• רשימת המועמדים המלאה לפרסי אופיר 2017 הגיעו
  • מחשבות ותובנות על המועמדים לפרסי אופיר 2017
  • סרטים חדשים: ״לוגאן לאקי״ של סודרברג
  • רטרוספקטיבה למקס אופולס בסינמטקים
  • ?פרסי אופיר 2017: אוטופיה אפשרית
  • הבית תמיד זוכה
  • ״רוחות קרות״, סקירה
  • פרסי אופיר 2017: הסרטים התיעודיים
  • פרסי אופיר 2017: החמישיות של סריטה
  • פרסי אופיר 2017: סיכום תקופת ההקרנות
  • ״מאהב כפול״, סקירה
  • חטוף
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 36
  • פסטיבל ונציה 2017: קצת על סרטי התחרות
  • אימת החודש - יולי 2017
  • ״דנקרק״, סקירה

הכל על פסטיבל הקולנוע של ירושלים 2017

20 ביוני 2017 מאת אורון שמיר

פסטיבל הקולנוע ה-34 של ירושלים יתקיים השנה בין ה-13 וה-23 ביולי, אבל כבר בסוף יוני אפשר יהיה להתחיל לדפדף בתוכניה ולרכוש כרטיסים לסרטים ולאירועים. אנחנו כאן בסריטה כבר עובדים מאחורי הקלעים על פוסט ההמלצות השנתי, אבל עד אז חשבתי שיהיה נחמד לרכז את החדשות והעדכונים שהירושלמים מנסים דווקא לפזר. בערך פעם בשבוע מעכשיו ועד הפסטיבל יתעדכנו אתר הפסטיבל ואמצעי התקשורת בהיצע הבינלאומי, הישראלי, באורחים ובאורחות וכן הלאה – ובכל עדכון כזה פשוט אקפיץ את הפוסט הנוכחי בתוספת המידע החדש. אז הנה מה שכבר ידוע ברבים על פסטיבל ירושלים של 2017 ועד שהוא יתחיל רשמית כדאי לשוב הנה לקבלת התמונה המלאה.

סטייסי מרטן ולואי גארל בתור אן ויאזמסקי וז׳אן לוק גודאר, מתוך ״יוצא מן הכלל״ (קרדיט תמונה: יח״צ)

סרט הפתיחה הוא אחת הבחירות היותר מוצלחות של הפסטיבל מאז שאני פוקד אותו, ולדעתי היה צריך גם לפתוח את פסטיבל קאן במקום הקשקוש שאכן עשה זאת. בעברית הוא נקרא ״יוצא מן הכלל״, אבל אולי הוא מוכר לכן ולכם בשמו הלועזי, ״Le Redoutable״, או בשמו הלא-רשמי ״הסרט של מישל הזנוויציוס שבו לואי גארל משחק את ז׳אן לוק גודאר״. מדובר בקומדיה על סינפיליה ועבור סינפילים וסינפיליות, או פשוט בכל מה שפסטיבל קולנוע חולם עליו כסרט פתיחה. יש בו רגעים של הומור מופרע נוסח קומדיות הריגול של הזנוויציוס, ואווירה כללית של מחווה אוהבת לאמנות השביעית נוסח ״הארטיסט״ זוכה האוסקר של הבמאי, שיכבד את הטקס בנוכחותו (כפי שעודכן גם בתגובות). אלא שהפעם מדובר באהבה קשוחה, כי גודאר בגילומו של גארל נמצא באחד משיאי הפוציות והנודניקיות שלו, בשנת 1967 הגורלית. אז הוא פוגש בשותפתו לאמנות ולחיים, אן ויאזמסקי (סטייסי מרטן), בעת צילומי ״הסינית״ ומאוחר יותר מאמץ בעצמו השקפת עולם המובילה אותו אל הפגנות הסטודנטים ונטישת הקולנוע האמנותי לטובת כיוון עוד יותר נסיוני ושובר כללים. התהפוכות בחייו של גודאר כדמות, משפיעות על הסגנונות המשתנים תדיר של הסרט כולו, וכמות החידודים והתעלולים הקולנועיים בו בלתי נגמרת אבל לרגע לא מתישה, לפחות בעיניי. תוכלו לשפוט לבד בהקרנה החגיגית שתלווה את טקס הפתיחה המסורתי בבריכת הסולטן, ביום חמישי ה-13.7 עם רדת החשיכה, וכבר עכשיו אפשר להתחיל בספקולציות לגבי האורח או האורחת שיכבדו את המעמד בנוכחותם.

עוד בגזרת האירועים המיוחדים, השנה מגדיל הפסטיבל את הטווח שלו ולצד המוקד בסינמטק בפרט ובמושבה הגרמנית בכלל, יתפרש ויורגש בעוד חלקים בעיר הקודש. הירושלמים מבטיחים אטרקציות גם בעיר העתיקה ובדרך יפו, מכיכר ספרא ועד שוק מחנה יהודה, עם תחנות שיעוצבו לפי ז'אנר קולנועי וברוח תקופות שונות בתולדות הקולנוע: ״סינמה פרדיסו״ יוקרן בכיכר המוריסטאן במקרנת פילם מסורתית, כיכר ספרא תהפוך לתחנת רכבת מעולם המערבונים, כיכר ציון תציע חוויה מעולם המדע הבדיוני, כיכר הירח תהפוך למתחם אנימציה, על גבי בניין כלל ועל בניין המשביר יוקרנו מיצגים, וקולנוע ניסיוני יוצג בבית אליאנס ובגג מוסללה. בנוסף, ישיק השנה הפסטיבל בית קולנוע נודד שיסייר בשכונות העיר ויציע לקהל הרחב הקרנות חינמיות של כמה מסרטי הפסטיבל.

עדכון 28.6:

התחרות הישראלית ע״ש חג׳ג׳

מתוך ״משפחה״ של רוני קידר

בירושלים ממשיכים עם מספר המזל של שבעה סרטים, חמישה מתוכם ינסו לסדר לעצמם לא רק יוקרה אלא גם מקפצה אפשרית לפרסי אופיר, ושניים שלא משחקים את המשחק הזה וזאת למעשה תהיה הזדמנות ראשונה לראותם. ארבעה סרטי ביכורים, שתי במאיות, ואווירה כללית של גיוון רב ככל הניתן. מהצצה ברשימת המתמודדים לאופיר היחיד שבולט כאן בהיעדרו הוא ״פוקסטרוט״ של שמוליק מעוז, שסרטו ״לבנון״ התחרה בירושלים בסוף העשור הקודם. כנראה שהוא יצוץ בחיפה אחרי בכורה בפסטיבל ונציה, הפסטיבל בו גרף ״לבנון״ את אריה הזהב. מלבדו, נדמה שזהו הליין-אפ הכי חזק שירושלים היו יכולים להעמיד השנה, מכל בחינה, בהינתן העובדה ששום סרט מפסטיבל קולנוע דרום לא צץ גם בירושלים (בניגוד לשנים עברו).

אוויר קדוש – הקומדיה האירונית של שאדי סרור, על נצרתי שמתחרה בתעשיית המים הקדושים עם בקבוקים מלאים ברוח מהר הברכה, עליה כתבתי בקצרה בפסטיבל טרייבקה.

געגוע – סרטו המצופה והמסקרן של שבי גביזון (״שורו״, ״חולה אהבה בשיכון ג׳״, ״האסונות של נינה״), בו שי אביבי זוכה לביקור של אהבה ישנה. כמו באופירים, קשה שלא לחשוב על הסרט הזה כפייבוריט גם בירושלים.

האופה מברלין – סרט ראשון מבין השבעה שלא מתמודד לאופירים וייחשף כאן לראשונה. סרטו של אופיר ראול גרייצר מספר על קונדיטור גרמני שמגיע ארצה בעקבות מות מאהבו הישראלי, ומבלי לגלות את זהותו תורם את כישורי האפייה שלו לבית הקפה ששייך לאשת המאהב.

מוטלים בספק – סרטו הראשון באורך מלא של אלירן אליה, בו רן דנקר מנחה נוער בסיכון כחלק מעבודות שירות, כבר צבר לעצמו באזז נאה לאחר הקרנתו הראשונה באופירים. את הבאה אני לא מחמיץ.

מות המשוררת – פיצ׳ר שני לדנה גולדברג, שחוזרת לירושלים אחרי ״אליס״ העצמאי, שביימה יחד עם אפרת מישורי. יצירה ראשונה של פרוייקט ״קינו קלאן״ לקידום נשים יוצרות, על חוקרת ונחקרת וחייהן לפני ואחרי הפגישה הקצרה ומשנת הגורלות ביניהן.

משפחה – מי שהותירה את השלב העצמאי בקריירה מאחור היא רוני קידרג׳ו + בל״, ״סופעולם״) שגם רושמת הכרה ממסדית עם הכניסה הזו לפסטיבל. אם לשפוט לפי מחיאות הכפיים אחרי הקרנת האקדמיה, אפשר לנבא הצלחה למעשייה האפלה על צעירה שהורגת את משפחתה.

פיגומים – סרט ביכורים למתן יאיר, שהוצג לראשונה במסגרת ACID בפסטיבל קאן שם צפיתי בו ונכבשתו בקסמו. הסרט מתמקד בנער שאביו מסליל אותו להחליפו בעסק המשפחתי של בניית פיגומים, בעוד הוא דווקא מתעניין בלימודים בזכות מורה עם גישה לא שגרתית.

התחרות הדוקומנטרית ע״ש ון ליר

מתוך ״רחל אגמון״ של יאיר אגמון

גם בקטגוריה התיעודית הישראלית יש השנה שבעה סרטים, וגם במקרה שלהם לא מדובר ביצירות שהתמודדו קודם לכן בפסטיבל הייעודי להן – דוקאביב. הנושאים המובילים את הסרטים, לפחות על הנייר, חוברים ליצירת תמונה של החברה הישראלית – מהקמת המדינה ודרך מאורעות 1967 והשפעתם על ימינו, מן החברה החרדית וכלה באוכלוסיה הערבית, ותפקידם של ארכיונים, מוזיאונים וכמובן של הקולנוע כאמצעים לשימור או שינוי.

A13901 – יום בחייהם של זוג ניצולי שואה והמטפלת הפיליפינית שלהם, בדגש על שגרתם הלאה והרכבת סיפוריהם הנפרדים והתלכדותם למעין תא משפחתי חדש. סרט של טל חיים יופה (״התעלומה במכולה הירוקה״).

אחרייך – סרטה של רנא אבו פריחה, בהפקת אבתיסאם מראענה-מנוחין, מספר על בקשתה האחרונה של אמה – להיקבר בעומר, היישוב היהודי אליו עברה משפחתה מתל-שבע הבדואית.

המוזיאון – בדומה ל״גן עדן״ שלו שהציג דיוקן קולנועי של הסחנה, הדוקומנטריסט רן טל ליקט במשך כשנה וחצי חומרים ודמויות המרכיבות יחדיו תמונה רבת-רבדים של מוזיאון ישראל.

ידיד נפש – הבמאית ענת יוטה צוריה (״טהורה״, ״מקודשת״, ״סוררת״) ממשיכה לחקור את העולם החרדי, הפעם בדגש על הטרדות מיניות ופדופיליה ובעזרת שחקנים ושחזורים.

ממערב לירדןעמוס גיתאי חוזר אל סרטו ״יומן שדה״, שיוקרן אף הוא בפסטיבל, ואוסף דעות ועדויות על החיים בגדה המערבית מאז מלחמת ששת הימים. או לפחות זה מה שאמור לקרות בסרט שראיתי ב״שבועיים של הבמאים״ בקאן, ובפועל מראיין בעיקר אנשי שמאל וימין מישראל.

נולד בדיר יאסין – מעין ראשומון של כיבוש הכפר דיר יאסין, כולל מה שמספר הארכיון על פעולות המחתרת היהודית ב-1948 וגם סיפורו של בית החולים לחולי נפש שהוקם באיזור. סרטה של נטע שושני (״ביקור בית״).

רחל אגמון – אם צפיתם בסדרת הרשת ״הטרמפיסטים״, אין לשכוח את הפרק האחרון בו אמו של הבמאי והנהג יאיר אגמון עולה על טרמפ איתו. בסרטו הארוך הראשון אחרי שורה של קצרים (וכמה ספרים בין לבין), הוא מתחקה אחר סיפור לידתו עם הגרסה של אמו לפגישה משנת הגורלות עם מי שיהיה אביו, ואז מציג גם את הגרסה הסותרת שמספר האב.

קולנוע ישראלי קצר

בקטגוריית הקצרים בירושלים אין הפרדה ז׳אנרית במקבצים עצמם, אבל הסרטים כן מועמדים לשלושה פרסים – פרס ון-ליר לסרט העלילתי הטוב ביותר, פרס ון-ליר לסרט תיעודי הטוב ביותר ופרס המיזם לקולנוע וטלוויזיה ברשות לפיתוח ירושלים לסרט האנימציה הטוב ביותר. כמחצית מתוך 20 הסרטים, המחולקים לשלושה מקבצים, הם עצמאיים והשאר מגיעים מבתי הספר השונים לקולנוע (אציין זאת בסוגריים). חלק קטן מן הסרטים נחשף כבר במסגרות אחרות, אבל עבור רובם זוהי בכורה ארצית אם לא בינלאומית.

אמא לנצח – דיוקן של אמה של הבמאית אלינור נחמיה, בשלושה רבדים – ויזואלי, ווקאלי ומוזיקלי. הזוכה הטרי בפרס חביב הקהל בפסטיבל סרטי הסטודנטים במסגרת העצמאית.

את מי את אוהבת יותר – סרט חדש ליוצרת שירה פורתמישהו ראה את איל נוריך?״, ״הבמאית״) על אם ובת שאל חייהן וביתן נכנס גבר המשנה את מאזן הכוחות (ביה״ס טיש).

הגיפו את התריסים – אדם צעיר מנסה להיאחז בדמות סבו החולה דרך רסיסי זכרונות שצבר ממנו. דוקו-אנימציה של ינון לן (בצלאל).

הדרים – שגרה גרוטסקית ומוזרה של בית ספר יסודי בישראל דרך עיניו של תלמיד בן שבע. סרט אנימציה של שלומי יוסף (בצלאל).

זר מן החולות – סרט חדש לתמר ברוךגלוריה״), הפעם במסגרת פרויקט ״קצר במדבר״, על פליט אריתראי המבקש להשתלב ביישוב בערבה אך נותר רדוף בידי זכרונותיו.

חוץ – סרטו של אורי שאכטר (מכללת ספיר), עוקב אחר צעיר המתעכב בשוטטות בדרך הביתה כדי לא להתמודד עם סוד שהוא מפחד שייחשף שם בפניו.

החייל האלמוני – זוכה ציון לשבח במסגרת העצמאית בפסטיבל סרטי הסטודנטים האחרון, המבקש לפרק את דמותו של וטרן מלחמת העולם השנייה. סרטו של יפים גרבוי (ביה״ס טיש).

חמורים – סרט חדש לדוד וולך (״חופשת קיץ״), על מסעה של משפחת חמורים העושה דרכה בערבה. גם סרט זה הופק במסגרת ״קצר במדבר״.

כלום לא קורה – סרטם של האנימטורים מיכל ואורי קרנות (״Hollow Land״), צמד שמאוד אהוב על פסטיבל ירושלים, בעל התקציר המסתורי ״כלום לא קורה. שלושה שוטים״.

כלל – סרט אנימציה נוסף, על אישה הנכנסת לבניין כלל הירושלמי במטרה לחפש שירותים, ומעוררת את המקום. בימוי: מור מסרי (בצלאל)

המהפכה – בן עשירים מרדן נתקל בהתנגדות מצד אביו כשהוא מנסה לארגן כנס שבמרכזו פוליטיקאי ממפלגת העבודה, ויוצא לגייס תמיכה ברחוב. סרט של דניאל זוז (מנשר לאמנות)

המטפל – סרט חדש לרותי פרי-בר (״שיחות אחרונות״), על עובד זר מהודו שחוזר מחופשה לבית הקשיש בו טיפל, רק כדי לגלות שהוא צריך להיאבק על מקומו עם הפיליפינית החדשה.

עוד ניסוי – סרט חדש לסרגיי ולסוב (״מקליד״), המתרחש בעולם בו אין צורך בשחקנים בשר ודם שכן הדמויות על המסכים ממוחשבות כולן, ומתמקד בשחקן מזדקן שמוצא פתרון לרצון לשחק.

עומ(א)ר – צעיר ישראלי מתעורר בבוקר יום העצמאות ומגלה שהפך לערבי, מה שמצריך אותו לשמור על זהותו החדשה בסוד. סרטם של נעה גוטסמן ואסף שוורץ (ביה״ס טיש)

עץ הכלה – נער ערבי השומר על עץ אלון בן 40 שנה, מפנטז על קיום מלא אהבה וחלומות, אבל מתעורר למציאות הפוליטית שסביבו. סרטו של שאדי חביב אללה (ביה״ס סם שפיגל)

עקירה – צעירה אובדנית מגיעה אל מרפאת השיניים כדי לעקור שם, ומפנטזת על הרופאה עד כדי היסחפות לפנטזיה פרועה בליווי גז צחוק. סרטה של לירון ברכט (ביה״ס סם שפיגל)

קרן אור – סרטה התיעודי טורף הפסטיבלים של ליהי סבג (ביה״ס מעלה), עליו כתבתי בקצרה בבלוג, המתחקה אחר האם הטרייה והמאוד-צעירה מיכל ועל קשיי ההתמודדות שלה עם המצב החדש.

קרן היסוד 13 – משבר אמונה תוקף צעיר חרדי דווקא בליל יום הכיפורים, ובנסיונו לחטוא במטרה למצוא מחדש את האור האלוהי, הוא פוגש בדיירת מוארת. סרט של אופיר פרץ (ביה״ס טיש)

שממה – סרט חדש למיקי פולונסקיעשרה רחובות ומאה עצים״, ״בניין אחד ו-40 איש רוקדים״) על אם ובתה העובדות-כלואות במלון בים המלח.

תמונת משפחתי בשנתי הי״ג – הבמאי מנסה לשחזר את היום בו מת כלבו, ומגלה כי אביו זוכר את האירוע באופן שונה משחשב בגיל 13. סרטו של אמרי דקל-קדוש (ביה״ס סם שפיגל)

הקרנות מיוחדות של סרטים ישראליים

מתוך ״מצור״ של ג׳ילברטו טופאנו

לצד סרטי התחרויות הישראליות בכל האורכים והסוגים, יוקרנו גם מספר סרטים מקומיים מכל הזמנים במסגרת מיוחדת. ״גבר מהסרטים״ של נואית גבע הוא דיוקן של הגבר הישראלי בראי הקולנוע, במסורת סרטי הקומפילציה. ״הנשר הגדול״ של אורי רוזנווקס מנסה לפענח את המיתוס ואת דמותו של הרמב״ם. ״לשחות נגד הזרם״ של אסיל אבו-חג'ול מספר על חירש-אילם מלידה שתאונה בילדותו הפכה אותו לנכה, אבל כיום הוא שחיין אולימפי מצליח. ״מאמושקה״ של מאי עבאדי גרבלר המתמקד בצעירה שנזרקת על ידי אמה לרחוב בכל פעם שמצבן הכלכלי נהיה קשה מדי. ״שיהיה לנו לבן בחיים״ של תומר אסייג, המתעד את נסיונותיה של הבמאית לגמול את בת-דודתה מסמים ומן הקשר ההרסני שלה עם הנרקומן שחשף אותה להתמכרות.

בנוסף לחמישיה הזו, יוקרנו שני סרטים ותיקים: ״יומן שדה״ של עמוס גיתאי מ-1983, מעין סרט אח ליצירתו החדשה ״ממערב לירדן״, ו״מצור״ של ג׳ילברטו טופאנו מ-1969 בו גילה אלמגור מגלמת אלמנת מלחמת ששת הימים המנסה לשוב לשגרה אך נתקלת בהתנגדות החברה הגברית שסביבה (יהורם גאון, דן בן אמוץ). צפיתי בעותק המחודש של ״מצור״ בפסטיבל קאן האחרון ולצד התרשמות מן הצד הטכני ששוחזר בקפידה תחת עינו של הצלם דוד גורפינקל, מה שבאמת מדהים הוא הצורניות והתוכן הרלוונטיים כל-כך גם לקולנוע הישראלי היום, שלא לומר נעדרים ממנו כמעט לחלוטין מבחינת תעוזה. בהמשך אעדכן כמובן גם על רצועת הקלאסיקות השלמה של הפסטיבל, אבל שווה לצפות ב״מצור״ בין אם בפעם הראשונה או לא.

התחרות הבינלאומית ע״ש ווילף

מתוך ״הפיתוי״ של סופיה קופולה

זו השנה השנייה בה מספר סרטים בינלאומיים מתמודדים על פרס ווילף, לצד התחרויות הוותיקות יותר של הפסטיבל כמו ״החוויה היהודית״ או ״ברוח החופש״, ויתר ההיצע הבינלאומי שאמור לחשוף את הקהל בארץ לסרטים חדשים של מאסטרים, או יצירות בולטות מפסטיבלי הקולנוע בעולם. בשנה שעברה זכה בפרס ״מותו של לואי ה-14״ ובציון לשבח ״מלחמה״. זה מה שמצפה לנו שם השנה:

1945
שם הסרט הוא שנת התרחשות העלילה, בכפר הונגרי קטן שם נערכת חתונה המדביקה בשמחה את כל יושביו. החגיגות נעצרות כשאל תחנת הרכבת מגיעים שני יהודים-חרדים חמושים במזוודה, שאולי הגיעו לדרוש את המגיע להם מלפני המלחמה. סרטו של פרנץ טורוק ערך את בכורתו בפסטיבל ברלין.

אדם של יושרה
זוכה מסגרת ״מבט מסויים״ בפסטיבל קאן השנה, מאת היוצר האיראני מוחמד ראסולוף, מתמקדת במאבקו של מגדל דגי זהב בנסיון השתלטות של תאגיד מושחת על האיזור הכפרי בו הוא חי, עד כי הוא מבין עד כמה מקושרים אויביו לרשויות. הנושא ודאי לא זר לבמאי עצמו, שחווה נסיונות השתקה מצד המשטר הטוטאליטרי במולדתו.

אנה, אהובתי
זוכה פרס לחדשנות קולנועית בפסטיבל ברלין, מאת היוצר הרומני קאלין פטר נצרבן יחיד״). סיפור על אהבה ודעיכתה, בין זוג שהכיר בחוג לספרות באוניברסיטה ונאלץ להתמודד מול מכשולים כמו חרדותיה של הגיבורה, התנגדות אביה לקשר, והשחיקה שבניכור האורבני.

האשה שעזבה
הבמאי הפיליפיני המאתגר לאב דיאזשיר ערש למסתורין הנוגה״, ״נורטה, סוף ההיסטוריה״) חוזר לירושלים עם סרט קצרצר בסטנדרטים שלו (פחות מארבע שעות, חצי מסרטו הקודם) שזיכה אותו בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה. סיפורה של אסירה היוצאת לחופשי לאחר עשורים של כליאה ומנסה למצוא את משפחתה של מי שהייתה חברתה בין כתלי הכלא.

גוד טיים
פצצת הקולנוע המפתיעה של האחים בן וג׳וש ספדי (״השד יודע מה״), שסחפה אותי לחלוטין בפסטיבל קאן האחרון, עם רוברט פטינסון בתפקיד חייו (עד כה כמובן). סיפורם של שני אחים, האחד לוקה בשכלו, שמחליטים לשדוד בנק ומסתבכים עד מעל הראש בנסיונות לתקן את שהשתבש במהלך יממה אחת מסוייטת וכאוטית בחלקים הפחות זוהרים של ניו יורק.

גבריאל וההר
הסרט ששמעתי עליו הכי הרבה בקאן השנה, מבין משתתפי המסגרות המשניות, שלבסוף זכה בשני פרסים במסגרת ״שבוע הביקורת״. תרמילאי ברזילאי נוחת בקניה, רגע לפני לימודי דוקטורט בארצות הברית ובמטרה לגלות את היבשת השחורה. ביקור מפתיע של בת זוגו הוא ממש לא הדבר הכי יוצא מגדר הרגיל שקורה לו שם. סרטו של פליפה גמראנו-ברבוסה (״קאזה גראנדה״).

חיי אשה
דרמה תקופתית שהיא עיבוד לרומן הביכורים של גי דה-מופאסאן בן המאה ה-19. העלילה מתרחשת בנורמנדי ומתמקדת בחייה של אישה (לא מפתיע בהתחשב בכותרת) שמתחילים בהבטחות ונמשכים אל תוך טיפול בהוריה המזדקנים, הדחקה בכל פעם שבעלה שוב בוגד או מתנהג בקמצנות, ודאגה מן הפזרנות וחוסר האחריות של בנה. סרט נוסף מיבול ונציה-טורונטו, מאת סטפן בריזהערכו של אדם״).

מאהב כפול
המותחן הפסיכולוגי, האירוטי והמטורלל למדי של פרנסואה אוזון, שאני לא זוכר מתי הרשה לעצמו להתפרע ככה מאז תחילת הקריירה (כפי שכתבתי בקאן). הבמאי הצרפתי שב לשתף פעולה עם כוכבת ״צעירה ויפה״, מארין ואכט, כמטופלת שהופכת את הקשר המקצועי עם הפסיכולוג (ג׳רמי רנייה) למערכת יחסים, רק כדי לחשוד שהוא מסתיר ממנה אח תאום סקסי יותר.

מערבון
פועלי בניין גרמנים נשלחים לעבוד בכפר בולגרי נידח, מה שמעורר בהם יצר הרפתקנות וסקרנות. לצד אחדות מול המקומיים המלאים בדעות קדומות, הפועלים דווקא לא מתאחדים אלא מתחרים בינם לבין עצמם על חיבתם של זרים. עוד סרט ממסגרת ״מבט מסויים״ של פסטיבל קאן האחרון, מאת ולסקה גריסבך הגרמנייה.

משפחתי המאושרת
סרטם של ננה אקבטימישווילי וסימון גרוס, שהוקרן בסאנדנס וברלין לפני הגיעו לירושלים, מציג מבט על החברה הגיאורגית המסורתית ובוחן מה קורה כשקוראים עליה תיגר. זה מה שקורה כשגיבורת הסרט מחליטה לעזוב את בית הוריה הכפרי כדי לגור לבדה בטביליסי, אלא שבגיל 52 עם בעל ושני ילדים זה לא כל-כך פשוט ולגמרי מעורר התנגדות.

על החוף, בלילה, לבד
סרטו הכמעט-חדש של הונג סאנג-סו, הבמאי הקוריאני שעובד כל-כך מהר עד כי יצירתו הזו מפסטיבל ברלין כבר נדחקה במורד הפילמוגרפיה שלו אחרי סרט חדש-חדש מפסטיבל קאן. קים מין-הי זכתה בברלין בפרס המשחק על הופעתה כאמנית המנהלת רומן רומן עם במאי נשוי, המגיעה לעיר זרה כדי לבחון את מקומה ומשמעותה של האהבה בחייה.

הפיתוי
זה השם העברי שנבחר לסרטה זוכה פרס הבימוי בפסטיבל קאן של סופיה קופולה, על פי הספר ״הנקמניות״ של תומאס קלאינן (כך נקרא גם העיבוד הקולנועי הקודם, של דון סיגל). קולין פארל מגלם חייל צפוני שנפצע ונמלט משדות הקרב של הדרום, ומוצא מקלט בפנימיה לנערות. הגיעתו מעוררת מערבולת יצרים שסוחפת לתוכה את הדמויות הנשיות, בגילומן של ניקול קידמן, קירסטן דאנסט, אל פאנינג ועוד. גם עליו כתבתי לבלוג.

עדכון 10.7:

האורחים והאורחות

אף פסטיבל קולנוע אינו שלם בלי רשימת אנשי ונשות קולנוע, בטח לא זה של ירושלים שהנחית בעיר הבירה רכבת אווירית בלתי נגמרת של שמות מהוללים בעבר. כאמור לעיל, את אירוע הפתיחה והקרנת ״יוצא מן הכלל״ יכבד בנוכחותו הבמאי מישל הזנוויציוס, ואליו יצטרף השחקן הראשי בסרטו, לואי גארל (בתמונה). אור כבר פרץ בשמחה למשמע הידיעה בפוסט מיוחד שהקדיש לגארל ג׳וניור, שיגיע מלווה באביו, הבמאי פיליפ גארל, שיקרין את שני סרטיו האחרונים – ״מאהב ליום אחד״ ו״בצלן של נשים״. גם קלוד לנצמן ישוב לירושלים עם שני סרטים, הראשון והאחרון שלו בהתאמה – ״נפאלם״ ו״למה ישראל?״. הבמאים פרנץ טורוק ההונגרי ופליפה ברבוסה הפורטוגזי, יגיעו להציג את סרטיהם המשתתפים בפסטיבל – ״1945״ ו״גבריאל וההר״ (בהתאמה). את ההקרנה של ״הפיתוי״ של סופיה קופולה תכבד בנוכחותה שרה פלאק, העורכת הקבועה למדי של הבמאית וגם של סטיבן סודרברג, ויהיה לי הכבוד להנחות את השיחה עימה בתום הצפייה בסרט ביום שישי ה-14.7 ב-17:15.

השוס האמיתי מבחינת האורחים בעיניי הם הרביעייה טוד סולונדז ("אושר"), אנה מוילארט ("אמא שנייה"), מוחסן מחמלבאף ("ליקוי חמה בקנדהאר") וארסינה חנג'יאן ("לאחותי"). הארבעה יביימו כל אחד ואחת סרט קצר המתרחש ומוקדש לאחד מן הרובעים של העיר העתיקה בירושלים, תחת פרוייקט בשם "הרבעים" (The Quarters) שנשמע מרתק. מבין היוצרים שמגיעים כדי להשתתף בצוותי השיפוט שווה לציין את הצלמת אנייס גודאר, שעבדה עם אלן רנה, פיטר גרינאווי וקלייר דני, את בנץ פליגאוף ההונגרי (״שביל החלב״), וכן את המפיק סעיד בן סעיד, שחתום על "היא" של פול ורהובן, ובעתיד גם על סרטו הבא של נדב לפיד, ״מילים נרדפות״. לפיד עצמו יכהן גם הוא כשופט, לצד השחקנית יבגניה דודינה, הבמאים יובל אדלר (״בית לחם״) ויונתן גורפינקל שש פעמים״), המפיקה אסתי מקלברג (״סופת חול״) והבמאית-מפיקה הילה מדליהגו גו בויז״). נשיא יוניפרנס הנכנס ואושיית הקולנוע הצרפתי סרז' טוביאנה יגיע להשתתף באירוע השקה מיוחד לרטרוספקטיבה לז'אן-פייר מלוויל, בתמיכת המכון הצרפתי בישראל.

ירושלים בפסטיבל-סקופ

כמו בשנה שעברה, גם הפעם מדגם מייצג מסרטי הפסטיבל יהיה זמין לצפייה בנוחות ביתית דרך ממלכת הסינפיליה האינטרנטית של ״פסטיבל סקופ״. חשוב לי להדגיש שזה לא חידוש של המהדורה הנוכחית, כפי שקראתי במקומות אחרים, אלא ביסוס של מסורת מבורכת. כמו בפסטיבל, מספר ה״מקומות״ מוגבל, כלומר כל סרט זמין ל-200 צופים וצופות בלבד. בניגוד לפסטיבל, שרק חלק מאירועיו חינמיים, הצפייה דרך הגרסה הווירטואלית היא ללא תשלום. הסרטים המוצעים לצפייה ביתית כבר מעכשיו וכמובן במהלך הפסטיבל, הם:

נפאלם
יצירתו החדשה של קלוד לנצמן, שגם יתארח בפסטיבל, המתרחשת בקוריאה הצפונית של 1958. אגב, גם ״למה ישראל?״, סרטו הראשון של הבמאי, יוקרן מחדש בפסטיבל.

מאהב ליום אחד
סרטו החדש של פיליפ גארל, גם הוא יתארח בירושלים ויציג סרט נוסף בשם ״בצלן של נשים״. לא להתבלבל עם ״מאהב כפול״ של פרנסואה אוזון.

חיי אישה
עיבוד לרומן של גי דה-מופאסאן, על אצילה צרפתייה במאה ה-19 שמתפכחת מאשליות נעוריה, מאת סטפן בריזהערכו של אדם״).

פארק
תיעוד של הכפר האולימפי באתונה כיום, נטוש במשך שנים אחרי המשחקים האולימפיים, בו שולטים ילדים פראיים ואבודים. סרטה של סופיה אקסרצ'ו, שתמונה ממנו מופיעה לעיל.

קיץ 1993, האורניתולוג, הדרך למנדרליי, הגנת הדרקון וגם אבודה בפריז – עליהם כתבנו בפוסט ההמלצות בפירוט.

עד כאן כל מה שפורסם רשמית, חיזרו הנה לעדכונים והתפתחויות וצפו לפוסט המלצות נפרד בתחילת יולי.

תגובות

  1. בועז הגיב:

    ולב סמדר יהיה משופץ…

    1. אורון שמיר הגיב:

      אמן ואמן!
      לא רציתי לכתוב כלום כדי לא לנחס.

  2. ronatos הגיב:

    תודה. שטרה 5 מהסוף בפסקה השנייה – צ"ל "המובילה אותו".
    נחכה לעדכונים 🙂

    1. אורון שמיר הגיב:

      תודה על התיקון, הפוסט עודכן לראשונה 🙂

  3. newprince הגיב:

    על פי האתר שלהם, כבר הוכרז שהבמאי של הסרט היה במעמד הפתיחה.

השאר תגובה