פרויקט האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר – פרק 47: שנת 2002

שנת 2002 מכניסה אותנו לעידן חדש בתולדות הקטגוריה הבינלאומית, אבל הפעם זה פחות מסעיר מבדרך כלל. למעשה, מדובר בהיפך הגמור. מה שקורה זה שעשר השנים הבאות – פחות או יותר – נחשבות לאובדן דרך של הקטגוריה הזו, התנתקות כמעט מוחלטת של האקדמיה ממה שקורה בעולם (לא תמיד באשמתה) ורצף סימני שאלה ומבוכה רבים בבחירות הבינלאומיות. השיא הגיע ב-2007 אז הוחלט לייסד חוק חדש שבסלנג של מסקרי האוסקר נקרא "הוועדה למניעת פאדיחות". אני מקווה שכוחי יעמוד לי במסע האפל שאליו נכנסים, ועוד יותר מקווה שאתם תישארו אתי. מבטיח שלפחות יהיה מסקרן.

בעיות וסקנדלים ליוו את הפרס הבינלאומי בערך מיומו הראשון, אבל בתחילת האלף – עם ההתחזקות של הקולנוע הבינלאומי ואופציות הצפייה הרבות יותר – התחילו יותר ויותר תהיות לעלות לגבי מהות הפרס.
במרוץ של שנת 2002 קרו שני מקרים שהפכו להיות מין צל גדול על כל הקונספט, אבל רק אחד מהם באחריות האקדמיה. על השני אי אפשר לתלות עליה אחריות.
המקרה הראשון קשור לברזיל, שקיבלה יחס יחסית אוהד מהאקדמיה במשך הניינטיז עם שלוש מועמדויות בארבע שנים. אחרי שלוש שנים בהן לא שריינה מועמדות, בחרה ברזיל לשלוח סרט שהוקרן בפסטיבל קאן מחוץ לתחרות, מאת במאי שהיה מוכר במולדתו יותר מתחום הטלוויזיה. שמו היה פרננדו מיירלס, ולסרט קראו "עיר האלוהים", לימים אחד הסרטים המדוברים והנערצים של התקופה. על פניו, הפספוס של האקדמיה איננו דרמטי בפני עצמו. הרבה סרטים ניגשים לתחרות (ב-2002 נקבע שיא חדש של 54 סרטים), ולא כולם תופסים טוב. הבעיה התגלתה רק שנה לאחר מכן.
"עיר האלוהים" יצא לבתי הקולנוע בארה"ב בתחילת 2003, מה שהפך אותו לכשיר לאוסקר הכללי של שנה לאחר מכן. והנה, באירוע הכרזת המועמדים של האוסקר ה-76, שנה אחרי שכשל מלהגיע לקטגוריה הבינלאומית, התגלה שהסרט הברזילאי השתחל פנימה לארבע קטגוריות מרכזיות למדי: הבימוי, התסריט המעובד, הצילום והעריכה. הישג מרשים מאוד לסרט זר, בטח לכזה מדרום אמריקה. העניין הזה קצת תפס את מצביעי הפרס הבינלאומי עם המכנסיים למטה, או לפחות מאוד לא רציניים, כי זה בהחלט נראה משונה שסרט לא נכנס לקטגוריה הבינלאומית (בזמן שסרטים הרבה פחות מהוללים עקפו אותו) והנה הוא מופיע שנה לאחר מכן, עם מונה מועמדויות גבוה יותר מסרטים מדוברים כמו "נערה עם עגיל פנינה", "21 גרם", "סיפורי דגים" ו"מונסטר".
באופן כללי אוסקר 2003 הוא הזיה, אבל זה לפרק הבא.

האירוע השני שיצר אפקט בעייתי לא היה קשור ישירות לאקדמיה, אבל כן הקרין הרבה על מהות הפרס עצמו. ב-2002 חביבת האוסקר ספרד נמנעה מלשלוח את "דבר אליה", סרטו החדש והמוערך של האוטר שהביא לה אוסקר שלוש שנים קודם לכן, פדרו אלמודובר ("הכל אודות אמא"), ובחרה במקום ב"ימי שני בשמש". האקדמיה – כנראה לא בכוונה אבל זה עדיין משעשע – "החליטה" להראות לספרדים מי הבוס, והכניסה את "דבר אליה" בדלת הקדמית. היא העניקה לאלמודובר שתי מועמדויות: בימוי ותסריט מקורי. על האחרון הוא גם זכה, הפעם הראשונה מזה 36 שנים שסרט שאינו באנגלית מנצח את הקטגוריה הספציפית הזו (מאז "גבר ואישה" הצרפתי). זה הבהיר באופן די ברור שאם "דבר אליה" היה נשלח לאוסקר הוא כנראה היה זוכה, וזה אכן מה שבאמת קרה בטקס גלובוס הזהב באותה שנה. שם, בגלל השינוי בשיטת הבחירה בין האקדמיה ותא העיתונאים הזרים של הוליווד, "דבר אליה" יכל להיות מועמד. בגלובוס הוא הביס בפרס הסרט הטוב ביותר בשפה זרה שלושה ממועמדי 2002 ואת "עיר האלוהים".

אל שני המקרים האלו התווספו כמות נאה של פספוסי אוסקר הבינלאומי ב-2002. אל "עיר האלוהים" אפשר להוסיף גם נציג בלגיה "הבן" של האחים דארדן מפסטיבל קאן, "לבבות פתוחים" הדני של סוזן ביר, ו"8 נשים" הצרפתי מאת פרנסואה אוזון. אני מתאר לעצמי שהם ניסו לרכוב על הפופולריות המחודשת של המיוזיקלז, שבשנה הזו ממש הביא לניצחון הסוחף של "שיקגו". פחות עבד להם.
מעבר לאלו, איטליה שלחה את העיבוד המושמץ של זוכה האוסקר רוברטו בניני ל"פינוקיו" וישראל שלחה את "כנפיים שבורות".
אני מסכים שזו לא רשימת המושמטים המדהימה ביותר אי פעם, אבל המועמדים הסופיים גם הם לא בדיוק שיאי השנה, בטח לא בראייה היסטורית. אבל הנה החלק החיובי: גם אם על הסרטים עצמם אפשר להתווכח, התמהיל שנוצר הוא אחד המעניינים של הקטגוריה עם דרמה היסטורית, דרמה מצפונית, שתי קומדיות ואפוס אומנויות לחימה. בנוסף, מדינה קיבלה פה הופעת אורח חד פעמית (נכון ל-2026) ובפעם השלישית בהיסטוריה של הפרס – ולראשונה מזה 11 שנה – שני סרטי במאיות היו בחמישיית המועמדים. אחד מהם אפילו זכה.

הולנד – "אחות לצרה"

המועמדים

הולנד – "אחות לצרה" (Zus & Zo)

אחרי שלושה ניצחונות והיסטוריה (הזוכה הראשון שבוים על ידי אישה), חזרה הולנד לאוסקר עם מועמד מאוד יוצא דופן: קומדיה סקסית משפחתית בה שזורות תמות להט"ביות. בלי מלחמה, בלי פוליטיקה, בלי אירועים היסטוריים, הכי משהו שהיום נקרא לו "קומדיית סטרימינג". זה אמנם לא היה עניין חסר תקדים, בשנתיים האחרונות היה לפחות מועמד אחד כזה בכל פעם, אבל עדיין לרוב לא החומר שמחולל יחס מהאקדמיה.

בכורתו של "אחות לצרה" הייתה בפסטיבל טורונטו. הוא מספר על שלוש אחיות שנמצאות בקשר הדוק אבל מאוד שונות אחת מהשנייה. הגדולה מכולן היא מישל, שמקדישה את חייה לעבודה פילנטרופית, נשואה לרופא ומגדלת מספר ילדים; האמצעית היא סוניה, סופרת ועיתונאית שחוקרת נשיות ומיניות, אבל ממש לא שמה לב לכל הסימנים לכך שבעלה הוגו בוגד בה עם האחות הצעירה, וואנדה האמנית הקונספטואלית.
האחיות מגלות דרך אימן שאחיהן הקטן נינו עומד להתחתן בקרוב עם אישה בשם בו, ממש כמה ימים לפני יום הולדתו ה-33. על פניו חדשות טובות, אבל יש בעיה אחת: נינו מאוד גיי. למעשה, הוא לאחרונה סיים מערכת יחסים ארוכה עם בחור חתיך שהפך להיות שף טלוויזיוני פופולרי. האחיות חושדות שנינו החליט להתחתן על מנת שאביו יוריש לו את המלון המשפחתי בפורטוגל, והן ממש לא יעברו על זה בשתיקה. בנוסף, הן גם לא בטוחות אם הארוסה המיועדת חסרת מושג לגבי זהותו המינית של בעלה לעתיד, או שמא היא נכנסת לנישואי נוחות בשביל הירושה.
יש טוויסט טרנסי לקראת הסוף.

את הסרט כתבה וביימה פאולה ואן דר אוסט, אז בת 37. על קאסט השחקנים הרחב לא אפרט, כי אני לא בטוח אם השמות יגידו משהו למישהו, אבל כן אתייחס לכך שאת בו, הארוסה המפוקפקת, מגלמת הלינה ריין, אז בת 28. כשחקנית שמה אולי לא יצלצל לכם, אבל שבע עשרה שנים לאחר מכן ריין תהפוך לבמאית, תישלח לייצג את מדינתה עם "אינסטינקט" ואז תעבור להוליווד שם תביים את "Bodies Bodies Bodies" ו"בייביגריל" שיביא לניקול קידמן את פרס השחקנית בפסטיבל ונציה.

מקסיקו – "חטאו של האב אמארה" (El Crimed del Padre Amaro / The Crime of Padre Amaro)

שנתיים אחרי קאמבק האוסקר שלה עם הסנסציה הבינלאומית "אהבה נושכת", חזרה מקסיקו לפרס הבינלאומי מגובה בממתק הלאומי גאל גרסיה ברנאל. אמנם עבר מעט מאוד זמן מאז הפריצה שלו ב"אהבה נושכת", אבל הוא הספיק גם לככב במקסיקני מדובר אחר, "ואת אמא שלך גם", וכבר נחשב לאחד הכוכבים העולים של הקולנוע הבינלאומי. אם היו אז רשתות חברתיות היו היה האינטרנט-בויפרנד התורן בוודאות.
ב"חטאו של האב אמארה", ברנאל מגלם את הדמות בשם הסרט (לא ברור מדוע בשם העברי הפכו אמארו לאמארה), כומר צעיר מאוד שנשלח לעיירה מרוחקת שם יכיר את רזי המקצוע לפני שיהיה מנהיג רוחני של קהילה משלו. בעיירה הוא מתוודע לאנשי הדת האחרים במקום, להם מעמד רב וגם נגיעה כזו או אחרת בעניינים כלכליים ופוליטיים; ובעיקר נוהה אחרי צעירה יפה בשם אמליה, שאמנם רוצה להיות נזירה אבל מהר מאוד התשוקה לכומר השרמנטי והתם תטשטש את המסלול שרצתה לעצמה. כאשר עיתונאי מקומי (והאקס של אמליה) חושף שחיתות המערבת כל ההנהגה הרוחנית, ואמליה נכנסת להיריון, אמארו נאלץ לעשות בחירות מוסריות קיצוניות. או שלא. אני לא עושה ספויילרים בינתיים.

"חטאו של האב אמארה", שכתב ויסנטה לניירו על פי ספר פורטוגזי מהמאה ה-19, בוים על ידי קרלוס קאררה ובעת יציאתו עורר את זעמה של הכנסייה הקתולית במקסיקו שהפצירה בתושבים לא לראות את הסרט הזה. כמובן שכולם הקשיבו לה, ולכן הסרט הזה היה להצלחה הגדולה ביותר בתולדות מקסיקו. הווייב החיובי עבר גם לארה"ב, שם נהנה מרווחים משמעותיים. אני נותן את רוב הקרדיט לגאל גרסיה ברנאל.
הסרט הוקרן בטורונטו ובקארלובי וארי, היה המנצח הגדול של פרסי הקולנוע המקסיקנים, ובעונת הפרסים של ארה"ב נכח כמועמד של פרס גלובוס הזהב ברשימת הסרטים הזרים של NBR.
בעניין האנקדוטלי ביותר שאפשר לחשוב עליו, אם אינני טועה זה הסרט הראשון בתולדות הקטגוריה שמופיע בו טלפון סלולרי.

סין – "גיבור" (Hero)

עדיין מוזר לחשוב על זה, אבל סין הייתה מועמדת רק פעמיים לאוסקר (נכון ל-2026). הפעם הראשונה הייתה בזכות "ז'ו דו" בשנת 1990, ואז שוב תריסר שנים לאחר מכן עם "גיבור". לשניהם משותפת זהות הבמאי, ז'אנג יימו, שבאמצע גם הביא מועמדות להונג קונג עם "הפנסים האדומים".
"גיבור", הפצה של מיראמקס והארווי וויינשטין (אנחנו נחזור לעניין הזה בחלק הבא של הפרק), נישא על הפופולריות של זוכה 2000 "נמר, דרקון" כאפוס היסטורי מרהיב על אומנויות לחימה. אם להיות כן, וקצת פחות מערבי, אגיד שיש הרבה הבדלים בין הסרטים ברמת הטון והנראטיב, אבל כדי לרדד את השיח בשלב זה אסכים שכן, גם יש פה אסייתיים עם חרבות שמעופפים באוויר.

"גיבור" הביא למפגש פסגה בין חמישה כוכבים אסייתיים שהיו יחסית מוכרים גם לקהל המערבי. הראשון הוא ג'ט לי, שכבר הרים לעצמו קריירה הוליוודית מרשימה בסרטי האקשן "נשק קטלני 4", "נשיקת הדרקון" ו"רומיאו חייב למות"; איחוד של שני כוכבי "מצב רוח לאהבה", טוני לאנג ומגי צ'אנג; דוני יין שהופיע ב"בלייד 2" של דל טורו ו"איש הנצח 4: סוף המשחק"; וזיי ז'אנג, התגלית הנהדרת של "נמר, דרקון".
הסרט מתרחש בסין העתיקה, ומובא בסגנון "רשומון" כאשר מתנקש מגיע לחצר המלך האכזר קין, וטוען שהוא הצליח להביס את כל שלושת הלוחמים שתכננו להתנקש במלך. משם נחשפת קנוניה מסועפת של הלוחמים הטובים ביותר בסין, המסובכים יחד במהלכים של תשוקה ונקמה, כאשר השאלה האם התנקשות במלך המנסה לאחד את שבע הממלכות של סין בדרכי אלימות היא הפעולה הנכונה. יש גם הרבה קליגרפיה, וזה מצטלם פגז.
אגב צילום, האחראי על המצלמה בסרט הוא האוסטרלי כריסטופר דויל (גם הוא משתף פעולה קבוע של וונג קאר-וואי, ואתו עבד ב"מצב רוח לאהבה"), והמוזיקה היא של דאן טן שזכה באוסקר על "נמר, דרקון".

"גיבור" נחשף באסיה בשלהי 2002, ובפברואר 2003 – שבועות ספורים לפני האוסקר – הוקרן בתחרות הרשמית של פסטיבל ברלין, היה מועמד לפרס גלובוס הזהב, וזכה בפרס הבימוי של אגודת המבקרים הלאומית ובפרס הצילום של מבקרי ניו יורק. שנה לאחר מכן היה מועמד לפרס איגוד עורכי הסאונד בקטגורית הסרטים הזרים, וזכה בפרסי המבקרים של לאס וגאס. כיצד הצליח להשיג מועמדויות ופרסים על פני כמעט שלוש שנים? על כך בקרוב.

סין – "גיבור"

פינלנד – "איש ללא עבר" (Mies vailla Menneisyyttä / The Man Without a Past)

את הנציגות הראשונה שלה הגישה פינלנד ב-1974 ("האדמה היא שיר מלא חטא") אבל רק מאז 1994 ניסתה את מזלה באופן קבוע. ב-2002 קיבלה את מועמדותה הראשונה, ונכון לכתיבת שורות אלו (2026) זוהי הכניסה היחידה שלה לחמישייה. באספקט החיובי, פינלנד הצליחה לעשות זאת בזכות הבמאי המפורסם ביותר שיצא ממנה, ולא רק זה, אלא גם מדובר באחד מסרטיו האהובים והמוערכים ביותר.
אקי קאוריסמקי הוא שם שכל עכברי הפסטיבלים מכירות ומכירים. הוא נולד ב-1957 ואת נקודת ההשקה שלו עם עולם הקולנוע עשה כמבקר וכשחקן בסרטיו של אחיו, מיקה קאוריסמקי (איך הפינים אוהבים ק'). הוא התחיל לביים בשנות השמונים וזכה להתעניינות עולמית בזכות "אריאל" ו"מוכרת הגפרורים הקטנה". מאז הפך לבין בית בפסטיבל העולם הגדולים, וידוע בעיקר בזכות שני דברים: הסגנון המאוד ספציפי שלו המביא קולנוע מינימליסטי שנשען על הומור יבש ותימות הומניסטיות, והמודעות הפוליטית שלו. זה האחרון הביא אותו להחרים את טקס האוסקר בו היה מועמד כמחאה על מעורבות ארה"ב באפגניסטן, ובשנים האחרונות להיות מתנגד גדול לפעולות מדינת ישראל. בגדול, אנחנו לא אמורים לראות סרטים של קאוריסמקי מוקרנים אצלנו בעתיד הנראה לעין.

"איש ללא עבר" הוקרן בפסטיבל קאן, שם חבר השופטים בראשות דיויד לינץ' (יחד עם בילה אוגוסט, וולטר סאלס, ראז'י וורנייר, שרון סטון ומישל יו בין היתר) העניק לו את פרס חבר השופטים, ואת פרס השחקנית הטובה ביותר. זוהי קאטי אוטינן, אחת ממשתפות הפעולה הקבועות של קאוריסמקי, שניצחה באותו הפסטיבל את לזלי מאנוויל מ"הכול או כלום", מוניקה בלוצ'י של "בלתי הפיך" ואמילי ווטסון מ"מוכה אהבה". בהתחשב בגודל התפקיד של אוטינן זו בחירה די משונה, אני חייב להודות, אבל בד בבד גם יציאה מגניבה למדי של חבר השופטים. "איש ללא עבר" גם זכה בפרס החשוב ביותר בפסטיבל קאן, הפאלם דוג המוענק לכלב המצטיין ביותר.
אוטינן כאמור איננה התפקיד הראשי ב"איש ללא עבר". זה שייך למרקו פלטולה, המגלם איש שמגיע להלסינקי ברכבת, ושם נופל קורבן לקבוצת חוליגנים שמכים אותו עד שהוא מאבד את הכרתו. הוא מתעורר בבית החולים מבלי לדעת מהי זהותו, ומשם מתגלגל לעבוד בחנות של צבא הישע, מה שאפשר לו לשכור לעצמו קונטיינר נטוש ליד הים, ומתאהב באחת המתנדבות (אוטינן). לאחר שהוא מוצא את עצמו בצרה נוספת, הפעם שוד בנק, תמונתו מתפרסמת והרשויות מצליחות לאתר את זהותו. הבעיה היא שאותו איש ללא עבר די מרוצה מחייו החדשים והקטנים, ולכן עומד בפני בחירה. או שלא. גם הפעם אני לא עושה ספויילרים.

"איש ללא עבר" הועמד לששה פרסי הקולנוע האירופאי אבל הפסיד את כולם (פרס הסרט באותה שנה הלך ל"דבר אליה"), זכה בפרס איגוד המבקרים הלאומי והיה מועמד מטעם תא המבקרים של ניו יורק.

הזוכה

גרמניה – "אי שם באפריקה" (Nowhere in Africa)

ישנם שני דברים שמשמעותיים בזכייה הזו. הראשון הוא שזו הפעם הראשונה שגרמניה אוחזת בפסלון כמדינה מאוחדת. עד 1990 שמה של גרמניה נאמר 13 פעמים בהקשר של האוסקר הבינלאומי: שמונה פעמים מטעם מערב גרמניה, פעם אחת כמזרח גרמניה עם "יעקב השקרן", וארבע פעמים אחרי האיחוד. הזכייה היחידה שלה עד כה הייתה מטעם גרמניה המערבית עם "תוף הפח" ב-1979.
השני, ואולי המשמעותי ביותר, הוא שזו בסך הכול הפעם השנייה בתולדות הקטגוריה, שכבר קיימת 47 שנה, בה סרט של במאית מנצח. הפעם הראשונה הייתה ב-1995 עם זוכה הולנד "שושלת אנטוניה". המצב, אגב, עדיין עגום מהבחינה הזו. מאז הניצחון הזה של גרמניה ועד ימינו (2026) רק סרט נוסף אחד של במאית הצליח לקחת את הפרס – "בעולם טוב יותר" של סוזן בייר ב-2010 (דנמרק). אלו מספרים עצובים למדי.

קרולינה לינק, הבמאית של זוכה 2002, עשתה היסטוריה בעצמה. היא הבמאית הראשונה בתולדות הפרס שהייתה מועמדת יותר מפעם אחת. הפעם הקודמת שנתקלנו בה הייתה ב-1997 עם "מעבר לדממה". אל לינק תצטרפנה להישג הספיציפי הזה רק סוזן ביר (2006, 2010), אניישקה הולנד (1985, 2011) וקוטאר בן הניה (2020, 2025) כבמאיות ששמן הוזכר יותר מפעם אחת בקטגוריה הספציפית הזו.

סרטה של לינק מבוסס על ספרה האוטוביוגרפי של שטפאני צווייג (שלמיטב ידיעתי אינה קשור לשטפן צווייג, למרות שקל להתבלבל) והוא מתחיל בגרמניה של 1938, שם משפחה יהודית נמלטת מאימת הנאצים כל הדרך אל קניה. אך בזמן שאבי המשפחה, וולטר, קצת מתקשה עם המעבר ליבשת השחורה, האמא, יטל, דווקא מוצאת את עצמה שם. כאשר מלחמת העולם השנייה מתחילה להתקרב, הגרמנים מוקצים, ביניהם היהודים, והמצב גם מערער את המשפחה עצמה במיוחד כשיטל מתקרבת במספר דרכים אל חייל בריטי. על פני מספר שנים הסרט עוקב אחרי המשפחה עד שיהיה בטוח לחזור למולדתה, בתקווה יחדיו.
לאוסקר הסרט הגיע אחרי הקרנות בפסטיבלי טורונטו וקארלובי וארי שם זכה בפרס מיוחד מטעם חבר השופטים. הוא גם היה מועמד לפרס גלובוס הזהב.

גרמניה – "אי שם באפריקה"

המרוץ ומי היה צריך לזכות

הפעם נעשה את זה הפוך. במקום "המרוץ ומי היה צריך לזכות" יהיה "מי היה צריך לזכות והמרוץ". ככה אנחנו בפרויקט הזה – בלתי צפויים ומתעתעים.

צריך לומר ביושר, אין באמת סרטים גרועים בחמישייה של 2002. העניין הוא שארבעה מהם נעים הסקאלה שבין "אוקיי סבבה" לבין "אחלה לגמרי", ואחד מהם פותח פער כל כך עצום שזה כמעט מוזר להעמיד אותו לצד השאר. למרבה התסכול, זה לא הסרט שזכה.
אז כדי למנוע מתח מיותר ולהתחיל עם הטופ, אגיד ש"גיבור" הסיני הוא חוויה קולנועית פסיכית, ובאמת שלא רואה ממטר אף אחד משאר המועמדים. למעשה, העובדה שנותר רק במסגרת הסרט הבינלאומי היא מוזרה. זה אמור להיות הזמן שלי להתלונן על כך שהאקדמיה לא נתנה לו מועמדויות נוספות, אבל בהקשר הזה היא חפה מפשע. האמת היא שהסרט בכלל לא היה כשיר לאוסקרים נוספים בגלל האיש ההוא, אתם זוכרים את שמו, הארווי וויינשטין.

בהתחלה חשבתי שההפסד של "גיבור", באמת פלא קולנועי שמעטים השתוו או ישתוו אליו, קשור לזה שהוא במרחק שנתיים בסך הכול מ"נמר, דרקון", ואולי המצביעים ראו בו יותר מדי דברים זהים. האמת היא שזה בהחלט יכול להיות חלק מהסיבות מדוע הוא נשאר על הספסל, אבל הדבר המשמעותי ביותר הוא שוויינשטין רכש את הסרט ופשוט סרב להוציא אותו לקולנוע. לא הצלחתי להבין למה, קשה מאוד לגלות הסבר מניח את הדעת, אבל לאחר רכישת "גיבור" וויינשטין פשוט השאיר אותו נעול. כשזה מגיע לחוקי האקדמיה, סרט לא צריך להיות מופץ בארה"ב כדי להיות מועמד לפרס הבינלאומי, אבל כדי לזכות עדיף שתהיה לו איזושהי נוכחות במרוץ על מנת לעורר עניין. ברגע ש"גיבור" טכנית לא קיים במרוץ (אליו מצביעים כל חברי האקדמיה), אלא רק במסגרת מצביעי הסרט הבינלאומי, הסיכוי שלו די לא קיים.
רק ב-2004, שנה אחרי שהתקיים בפועל טקס האוסקר עליו אנחנו מדברים, נאותה מיראמקס להוציא אותו להקרנות מסחריות. זו הסיבה שגם ב-2005 הוא הצליח לצבור כמה פרסים מבקרים, כשהיה סוף סוף חלק מנוף הקולנוע המסחרי.
אם לא ראיתם את "גיבור" אני מפציר בכם לעשות זאת, בתקווה על מסך גדול ככל שניתן. היופי שלו הוא בלתי נתפס ויש בו כמה אימג'ים שנחרטו לי על האישונים. אחרי העלילה קצת קשה לעקוב, אבל היא גם לא כזו מהותית להבין מה עומד במרכזה של כל סצנה, והוא פשוט ממשיך להדהים עד סופו. בין סצנת האגם לבין קלוז אפים על פניה של מגי צ'אנג, קשה לחשוב על משהו מרהיב יותר.

נציג פינלנד "איש ללא עבר" הוא בעיני המזדנב מאחורי "גיבור" בסקאלת המצוינות. הסגנון המיוחד של קיארוסמקי הוא לא כזה שאנחנו נתקלים בו בהקשר של האוסקר – והאמת היא שגם לא בקולנוע באופן כללי – ומנחם לדעת שהאקדמיה התאהבה בו גם. זאת במקביל למה שאנחנו יודעים כיום, שמאז 2002 אף סרט של הבמאי לא היה מועמד.
לא לתת תירוצים כלשהם לאקדמיה, אבל אתוודה שגם אם אני מאוד מחבב את הקולנוע של אקי קיארוסמקי, אני בהחלט יכול להגיד ללא חשש שהסרטים שלו מאוד זהים. חלקם טובים יותר, חלקם עובדים פחות, אבל אני לצורך העניין צפיתי בחמישה מסרטיו, ואם תראו לי פריימים מהם אני לא בטוח אם אוכל לשייך מאיזה סרט לקוח מה. הוא בונה דמויות נהדרות, הוא עובד נפלא עם שחקנים, יש משהו כל כך אלגנטי ואנושי בסרטיו, אבל השטאנץ די חוזר על עצמו. להגיד שהאקדמיה לא עושה עבודתה נאמנה כי היא לא מחזירה אותו לרשימות בזמן שכל סרטיו האחרונים ממש אותו דבר? לא בטוח אם אני עומד מאחורי זה.
עם זאת, המועמדות של "איש ללא עבר" היא מצוינת כי זו דוגמא מעולה לדברים המשובחים שהוא יודע לעשות, וזה מקום טוב מאוד להתחיל אתו אם רוצים להכיר את הקולנוע הקאוריסמקיאי. דברים כאלה, מבחינתי, הם שמצדיקים את הקטגוריה המשונה הזו.

הבא הוא "חטאו של הכומר אמארה", דרמה סבירה בהחלט אבל אצלה הבעיות לפעמים גדולות מההצלחות. ובהצלחות אני כמובן מתכוון לגאל גרסיה ברנאל. אני באמת מאמין שהוא מביא משהו אחר לסרט המקסיקני הזה, ובלעדיו הדברים היו קצת פחות עובדים.
העניין הוא שהבימוי של הסרט מאוד פונקציונלי. זה לא דבר רע לכשלעצמו, לא כל סרט צריך להיות "גיבור", אבל בשביל לצאת טוב עם בימוי שגרתי אתה צריך תסריט חזק וקאסט מדהים. זה לא המצב ב"הכומר אמארה", גם אם לא מדובר בקטסטרופה.

העניין עם התסריט הוא שמדובר בהרבה מאוד קלישאות, ולכן הנראטיב מאוד צפוי. מי שמופתע כשאמליה נכנסה להיריון מהרומן האסור שלה עם אמארו כנראה לא ראה סרט על אהבה אסורה מימיו. אבל יותר מזה, הסיפור באופן כללי לא מגיע לכדי מיצוי מספק, או לפחות זאת הייתה החוויה שלי. לא הרגשתי שאמארו ממש מתמודד עם הדברים באופן שאולי שם הסרט רומז, וגם הדילמות שעומדות בפניו לא מגיעות לשיא. זה כאילו הסרט אומר "שמתם לב פעם שלכנסיה יש המון כוח שהם יכולים להשתמש בו לרעה, ואיזה באסה כשדת חונקת תשוקה ומגבילה נשים? אה, שמתם לב? אוקיי, לא חשוב, ביי".
הצפייה ב"הכומר אמארה" נעימה למדי, לפרקים אפילו מעניינת, ואז כשהסוף הגיע תהיתי למה לא הביאו את הדמויות באמת להתמודד עם המהלכים. אני מניח שאפשר להתווכח אתי על זה, אולי באמת פספסתי משהו.

מקסיקו – "חטאו אל האב אמארה"

כשזה מגיע לנציג ההולנדי "אחות לצרה" אני הרבה יותר מסויג, שלא נאמר קרוע. את הסרט הזה ראיתי לפני שנים רבות בטלוויזיה (למיטב ידיעותיי לא הוקרן בבתי הקולנוע), והזיכרון היחיד שלי ממנו היה שסבלתי ממש. חשבתי שזו קומדיה מטומטמת שאני לא בטוח איך הצליחה לטשטש את תודעת מצביעי האוסקר ברמה שהביאה לה מועמדות. ככזה לא נכנסתי אל צפיית הרענון עם מוטיבציה גבוהה אבל כמובן שנתתי הזדמנות נקייה, ותוך כמה דקות שמתי לב שאני ממש צוחק. ולא בקטע אירוני, אלא שאני זורם עם הנוירוזה של מילולית כל הדמויות ומוצא בסרט תזמון קומי נחמד.
וכאן מגיע הבלבול שלי, ואני אפילו שם שנייה בצד את הקטע של כן מועמדות לאוסקר או לא מועמדות לאוסקר, ומתייחס אליו כסרט בפני עצמו. משהו איכשהו תפס אותי ב"אחות לצרה" ושעשע אותי מאוד, בו בזמן שהיה לי ברור שהסרט הוא בלגן משוגע שאני לא בטוח אם מישהו לגמרי ידע מה הוא עושה שם. הנוירוטיות של הדמויות גובלת בבלתי נסבל וזה לא נראה שמעניין מישהו שנחבב אף אחת מהן, הסיטואציות די חוזרות על עצמן חצי סרט, ולא לגמרי הבנתי למה הדברים קורים כפי שהם קורים. לפחות הייתה לי חוויה יותר חיובית מהצפייה הקודמת. מצד שני, עברו איזה עשרים שנה מאז ולא יצא לי לדבר עליו אפילו פעם אחת, אז כנראה שיש סיבה מדוע איש לא הרהר בסרט הזה מאז 2002.
להגיד ש"אחות לצרה" הוא סרט טוב, או אפילו קומדיה טובה, זו לא הכרזה שתראו בה את החתימה שלי. עם זאת, יחסית להרבה מאוד קומדיות שנתקלנו בהן במהלך הפרויקט, היא לגמרי במקום טוב באמצע, ואפילו קצת יותר מזה. נחמד להיתקל גם בכאלו מדי פעם.

כשזה מגיע לזוכה, נציג גרמניה, העמדה שלי היא פשוט הפוכה לחלוטין מזו של "אחות לצרה" ההולנדי. איכויותיו של "אי שם באפריקה" לא באמת ניתנות לערעור. זו הפקה מרשימה עם שחקנים מצוינים והסתכלות קצת אחרת על נראטיב היסטורי שכולנו מכירים היטב. אבל אם "אחות לצרה" הוא משב רוח מרענן, "אי שם באפריקה" זה הכי עוד פעם מאותו הדבר, בלי להביא משהו חדש לשולחן.
ראינו את הסרט הזה – ועוד נראה אותו – כל כך הרבה פעמים במסע האוסקר הבינלאומי. הפקות היסטוריות על התא המשפחתי בתקופות אפלות קיבלו מקום ב"עזרה הדדית" (צ'כיה 2000), "ממערב למזרח" (צרפת 1999), "החיים יפים" (איטליה 1998), "הגנב" (רוסיה 1997), פחות או יותר כל המועמדים של 1995, "שמש בוגדנית" (רוסיה 1994), "הד ווין" (בריטניה 1993), "הודו סין" (צרפת 1992) ואלו רק עשר השנים האחרונות.
"אי שם באפריקה" הוא סרט שהושקעו בו המון מחשבה וכישרון אבל מעט מאוד יצירתיות. אני בטוח שכשקרולינה לינק ביימה אותו היא לא חשבה כיצד הוא ישתלב במורשת המועמדים לאוסקר הבינלאומי אז כמובן שאי אפשר לשפוט אף אחד על פי הנתונים האלה, אבל גם לא נראה שהיא התקדמה הרבה יותר מ"זיכרונות מאפריקה". זה היה ב-1985.

המקרה המצער של הפצת "גיבור" כנראה יצרה מצב של מרוץ בין שני סרטים, "אי שם באפריקה" ו"חטאו של הכומר אמארה". אלו הדרמות הרציניות והמרשימות של הקטגוריה, ולכן מרגישות חשובות מהשאר. אני אפילו אהמר שהם רצו ראש בראש, אבל כמובן שזו תחושה בלבד. אם לשפוט על פי האקדמיה ומארגני הטקס, היה שם רמז די ברור שהרוחות נטו לכיוון המקסיקני. זאת מכיוון שמי שנבחרה להכריז על פרס הסרט הבינלאומי במשדר הייתה סלמה הייק, שחקנית מקסיקנית שבאותה שנה הייתה מועמדת על סרט שעוסק באושייה מקסיקנית בכירה – "פרידה". כדי למצוא איפה פה מסמנים לנו משהו, אזכיר שב-1998 סופיה לורן היא זו שהעניקה לרוברטו בניני את הפרס, ושנה לאחר מכן פנלופה קרוז ואנטוני בנדרס הכריזו על הזוכה פדרו אלמודובר. אני חושב שהמפיקים של הטקס חשבו שהם מייצרים רגע טלוויזיוני משמח כשהייק תתן לראשונה אוסקר למולדתה. זה לא היה המצב, והתוצאה היא אנטיקליימקס מוחלט. לא רק שאפשר לראות את האכזבה על פניה של הייק, אלא גם שמסיבה כלשהי קרולינה לינק לא נכחה באירוע. הייק "קיבלה את פרס בשם גרמניה" ובזאת נמחק כל זיכרון מהעניין הזה.

בין השניים אני חושב ש"חטאו של הכומר אמארה" הוא קצת יותר יציב, גם אם רחוק ממושלם. עם זאת, בחיים לא הייתי לוקח אוסקר בינלאומי מסרט של במאית. המספרים הכל כך נמוכים של יצירות נשים בקטגוריה הזו הוא לכל הפחות בעיה.

שנה הבאה המצב לא ישתפר יותר מדי, אבל אנחנו נראה את סרט ההמשך הראשון שזוכה בפרס הזה, יפן חוזרת אחרי עשרים שנה בגלות, ומלחמת העולם השנייה מביאה דאבל מטריאכלי.

מונה מועמדויות (וזכיות) נכון ל-2002:
צרפת – 32 (מתוכן 9 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
איטליה – 26 (מתוכן 10 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
ספרד – 18 (מתוכן 3 זכיות)
רוסיה / ברית המועצות – 13 (מתוכן 4 זכיות)
גרמניה / גרמניה (מערב) – 12 (מתוכן 2 זכיות)
שוודיה – 12 (מתוכן 3 זכיות)
יפן – 10 (+ 3 פרסים מיוחדים)
הונגריה – 8 (מתוכן זכייה אחת)
פולין – 7
דנמרק – 6 (מתוכן 2 זכיות)
הולנד – 6 (מתוכן 3 זכיות)
יוגוסלביה – 6
ישראל – 6
מקסיקו – 6
צ'כוסלובקיה – 6 (מתוכן 2 זכיות)
ארגנטינה – 5 (מתוכן זכייה אחת)
בלגיה – 5
שוויץ – 5 (מתוכן 2 זכיות)
ברזיל – 4
יוון – 4
נורבגיה – 4
אלג'יר – 3 (מתוכן זכייה אחת)
הודו – 3
טייוואן – 3 (מתוכן זכייה אחת)
בריטניה – 2
הונג קונג – 2
סין – 2
צ'כיה – 2 (מתוכן זכייה אחת)
קנדה – 2
איסלנד – 1
אירן – 1
אוסטריה – 1
בוסניה והרצגובינה – 1 (שגם זכתה)
גיאורגיה – 1
גרמניה (מזרח) – 1
וייטנאם – 1
חוף השנהב – 1 (שגם זכתה)
מקדוניה – 1
ניקרגואה – 1
נפאל – 1
פורטו ריקו – 1
פינלנד – 1
קובה – 1

הפרקים הקודמים:
1956, 1957, 1958, 1959,
1960, 1961, 1962, 1963, 1964, 1965, 1966, 1967, 1968, 1969,
1970, 1971, 1972, 1973, 1974, 1975, 1976, 1977, 1978, 1979,
1980, 1981, 1982, 1983, 1984, 1985, 1986, 1987, 1988, 1989,
1990, 1991, 1992, 1993, 1994, 1995, 1996, 1997, 1998, 1999,
2000, 2001