סרטים מן העבר: "רמז – הסרט"

"סרטים מן העבר" היא פינה חודשית בבלוג, שמטרתה לגרום לי לקחת נשימה מהמירוץ הסיזיפי אחר הסרטים החדשים, ולחזור אחורה לחפש סרטים ישנים שפספסתי עד היום וששווה להעלות אותם חזרה לשיחה, בין אם הם טובים או לא. הכללים הם שניים: זה צריך להיות סרט שלא ראיתי מעולם, וזה צריך להיות סרט שגילו מינימום 20 שנה.
הרעיון הוא להסתכל על הסרטים האלו בעיניים עכשוויות ולראות מה השתנה לא רק בעולם הקולנוע, אלא גם בנו כצופים.

כאשר יצאה ב-2011 ההודעה על כך שמשחק הלוח "צוללות" יעובד לסרט אקשן קיצי (שבעברית קיבל את השם "באטלשיפ"), הדיבור על כך שהוליווד איבדה את הצפון או כל בדל של בושה שנותר לה הרקיע שחקים. זה קרה אחר כך גם עם "פיקסלים", עם "אותיות שטניות" (שמבוסס על לוח הוויג'ה) ושוב לאחרונה עם ההכרזה על טרילוגיית סרטי הטטריס. אבל הרעיון לעבד למסך משחקי קופסא הוא ממש לא המצאה של המילניום החדש. עדות לכך אפשר למצוא בגיבור סרטים מן העבר החודשי, "רמז – הסרט" (Clue The Movie) שבעברית מוכר גם כ"רמז מסתורי".

"רמז" הוא משחק קופסא סופר-פופולרי שאני זוכר מכל אחד מבתי חברי בתקופת ילדותי. אני אישית מעולם לא שיחקתי בו (הייתי יותר ילד של "טליסמן"), ולמרות זאת גם אני ידעתי מאיפה מגיעים סא"ל חרדלי, גברת ארגמן וגברת לבנה, ומה הסיכוי שנמצא פמוט בספרייה או חבל במטבח. המשחק הזה נוצר בבריטניה בשנת 1949, ובמהלכו על השחקנים לגלות מי רצח את ד"ר בלייק (תרגום לא נכון של Dr. Black), איפה ועם מה. בשנת 1985 עובד המשחק לקומדיית מתח אמריקאית, ובמרכזה גימיק – לסרט צולמו שלושה סופים שונים (למעשה צולמו ארבעה, אך אחד נגנז) וההפצה של הסרט פיזרה את העותקים השונים, מבלי שרוכשי הכרטיסים יוכלו לדעת לאיזה סוף הם נכנסים.
על התסריט היה אחראי לא פחות מגורו הקומדיה של אותה תקופה, ג'ון לנדיס, כשמאחוריו כבר סטוק די מרשים של סרטי קאלט, ביניהם "האחים בלוז", "זאב אמריקאי בלונדון", "משנה מקום משנה מזל" וכמובן הקליפ מייצר הסיוטים ל"מותחן" של מייקל ג'קסון. קליפ שהחריב לכותב שורות אלו חלקים נכבדים מאוד משנותיו הראשונות על פני האדמה. עם זאת, לנדיס לא ביים את הסרט, אלא התסריטאי הבריטי ג'ונתן לין. זו הייתה עבודת הביכורים שלו כבמאי והוא המשיך לביים במרווחי זמן יחסית גדולים מאז. סרטיו המוכרים ביותר הם כנראה "בן דודי ויני" (1992) שהעניק למריסה טומיי את אחד האוסקרים המפתיעים ביותר בזיכרון הפרס, ו"ללכת על הכל" עם ברוס וויליס ומת'יו פרי (2000).
עם זאת, השם שהכי הפתיע אותי בשלב הקרדיטים לא היה זה של התסריטאי או הבמאי, אלא דווקא של המפיק. המפיקה, למעשה. זוהי דברה היל, המפיקה והתסריטאית ששינתה את פני האימה הקולנועית שבע שנים לפני כן עם "האלווין" בשיתוף ג'ון קרפנטר, ומאז הפיקה את שני סרטי ההמשך לאותו מותג אהוב, את שני סרטיו הבאים של קרפנטר ("הערפל" ו"הבריחה מניו יורק") ואת העיבוד של דיויד קרוננברג לספרו של סטיבן קינג, The Dead Zone. זוהי מפיקה פורצת דרך שעבדה עד רגע זה בתחום האימה, והנה היא חוצה את הקווים לקומדיה. סיקרן אותי מאוד לדעת מה משך אותה לפרויקט הספציפי הזה, שהופק בתקציב משוער של 15 מיליון דולר, ואפילו לא הצליח להחזיר את ההשקעה. לצערי לא מצאתי לכך תשובה עד זמן פרסום הפוסט.

אז כן, "רמז – הסרט" היה כישלון, אבל לאחרונה מתחיל לצוץ בשיחות כקומדיה אייטיזית שלא זכתה ליחס המגיע לה. מכיוון שאני, כפי שהקוראים האדוקים שלנו שמו לב, נמצא עמוק בפרויקט כל זוכי הסרט הטוב ביותר בפרס האוסקר, הרגשתי שאני חייב להתרענן מהפקות ענק של תחילת המאה ה-20, ולכן חשבתי שיהיה מעניין לבדוק את הקומדיה הנשכחת הזו שאולי מגיע לה מבט נוסף…
"רמז – הסרט" נאמן מאוד למשחק. הוא מתרחש כולו בין כתליה של אחוזה גדולה ומאיימת למראה הרחק מהעיר, ואליה מוזמנים שבעה אורחים, כל אחד אקסצנטרי יותר מחברו. הם מגיעים לארוחת ערב אותה מנהל וודסוורת', רב המשרתים המסתורי, כאשר לצדו עומלות איווט, המשרתת בעלת המבטא הצרפתי המוגזם והחזה המוגזם לא פחות, והטבחית השתקנית והקשוחה. מהר מאוד מגלים האורחים שמישהו מנסה לסחוט אותם, ולאט לאט הגופות נערמות עד שבסוף מתגלה לנו מי האחראי, אחראית, או אחראים לרציחות. מכיוון שלסרט שלושה סופים שונים, אספר שצפיתי רק באחד מהם, זה שנחשב "הסיום האולטימטיבי". לא אסגיר יותר מדי פרטים כי אפשר לעקוף את הספויילרים בלי באמת הרבה בעיה.

מדלין קאהן

על אף העיצוב היפה של הסטים והתלבושות, הסרט נשען באופן מוחלט על הופעות המשחק שלו. לקאסט יש חמישה גברים מרכזיים וארבע נשים, עם עוד הופעות קטנות שצצות בחלקים שונים של הסרט. בהקשר הזה אפשר לומר בקלות שאלו נציגות המין הנשי של "רמז – הסרט" שבולטות באופן קיצוני מעמיתיהן הגברים.
אולי הקומיקאית המוכרת ביותר של הקאסט היא הפלא הקרוי מדלין קאהן, שמזוהה בעיקר עם הקומדיות של מל ברוקס ("פרנקנשטיין הצעיר" ו"אוכפים לוהטים" עליו גם הייתה מועמדת לאוסקר). היא מגלמת את גברת לבנה, האלמנה המיסתורית. האמת היא שקאהן, בתור הקומיקאית המחוננת שהיא, נפלאה בכל רגע בסרט אבל רוב הזמן היא איננה מרכז תשומת הלב. עם זאת, יש לה רגע אחד בחלקו האחרון של הסרט, רגע שאורכו לא עולה על 20 שניות, בו היא מתוודה על שנאתה לדמות כלשהי אחרת, שהוא כזה מופת של קומדיה שהוא בין רגע הופך להיות אחד משיאי הסרט. רק מישהי בסדר גודל שלה יכלה לקחת משהו כל כך קטן ולהעצים אותו לכזה רגע של גאונות, שלשמחתי הוא כבר לגמרי זכה לגיף הראוי לו. תוכלו למצוא את הרגע הזה בלינק המצורף, קחו בחשבון שהוא בחזקת ספויילר למותה של אחת הדמויות.
לצידה, לזלי אן וורן (בהכי סוזן סרנדון שלה אי פעם), היא גברת ארגמן, מנהלת בורדל בוושינגטון שמפאת משלח ידה מכירה את רוב הגברים התקועים עמה באחוזה. גם היא משובחת במיוחד. איילין ברנן ("העוקץ", "טוראית בנג'מין") כגברת רקיע, קולין קמפ כאיווט וקלייה נקאהארה כטבחית משלימות את הצוות הנשי.
קאהן, וורן וברנן שלושתן היו מועמדות בעברן לאוסקר שחקנית המשנה. מתוכן, וורן היחידה שעדיין מתהלכת על פני האדמה.

אצל הגברים המצב פחות מזהיר. כריסטופר לויד המוכר ואהוב הוא פרופסור שזיפי, מרטין מול הוא סא"ל חרדלי ומייקל מקיאן הוא מר שדה. כולם… בסדר. זה אולי השלב שבו אני צריך להתנצל שאני משתמש בשמות הדמויות מהגרסה העברית למשחק, אבל זה מצחיק אותי מדי בשביל לוותר על זה.
בכל מקרה, את הטוב ביותר שמרתי לסוף. זהו כמובן מי שמגלם את רב המשרתים וודסוורת', שהוא אולי היחיד שאפשר להתייחס אליו כדמות ראשית בסרט. התפקיד הזה התגלגל לידיו של לא אחר מויקטור פרנקרפורטר, כלומר האחד והיחיד טים קארי. שהוא, על אף השמועות העיקשות, איננו, ומעולם לא היה, אחיו של פרדי מרקיורי.
קריירת הבמה והמסך של קארי היא בלתי נגמרת, אבל אין מה לעשות, כשאתה מסתובב בביריות ושיער פרוע באחד מסרטי הקאלט הגדולים ביותר של כל הזמנים, לנצח יזכרו לך את זה. "מופע הקולנוע של רוקי" הפך את קארי לאחד הפרצופים המוכרים ביותר בתרבות הפופולרית, ולא נראה לי שלמישהו יש בעיה עם זה. זאת,אגב, הפעם השנייה שהוא מופיע בסדרת סרטים מן העבר, אחרי "אגדה" שם גילם את מלך האופל, לא פחות. מדהים ששני הסרטים הופקו באותה שנה.
במהלך רוב "רמז – הסרט" קארי מסתובב בגו זקוף ועל אף אי אילו עוויתות פנים מופתעות או נגעלות פה ושם, מחזיק את עצמו אסוף ומהוגן. זה כמובן משתחרר לקראת הסוף, כאשר וודסוורת' מחליט לשחזר בפני הדמויות ששרדו את פענוח התעלומה, ועל הדרך מסכם את אירועי כל השעה האחרונה במשהו כמו חמש דקות. מדובר באחת ההופעות הפיזיות, המתישות והנפלאות ביותר שראיתי. קארי רץ ממקום למקום, נכנס ויוצא מכל הדמויות שהיו עד כה, קופץ, נופל, מסביר, ועושה דברים שהיו גורמים לאחים מארקס למהר ולהחתים אותו על חוזה.
מצד אחד זה קצת מתסכל, כי קארי, באמת באופן הכי מילולי שיש, מסכם את כל אירועי הסרט עד כה, באופן שגורם לכל הסרט עד כה להרגיש מיותר לחלוטין, אך מאידך זה באמת מרהיב.

להוציא את הרגע הקטן של גברת קאהן ואת הדקות הוירטואוזיות של קארי, קשה לומר שהסרט מייצר עניין רב מדי במהלכו. הוא נוטה להיסטריה מעט מחרישת אוזניים בחלקים נרחבים, ומכיוון שאין באמת יכולת לפצח את התעלומה לבד, התחושה היא שאנחנו פשוט מעבירים את הזמן עד שיספרו לנו מה בעצם קרה. הבדיחות לא עובדות נורא טוב, וגם מיסתורין לא ממש החלק הבולט של הסרט. מכיוון שהוא רק שעה ורבע קשה לומר שהוא בזבוז זמן מוחלט מדי, אבל בגלל הקאסט וההשקעה בהפקה, ישנה הרגשה שהיה יכול להיות פה הרבה יותר מצחיק. התחושה הרעה מגיעה כבר בהתחלה עם גאג חוזר של "מי דרך על הקקי" שמונעת תחושה שאנחנו עומדים לראות קלאסיקה קומית, והניסיונות לשמוט את הקרקע תחת רגלינו בכל סצנה וסצנה קצת מעייפת באיזשהו שלב.
יש ניצוצות של כיף ב"רמז -הסרט" אבל לא מספיק. ועדיין, יכול להיות שהוא יספק צפייה מהנה למדי, ולו בשביל קאהן וקארי, שאסור שהופעותיהם פה ישכחו.

ועוד דבר קטן לפני שאנחנו מסיימים, אני רק רוצה להזכיר לכם שהשבוע אנחנו זקוקים לעזרתכם החד-פעמית. שום דבר דרמטי, אבל אני אשמח מאוד אם תלחצו על הלינק לפוסט של אורון, תקראו עד הסוף, ואולי תבחרו לתרום לנו הפעם. אין דאגה – הבלוג לא הולך לשום מקום (למעשה אנחנו רק מגבירים את הקצב) אבל יש לנו המון דברים מעולים שאנחנו רוצים לעשות, ומכיוון שהכל בהתנדבות פה, אין לנו את המימון הנדרש. זה כל העניין.

בפרקים הקודמים של "סרטים מן העבר":
"נהר אדום"
"אגדה"
"מוות מוחי"
טרילוגיית "מקס הזועם"
"המסע לאיטליה"
"ריקוד מושחת"
"דליקטסן"
"ההיעלמות"
"פעמון, ספר ונר"
"העגורים עפים"
"הקו הכחול הדק"
"דוקטור ז'יוואגו"
"הנערים בחבורה"
"הבריחה מניו יורק"
"ארבעת המופלאים" (1994)
"אגירה, זעם האלים"
"הנרי, דיוקן של רוצח סדרתי"
"יול"
"פוזשן"
"בית קברות ללא צלבים" + "פרשי האפוקליפסה"
"משחק הדמים"
"תזה"
"סלין וז'ולי יוצאות לשוט"
"ליידי נץ"
"הצוללת"
"אותו יום קר בפארק"
"צלי אבותינו הנשכחים"
"פורע החוק ג'וסי וולס"
"איש ללא פנים"
"חימו מלך ירושלים"
"האיש שנפל מכוכב אחר"