• הזוכים, הזוכות וסיכום התחרות הישראלית בירושלים
  • ״הקיר״, סקירה לסרטה של מורן איפרגן
  • סרטים חדשים: ״אימוג׳י הסרט״. כן, באמת
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 34
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 33
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שביעי ומסכם
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שישי ולפני אחרון
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח חמישי
  • ולריאן ועיר אלף הכוכבים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח רביעי
  • ״דנקרק״, סקירה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שלישי של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 32
  • פסטיבל ירושלים 2017 - דיווח שני של עופר
  • כוכב הקופים: המלחמה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח ראשון של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 31
  • סקירת המארז השני של ״פרוייקט הקולנוע העולמי״
  • ״להציל את נטע״, סקירה
  • ספיידרמן: השיבה הביתה
  • ״אוקג׳ה״, סקירה

סרטים בערבה 2016: המדריך (הכמעט) מלא לפסטיבל הקולנוע המדברי

24 בנובמבר 2016 מאת אורון שמיר

הערב (יום חמישי ה-24.11) ייפתח סמוך ליישוב צוקים פסטיבל הקולנוע ״סרטים בערבה״ במהדורתו החמישית. לדעתי, אחרי השיפור התמידי משנה לשנה, כעת הגיעה קפיצת מדרגה של ממש. עשרה ימים של קולנוע תחת כיפת השמיים, עם שלוש משבצות הקרנה מרגע שיורדת החשכה בכל יום ופעילויות בשעות האור, זו הצהרת כוונות של פסטיבל המבקש להתמודד מול ענקים כמו דוקאביב, ירושלים וחיפה. את האחרון הפיק בעבר אייל שיראי, שמטפח כעת את פסטיבל הבוטיק, ועל הניהול האמנותי חתומים עדנה ודן פיינרו הבלתי נגמרים, שהעמידו השנה תוכנייה לתפארת.

חצי מן ההיצע השנתי למעשה מרכז את המיטב של חיפה וירושלים, בתוספת רצועת סרטים קצרים מהארץ ומהעולם (בעצם רק מטורקיה, שזו בחירה מעולה), קולנוע ישראלי עכשווי (״סופת חול״ זוכה האופירים ו״עניינים אישיים״ זוכה פסטיבל חיפה) וגם כמה קלאסיקות, עליהן אפרט. מהצד הישראלי ישנו העותק הדיגיטלי החדיש של ״אוונטי פופולו״, שנחשף לראשונה בפסטיבל ירושלים אבל מצדיק בחינה נוספת מול הנוף בו הוא צולם. לצידו יוקרנו ״קיריקו והמכשפה״ (Kirikou and the Sorceress) המונפש, וגם ״סיפורים מתור הזהב״ הרומני, שיוקרן בחלקים, אותו יצר אורח הפסטיבל – כריסטיאן מונג׳יו. הרבה מהסרטים יגיעו בליווי היוצרים או המשתתפים שלהם, ובכך תהפוך כל הקרנה לחגיגית.

חציה השני של התוכניה יקרין בבכורה ארצית סרטים מסקרנים למדי, שאולי שווים בערכם לאלה שכבר נחשפו בפסטיבלים מקומיים אחרים. למשל, ״היום המאושר בחייו של אולי מאקי״ (The happiest day in the life of Olli Maki), סרטו של יוהן קואוסמאנן שזכה במסגרת ״מבט מסויים״ השנה בקאן (תמונה בראש הפוסט). אותו לא מצאתי דרך לראות מבעוד מועד, מה שנכון לצערי גם לגבי כמה מהסרטים היותר מעוררי עניין בתוכניה – ״אבן בלב״ (Heartstone) האיסלנדי, ״לעולם לא מרוצה״ (Jamais Contente) הצרפתי, ״המא המא״ (Hema Hema) שמגיע מבהוטן ויצא מטורונטו עם צל״ש, ״אולד סטון״ (Old Stone) שזכה בתחרות סרטי הביכורים באותו פסטיבל טורונטו, וגם ״מסע אל החוף״ (Journey to the Shore) של קיושי קורוסאווה היפני.

אל שני הסרטים האחרונים שציינתי יש לי קצה חוט, ואם אכן אשלים אותם היום או מחר אוסיף לפוסט הנוכחי. דיווחים מהשטח ככל הנראה עדיין לא יהיו לנו השנה, אבל אין צורך – את הרוב כבר כיסינו (לינקים בפסקה הבאה) וארבעה מבין אלה שעדיין לא כתבנו עליהם בסריטה, הספקתי לראות בזכות מגוריי בניכר (וכתבתי עליהם כאן בהמשך).

סרטים שכבר ראינו וכתבנו עליהם

graduation

מירושלים התקבצו להם בערבה הסרטים הבאים: ״סיירנבאדה״ של כריסטי פויו הרומני, עליו כתב עופר (ויש גם טקסט מוקדם עליו שכתבתי בקאן). גם על ״העתיד לבוא״ של מיה הנסן-לאב יש לנו שני טקסטים, זה של עופר ועוד אחד שלי, הפעם מאוחר יותר מפסטיבל ניו יורק. אליהם יש להוסיף את ״דרורים״ האיסלנדי, ״הצב האדום״ המונפש (שעוד בקאן התעקשתי לקרוא לו ״הצבה האדומה״ אבל מי מקשיב לי כשאני צודק), ואת ״אקווריוס״ המשובח של קלבר מנדוסה פילו. הבמאי הברזילאי הוא אורח הפסטיבל שאני הכי מצטער שלא אוכל לפגוש, בטח אם זה מלווה בצפייה נוספת בסרטו, החביב עליי מבין כל סרטי התחרות השנה בקאן.

כאמור, אורח מכובד לא פחות יהיה מי שנחשב לגדול במאי הגל הנוכחי בקולנוע הרומני, כריסטיאן מונג׳יו, שיקרין גם את סרטו זוכה פרס הבימוי בקאן האחרון ״בגרות״ (בתמונה לעיל). אם לא צפיתם או צפיתן בו בחיפה, פסטיבל בערבה הוא הזדמנות פז להכניס אותו לסיכומי השנה הנוכחית, שכן הסרט נעלם מן התאריך שיועד לו (1.12) ומועד הגעה חדש אל בתי הקולנוע אינו ידוע כרגע. עוד מהיבול החיפאי ידרימו גם ״הסטודנט״ הרוסי (ממנו התפעל עופר) ו״חיי כקישוא״ השוויצרי והמונפש (ממנו נהנה אור). שאר הסרטים באורך מלא לא הוצגו השנה בשום מקום בישראל, תקנו אותי אם אני טועה (באמת, הרי לפעמים אני גם טועה) ועל אלה מתוכם שכבר ראיתי אשמח לחוות דעה. נתחיל, איך לא, בסרט הפתיחה.

אני לא מדאם בובארי
I am not Madame Bovary

imnotmadamb

החלטה מאוד מעניינת לפתוח את הפסטיבל עם הסרט הסיני הזה, שלא לומר מוזרה. לא מוזרה כמו הסרט, אבל מצד שני, לא רבים הדברים המוזרים מסרטו של פנג שיאוגנג (״המשתה״). בתוכניה הוא מוגדר כסאטירה חברתית, אבל לי חשוב להבהיר שלא ממש צוחקים בו, אולי רק מגחכים פה שם. אינני מדבר בשם עצמי – גם הצופים שישבו לידי, ודיברו ביניהם את אותה השפה כמו בסרט, לא בדיוק צחקו. ככל שהאירוניה בסיפור נעשית צורמת יותר, מה גם שבעיניי הוא אף חוצה מספר גבולות מוסריים, כך היכולת להשתעשע מן המתרחש על המסך מתפוגגת ומתחלפת בתחושה שנעה בין כבדות לגירוד בראש. כאמור, לא בדיוק הרגשות והמחשבות שמזוהים עם סרט פתיחה באירוע קולנועי שהוא הפנינג.

המתרחש על המסך מבוסס על ספר בשם ״לא הרגתי את בעלי״, והרפרנס בכותרת ליצירה הקאנונית הוא לצרכי שיווק במערב. בסינית נקרא הסרט ״אני לא פאן ז'ינליאן״, אישה ששמה הפך לכינוי גנאי לנשים בוגדניות, וסיפורה מובא בקצרה בפתיחה בעזרת איורים. גיבורת הסרט, בגילומה של השחקנית בעלת השם המופלא פאן בינגבינג (אני חושב שאני יודע איך נקרא מועדון המעריצים שלה), מנסה לאורך למעלה משעתיים להוכיח שהיא לא אותה אישה לא נאמנה כפי שטוען בעלה לשעבר. השניים היו אמורים להתגרש פיקטיבית, לצרכי רישום דירות, ואז לשוב ולהתאחד – אבל הבעל לא רק לקח לו אישה אחרת אלא גם הפיץ שמועות מרושעות על זוגתו לשעבר. פגועה עד עמקי נשמתה, יוצאת הדמות הראשית למסע של תביעות משפטיות שמטרתן להוכיח כי הגירושים פיקטיביים, ולכן בעלה הוא זה שלא נאמן, וגם לאפשר להם להתגרש באופן שיסגור את המעגל עבור שניהם באופן שווה לצלילי השיר ״נשבע לך לא בוגד״. כשהשופט בכפר הקטן בו מתחילה העלילה לא עוזר לה במשימה, היא מטפסת לאחראים על המחוז, על בייג׳ינג וכן הלאה. עד מהרה, שורה של אנשי חוק וממשל מוצאים עצמם מפוחדים מבת כפר עקשנית, שיועצת הסתרים היא הפרה שלה.

קחו בחשבון שהעלילה הרבה יותר מפותלת, והרבה פחות נהירה לפרקים, ממה שמתואר לעיל. אך בכל מקרה, ייחודו של הסרט נובע מן הפן הוויזואלי שלו – הסרט מתחיל בפריים עגול, בדומה לסרטו של חוסט ואן דן ברגה ״לוציפר״. כלומר, אנחנו כאילו משקיפים על ההתרחשויות מפריסקופ של צוללת, מתבוננים מרחוק בגיבורה הכלואה במעגל במרכז המסך כשסביבה המון חושך. בהמשך, משחק הסרט הסרט עם יחס המסך (כשהיא מגיעה לבייג׳ינג הפריים הופך למרובע, למשל), זורק עליו כותרות של פרקים לסירוגין (ונמנע מהן דווקא כשממש מתבקש) ועוד כל מיני טריקים קולנועיים וסיפוריים – אבל בשום שלב לא הבנתי איך זה תורם. כשנשאל על הפריים המעוגל, טען הבמאי שזו מחווה לאסכולת הציור הסינית מן המאה העשירית והאחת-עשרה, ושמטרתו לייצר ניכור מכוון. עליי זה עבד יופי, ומצאתי את עצמי מתפלל חרישית שייפתח כבר המסך ואפשר יהיה לראות את הנעשה בכל הפריים. זאת משום שהצילום מנצל מעט מאוד פעמים את המרחב שכן נראה על המסך, או לחילופין את מה שנותר מחוץ לפריים. זה פשוט נראה כמו סרט שצולם רגיל, ואז הניחו עליו כיסוי שחור עם חור בצורת עיגול באמצע, לא כזה שכל קומפוזיציה בו הונדסה במיוחד.

לכך יש להוסיף גיבורה שהמניע האמיתי שלה מתגלה רק בדקה האחרונה של הסרט, ועד אז מאוד קשה להבין אותה, ואת אנשי החוק והממשל המקיפים אותה, שנעים בין אינטרסנטיות ואטימות לחשבון נפש, שנדמה כמו מדע בדיוני כשהוא מגיע מצד פקידים מושחתים. כפי שהתכוון המשורר, אין ספק שנותרתי מרוחק מן הסרט והסיפור שלו, כאילו צפיתי בו במשקפת. בסיום, נותרתי גם עם משל קצת דידקטי על מצבו של היחיד בתוך חברה שבה המערכת מקולקלת, וזה מבאס כשיש סרט אחר בפסטיבל שעושה בדיוק את זה יותר באלגנטיות ועם פחות קונצים – הסרט הבא:

אלה הם החוקים
These Are the Rules

these-are-the-rules

סרטו של הבמאי הקרואטי אוגניאן סביליצ'יץ', נפתח בבוקר שגרתי בזאגרב. נער בשם טומיצה חוזר ממה שנדמה כבילוי לילי, בעוד אביו מתכונן לעוד יום עבודה כנהג אוטובוס ואמו נערכת ליומה המי-יודע-כמה כעקרת בית. חילוקי דעות בין בני הזוג על זוטות כמו אופן הכנת ארוחת הצהריים מתגמדים כשבנם לא מסכים לצאת מחדרו, ונעלמים כליל כשהוא כן יוצא – עם פנים מלאות חבורות. הוא טוען שלא הבחין במי שהיכה אותו, שזה שום דבר, שלא ידאגו. גם הרופא שבודק בחוסר עניין את הנער אומר לאביו שיהיה בסדר, שולח לצילום רנטגן ומשם הביתה. אבל כשטומיצה מתמוטט במקלחת, מה שצפוי להוריו הוא עימות מתמשך מול אוזלת היד של רשויות החוק להן הם מקפידים לציית.

אם תרצו, זה קצת כמו ״אני, דניאל בלייק״, רק יותר מציאותי ובעצם טוב יותר בכל פרמטר. גם אם סרט זה מחליף את הלב הפועם של ״בלייק״ בכרוניקה קלינית של התפוררות. כלומר, משהו שאפשר למצוא גם בסרטים הרומניים של היום, אבל עם התעקשות ללכת עם הסיפור והדמויות שמשהו בה כבש אותי יותר מבדרך כלל. לכך יש להוסיף את האפקט המצמרר שנוצר עם מחשבה לאחור על הרגעים הלכאורה שגרתיים של המשפחה (לדוגמה – שימו לב את מי מסיע האב נהג האוטובוס), שנראים אחרת ככל שהעלילה מתפתחת, לא תמיד כצפוי ממנה.

השגרה הזאת של הדמויות מופרית מפעם לפעם על-ידי כשלים של מכונות – החל מתנור שלא עובד ועד מכונית שלא מניעה. זאת מפני שגם ברמה הסאבטקטואלית, המערכת עצמה מאכזבת את אלה התלויים בה שוב ושוב – אם זה בית הספר שלא אחראי לחינוך הנוער האלים, המשטרה שמנפנפת את ההורים המודאגים והנאלצים לגלות בעצמם את זהות התוקף, ובעיקר מערכת הבריאות שמתנהגת בסרט לא רק בחוסר אנושיות אלא ברשלנות פושעת. הטרגדיה חריפה פי כמה כשמדובר באזרחים שומרי חוק כמו המשפחה בה מתמקדת העלילה, משום שאלה הפרטים מהם מורכבת המערכת שאמורה לשרת אותם. אלה שהולכים לעבודה בבוקר, רואים טלוויזיה בערב, ומאמינים בכל ליבם שנציגי החוק יסייעו להם. לוקח להם זמן להתפכח מן האשליה הזאת, אבל התגובות הרפות שלהם לחוסר הצדק שנעשה איתם בכל פעם מחדש שובר לב לפחות כמו מה שעובר עליהם בין כתלי הבית, המסרב להתפרק ויהי מה. אולי מכך, אפשר לשאוב מעט עידוד.

טאנה
Tanna

tanna_2

סרטם של מרטין באטלר ובנטלי דין, אותו הפיקו-ביימו-כתבו (דין גם צילם), מגיע אל ״סרטים בערבה״ אחרי שנה של סבב פרסים ופסטיבלים בינלאומי נאה שהחל בוונציה דאשתקד. באחרונה נודע כי הוא נבחר להיות נציג אוסטרליה לאוסקרים הקרובים, וכפי שדיווח אור בפוסט על כלל הנציגים, הסרט דובר את השפה הלגמרי-לא-מומצאת נאובהאל. הדוברים הם בני השבטים השונים שחיים על האי טאנה, שהעניק את שמו לסרט, שהוא חלק מארכיפלג ונואטו אי שם באוקיינוס השקט. כל המילים האקזוטיות הללו רומזות בעדינות של הר געש כי מדובר ביצירה אתנוגרפית, מהסוג שמתהדרת בדמויות ארכיטיפיות ועלילה בסיסית למדי, תוך מתן דגש לסביבה ולמנהגים המקומיים – מהכנות לחתונה ועד טקס רופא אליל.

אך בכל זאת מדובר בסרט מתוסרט ולא ביצירה תיעודית, שאת עלילתו מניע סיפור אהבה שייקספירי בין ווה-ווה ודיאן. שניהם בני שבט היאקל, שצו האופנה שלו מעטר את ראשי הגברים בעלים ירוקים ואת חלציהם בקש יבש, ולגבי הנשים הוא פחות חד משמעי. ווה-ווה היא נערה שהגיעה לפרקה ודיאן הוא צאצא של הנהגת השבט, כך שלכאורה אין מה שימנע מהם להתאחד באהבתם. אלא שבאי טאנה ישנה מסורת עתיקה של נישואין מאורגנים, בעיקר לצרכים פוליטיים, וכאשר שבט יריב תוקף את השאמאן של היאקל, הפתרון המוצע כמנחת שלום הוא לחתן את ווה-ווה עם בנם של היריבים. באקט נדיר של מרד, מחליט הזוג האוהב לשנות את החוקים. ישנו גם קו עלילה שלם המונע מדינמיקה בין-דורית של נשים בלבד, בו ווה-ווה ואחותה הקטנה סלין עושות יד אחת נגד אימן וסבתן, שמאוד הזכירה לי לפרקים את ״סופת חול״ (שכאמור מוקרן אף הוא בפסטיבל).

ישנם יתרונות וחסרונות די קבועים בעבודה עם שחקנים לא מקצועיים, רובם ככולם באים לידי ביטוי ביתר שאת בסרט הזה. מצד אחד, אפילו בלי להבין אף מילה בשפת הילידים, אפשר להבחין שהשחקנים מדקלמים. או לכל הפחות להרגיש בדיסוננס מסויים בין מה שהם אומרים (כלומר מה שכתוב בתרגום) לבין הרגש אותו הם מביעים. הפעולות שלהם נראים לעיתים מכניות מדי, מבויימות מדי. מצד אחר, תגובה רגשית כמו זו הניכרת בפניה של ילדה הצופה בהר געש פעיל, היא רגע קולנועי שמעט מאוד שחקנים מקצוענים יכולים ליצור.

בסופו של דבר, הדמות החזקה ביותר בסרט היא הטבע – גם בהתגלמות של הר הגעש, אבל גם בכל תצלום נוף של היער, הנחל, או חוף הים. היוצרים יודעים מי הכוכב האמיתי של הסרט, אותו הר הגעש המכונה בפי הילידים ״יאהוּל״, ומתייחסים אליו באותה צורה כמו הילידים – כאם רוחנית. הצילומים בסרט מדהימים לא במובן של פעלולי מצלמה ופירוטכניקה, אלא דווקא בפשטות היחסית, שנותנת מקום לצבעים העזים ולתחושת הבתוליות והראשניות של האיזור. הכבוד של היוצרים והיצירה לטבע הבראשיתי עולה בקנה אחד עם נושאי העיסוק של הסרט, שמעבר לעלילה הרומנטית ולסיפור ההתבגרות וההתפכחות שבו, מדבר על היחיד נגד החברה, המסורת לעומת הקדמה, ורצונות הפרט אל מול הכוחות הגדולים העומדים מולו. אפשר להתחיל לזהות פה תמה משותפת לסרטי הפסטיבל, לא?

tanna1

השאר תגובה