• הזוכים, הזוכות וסיכום התחרות הישראלית בירושלים
  • ״הקיר״, סקירה לסרטה של מורן איפרגן
  • סרטים חדשים: ״אימוג׳י הסרט״. כן, באמת
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 34
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 33
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שביעי ומסכם
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שישי ולפני אחרון
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח חמישי
  • ולריאן ועיר אלף הכוכבים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח רביעי
  • ״דנקרק״, סקירה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שלישי של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 32
  • פסטיבל ירושלים 2017 - דיווח שני של עופר
  • כוכב הקופים: המלחמה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח ראשון של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 31
  • סקירת המארז השני של ״פרוייקט הקולנוע העולמי״
  • ״להציל את נטע״, סקירה
  • ספיידרמן: השיבה הביתה
  • ״אוקג׳ה״, סקירה

על הסרטים שיוקרנו בערב ״גיבורות״ של בית הספר לקולנוע ״מעלה״ 2017

17 בינואר 2017 מאת אורון שמיר

ביום ראשון הקרוב, ה-22 בינואר, יתקיים בסינמטק תל אביב החל מהשעה 17:00 ערב חשיפת סרטי הגמר של בית הספר לקולנוע ״מעלה״. בדרך כלל אנחנו רק מדווחים על קיומם של אירועים מסוג זה, שמיועדים גם לקהל הרחב אבל מהווים בעיקר מעין טקס סיום לימודים נוסף. אלא שהפעם, בית הספר הירושלמי החליט לארוז את ערב סרטי הבוגרות והבוגרים יחדיו תחת הכותרת ״גיבורות״, כאירוע של קולנוע נשי ועל נשים – שבעת הסרטים שיוקרנו עוסקים בגיבורות, ושישה מתוכם גם בוימו על ידי במאיות. אם לא תגיעו בשביל הסרטים, למרות שיש כאן לפחות אחד או שניים שמצדיקים צפייה במקבץ כולו וכולם יחד מציגים מגוון מרשים, אולי תרצו לבוא לשמוע את הפאנל שיהווה חלק מן הערב, ויעסוק אף הוא ביצירה נשית. נירית אנדרמן מ״הארץ״ תנחה את הדיון בו יקחו חלק: מייסדת ״פוליטיקלי קוראת״ ו״המבקרות״ ליאור אלפנט, הבמאית רמה בורשטין (״לעבור את הקיר״, ״למלא את החלל״), והשחקניות יבגניה דודינה ואליאנה תדהר, שסרטים בכיכובן יוקרנו במהלך הערב.

אבל הסיבה האמיתית בגינה החלטתי לכתוב על האירוע היא שבזכות היח״צ יצא לי לצפות בכל הסרטים מבעוד מועד, כך שלא מדובר בהמלצה/אזהרה עיוורת. באופן אישי אני משתדל לא להחמיץ הזדמנות לצפות בסרטי סטודנטים וסטודנטיות, גם אם יש לשפוט אותם ככאלה ולהשתדל לא להחמיר בכל הקשור למבט ביקורתי על העשייה עצמה, אלא להתרכז בכוונות. מבחינת נושא משותף ישנה כמובן ההתעסקות בתפקידיה של האישה בחברה, בדגש על גיבורות צעירות שמחפשות את מקומן ברוב הסרטים, ומוצאות עצמן אבודות בכל הקשור לשיתוף פעולה מצד העולם.

בנוסף, בכל הסרטים ללא יוצא מן הכלל הבחנתי גם במשהו קודר, אולי אפילו מיואש מן הסביבה. גם אם הדרכים להתמודדות שונות למדי מסרט לסרט, יש כאן מכנה משותף שחורג לעניות דעתי מיצירות של תלמידות ותלמידי קולנוע המצויים בשלב מבלבל בחיים. ההבנה כי רק האינדבידואל יכול לעזור לעצמו, ולא המערכת שהוא חלק ממנה ולכאורה אמורה לעשות זאת, מייצגת בעיניי איזה תת-מודע קולקטיבי המתאים גם לכמה וכמה סרטים ישראליים באורך מלא שהוקרנו בשנים האחרונות בבתי הקולנוע. כנראה שזה קשה פי כמה כשאת אישה, אבל את זאת כנראה לא אדע לעולם. לכן, מה שנותר לי הוא רק להקשיב, בניגוד לחלק מן הדמויות האטומות בהן נתקלות גיבורות הסרטים. בואו להכיר אותן, בטקסט כאן למטה המחולק לסרטים פחות או יותר בסדר בו צפיתי בהם, וכמובן בערב עצמו.

maale17a

בת שירות

הסרט הראשון אותו בחרתי לראות היה נראה לי בשלב התקצירים כמו סרט טיפוסי יחסית תוצרת בית הספר מעלה. בתחילת הצפייה היה נדמה שצדקתי, אבל במערכה השלישית הופתעתי יותר מפעם אחת. סרטה של רעיה ורדי-טבול מתמקד בבת שירות לאומי המצוותת לבית ספר תיכון. המנהלת מבקשת אותה לקשט את המסדרונות לכבוד חג החנוכה, אך היא הייתה רוצה לעזור יותר, לו רק היו מקשיבים או מחשיבים את דעתה. לאחר שגם האחראית עליה מטעם השירות הלאומי מתגלה כלא קשובה ומציעה לגיבורה ״להיות יצירתית״, היא יוצרת קשר עם אחת התלמידות שנראית במצוקה ומחפשת את קרבתה באופן פאסיבי-אגרסיבי. כשהתלמידה הזו טוענת כי היא בהריון, ברור שצריך לעזור לה כשם שמובן שאף מבוגרת אחראית לא תקשיב, תבין, או תוכל לסייע באמת.

במקום נס חנוכה, או חיבוק של נס הבריאה, מוצג ההריון בסרט דווקא כמעין אנטי-נס. כזה שגם הגיבורה הדתייה לא פוסלת אפשרות להפסקתו. אם כי, כפי שיוכיחו הייצוגים הזכריים המעטים שיופיעו במהלך הסרט, כיפה על הראש אינה בהכרח מעידה על מערכת ערכים או דרך ארץ בימינו. בעוד הגיבורה מבקשת להאיר את דרכה של בת חסותה, ובאה חושך לגרש כמאמר הקישוטים שהיא תולה בבית הספר לכבוד חג האורים, כך היא רק מוצאת עוד ועוד אפלה סביבה – עוד גבריות מאיימת, עוד נשים שאינן נותנות כתף או מעניקות אוזן קשבת. זו המערכה הסופית שצובעת את הסרט בגוונים כהים יותר, והיא זו שבזכותה הוא מפתיע בעוצמתו.

קרן אור

בקולנוע העלילתי אפשר לפתור את הקונפליקטים של הדמויות ללא השלכות על המציאות, אבל בקולנוע התיעודי המצב לעתים מורכב יותר. יעיד על כך סרט נוסף שיוקרן במקבץ שהינו בעל נקודת מוצא המזכירה את זו של חברו שהוזכר לעיל – הריון בגיל העשרה. אלא שבסרטה הדוקומנטרי זוכה פרס ראש העיר של ליהי סבג, הפלה כנראה לא הייתה אופציה. כך הגיחה לעולם קרן אור, בתה של מיכל חיימי, שאת ההיכרות עימה ערכה היוצרת בעת שהתנדבה במוסד לנוער בסיכון. הסרט מלווה את האם הצעירה עד מאוד ואת בתה התינוקת במסע בין השיכונים המדכאים למראה של עפולה וירושלים. המטרה היא למצוא דמות אב, או לפחות שמרטף ראוי שיעזור למיכל להיות גם היא עצמה, ולא רק אמא במשרה מלאה.

אני חייב להודות שבתחילה חטא הסרט בכל מה שחורה לי ביצירה דוקומנטרית. לדוגמה, כבר באחד השוטים הראשונים, המצלמה התמקמה במעלה גרם מדרגות במקום לעזור למיכל לטפס עם בתה ביד אחת ועגלה ביד השנייה, מה שיכול היה להוביל לאסון על פי התיעוד. בהמשך מגיע ריב מצולם של מיכל עם סבתה של התינוקת, שלא מוכנה לשמור עליה כדי שתצא למועדון, ועוד רגעים אינטימיים מכדי להיראות על המסך, לטעמי האישי. ברגעים כמו אלה היותו של הסרט תיעודי ולא עלילתי עמד לו לרועץ מבחינתי, משום שגם אם לא חצה קווים אדומים ואין לי ספק שהמתועדת שיתפה פעולה, התחושה הייתה כי להניח את המצלמה בצד ולהושיט יד עוזרת היה הדבר הנכון לעשות.

אבל לפני שהספקתי להגיד ״הנה עוד מקרה קלאסי של מתועדת שהסבל שלה מונצח לרווחת הקהל והיוצרת, בזמן שמה שהיא באמת זקוקה לו הוא עזרה״, החלה להיחשף בפניי הבנייה המחושבת של הסיפור. עוד ועוד פרטים חדשים נחשפו ברגעי מפתח, ובשלב בו נכנסה השפה הספרדית לתמונה החלו לצוץ בסרט השפעות של טלנובלה מודעת לעצמה, שכן הסיפור מורכב יותר ממה שהוצג בתחילה ואולי עצם הבאתו למסך היא העזרה הדרושה. הסרט לא שופט את מושאו ואף מצדד במיכל גם כשהיה הגיוני יותר להטיל בה ספק, אבל כתוצאה מכך היא חודרת את הלב במהלך הצפייה בפשטות ובישירות שלה. אני מעריך שעיניים קצת פחות מחמירות משלי ילכו איתה את כברת הדרך, וגם לא יישארו יבשות בתום הצפייה.

כמו בבית

זוכה פרס חביב השופטים מטעם קרן ירושלים, שונה מכל חבריו למקבץ בשתי נקודות עיקריות. ראשית, הוא מתרחש כולו בלוקיישן אחד – מסעדה ירושלמית של אוכל ביתי, בזמן קצוב של שעת הסגירה. שנית, הוא מציב במרכזו גיבורה שגילה כפול או אפילו משולש מזה של כל שאר גיבורות הסרטים, אלה שהיו ואלה שאכתוב עליהן בהמשך.

מגלמת אותה יבגניה דודינה (אשת השנה של סריטה) שנכנסת היטב אל נעליה של בעלת המסעדה שעל שמה קרוי הסרט – ״כמו בבית״. אלא שהגיבורה לא ששה ללכת אל ביתה האמיתי, על אף שזהו יום הולדתה. בתחילה זהו לקוח מזדמן (יואב הייט) שעובר בסביבה ומעורר את חמלתה, גורם לה להתעכב. בהמשך שיחת טלפון מבן הזוג שלה (ולדימיר פרידמן) מבהירה כי הוא הזמין לחגיגות כמה חברים מהפוקר, שהיא כנראה לא ממש מחבבת. בהמשך נקלע למסעדה גם ילדון שהסתבך בתגרת רחוב והפעיל את האינסטינקטים האימהיים שלה.

לכל אורכו, סרטה של שירה מישר מציג את האישה כמטפלת בגברים שסביבה, כמעט מבלי לתהות האם ובאיזה אופן תקבל תמורה הולמת ובוודאי שמבלי לטפל בעצמה. הסרט נותר סימבולי ומרומז, מותיר את עיקר הדרמה מחוץ לפריים, אבל כוונותיו עוברות בזכות המשחק של כלל המשתתפים, בראשות דודינה כמובן, וגם בשל ההחלטה לכלוא את הדמות הראשית במקום אחד. מקום שהוא ״כמו בבית״, אבל לא הבית. זהו הקצר ביותר מבין סרטי המקבץ, וגם המרוכז מביניהן, ולכן חשתי כי הוא הכי דומה לסרטים הנהוגים להיות מוקרנים בפסטיבלי קולנוע, לטוב ולרע.

maale17b

לא קרה כלום

חזרה אל הגיבורות הצעירות, עם סרטה של מיטל מימון, שהיה אמנם הכי פחות חביב עליי באופן אישי אבל ודאי שיש לו יתרונות משלו עבור קהל אחר ממני. גיבורת הסרט היא קיבוצניקית בת-עשרה בשם נטע, המגולמת בידי חן גרטי (ותודו שזה מבלבל וגם אתם חושבים ואתן חושבות עכשיו על נטע גרטי). הצגת הדמות שלה נקטעת כשקצינים דופקים על דלת בית אמה, מבשרים כי אחיה הגדול נהרג בעת שירותו הצבאי. בזמן שעל הבית נופל אבל כבד, המקרין גם על הקיבוץ כולו, נטע מתמודדת באופן אחר עם הסיטואציה.

סרטים מסוגו של זה, הבנויים על הסתרת סוד אפל הגורם לגיבורה להתנהג באופן בלתי צפוי, לא יכולים להרשות לעצמם להנות אך ורק מן הספק ואי הרצון של הקהל להאמין כי מה שברור שקרה הוא אכן מה שמתגלה בסיום כעובדות. המניפולציות ההכרחיות שמבצע הסרט כדי ליצור ערפול סביב הסיבות להתנהגותה של הגיבורה רק מרכזות את תשומת הלב באותה נקודה מעורפלת לכאורה ולא מסיחות מן העיקר, כלומר פועלות לרעתו. ההתנהגות של הדמות הראשית, שאמורה להיות מתעתעת, גם היא בעצם פוסלת כיוונים אחרים ומצביע על החשד שהיה שם בתחילה. לפיכך, אין לי אלא לנחש, על פי אי הדיוקים הללו בסרט, כי מטרתו לא הייתה רק ליצור טוויסט עלילתי שהוא כנראה הקודר ביותר מבין כל הסרטים, שברובם רק מלפרטטים עם האפלה. הסרט מעלה לדיון נושא שלרוב מוצג בקולנוע באופן נצלני, ומדגיש את תחושת חוסר המוצא של הדמות המרכזית.

פזמון חוזר

בשלב התקציר יצא שחיבבתי הכי הרבה את הסרט הזה, ונדמה לי שהאינטואיציה שלה עבדה היטב הפעם. תרמה לכך גם העובדה שמבין השורות שמרכיבות את התקציר בהק שמה של אליאנה תדהר, מסוג השחקניות שפשוט זורחות על המסך ולכן ודאי גם חוסכות להפקה בתאורה. תדהר מגלמת, בחן ובאמינות, את ליאת – מוזיקאית החולמת ללמוד בג׳וליארד אשר בניו יורק. בן זוגה (אלירן הרוש) אמור לעבור יחד איתה כדי להגשים חלום משלו, להיות שף, אלא שהשניים עושים זאת מאחורי גבו של אביה (אלי דנקר). ההודעה הפתאומית על מות האב ממלאת את ליאת ברגשות מעורבים, עד כדי כך שנדמה לה כי היא הוזה אותו לצידה בלילה. אלא שהוא נשאר שם גם ביום, ובזה שלמחרת. רוחו משוחחת איתה, מתערב בהחלטות שלה ונדמה שאפילו מסיט את חייה ממסלולם, הכל כדי שתישאר ולא תטוס.

האם מדובר בשגעון של הדמות הראשית, בביקור של רוח רפאים, או פשוט בייצוג קולנועי של דמות ההורה שאנו סוחבים איתנו לכל מקום? התהייה הזו מרחפת מעל הסרט, ובזכותה הוא נע כל העת בין המקסים למטריד. הקונספט של דמות האב המלווה את ילדתו לא כמנטור, אלא כהורה נודניק ומתערב, מעלה שאלות נוספות, בין היתר על המקום של ההורים בחיים ועל תפקידם בכל שלב בהתפתחות של ילדם. האם זהו באמת תפקיד שלעולם לא מסתיים? מתי ההורים חוטאים בלשים את טובתם שלהם לפני טובת הילד? ועד כמה הם מנסים להגשים את עצמם ואת חלומותיהם המוחמצים דרך דור העתיד? ריבוי סימני השאלה שהעלה בי סרטה של כלנית טייאר, מעיד על האופן בו הוא הותיר אותי מעורב רגשית ושכלית לכל אורכו. בנוסף, כמו מדריך הורי מהסוג האחראי, הוא לא השאיר אותי תלוי באוויר והקפיד לפתור את כל הקושיות, או לפחות השכיל לספק נתיב לפתרון.

סיבוב שני

מבט ברולר הקרדיטים של כל אחד מן הסרטים חשף כי אלה שביימו את הסרטים הקודמים סייעו בעריכה, צילום, הפקה ושאר תפקידים בסרטים של חברותיהן. כך נהוג בכיתות קולנוע, וכמו בכל כיתה גם הפעם היה שם שחזר שוב ושוב בתפקידים שונים, עד כי סיקרן אותי לצפות בסרט שהוא עצמו ביים. זהו חגי אדוריאן, במקרה גם הזכר היחיד בערב הקרנת סרטי הגמר הנוכחי. כמו חברותיו לכיתה, אף הוא בחר להתמקד בגיבורה המתמודדת בדרכה עם המכות שמזמנים לה החיים, בין היתר בזכות ידידות נשית. מדובר בעדי (נעמה שטרית), ברמנית ירושלמית שמתכוננת לטיול הגדול בדרום אמריקה, אך מגלה כי הסרטן שלה חזר ויוצאת בדרכה הייחודית לקרב נוסף מול מלאך המוות.

בזמן שהמציאות כל הזמן מנסה לדכא או לזעזע אותה, עדי מספרת לנו את הסיפור משל הייתה דמות במשחק מחשב הנלחמת במוות (מכאן שם הסרט), גיבורת-על בהרפתקה מסכנת חיים, או גיבור הסרט ״חומות של תקווה״ המפנטז על בריחה באמצעות מנהרה. היא מבלבלת בין מסדרונות בית החולים לאלה של שדה התעופה, מגיעה לאשפוז עם המזוודה שתכננה לקחת לחו״ל, ובאופן כללי פשוט לא מוכנה להשלים עם גורלה. היא עושה זאת באופן הנוטה לקומי, המגובה בשפה ויזואלית הנוטה לקומיקס. בהתחלה הקונספט הזה, הכולל גם הומור שחור משחור הקשור להתמודדות עם מחלת הסרטן, עורר בי אי נוחות מסויימת. אך ככל שהתקדם הסרט והאמת הפנימית של הגיבורה השתלטה על המסך, כך נכבשתי בקסמו יותר ויותר. בסיום חשתי כי זהו החביב עליי מבין הסרטים, בעיקר הודות למקוריות היחסית, השמירה על הקצב, וההליכה עם הלב (כמעט) עד הסוף.

חוד של נעץ

תמונת הפתיחה של הסרט הזה זיקקה היטב את הכאב הגלום בו והרצון להתנקות ממנו. זאת בעוד כתוביות הפתיחה הבטיחו לאחד על המסך את שתי יוצרות הסרט הקצר ״באני לאב״ – התסריטאית והשחקנית דניאל ג׳יידלין, והבמאית רוני קידר. ג׳יידלין מגלמת את הדמות הראשית, שהתעוררותה בבוקר לצד חתלתול מרמזת על הבידוד וחוסר החברתיות שתפגין בהמשך. נראה כאילו עבודתה בבית קפה לא מרגש במיוחד היא הסיבה היחידה שלה לצאת מהבית, שכן אנשים אחרים עד כדי כך לא מעניינים אותה. עד כדי כך שהם כמעט ואינם נראים בסרט. כנראה כדי בכל זאת להרגיש חיה, הגיבורה מתמכרת לתחושת כאב שהיא גורמת לעצמה בדרכים שונות.

כתוצאה מכך, הסרט כואב לצפייה לפרקים, וזוכה גם באווירה מורבידית אך מתקתקה במקצת עם כניסתה של הדמות שאולי תשנה ותוסיף משהו לחייה של הגיבורה. מגלמת אותה קידר, המגיחה הפתאומיות אל העלילה כדי להביע עניין בדמות הראשית, ואולי לתקוע חוד של נעץ בבועת המגן בה עטפה את עצמה. לכאורה הדמות החדשה שמזנקת אל העלילה היא ההיפך הגמור מזו שראינו עד לאותה נקודה, או לכל הפחות דברנית יותר. האינטרקציה בין השתיים, יחד עם הצילומים הליליים של ירושלים הסהרורית, הן ליבו של הסרט המשונה והמכשף הזה שיצרה מיכל כהן. הדגש על האטמוספירה ולאו דווקא על העלילה הוא בחירה נכונה, גם סיפורית, ובסיומו נותרתי מכווץ למדי.

"חוד של נעץ״ (צילומסך)

"חוד של נעץ״ (צילומסך)

השאר תגובה