיתיות. "חולי אהבה" הוא סרט מאוד משונה בהקשר הזה כי הוא נע על הסקאלה של דרמה וקומדיה בצורה יוצאת דופן, כזו שאני בטוח שתעשה חיים קשים לצופים שבאו במסגרת ציפיות מסוימת, בטח אלו שקשורות לשחקן הראשי והתסריטאי של הסרט, הסטנדאפיסט קומיל ננג'יאני ("עמק הסיליקון").
ננג'יאני מגלם את עצמו בסיפור שמבוסס באופן כזה או אחר על חייו, ובמיוחד חוויותיו בתקופה בה אהובת ליבו (פה מגולמת על ידי זואי קאזאן המתוקה) הייתה במצב בריאותי מסוכן. אז בעצם זו קומדיה רומנטית שההומור בה מוזר והרומנטיקה נעדרת ממנה לחלקים ארוכים, לטובת התמודדות עם דברים אחרים ולא מצחיקים או רומנטיים בכלל. את השלבים האלו בסיפור ננג'יאני מקדיש להתמקדות בנושא הורים-ילדים, במיוחד הקשר שלו עם משפחתו הפקיסטנית שרוצה לשמור על המסורת בכל מחיר, והוריה של אהובתו, אותם מגלמים ריי רומאנו והולי האנטר בהופעות שמצדיקות מועמדות לאוסקר (לא ידעתי אפילו כמה אני מתגעגע להולי האנטר עד שהופיעה על המסך. הלוואי ונראה ממנה יותר). אלו החלקים החזקים ביותר של הסרט, המעניינים ביותר והמצחיקים ביותר. הייתי אומר אפילו שחבל לי שהסרט לא נכנס יותר עמוק לנושא ההורים-ילדים והחליט לעטוף את הכל בקומדיה רומנטית, שמשמשת דווקא כחלק החלש יותר.
אני באופן אישי מצאתי את "חולי אהבה" מהנה מאוד, ומכיוון שהצלחתי לתפוס את הקצב שלו, קיבלתי מנה הגונה של צחוק וגם קצת בכי. עם זאת, כמו כל קומדיה שמגיעה בחסות ג'אד אפאטו, גם הפעם האורך הוא מוגזם, ואין שום סיבה מדוע הסיפור הזה מתפרש על פני שעתיים.
(אור סיגולי)

טהראן טאבו
Tehran Taboo

אם ב״אדם של יושרה״ כתבתי על האיפוק של הקולנוע האיראני בכל הקשור להצגת מין ומיניות על המסך, הנה מגיע ״טהרן טאבו״ כדי לסתור (ולסטור). בסצנה הראשונה, נהג מונית שלוקח אותנו הצופים ברחובות הבירה האיראנית, אוסף אל מכוניתו זונה המלווה בבנה הצעיר והשתקן. היא נותנת לילדון מסטיק ולנהג מציצה, בזמן שהוא צועק על זוג שעובר ברחוב, כיוון שהבחורה היא בתו הלא-נשואה. פתיחה מאוד ישירה זו מסמנת את הכיוונים אליהם יילך הסרט, בו הדמויות נאלצות להיאבק בדו-פרצופיות של החברה בה הן חיות וכן בקשיי היומיום ובאיסורי הדת. אל הזונה ובנה יצטרפו דמויות הגרות עימם באותה הבניין – מוזיקאי צעיר שצריך לממן ניתוח לאיחוי קרום הבתולין של אישה שפגש במועדון ומאיימת עליו שארוסה יהרוג אותו, וגם משפחה נורמטיבית לכאורה המסתירה כמה וכמה סודות הנוגעים לדיכוי היצר המיני.

העובדה כי הסרט נעשה בטכניקת אנימציה רוטוסקופית, המשלבת בין תחושה ריאליסטית לעובדה כי הכל למעשה מצוייר, מסייעת לסרט ליצור את הדיסוננס לפיו אנחנו מצויים במקום סוראליסטי אך כנראה גם אמיתי למדי. לבמאי קוראים עלי סוזאנדה וסרטו אמנם מתרחש ברחובות המונפשים של טהרן, אבל על ההפקה חתומות גרמניה ואוסטריה ואי אפשר לנחש אפילו אלו עונשים ודאי מחכים לו במולדתו עקב יצירת הביכורים הקולנועית המתריסה שלו. נקודה זו היא גם החולשה היחסית של הסרט, המרבה בפרובוקציות שחלקן לא מוצדקות או בעלות תוקף מספק, אבל כולן מסייעות לצייר את תמונה של חברה עצובה ומודחקת אך גם מלאת תשוקה, שלא תמיד יודעת איך ולאן לנתב את יצריה.
(אורון שמיר)

טוני קונרד: לגמרי בהווה
Tony Conrad: Completely in the Present

עוד במסגרת הקולנוע הניסיוני, הפסטיבל יערוך השנה מחווה ליוצר טוני קונרד, אשר הלך לעולמו לפני כשנה, ברצף של הקרנת סרט תיעודי קצר אודותיו בלווית שני סרטים קצרים, בהם ״הבהוב״, שיכול להיות חוויה הפנוטית או לשגע את קהל הצופים בו (אציין כי מדובר בסרט שכשמו כן הוא). אחריהם יוקרן גם הסרט הארוך הזה, דיוקן אשר מבקש לייצר את דמותו של היוצר פורץ הגבולות והמוסכמות באמצעים נגישים יחסית. קונרד, אמן רב תחומי אשר פעל בעיקר בקולנוע ובמוזיקה, חותר גם נגד הקשר בין הכלכלה ליצירה ובכל מקרה מייצר סרטים ומוזיקה אשר חותרים בדרכם נגד המקובל. כך שסרט מרוכז אשר בו הוא מדבר באריכות לצד קטעים מן היצירות שלו בהחלט מספק צוהר ליצירה שלו, וגם עונה על השאלה אשר מדווח עליה במהלך הסרט: אם הוא כל כך חשוב, איך היצירות שלו לא שוות יותר כסף?

הדרך הטובה ביותר לחוות, או לסלוד, מן הסרטים של קונרד היא לצפות בהם, אם כי במקרה של חלק מהם מדובר במשימה לא קלה. לכן, אני מצאתי את הסרט מרתק יותר דווקא בדיון ביצירה שלו בתור מוזיקאי, אשר מנסה למקם אותו כאחד מן החדשנים הגדולים ויוצרי המפתח בזרם המינימליסטי במוזיקה האמריקאית, וגם כדמות אשר תרמה למוזיקה האלטרנטיבית או המחתרתית בכמה גלגולים שונים. המוזיקה של קונרד אינה מלודית לרוב, אבל יש בה גם משהו נעים לאוזן ובולט לעומת יצירות דומות, המבוססת על חזרה על צליל לאורך זמן ממושך.
(עופר ליברגל)

יציאות זהב
Golden Exits

אלכס רוס פרי הוא במאי אמריקאי עצמאי אשר יוצר סרטים המבוססים לרוב על דיאלוגים אינטלקטואלים, אשר מפרקים לגורמים מערכות יחסים. קצת בדומה לוודי אלן או אריק רוהמר, רק עם דגש נרחב יותר על ההשפעה הספרותית ולרוב גם עם מצלמה אשר נעה קרוב מאוד לדמויות. לרוב, הסרטים שלו פחות טובים בפועל מאיך שהם נשמעים על הנייר, דבר אשר בולט במיוחד בסרט זה, בו סטודנטית אוסטרלית (אמילי בראונינג) מגיעה לניו יורק ועבודת בתור עוזרת לחוקר אשר מארגן את הארכיון של אביה של אשתו. במקביל, היא פוגשת גם מכר מן העבר שהוא בן של ידיד של אמה. שני הגברים האלו נשואים והנוכחות של הצעירה מערערת את מערכות היחסים הללו.

סרטים מסוג זה צריכים להישען על רמה גבוהה של דיאלוג ומשחק, גם אם הבמאי מנסה לתת דגש לשפה הקולנועית שלו, בעיקר דרך צילומי תקריב אשר משנים לפעמים את נקודת המבט. צוות השחקנים בסרט, הכולל בין היתר גם את ג'ייסון שוורצמן, אדם הורוביץ, מרי לואיז פרקר וקלואי סביני – סביר פלוס. אבל הדיאלוגים נוטים להיות באנליים, חוזרים על עצמם ולא אמינים. התחושה היא כי האנשים אמורים להיות חכמים ובוגרים בכוונות שלהם, אבל מתבטאים ופועלים ברמה ילדותית, אם כי לא עד הסוף. התוצאה היא סרט שלא מצליח להיות שנון או מקורי ובעיקר לא מצליח לגרום להנאה או עניין במהלך הצפייה בו או אחריה.
(עופר ליברגל)

לא היה לי לאן ללכת
I Had Nowhere to Go

הסרט הזה אומנם מופיע בתכניה כחלק ממסגרת "פנורמה" ולא כחלק ממסגרת "אמנות בצומת" המיועדת לקולנוע ניסיוני, אבל מדובר בסרט שלא רק עוסק באחד מענקי הקולנוע הניסיוני, אלא גם משתמש בטכניקה ייחודית שיכולה להיות מאתגרת לצפייה ולעתים אפילו להגדרה של "סרט". אבל היצירה הזו מרתקת לא רק בגלל הצורה יוצאת הדופן, אלא גם בגלל הסיפור שהיא מעבירה, סיפור שהוא גם סיפור הצמיחה של אמן ייחודי ומוערך וגם סיפור אוניברסלי על תחושת תלישות מן המקום והעיבוד נצחי של המקום הבטוח.

הסרט מסופר בקולו של ג'ונאס מקאס, שבביקורות הקולנוע של ב"ווילג' וויס" סימן והגדיר למעשה את הקולנוע הניסיוני בארה"ב, בלי קשק למספר רב של סרטים ניסיונים שיצר בעצמו, דוגמת ״וולדן – יומנים, פתקים וסקיצות״, אחד מסרטי היומן הראשונים, בו התמונות מספקות את מקום המילים. בסרט הנוכחי, מקאס מקריא קטעים מתוך ספר שכתב על הימים לפני שביסס את מעמדו בתור מבקר ויוצר, שנות מלחמת העולם השנייה בה נאלץ לברוח מביתו בליטא, ומאוחר יותר לעבוד במחנה עבודה ולשרוד אחרי המלחמה ללא בית. במקביל, הוא מספר גם על הימים הראשונים שלו בארה"ב אליה היגר בסופו של דבר בתור פליט. הסיפור שלו אומנם כרוך מן ההתחלה בחיבתו לספרות ולקולנוע ובראיית עולם אמנותית, אבל תחושת התלישות שלו רלוונטית גם להרבה פליטים אחרים, אז והיום. האמן דאגלס גורדון, אשר ביים, מנסה למצוא פתרון חזותי אשר גם ישרת את הסיפור, גם את הקו האמנותי אשר מוביל מקאס, וגם יהיה ייחודי בפני עצמו.

התוצאה היא סרט בו רוב הזמן הפסקול חשוב יותר מן התמונה. למעשה, לאורך רוב הסרט אין תמונה כלל, רק מסך שחור (או לעתיים – מסך בצבע אחר). אחרי שתי דקות אנו חוזים בדמותו של מקאס עונה על שאלה ורואים גם את פניו, אך אלו יעלמו להמשך הסרט לטובת דימויים אשר רובם יהיו מופשטים יותר – חיתוך של לפת או תפוח אדמה, אדם המנסה לצעוד יחף בשלג, שימפנזה. הדימויים לא תמיד יהיו מסונכרנים עם הפסקול ולפעמים המשמעות שלהם תועבר רק אחרי מספר לא קטן של דקות. כאמור, הסרט מייצר מצב של תלישות של הסיפור האישי מן המציאות ומציע לקהל רק רגעים קצרים של מבט בדימוי. מצד שני, הסיפור של מקאס, אשר במשך רוב הזמן נשמע בפסקול, נותר ברור ומכיל סוגים רבים של חוויות, לרוב של מצוקה, אבל גם רגעים של התעלות ותושייה. בנוסף, הפסקול שולט ביצירה לא רק דרך המילים של מקאס, אלא בשילוב של מוזיקה ואפקטים קוליים, כולל רגעים ארוכים בהם המלחמה מועברת דרך הנשמע בפסקול, ללא מלל או תמונה. מדובר ביצירה לא פשוטה וייתכן כי צופי רבים יצאו במהלכה מבית הקולנוע, אבל כמו בסרטים שמקאס ביים בעצמו, יש בה גם אושר רגשי מגוון אשר מתרומם מעבר לבחינה של גבולות הקולנוע.
(עופר ליברגל)

להיות קרי גרנט
Becoming Cary Grant

קרי גרנט הוא בעיניי (ולא רק) אחד מן הכוכבים שהכי מייצגים את הוליווד הקלאסית, ובנוסף גם שחקן גדול וייחודי, בעיקר בתפקידים קומיים. ככזה, הדמות שלו מרתקת לא רק כאשר רואים את הכריזמה יוצאת הדופן שלו, את הדרך בה המצלמה אוהבת את הגוף שלו, היכולות הפיזיות והתזמון המושלם. גרנט הוא גם כוכב אשר תמיד נראה כי הוא מחביא חלקים מן הזהות האמיתית שלו. דרך המבטא שלו, שהוא משהו בין בריטי ממעמד הפועלים (מה שגרנט היה כשעוד קראו לו ארצ'יבלד ליץ') ואמריקאי אריסטוקרטי, ובפועל לא נשמע כמו שום דבר פרט לחיקוי של קרי גרנט, וגם דרך הערפול לגבי הזהות המינית שלו – הוא הכחיש את היותה מגוונת, אבל גם צחק עליה בכמה וכמה סרטים.

הסרט החדש אודותיו, אשר בויים בידי מארק קידל, מתחיל מנקודת מבט מעניינת אשר עורכת, בסדר לא כרונולוגי, בין סרטים ביתיים שצילם גרנט, קטעים מתוך אוטביוגרפיה גנוזה בה סיפר גם על טיפול פסיכיאטרי שעבר שכלל שימוש ב-LSD, וגם קטעים מסרטים בכיכובו אשר משולבים בחומרים אחרים בטבעיות. אולם, אחרי כמה דקות הסרט עובר למבנה שגרתי יותר של סרט ביוגרפי – הסיפור של הילדות הקשה עם אב מנוכר ואם אשר גרנט לא ידע במשך שנים מה באמת היה גורלה, המעבר לתיאטרון ומשם ההצלחה בהוליווד. גרנט נותר מרתק והוא לקח חלק בהרבה מאוד סרטים נהדרים עם במאים כמו אלפרד היצ'קוק, האוורד הוקס, ליאו מק'ריי, ג'ורג' קיוקור, ג'ורג' סטיבנס ופרנק קפרה (רשימה חלקית), וקטעים מכמעט כל הסרטים החשובים שלו משלובים ביצירה. אבל מה שאין בסופו של דבר בסרט זה דיון מעמיק בייחוד של גרנט כשחקן או אפילו במבנה האישיות שלו, למרות השילוב של קטעים מטיפול נפשי. לכן, הסרט שנראה תחילה כבעל פונטציאל למבט מקורי על הדמות הופך בסופו של דבר לחזרה על דברים שרוב מעריצי הכוכב כבר ידעו. לאלו שרוצים לקבל הצצה על הכישרון לו הם טרם נחשפו – הסרט יכול לעורר את התיאבון.
(עופר ליברגל)

מנשה
Menashe

"מנשה" מתרחש בקהילה החרדית של ברוקלין, ובמרכזו אלמן צעיר שכל שאיפתו היא להוכיח לקהילה ולרב שהוא מסוגל לגדל את בנו הקטן. זוהי דרמה דארדנית עם נגיעות קומיות, כולה קלוז-אפ וחללים צפופים המובאים למסך במצלמת כתף, בהשתתפות שחקנים לא מוכרים כדי לסחוט תחושת ריאליזם עד כמה שניתן. במשך כשעה וחצי אנחנו נמצאים קרוב-קרוב למנשה (בהופעה מצוינת של מנשה לוסטיג) וזה אמנם אפקטיבי, אבל באיזשהו שלב הסרט מרגיש כהולך במעגלים והעניינים הופכים להיות צפויים יותר ויותר.
סרטו של ג'ושוע ז. ויינשטיין הוקרן בסאנדנס ובברלין, ואני יוצא מנקודת הנחה שהוא ישוב בהמשך לירושלים גם לפסטיבל הקולנוע היהודי של הסינמטק. אין מתאים ממנו לפסטיבל מסוג כזה. אחד הדברים המעניינים ביותר בהקשר הזה, הוא היחס של הסרט לעולם החרדי ולהיררכיה שלו, בו הרב יכול לחרוץ גורלות. מכיוון שאנחנו מכירים סרטים כמו "קריימר נגד קריימר" העוסקים במאבק של אבות לחזקה על ילדם, נדמה שאנחנו בעצם אמורים לקחת אוטומטית את הצד של מנשה ולהתעצבן על הקהילה שלו שמפרידה אותו מבנו, אבל הסרט יותר חכם מזה והופך את העניין לקצת יותר מורכב. הסיבה שהרב מונע ממנשה לגדל את בנו היא כי משפחה ללא אמא היא דבר לא ראוי בעיניהם (מנשה מסרב למצוא אישה חדשה, וזה לכשלעצמו נחשב כהתרסה) ולעיניים ליברליות-מתקדמות זה נשמע כמו דבר נורא. מצד שני, מנשה באמת לא יכול לגדל ילד כי הוא בעצמו לא אדם בוגר ואחראי, ועל אף החזקה הביולוגית, אולי עדיף באמת שהילד יגדל אצל שארי המשפחה. לכן הקונפליקט והדיון שבמרכז הסרט מעניינים, אולי אפילו יותר מהסרט עצמו, שהוא חביב ולא הרבה יותר מזה.
(אור סיגולי)

עתיד הקולנוע
Cinema Futures

בכל דור ודור יש המכריזים על מות הקולנוע, או לפחות על גלגול חדש שלו, ומאז שהגיע העידן הדיגיטלי גם אל האמנות השביעית קריאות מעין זו נעשו תכופות אפילו יותר. בסרטו של הדוקומנטריסט מיכאל פאלם מנסה היוצר להרהר בכמה עתידים אפשריים של הקולנוע (כפי שטוענת הכותרת הלועזת שמשום מה תורגמה לעתיד יחיד בעברית). הוא עושה זאת כמובן בעזרת התבוננות אל העבר והסתכלות על ההווה, בשתי דרכים. ראשית בעזרת תובנות משלו המועברות בקריינות, ונעה בין רעיונות מוכרים לעייפה לבין אבחנות מעניינות הכוללות שימוש במיתולוגיות קולנועיות כמו הגרמלינס המשתלטים על תא ההקרנה, או הרפליקנטים מ״בלייד ראנר״ שמעתיקים את עצמם לגוף חדש כל ארבע שנים (גילו הממוצע של שרת אחסון, מסתבר). שנית, באמצעות שורה של מרואיינים המציעים זווית משלהם – החל מארכיבאים, היסטוריונים וחוקרי קולנוע, ועד מפיקים, מנהלים ומספר במאים. שווה לציין שאם תגיעו לשמוע את הסינפיל מרטין סקורסזה תקבלו את הגיגיו פרושים על פני מספר סצנות בודד, ולעומתו כריסטופר נולאן אוהד הפילם ואפיצ׳טפונג ווירסתקול שמדבר על סרטים כמנציחי רוחות רפאים – מסתפקים בסצנה אחת כל אחד.

מי שמככב הוא הפילם עצמו, שנמצא מצד אחד במצב של מוות מוחשי לעומת המעבר לאלמוות הווירטואלי, ומגלם יפה את הפרדוקס של הקולנוע – אמנות מתעדת ומשמרת שנמצאת במאבק מתמיד מול הזמן, האויב אותו היא מנסה בכלל להנציח. יחד עם סכנת ההכחדה של הפילם עולה בסרט אפשרות שאיתו ישתנה גם האופן שבו אנחנו תופסים, חווים וזוכרים סרטים. מעבר לעובדה שלראות סרט דרך מקרנה אנלוגית או מקרן דיגיטלי הן שתי חוויות שונות, כפי שנאמר בסרט, השינוי הקריטי הוא ההשתחררות מהצורך לאחסן פילם והמעבר לרצון לשמר את המאוחסן בו בשרתים בצורת קבצים וירטואליים. כל מרואיין בסרט רואה את הדברים באופן מעט אחר, אבל כולם מסכימים שרסטורציה דיגיטלית היא קריטית כשם שהיא משנה את הסרטים עצמם. איך אומר סקורסזה – קולנוע נצרב הן על הצלולאיד והן בתודעה יחד עם הטעויות והפאקים, שהולכים לאיבוד בהמרה לקובץ. מה גם שאין אפשרות לדגום ולנקות את כל הסרטים שנוצרו במאה השנים שלפני הדיגיטציה, כך שעצם הבחירה בשימור סרט מסויים הוא גם בחירה למחוק סרטים רבים אחרים שעלולים להישכח ולהתכלות. על פי הסרט, עתיד הקולנוע תלוי בעיקר במה שנבחר לעשות עם העבר שלו, ממש עכשיו בהווה שלנו ובצומת ההיסטורית שאנו עדיין נמצאים בה.
(אורון שמיר)

הפרס
Trophy

התופעה של עשירים אשר יוצאים לאפריקה על מנת לצוד חיות נדירות עולה הרבה לכותרת בעת האחרונה, דבר המתבטא גם במספר סרטים תיעודיים בנושא, כגון ״ספארי״ של אולרייך זיידל. סרט זה, שיצר הבמאי הישראלי שאול שוורץ במשותף עם כריסטינה קלוסיאו, לא מסתפק רק בביקורת על אלו הצדים חיות בסכנת הכחדה, על מנת שיהיה להם "פרס" בחדר האורחים בדמות ההישג שבצייד קשה לביצוע. לצד זאת, הוא מציג גם צדדים אחרים של תעשיית הצייד וגם כמה טענות מפתיעות לזכות הצייד – כדרך למימון שמורות טבע ועידוד השימור של חיות בסכנות הכחדה. או למשל מקרים של חקלאים אשר הפרנסה והחיים שלהם נתונים בסכנה בגלל הצורך להגן על האריות. יש גם מנהל של חוות קרנפים אשר רוצה לסחור בקרניהם מבלי להרוג אותם (הקרנף יכול להצמיח קרן חדשה) אשר עומד גם הוא לביקרות מצד פעילים סביבתיים. הסרט מראה כי גם בנושא הצייד, המציאות מורכבת משנדמה. גם אם האנשים אשר צדים לשם ספורט עדיין מצטיירים כאכזרים למרות כנסים מפוארים ומפעלי צדקה, הסרט מעלה מספר נקודות למחשבה ולא רק מעורר תחושת כעס וניכור.
(עופר ליברגל)

הצד האחר של התקווה
The Other Side of Hope

בכיר במאי פינלנד, אקי קאוריסמקי בן ה-60, חוזר עם סרט חדש שש שנים אחרי "חוף מבטחים" המקסים שגם הוקרן בארץ. האמת היא ש"הצד האחר של התקווה" הוא סוג של אח תאום לזה הקודם: גם הפעם מדובר בסיפור עצוב-מצחיק על הגירה, אנושיות וערבות הדדית, באותו סגנון ויזואלי מוזר ומקורי, ואפילו עם אותו סוג של ליווי מוזיקלי ומיקום העלילה בעיר נמל. זה אולי נשמע כמו זלזול בסרט החדש, אבל זו בהחלט לא הכוונה. להפך. "הצד האחר של התקווה" הוא סרט מקסים שאפילו מוציא כמה קריאות צחוק רמות, עם כמה הברקות חמודות להפליא. זה סרט שכל כך מאמין בבני אדם ואוהב אותם, שמאוד קשה להתנגד אליו גם כאשר הקצב איטי מדי והסרט מרגיש ארוך יותר ממה שהוא בפועל עם סיום מעט לא מספק.
קאוריסמקי מספר סיפור באופן מאוד ייחודי לו, ומכיוון שהוא עושה סרטים בפערים גדולים, זה לא מרגיש מאוס או ממוחזר (כמו, לצורך העניין, עם וודי אלן) כך שעדיין כיף לבקר בעולם שלו, גם אם ראינו את הסרט הזה לפני שש שנים.
"הצד האחר של התקווה" ייצא להקרנות מסחריות בקרוב, וזאת אולי הסיבה היחידה שהייתי ממליץ לחפש בפסטיבל סרטים אחרים שלא תהיה ההזדמנות אחרת לראותם, ולשמור את קאוריסמקי לאחר כך. אבל אם זה לא שיקול מבחינתכם, ואתם אוהבים קומדיות אירופאיות מוזרות שיגרמו לכם לצאת בתחושה טובה מהאולם, כדאי לכם מאוד.
(אור סיגולי)

קיץ 1993
Summer 1993

הבמאית קלרה סימון זכתה בפרס סרט הביכורים בפסטיבל ברלין עבור סרט זה, על התבגרות מוקדמת אשר נאלצת לעבור ילדה בת שש העונה לשם פרידה. אירוע הטראומה אשר מאלץ אותה לשנות את אורך חייה ובסופו של דבר גם להתגבר הוא המוות של שני הוריה, עוד לפני התקופה המתוארת בעלילה. מות ההורים מכריח אותה לעבור מן העיר לחיים עם דודתה בכפר, תוך שהיא מוצאת את עצמה חיה בחברת בת דודתה הצעירה ממנה וגם נאלצת לבצע מטלות ביתיות אשר אותן לא הכירה בבית הוריה. התוצאה היא רצון תמידי למרוד במציאות עצמה, או בדודים אשר עליה להתייחס עליהם בתור הורים חדשים. לא פשוט לבצע את הרצון הזה, בעיקר בגיל בו הרבה מאוד דברים נראים זרים וגם האמת על הסיבה למוות של הוריה לא נחשפת בפני הגיבורה (או הקהל) בשלב הראשון של הסרט.

הבחירה לכלול את הקיץ בכותרת הסרט מצביעה גם על אופי היצירה, אשר דנה בתקופת הסתגלות ובהצטברות של אירועים אשר ברבים מהם אין דרמה יוצאת דופן בנפרד, אבל יש ערך לחיבור ביניהם. גם השנה עצמה חשובה ולאחר סיום הסרט ניתן לחשוב על מה שהשתנה בחברה בזמן הלא רב שעבר מן התקופה המתוארת. אף כי רוב הסרט מתאר ניסיון לייצר שגרה משפחתית חדשה, הוא כופר ברעיון כי כל שגרה היא אפשרית לאחר אובדן בגיל מוקדם. לכן, בחלקו השני הדרמה הצנועה והשקטה מתחלפת בכמה סיקוונסים בהם קיים מתח של ממש. אולם, העיקר בסרט נותר הדיוקן של דמות הגיבורה הצעירה, אשר בוחנת את האופציות בהם היא יכולה לבצע את המרד שלה ובמקביל את האפשרות כי תוכל לגבש לעצמה זהות אשר תשתלב בסביבה בה היא נאלצת לחיות.
(עופר ליברגל)

רטרוספקטיבה לסרטי ז'אן-פייר מלוויל

השנה, תכנית הקולנוע הקלאסי של הפסטיבל תוקדש למחווה לבמאי הצרפתי ז'אן-פייר מלוויל, עם הקרנת שבעה סרטים שביים (מתוך 13 סרטים באורך מלא). מלוויל הוא אחד מן היוצרים הגדולים של הקולנוע הצרפתי, בין היתר מכיוון שהפיק את כל סרטיו באופן עצמאי באולפן אשר שכן בביתו, מה שאיפשר לו לקחת את הזמן וללטש כל סרט וסרט. התוצאה היא קולנוע מחושב מאוד שהיה יכול להפוך גם לקר, אלמלא מלוויל טען את רוב סרטיו גם בקשר רגשי עמוק, אשר נובע לרוב מניגוד אשר קיים אצל הגיבורים שלו בין רצון לשמור על תפקוד מקצועי הדורש קור רוח וויתור על רגשות, לבין אהבה, או רגשות אמפתיה אחרים, לזולת. המתח הזה קיים בצורה זו או אחרת בכל סרטיו, אשר לרוב, אבל לא תמיד, הם סרטי פשע.

עבורי, שלושה סרטים אשר יוצגו בתכנית מתחרים על תואר סרטו הגדול ביותר. ״הסמוראי״ בו אלן דלון מגלם מתנקש יעיל אשר מוצא את עצמו נבגד בידי גורמים שונים ובמידה רבה גם בידי עצמו, שכן ייתכן והוא מפתח סוג של משאלת מוות, כפי שיש לו גם צורך לנתק את עצמו מן העולם. סרט השוד ״המעגל האדום״ אשר מביא לדעתי לשיא את היכולת של מלוויל לוותר על דיאלוג למשך פרק זמן ארוך ובו בזמן לשמור על רמה גבוהה של מתח. ו״צבא הצללים״ אשר נוצר בין היתר בהשפעת החווית האישיות של מלוויל כלוחם במחתרת הצרפתית וגם בו הפחד מבגידה קיים בכל רגע, לצד המתח בין הדחף להישרדות והנכונות להקרבה. מי שרוצה לראות צד אחד של מלוויל יכול לצפות ב״לורן מורן״, סרט אשר אומנם מתרחש ברגע של מלחמה אבל הדגש בו הוא יותר על מאבק פנימי של הנפש בתשוקה ופחות על אלימות פיזית.
(עופר ליברגל)