אוסקר 2023/24: דירוג כל הסרטים המועמדים – מחזור צ"ו

33 סרטים בדיוניים באורך מלא זכו להיות חלק רשמי מחגיגת האוסקר ה-96, אחד פחות מבשנה שעברה. 33 סרטים שנעים, אולי אפילו יותר מתמיד, על סקאלה די רחבה מארט-האוס בינלאומי ועד למוצרים הציניים ביותר של עונת הקיץ ההוליוודית. ככזה קשה מאוד להשוות ביניהם, אבל בפעם השלישית ברציפות כמובן שאני הולך לעשות את זה.

אתוודה שפה ושם אני חוזר לקרוא את הדירוגים האלו, בעיקר כאשר העונה מתחממת סתם כדי להיזכר מה היה, ולא מעט פעמים קצת מופתע מהבחירות של עצמי. עם זאת, שני המקומות הראשונים במצעדי העבר הם סרטים שאני עדיין לגמרי מאוהב בהם ובאמת מאמין שהם היו הטובים ביותר: "האדם הגרוע בעולם" ב-2021 ו"הכול בכל מקום בבת אחת" ב-2022. המקום הראשון הנוכחי כנראה מעיד על איזושהי מגמה אבל יש לנו כברת דרך עד לשם.

כמובן שאי אפשר בלי כוכבית אחת משמעותית לפני שמתחילים. כתבתי ש-33 סרטים מרכיבים את רשימת המועמדים, אבל במצעד הזה תוכלו למצוא רק 32. זאת מכיוון שיש סרט אחד בודד שלא הצלחתי להניח עליו את ידי, והוא "Godzilla Minus One" המועמד לפרס האפקטים. אין לי מושג איך ומתי, או אם בכלל, יגיע הסרט הזה לישראל, ולא רציתי לעכב את הדירוג יותר מדי. לכן החלטתי לעשות את זה בלעדיו (גם אם אני מאמין שהוא בוודאי היה משתבץ גבוה למדי). מקסימום אוסיף אותו בעתיד אחרי שאצפה בו.
בנוסף, כדי למנוע וייבים שליליים, אזכיר שהדירוג מתחיל מלמטה ומטפס אל הטובים ביותר. זה מייצר באופן טבעי מצב שחלקו הראשון הוא בעיקר הזעפת פנים ותלונות שלי. זה אולי מובן מאליו, אבל יכול להיות גם מתיש לקריאה, אז רק רציתי להזכיר שזה משתפר (ומשתפך) בהמשך.

אי לכך ובהתאם לזאת, אני מכריז על דירוג מועמדי האוסקר ה-96 לקראת הטקס שיתקיים ב-11 במרץ. על פניו לא הרבה זמן מעכשיו, אבל אנחנו יודעים לצערנו כמה יכול להתרחש עד אז. נותר לנו רק להתפלל שלא יקרו עוד אסונות במדינה שלנו ונגיע לשם בחתיכה אחת.

מצעד מועמדי האוסקר לשנת 2023/24

32. "המאסטרו" – Maestro
מועמדויות מוצדקות: שחקן ראשי (ברדלי קופר), שחקנית ראשית (קארי מאליגן), סאונד, צילום
מועמדויות מיותרות: סרט, תסריט מקורי, איפור ועיצוב שיער
הגיע לו גם: עיצוב אומנותי, עיצוב תלבושות

זה לא שאני בא להטריל על ההתחלה, ובהחלט יש כמה הצלחות מרשימות בסרטו השני כבמאי של קופר על המלחין והמנצח לאונרד ברנשטין. העניין הוא שבאמת, מכל סרטי האוסקר שראיתי השנה, לא היה אף אחד שהכעיס אותי ואכזב אותי ברמה כזו.
אולי זה בגלל שבאתי עם ציפיות כי אני באמת ובתמים מאמין בברדלי כבמאי (לגמרי מתומכי "כוכב נולד") וזו הייתה הטעות שלי. אבל גם אם כבר יצא לי מכל החורים עניין הביוגרפיות הקולנועיות, קיוויתי שאם קופר לא ימציא את הגלגל מחדש, הוא לפחות יעשה משהו מעניין. היו לו תוכניות אחרות, כנראה.
בכנות, לא אכפת לי מהשבלונה, מהמהלכים הצפויים, מהעובדה שזה אחד התסריטים הגרועים ביותר בתולדות הקטגוריה, מהאיפור המוגזם, מזה שקופר מבוגר מדי בשביל לגלם את ברנשטין הצעיר. מה שאותי הכי פורר זה שהייתה פה סוף סוף הזדמנות להציץ אל אחד המוחות היצירתיים הגדולים ביותר של התקופה המודרנית, ושום דבר מזה איננו נמצא בסרט. ולא, סצנה מתישה של קופר המזיע מנצח בהתלהבות באיזו כנסיה איננה עונה לקריטריון הזה. במקום להבין את האיש פשוט ראינו כמה הוא אוהב להשכיב כל דבר שנקרה בדרכו. לא בשביל זה התכנסנו לשעתיים.
אני הכי בעד קופר, ולכן יודע שהמילים הבאות עושות לא עוול, אבל לא יכולתי להתחמק מהמחשבה שיותר מסרט על ברנשטין, קופר רצה להרים לעצמו. פרויקט יוהרה שלא בא לי טוב.
הסקירה שלי

31. "נפוליאון" – Napoleon
מועמדויות מוצדקות: עיצוב אומנותי, עיצוב תלבושות, אפקטים
מועמדויות מיותרות: אין
הגיע לו גם: סאונד

ממשיכים עם הביוגרפיות הקולנועיות אל עוד פרויקט עצום שאולי היה צריך לעצור ולחשוב עליו לפני שהיה מאוחר מדי, וגם הוא מאת במאי שאני מגיע לסרטיו עם הכי הרבה התלהבות שיש. זהו רידלי סקוט, האיש שנעמדתי על רגלי האחוריות כדי להגן על "בית גוצ'י" שלו (אינני מתחרט על דבר!), והשנה הצליח בחסות אפל להגשים פרויקט שרבים לפניו כשלו בו – ביוגרפיה על המצביא הדגול והמסוכסך נפוליאון בונפרטה. ובזמן שהסרט הזה בהחלט מרשים, ועל כן כל אחת משלושת מועמדויותיו מוצדקת (והפתיעו רבים. אני הימרתי עליו רק בעיצוב האומנותי), כנראטיב הוא מקושקש ומבולגן באופן שמבהיר שרק אחוז מסוים מהחזון של סקוט הגיע לגרסה הזו. גם ההופעה של חואקין פניקס מוזרה מאוד, והוא לא מצליח, בעיני, ליצור דמות מסקרנת מספיק. המזל שיש לנו ונסה קירבי כדי להציל משהו.
הסקירה שלי

נפוליאון

30. "הצבע ארגמן" – The Color Purple
מועמדויות מוצדקות: שחקנית משנה (דניאל ברוקס)
מועמדויות מיותרות: אין
הגיע לו גם: שחקנית משנה (טאראג'י פ. הנסון), עיצוב תלבושות

בפרק על גרסת ספילברג של "הצבע ארגמן" בפרויקט מפסידי האוסקר, כתבתי בחיבה על הסרט מ-1985 אבל גם על הבעיה הכי גדולה בו שהיא, בעיני, השידוך הלא מוצלח בין החומר והבמאי. ספילברג הוא במאי הומני, ובתקופה ההיא גם עדיין די ילדותי (בקטע טוב), כך שאפילו לפני פוליטיקת הזהויות הוא לא היה האיש להתמודד עם חומרים כל כך אפלים וכואבים כמו אלו שהונצחו בספרה של אליס ווקר. כפועל יוצא, תארו לכם את הפתעתי כששמעתי שיש גם מחזמר על פי הספר. ברודווי בהחלט יודעת להתמודד עם תכנים קשים ("עלובי החיים", "סוויני טוד", "רנט") אבל עדיין השילוב נראה די מנוגד. חיכיתי מאוד לגרסה הקולנועית כדי לגלות איך זה מסתדר יחד, והמסקנה שלי היא – זה פשוט לא.
"הצבע ארגמן" הוא סיפור על דיכוי, גילוי עריות, אלימות משפחתית, פיזית ומינית, על גזענות, רדיפה, גבריות רעילה ועוד שכאלו. כל הקטע הזה שפתאום יש נאמבר קופצני שהוא, אם הבנתי נכון, על מכנסיים, שרף לי בנוירונים. אולי הייתי מצליח להתמודד אם היה פה קולנוע יוצא דופן, אמירה אחרת על מיוזיקלז, אבל לא. "הצבע ארגמן" לא הצליח לסחוף או להרשים, להוציא כל מה שקשור לטאראג'י פ. הנסון, שהיא פשוט חשמל האישה הזו. היא בהחלט ראויה יותר למועמדות מדניאל ברוקס, שטובה ככל שתהיה (והיא טובה) די עושה בדיוק מה שעשתה אופרה ווינפרי בגרסה הקולנועית.
קיוויתי מאוד שלא אהיה במיעוט לגבי הסרט (כמו שקרה עם "סיפור הפרברים") ולכן קצת נרגעתי שגם העולם הגיב בקרירות יחסית, גם אם בקופות הסרט הצליח באופן נאה.

29. "חריף אש" – Flamin’ Hot
מועמדויות מוצדקות: אין
מועמדויות מיותרות: שיר מקורי
הגיע לו גם: לא

זה כנראה טרחני, בוודאי דמגוגי, אבל אני חייב לעשות את זה…
"כולנו זרים", "האיש מהחלומות", "הכימרה", "הרוצח", "אלוהים אתה שם? זאת אני, מרגרט", "בריכת האינסוף", "צבי הנינג'ה: טירוף המוטנטים", "המתאבקים", "וונקה", "אסטרואיד סיטי", "קריד 3", "שקרים קטנים", "מעברים" – 0
"חריף אש" – 1. רק בגלל שדיאן וורן כתבה שיר.
הסקירה של אורון

28. "רסטין" – Rustin
מועמדויות מוצדקות: שחקן ראשי (קולמן דומינגו)
מועמדויות מיותרות: אין
הגיע לו גם: בואו לא נפריז

למרבה השמחה עברנו את קבוצת הסרטים המיותרים, והגענו לטריטוריה קצת יותר אפורה שמורכבת מסרטים יציבים שאולי פחות דיברו אלי, אבל היו בהם כמה דברים טובים. זה בהחלט המקרה של "רסטין", אחד משני סרטי נטפליקס שהגיעו לאוסקר בהפקת ברק ומישל אובמה. אל הבא בתור נגיע ממש אחרי זה.
בגדול, "רסטין" הוא סרט ראוי עם סיפור חשוב במרכזו. הבעיה שלי אתו היא חוסר היצירתיות בקולנוע שלו, כזה שגרם לי להאמין לכל אורכו שמדובר בעיבוד להצגה. זה היה כל כך חיוור ומקרטע שעל אף הרגע ההיסטורי החשוב שמונצח בו, רמת העניין שלי נשארה מאוד מינימלית. אני גם מאוד שמח שהשיר הרדמה ההוא של לני קרביץ לא נכנס בסופו של דבר.
מה שכן, בזמן שלחלוטין רע לי שאנדרו סקוט לא פה, אני מאושר שקולמן דומינגו מועמד לאוסקר. הוא שחקן אדיר, וההיסטוריה שעשה כגיי המוצהר השני בסך הכול שמועמד בקטגוריה הזו על תפקיד של גיי (אחרי איאן מקלן ב-1998) מרגשת למדי. אמנם הייתי כבר נותן לו מועמדות על "@זולה" אבל נעבוד עם מה שיש.
הסקירה של עופר

רסטין

27. "סימפוניה אמריקאית" – American Symphony
מועמדויות מוצדקות: אין
מועמדויות מיותרות: שיר מקורי
הגיע לו גם: סאונד

עד הכרזת המועמדים, "סימפוניה אמריקאית" היה מוביל לזכייה בפרס הסרט התיעודי. ממש ככה. אבל שוב מצביעי קטגורית הדוקו של האקדמיה הבהירו שיש להם חוקים ורצונות משלהם, כאלו שאיש לא יוכל לחזות. באחת ההפתעות הבודדות של יום ההכרזה, התברר שהדוקו הנטפליקסי, שנכנס לכמה רשימות מקוצרות כמו מוזיקה וסאונד, יצטרך להסתפק רק במועמדות אחת, לשיר שכתב זוכה האוסקר ג'ון באטיסט ("נשמה") לסרט שעוסק בחייו שלו, כאשר הקריירה שלו נוסקת אך אשתו האהובה סולייקה, ציירת וסופרת, מתמודדת עם לוקמיה.
הבמאי מתיו היינמן מיטיב לתאר את האהבה בין ג'ון וסולייקה, ובכלל הזוג הזה יפה ומוצלח ואנחנו בעדו. הבעיה שלי הייתה שהסרט הזה הרגיש מצוחצח ומתחנף מדי, ולכן נשארתי מאוד רחוק ממנו. כדוגמא, יש בו סצנה מוקדמת של השניים נכנסים למיטה בסופו של יום, כשסולייקה קוראת ספר בזמן שבאטיסט קורא את התנ"ך (כשהכיתוב "הולי בייבל" בולט במיוחד. אי אפשר לפספס את זה), מנשק אותו, והולך לישון. מכיוון שאנחנו יודעים שיש צוות צילום מסביבם שגורם לתאורה להיראות נהדר, גם אם הרגע הזה אמין הוא נתפס כמעושה ומהונדס. זאת הייתה התחושה שלי כל הזמן. משהו שלא באמת מתעד, אלא יותר בונה תדמית. לבאטיסט מגיע להיות הכי יהיר שאפשר, הוא הרוויח הכול בעמל רב, זה פשוט לא בדיוק החומר לדוקו מעניין.

26. "גולדה" – Golda
מועמדויות מוצדקות: איפור ועיצוב שיער
מועמדויות מיותרות: אין
הגיע לו גם: שחקנית ראשית (הלן מירן), עיצוב תלבושות

העניין עם "גולדה" שונה מאוד מכל שאר המועמדים, כי הוא מצא את עצמו בסיטואציה מטלטלת לחלוטין.
טכנית מדובר סרט אחד, במרכזו הכרוניקה של מנהיגה באירוע אמיתי ואכזר שקרה לנו. סרט אחד שגיא נתיב ביים. סרט אחד שהלן מירן גילמה בו את התפקיד הראשי. אבל האמת היא שיש שני סרטים בשם "גולדה" ואי אפשר להתבלבל ביניהם כי החוויה שהם מעניקים שונה לחלוטין: יש "גולדה" אחד של עד ה-7 באוקטובר, ואחד של מאז. זה פשוט לא אותו סרט, ובלתי ניתן להיזכר איך הוא נצפה לפני ואחרי, כשאנחנו יודעים מה השתנה במציאות שלנו.
התזמון של סרטו של נתיב לא היה יכול להיות מדהים יותר, או מצמרר יותר, תלוי מי שואלים. בין אם להגיע בדיוק בזמן לפרימיירה בפסטיבל ירושלים בנוכחות המלכה מירן, ובין אם לקבל משמעות ומהות אחרת לחלוטין אחרי המחדל של 2023. אחלוק אתכם משהו מעיניו של מנהל תוכניית סינמטק: כאשר חזרנו בחולון לפעילות איטית בנובמבר, התלבטנו האם נכון להקרין את "גולדה", במחשבה שאולי הוא יהיה טריגרי או קשה מדי לקהל בזמן ההתמודדות. אבל אפילו אני, שהייתי בצד שמאמין שכדאי להביא אותו לקהל "במיוחד בימים אלה", הופתעתי מהתגובה. הקהל פשוט לא הפסיק להגיע ולדרוש אותו שוב. ולא רק לנובמבר, אלא גם לאחר מכן, כשהוספנו עוד ועוד הקרנות בחודשים שחלפו. הסרט הזה היה רגע בזמן. או אולי צריך לומר שבעצם שני הסרטים היו כאלה.
עופר מפסטיבל ירושלים

25. "אינדיאנה ג'ונס וחוגת הגורל" – Indian Jones and the Dial of Destiny
מועמדויות מוצדקות: מוזיקה מקורית
מועמדויות מיותרות: אין
הגיע לו גם: עיצוב אומנותי, סאונד

מבין כל המועמדויות לאוסקר ה-96, הכי זעמתי על זו שהוענקה לסרט ההמשך על מעללי פרופסור הארכיאולוגיה המפורסם ביותר בתולדות הזמנים. לא בגלל שחשבתי שזו מועמדות רעה או שהופתעתי מנוכחותו (רשמתי את המוזיקה של ג'ון וויליאמס בפוסט ההימורים שלנו), אלא כי אחרי כמעט שנה שבה הצלחתי להתחמק מהסרט, ידעתי שעכשיו אאלץ לראותו אותו. פאקינג שעתיים וחצי של מוצר הוליוודי שאיש לא באמת התעניין בו.
כמובן שלא יכולתי לעשות את הדירוג הזה בלעדיו, ולכן הושבתי את עצמי למשימה, לא ברצון גדול. ואולי בגלל הציפיות, אולי בגלל שבצפייה ביתית זה פחות מחייב, אני ממש מופתע לבשר שהיה לי מאוד נחמד עם הסרט הזה. ברור שהוא ארוך מדי, ברור שהאפקטים נראים משונה, ברור שהוא לא ברמה של הסרט הראשון והשלישי. אבל כסרט הרפתקאות מושקע עם פיתולים מטופשים, אקשן סוחף ואנשים שנחמד לראות על המסך, זה הכי הרע במיעוטו.
ולגבי המוזיקה של שיאן המועמדויות ג'ון וויליאמס – ברור שהייתי שמח לראות פה מועמדים אחרים. נגיד "אזור העניין", "בריכת האינסוף", "אלמנטלי", "הרוזן" או "ספיידרמן: ברחבי ממד העכביש". אבל זאת מוזיקה של ג'ון וויליאמס. והיא נהדרת, מה נעשה?
אורון מפסטיבל קאן

24. "ניאד" – Nyad
מועמדויות מוצדקות: שחקנית ראשית (אנט בנינג), שחקנית משנה (ג'ודי פוסטר)
מועמדויות מיותרות: אין
הגיע לו גם: איפור ועיצוב שיער

אגב סרטים שהם שיעורי בית, באמת שיכולתי לוותר על הצפייה בסרט על השחיינית דיאן ניאד. אילולא הייתי מצביע לגלובוס הזהב ורוצה לתת הזדמנות לכמה שיותר סרטים, בטח כאלה הכוללים את בנינג ופוסטר, כנראה שהייתי פוסח עליו. הנחתי בדיוק איך הוא יראה, איך הוא יתקדם, מה יהיו התפניות ומה יהיה הסיום. וצדקתי. בכל שלב ושלב. לא בגלל שאני חכם גדול, אלא כי כל מי שראה קומץ ביוגרפיות קולנועיות או סרטי ספורט יודע בדיוק מה יקרה.
עוד כמה נקודות יורדות לסרט בגלל השילוב השלומיאלי של פלאשבקים מילדותה של ניאד, כי זה החוק של ביוגרפיות או משהו. לא ברור. אבל בסופו של דבר אצטרך להודות שהוא צפייה די מהנה ומנחמת, כמו בילדות שלנו, כשאהבנו לשמוע את אותו הסיפור שוב ושוב אם הוא גרם לנו להרגיש טוב. ובמיוחד כיף לראות את ג'ודי פוסטר מקבלת זמן מסך ותפקיד לגנוב אתו הצגה (הסרט נחשף חודשים לפני "בלש אמריקאי" אז עוד היינו צמאים). אני מאוד שמח במועמדות שלה.
מה שכן, כרגע הסרט הזה הוא הנבל של קטגוריית השחקנית הראשית כי כולם החליטו שבנינג היא האחראית להיעדרותה של מרגו רובי, אבל זה לא הוגן כלפי בנינג שבהחלט נתנה את הנשמה. ובכלל, מייצר תחרות מלאכותית בין שתי נשים שלא עשו שום דבר רע מלבד להיות מאוד טובות בתחומן.
הסקירה של עופר

ניאד

23. "היוצר" – The Creator
מועמדויות מוצדקות: אפקטים
מועמדויות מיותרות: סאונד
הגיע לו גם: שחקנית משנה (מדליין יונה ויילס), עיצוב אומנותי

אם מעמידים את "היוצר" אל מול סרט פנטזיה-אקשן אחר שדרגתי לפניו, "חוגת הגורל", ייתכן וזה הקודם אובייקטיבית טוב יותר כשזה מגיע לחוויה כוללת. עם זאת, סרטו החדש של גארת' אדוארדס זוכה אצלי בעוד כמה נקודות מכיוון שהוא לא מבוסס על חומר קיים, ולכן יש בו תחושה של תשוקה יצירתית (גם אם אין בו שום דבר מקורי), ובנוסף הסרט הזה נראה מדהים.
הסיפור ממש מקושקש, והאמת היא שייקח לי זמן לנסות להיזכר מה לגמרי קרה שם מעבר לקלישאות הז'אנר הידועות, אבל הוא כל כך יפה ומרשים, בטח בהתחשב בתקציב שלו, שמבחינתי לא נותר אלא לפרגן.
הסקירה של אורון

22. "ספיידרמן: ברחבי ממדי העכביש" – Spider-man: Across the Spider-Verse
מועמדויות מוצדקות: אין
מועמדויות מיותרות: סרט אנימציה
הגיע לו גם: סאונד, מוזיקה מקורית, אפקטים

חלקכם יעזבו את הדירוג הזה כבר בשלב הזה. חלקכם הגדול אפילו. ודוגרי, אין לי כל כך מה לעשות עם זה – אני פשוט ממש שונא את הסרט הזה. עם כמה שהוא רמה אחרת של הנפשה, עם כמה שהוא תוצר של האנשים הכי מוכשרים בעולם, עם כמה שיש בו דברים שלא ראיתי על המסך מימי. אפילו כל אלה לא הושיעו אותי כשהגענו לנקודת השעה של הסרט הארוך הזה, והבנתי שהעלילה אפילו לא התחילה. דבר לא בא לעזרי כשמצאתי את עצמי בנצח של בדיחות רפרנס שלא היה לי עניין להבין. לא נרגעתי כשהתקדמנו לסוף אחרי מעל שעתיים ונחרדתי מהידיעה שאפילו לא יהיה סיום כמו שצריך.
אני לא נהנה להיות התרח הזקן במקרה הזה. באמת שלא. את הסרט הקודם חיבבתי מאוד, הנוכחי רק גרם לי לשבת בקולנוע ולבהות עד שמישהו יגיד לי שאפשר ללכת.
הסקירה של אורון כדי להבהיר שאני טועה

21. "נימונה" – Nimona
מועמדויות מוצדקות: סרט אנימציה
מועמדויות מיותרות: אין
הגיע לו גם: כנ"ל

זה כנראה לא מקרה שארבעה מתוך חמשת המועמדים לאנימציה די מקובצים זה לצד זה. הם פשוט סרטים שיותר אינסטינקטיבי להשוות ביניהם בגלל ההנפשה, גם אם הם שונים זה מזה. ככזה, אין לי הרבה מה להוסיף על "נימונה" מעבר לכך שאני שמח שהוא "נציג נטפליקס" כי הוא הרבה יותר מוצלח מ"מרד התרנגולים 2". ועל אף שהוא לא קרוב לרמת הגימור של "ספיידרמן", הוא קולע באופן יותר מדויק למה הוא שרוצה להיות. חוץ מזה – ובטח ראיתם את זה מגיע – סרט הנפשה לקהל צעיר שאחד מקווי העלילה המרכזיים בו סובב סביב דמות להטב"קית בלי להתנצל ובלי להפוך את זה לאירוע, זה בעיני עדיין רעידת אדמה. עוד לא התרגלתי לזה.
לסקירה של עופר

20. "American Fiction"
מועמדויות מוצדקות: שחקן ראשי (ג'פרי רייט), שחקן משנה (סטרלינג ק. בראון)
מועמדויות מיותרות: סרט, תסריט מעובד, מוזיקה מקורית
הגיע לו גם: לא מצליח לחשוב על שום דבר נוסף

כאן אנחנו נכנסים לקבוצה של משהו כמו ארבעה סרטים שיכולים לקבל את הכותרת "לא זרמתי, אבל זה כנראה עלי". כלומר סרטים שנדמה שכולם אהבו הרבה יותר ממני, ולכן ללא ספק משהו לא בסדר אתי.
זוכה פרס חביב הקהל של פסטיבל טורונטו הסתער על המרוץ, וגם אם לא צבר לעצמו הרבה פרסים בפועל במהלך העונה, היה ברור שהוא שחקן מרכזי בשלב המועמדויות. תוצאות האמת היו אפילו טובות מהצפוי עם מועמדות מרשימה לבראון כמשנה (הוא אמנם הופיע ברשימות איגוד השחקנים, אבל עדיין נחשב בשוליים) ומוזיקה מקורית שיעזור לי אלוהים אין לי שמץ זיכרון ממנה. מה שבכל זאת משמח בהקשר של המוזיקה הוא שהמועמדות הזו רשומה על שם לורה קרפמן (שהשנה הלחינה גם את "המארוולס" ואת "רוק הדסון: כל שהשמיים הרשו"), בסך הכול המלחינה העשירית המועמדת בתולדות הקטגוריה, והשלישית מאז תחילת האלף החדש.
גם למועמדות ראשונה לג'פרי רייט אנחנו מחכים כבר שלושה עשורים. כמה נפלא שסוף סוף זה הגיע, ועוד על תפקיד מצוין כמו זה בסרטו של קורד ג'פרסון, בו הוא מגלם סופר שמניותיו צונחות, מחליט להוכיח את התרבות העכשווית על צביעותה על ידי כתיבת ספר שהוא כולו קלישאות על החוויה השחורה בארה"ב, ונאלץ להתמודד עם ההצלחה העצומה.
יש לסרט מספר הברקות, וכמובן צוות שחקנים שכל אחד ממנו יהלום, אבל אותי הוא הצליח די להרחיק כי משהו שם בקומדיה לא לגמרי עבד בשבילי. קטונתי מלתת עצות או הנחיות, בטח לכותב מוכשר כמו ג'פרסון, אז נסכם שאולי אני צריך צפייה נוספת או שפשוט לא הבנתי. תמיד אופציה.

American Fiction

19. "חלום של רובוט" – Robot Dream
מועמדויות מוצדקות: סרט אנימציה
מועמדויות מיותרות: אין
הגיע לו גם: נסתפק בזה

עם סרט האנימציה הספרדי הזה, מאת הבמאי פבלו ברגר, אני עובר תהליך שלדעתי טרם הגיע לסופו. כשראיתי אותו בפסטיבל קולנוע סרטים בערבה הייתי די קריר לגביו כי לא לגמרי נכנסתי לווייב שלו. הוא היה מאוד לא אחיד, וגם ניסיתי להבין כל הזמן למי הוא מיועד. מצד שני, כל חברי לצפייה די התרשמו ממנו, והוא המשיך לרחף בזיכרון שלי מאז. לאט לאט התחלתי להבין שאולי לא נתתי לו הזדמנות ראויה, ולאחרונה, כשניסיתי לספר למישהו את העלילה שלו וקלטתי שאני מתחיל לבכות, זה די הבהיר את זה.
באופן כללי, אני מאוד שמח שהסרט על הכלבלב והרובוט שמנסים להתאחד עד שהחיים לוקחים אותם למקומות אחרים קיבל מועמדות, בטח מול מפלצות של נטפליקס ודיסני. הוא באמת תוצר של אהבה עם אפס ציניות, יש בו רגעים מקסימים במיוחד, הוא כזה הקטר הקטן שהצליח אז ברכות לכולם. הורווח ביושר.
אני מפסטיבל סרטים בערבה

18. "הילד והאנפה" – The Boy and the Heron
מועמדויות מוצדקות: סרט אנימציה
מועמדויות מיותרות: אין
הגיע לו גם: מוזיקה מקורית

זה אולי המקרה הכי הקלאסי של "זה כנראה באשמתי". אפילו שאני נמנה על אוהבי "המסע המופלא" ו"הנסיכה מונונוקי", האמת היא שהקולנוע של המאסטר היאו מיאזאקי אף פעם לא דיבר אלי במיוחד. אני יכול להעריך ללא סוף את ההשקעה והכישרון, אבל הסרטים האלה פשוט לא מאוד מעניינים אותי. לכן גם כשכולם דיברו על שיא אומנותי חדש לבמאי הקשיש, על כיבוש פסגה חדשה בעשייה שלו, לא מיהרתי להתלהב.
בסופו של דבר הצפייה בסרט הלכה כמו שהנחתי שתהיה – התחלתי מוקסם לחלוטין, נגנבתי מהאימג'ים והדמויות, ואז לאט לאט איבדתי עניין עד שכבר לא היה לי אכפת. מרהיב ויזואלית ומענג אודיופונית, זה כמובן. בשבילי זה לא מעבר לזה, ובעיקר ארוך מדי.
אורון לקראת פסטיבל סרטים בערבה

17. "חיים שלמים" – Past Lives
מועמדויות מוצדקות: בבקשה אל תכעסו עלי
מועמדויות מיותרות: סרט, תסריט מקורי
הגיע לו גם: שחקנית ראשית (גרטה לי), שחקן ראשי (טאו יו), שחקן משנה (ג'ון מאגארו)

סרט הביכורים של סלין סונג הוא סרט טוב. אני לחלוטין בעדו. הוא רגיש, עדין, משוחק נפלא ויש לו את אחת מסצנות הסיום הגדולות של השנה. אבל מכאן ועד לכתרים שנקשרו לו מאז סאנדנס יש דרך ארוכה מאוד. אני חושב שאולי הבעיה שלי אתו הייתה שלא קניתי את הקשר החזק בין נורה והאו סונג שעליו מתבסס כל הסרט, ולכן לא יכולתי להיות חלק מהתהליך הפנימי שעברו. אני בעיקר נצמדתי לארתור האומלל ומה שהוא צריך להתמודד אתו. אולי כי אני גבר לבן. לא פוסל את האפשרות הזו.
כולי תקווה שיהיו עוד ועוד סרטים כאלה, דרמות קטנות ורגישות שזוכות לאהדה אצל הקהל. ולמרות שאני גרינץ' גם אשמח מאוד שהם ימצאו את דרכם לאוסקר.
לסקירה של עופר

16. "הרוזן" – El Conde
מועמדויות מוצדקות: צילום
מועמדויות מיותרות: אין
הגיע לו גם: מוזיקה מקורית, עיצוב אומנותי

בגלל הרמז העבה ששלח לנו איגוד הצלמים, נוכחותו של סרט ונציה/נטפליקס "הרוזן" לא הייתה הפתעה גדולה במיוחד, אבל בהחלט אחד הרגעים המשמחים של המועמדויות. בשנה שבה כמעט כל הלוח נשלט על ידי חמישה-ששה נציגים של פרס הסרט הטוב ביותר, כיף לראות איזשהו ענף באקדמיה שחושב מחוץ לקופסא (ולא, מועמדות לדיאן וורן איננה מחוץ לקופסא). מה גם שיש אירוניה משעשעת בכך שהצלם אד להמן לא יכל לשתף פעולה עם הבמאי הקבוע שלו טוד היינס על "מאי דצמבר" בגלל ניתוח, אבל הצליח להיות מועמד בזכות סרט אחר. אולי אם היה להמן הצלם של "מאי דצמבר", הסרט לא היה מוזכר רק בפרס התסריט המקורי.
ובהחלט, הצילום של "הרוזן" ראוי לכל השבחים. השאלה שלי היא, האם, בסופו של דבר, בשורה התחתונה, בסיכומו של עניין, במבט מפוכח, הוא לא סרט די מטופש? כלומר, הקונספט מעולה, אבל אני לא בטוח כמה דברים מעניינים נעשו אתו. מה גם שלעקוב אחר העלילה שלו הייתה קצת יותר מדי בני גורן בשבילי, אבל אולי זה רק אני.
עופר מפסטיבל ונציה

הרוזן

15. "אלמנטלי" – Elemental
מועמדויות מוצדקות: סרט אנימציה
מועמדויות מיותרות: אין
הגיע לו גם: שיר מקורי

אפשר לדבר על שקיעתה של פיקסאר, אבל אם מסתכלים על זה במבט קצת חיצוני ובלי השוואות, המצב לא כזה גרוע. אמנם "נשמה" היה לא יותר מבסדר ו"שנות-אור" נחשב לנפילה חופשית ללא סוללה, אבל מאז תחילת העשור הם ניפקו ששה סרטים, ביניהם "קדימה", "לוקה" ו"אדומה אש", שלושה מסיפורי ההתבגרות הכי נהדרים של האלף החדש. אלו הישגים לא רעים בכלל. אז כן, גם בעיני סרטם האחרון "אלמנטלי" פחות טוב מכל אלו שהוזכרו, אבל בפני עצמו זה סרט מאוד חמוד, פחות לוחץ בכוח על הרגש כמו שהם נוטים לעשות שם בבית האנימציה המצליח, וללא ספק מהיפים ביותר ויזואלית של השנה האחרונה.
לדעתי כבר כמה שנים מחפשים את פיקסאר בפינות וכאילו רוצים לראות אותם נכשלים. אין מה לרחם עליהם בהקשר הזה, הם יסתדרו, אבל אולי אפשר פשוט לתת לסרטים לדבר בעד עצמם. אם עושים את זה, "אלמנטלי" הוא יציאה מקסימה במיוחד.
הסקירה של עופר

14. "שומרי הגלקסיה: חלק 3" – Guardians of the Galaxy Vol. 3
מועמדויות מוצדקות: אפקטים
מועמדויות מיותרות: אין
הגיע לו גם: עריכה, סאונד, עיצוב אומנותי, איפור ועיצוב שיער

כמות מספידי מארוול במרוצת השנים זהה לכמות מספידי הקריירה הפוליטית של נתניהו, אז אולי לא כדאי לעשות הנחות מרחיקות לכת (אם כי שניהם השנה הגיעו לשפל חדש). בתוך כל זה, החלק השלישי במותג הפרוע יחסית של היקום הקולנועי של דיסני-מארוול הזכיר לנו שעוד יש ניצוץ שם. אמנם חבל שהניצוץ הזה עבר למתחרים, אבל בואו נראה אם ג'יימס גאן יצליח להעיר את DC. לא כדאי לפקפק בו.
בפרידה משומרי הגלקסיה היו כמה מהרגעים הכי מסעירים ומצחיקים של השנה, אבל זה גם הסרט שבמהלכו הורדתי את העיניים מהמסך למשך הדקות הארוך ביותר. ועדיין יצאתי בטראומה. כנראה שלזה גאן התכוון, בואו נודה על האמת, אבל אני לא מעריץ גדול של ההתנהלות הזו. העיקר שהוא עשה ביליון כסף.
הסקירה שלי

13. "משימה בלתי אפשרית: נקמת מוות – חלק ראשון" – Mission:Impossible – Dead Reckoning Part 1
מועמדויות מוצדקות: סאונד, אפקטים
מועמדויות מיותרות: אין
הגיע לו גם: צילום, עריכה

צחוק הגורל הוא שדווקא הפרק שנחשב ככישלון קופתי במותג "משימה בלתי אפשרית" הוא הראשון שמביא אותו לאוסקר. די מדהים שאף אחד מששת הקודמים לא הצליח להיכנס לאף קטגוריה (במיוחד "התרסקות" המפואר), אבל הנה הגיע היום. מעניין אם זה קשור להצלחת הסרט הקודם של טום קרוז, "אהבה בשחקים: מאווריק". כך או כך, אותי מאוד משמח שאחד מהסרטים הטובים ביותר, והנשכחים ביותר, של הקיץ הוא חלק ממחזור האוסקר ה-96. אלו היו כמה חודשים מעייפים למדי אז בשיא החום, ואית'ן האנט הצליח להקל קצת. לצערו הוא יצא שבוע לפני "ברבנהיימר" אז לא היה לו סיכוי, אבל הנה, האקדמיה זכרה.
הסקירה שלי

12. "קפיטאנו" – Io Capitano
מועמדויות מוצדקות: סרט בינלאומי
מועמדויות מיותרות: אין
הגיע לו גם: סרט, בימוי, שחקן ראשי (סיידו סאאר), צילום, עריכה, תלבושות, איפור

אחרי פעמיים שלא צלחו, הגיעה הגלידה למתיאו גארונה, שהיה צריך להרחיק עד אפריקה כדי להפוך את עצמו למועמד אוסקר. "גאמורה" ו"דוג-מן" שלו שנשלחו על ידי איטליה אך נפלו בדרך, אבל כמו הגיבור שלו סיידו, "קפיטאנו" צלח את המסע. אני הייתי סקפטי לגביו כי הוא די הוחרש במהלך העונה, נדחק לצדדים על ידי חביבי ביקורת כמו "עלי שלכת" ו"הקדירה" (רחמנא ליצלן), ונראה כאילו שוב איטליה תצטרך לחכות לסרט של סורנטינו כדי להיות מעומדת, אך לא. גארונה הוא הלא-סורנטינו הראשון שמביא את איטליה לאוסקר מאז 2005, ובצדק רב. זה סרט מצוין.
הסקירה של עופר

קפיטאנו

11. "אחוות השלג" – La Sociedad de la Nieve / Society of the Snow
מועמדויות מוצדקות: סרט בינלאומי, איפור
מועמדויות מיותרות: אין
הגיע לו גם: בימוי, צילום, עריכה, מוזיקה מקורית, עיצוב אומנותי, סאונד, אפקטים

אם עקבתם אחרי הטקסטים שלי במהלך העונה, אתם בוודאי זוכרים שהאמנתי שנציג ספרד לאוסקר יגיע יותר רחוק ממה שקרה בסופו של דבר. כמו "במערב אין כל חדש" בשנה שעברה, ניבאתי שסרט הנטפליקס הזר יצבור תאוצה ויהיה איום על קטגורית הסרט הבינלאומי. זה אולי התקרב, אבל רק עד גבול מאוד מסוים.
למרות נוכחותו ברשימות המקוצרות, סרטו החדש של א.ח. באיונה פרץ את גבולות הגטו הבינלאומי רק בתחום האיפור, למרות שהגיע לו יותר, ומנקודת הזמן הזו אין לו סיכוי להביס את "איזור העניין" בפרס הסרט הבינלאומי. לפחות נשמח בכך שהוא כן מועמד ושבנטפליקס הוא נחשב הצלחה.
הסקירה שלי

10. "אזור העניין" – The Zone of Interest
מועמדויות מוצדקות: סרט, בימוי, סרט בינלאומי, סאונד
מועמדויות מיותרות: תסריט מעובד
הגיע לו גם: שחקנית משנה (סנדרה הולר), צילום, מוזיקה מקורית

תאהבו או תשנאו את הסרט הזה, אבל הנוכחות שלו באוסקר היא לא רק בגדר נס, אלא משהו שאמור לעשות לנו נעים בכל הגוף. ממש כמו לעטות מעיל פרווה במצב מעולה שלפני רגע נלקח מיהודייה שנשלחה למחנה השמדה.
כן, אולי דימוי לא הכי מתאים, אבל זה גם חלק מהמהות של סרטו הרביעי של ג'ונת'ן גלייזר (שזכה לרטרוספקטיבה משולשת אצלנו בסריטה לאחרונה עם התמקדות ביצירותיו "מתחת לעור", "לידה" ו"לצאת נקי"). כל דבר בו מייצר תחושות מנוגדות, הוא הולך בדרך שלו, מתעלם ממה שאמור להיות, ממה שנכון, בודק ומפלס דרך קולנועית מקורית. זה יכול לעבוד וזה יכול שלא, אבל כאלה סרטים אנחנו צריכים, באוסקר ובכלל.
אני רק אחרי צפייה אחת בו, כשהראשונה בפסטיבל חיפה די נשטפה מעלי. אולי הציפיות הגבוהות במיוחד, אולי באמת לא הקלקנו עד הסוף, אבל כך או כך זו יצירה שאני אחגוג ואהלל ואבקש ממנה עוד.
הטקסט של אורון מפסטיבל קאן
הסקירה של עופר

9. "חדר המורים" – Das Lehrezimmer / The Teachers’ Lounge
מועמדויות מוצדקות: סרט בינלאומי
מועמדויות מיותרות: אין
הגיע לו גם: שחקנית ראשית (לאוני בנש), תסריט מקורי

סרטו של אליקר צ'טאק הוא יציאה קטנה ומבריקה שאפשר לדבר עליה אחר כך שעות, אבל גם בלי אכילות ראש הוא אחד התסריטים הטובים של השנה. למרבה הצער גרמניה לא תשחזר את הניצחון שלה משנה שעברה, אבל לגמרי מגיע לה. אומר יותר מזה, אילולא הסחף המוחלט של "אנטומיה של נפילה" ששאב את כל האוויר מהחדר כסרט הבינלאומי של העונה, אני מאמין ש"חדר המורים" היה יוצא עם המון פרסים, במיוחד לשחקנית הראשית שלו, לאוני בנש. הכל זה תזמון בחיים האלה.
הטקסט שלי מפסטיבל חיפה

חדר המורים

8. "אופנהיימר" – Oppenheimer
מועמדויות מוצדקות: סרט, בימוי, שחקן ראשי (קיליאן מרפי), שחקן משנה (רוברט דאוני ג'וניור), צילום, עריכה, עיצוב אומנותי, עיצוב תלבושות, מוזיקה מקורית, סאונד, איפור ועיצוב שיער
מועמדויות מיותרות: שחקנית משנה (אמילי בלאנט), תסריט מעובד
הגיע לו גם: אפקטים

לעולם לא אצליח להבין מה גרם לענף האפקטים של האקדמיה לחסום את "אופנהיימר" ממועמדות עוד בשלב המוקדמות. בדיעבד זה מתסכל עוד יותר, כי זה מה שמנע ממנו להשוות את שיא המועמדויות של כל הזמנים לצד "הכל אודות חווה", "טיטניק" ו"לה לה לנד".
לא שאני חושב שיש לו מה לחפש בפרס התסריט המעובד (אבל מאוד קל להחליק את זה), ולא שאני מרוצה מזה שאחרי שנים של עבודה קשה אמילי בלאנט מועמדת על תפקיד לא טוב, אבל "אופנהיימר" היה משתלב היטב בפסגת האוסקר כי הוא באמת אחד המרשימים. מכאן מאוד מעניין מה יקרה, אבל נראה שכולם מחכים לגדולות ונצורות ממנו.
אולי להשוות את שיא הזכיות של "בן-חור", "טיטניק" ו"שר הטבעות: שיבת המלך" יכול להיות הימור קצת מוגזם, אבל "אופנהיימר" יכול ביום טוב לצאת מהאוסקר עם תשע או עשר זכיות. הכי הרבה מאז "נער החידות ממומבאי" לפני 15 שנה. אותה שנה, אגב, שבה נולן לא היה מועמד עם "האביר האפל" ומשם השתנה האוסקר לחלוטין.
לסקירה של עופר

7. "רוצחי פרח הירח" – Killers of the Flower Moon
מועמדויות מוצדקות: סרט, בימוי, שחקן משנה (רוברט דה נירו), צילום, עריכה, עיצוב אומנותי, עיצוב תלבושות, מוזיקה מקורית
מועמדויות מיותרות: שחקנית ראשית (לילי גלדסטון), שיר מקורי
הגיע לו גם: שחקן ראשי (לאונרדו דיקפריו), שחקנית משנה (לילי גלדסטון), תסריט מעובד, סאונד

אין ברירה אלא לפתוח בכל ענייני לילי גלדסטון, שחקנית נהדרת שעושה תפקיד מעולה באפוס של סקורסזה. העניין הוא שאם מסתכלים עליה בפריזמה של שחקנית ראשית, לא רק שהיא נופלת אל מול שאר ארבע המועמדות שלצדה, אלא גם בפני אחרות שלא הצליחו להיכנס – נטלי פורטמן, טאיינה טיילור, ג'סיקה צ'סטיין, לאוני בנש, אבי ריידר, גרטה לי, הלן מירן וכמובן מרגו פאקינג רובי. התפקיד שלה פשוט לא מאפשר לה המון, גם אם היא משדרגת אותו היטב. לעומת זאת, אם היא הייתה מתמודדת במשנה, כפי שראוי, היא הזוכה המושלמת. אבל ההחלטה נפלה, ואנחנו נצטרך לחיות עם זה שאמה סטון וסנדרה הולר יוצאות בלי פרס על הופעות מיתולוגיות שסחבו סרט שלם על כתפיהן. למרות שלכו תדעו, סרט של לנתימוס כבר עשה את הבלתי יאומן בעבר.
אם אנחנו כבר כאן, שנייה לפני שאנחנו מתמקדים בטוב, המועמדות לשיר המקורי הטוב ביותר זה אחד הדברים המצחיקים. אני הכי בעד לחגוג תרבויות שונות, אבל עם יד הלב, לא כל כך הבנתי מה קורה שם עם השיר הזה.
ובכל זאת, בואו שנייה נתנתק מהפוליטיקה ההזויה של האוסקר ונביט נוכחה על עוד יצירת מופת של גדול הבמאים החיים כיום. נכון שהליהוק של דיקפריו הוא טעות קיצונית, נכון שזה כנראה לא טופ-טן סקורסזה, אבל בשביל קולנוע כזה אנחנו קמים בבוקר. הלוואי שלאיש הזה יש עוד מאה שנות עשייה לפניו. אנחנו אלו שנרוויח מזה הכי הרבה.
לטקסט של אורון מפסטיבל קאן
לסקירה של עופר

6. "מאי דצמבר" – May December
מועמדויות מוצדקות: תסריט מקורי
מועמדויות מיותרות: אין
הגיע לו גם: (קחו אוויר…) סרט, בימוי, שחקנית ראשית (נטלי פורטמן), שחקנית משנה (ג'וליאן מור), שחקן משנה (צ'רלס מלטון), צילום, עריכה, עיצוב תלבושות

על אף שהיה מטופש לחשוב שהתוצאה תהיה אחרת, אתוודה שהיחס של האוסקר אל "מאי דצמבר" הוא זה שפגע בי הכי כואב. אז נכון שהאקדמיה לא מאוד זורמת עם הקולנוע של טוד היינס, נכון שהיה בנו חשש שהשחקנים לא יתמכו בסרט שמוציא אותם רע (חשש שלגמרי התגשם עם המועמדויות לאיגוד השחקנים), נכון שזו יצירה שרחוקה מלהיות קונצנזוס. אבל עדיין, כואב. סרט כל כך טוב, חכם ומלא מורכבויות כמו זה לא רואים כל יום. אני יכול לספר לכם שמאז שצפיתי בו (פעמיים) הקשבתי לזמן מצטבר של חמש-שש שעות פודקאסטים עליו ובכל פעם גיליתי משהו חדש, הברקה נוספת, מהלך מדהים של קולנוע, נראטיב ומשחק. אבל כל זה נשאר בחוץ.
כדי לעודד את עצמי, הנה רשימה נחמדה שהכנתי: "רצח כתוב היטב", "הכנסייה החדשה", "הלובסטר", "נשות המאה העשרים", "ממלכת אור הירח", "התמוטטות", "ברוז'", "לארס והבחורה האמיתית", "חיים בין השורות", "נקודת מפגש", "ואת אמא שלך גם", "משפחת טננבאום", "יצורים שמימיים", "כשהארי פגש את סאלי", "סקס שקרים ו-וידאוטייפ" – כולם סרטים שהיו מועמדים רק לפרס התסריט המקורי אבל שמם לא נשכח.
לסקירה של עופר

מאי דצמבר

5. "ברבי" – Barbie
מועמדויות מוצדקות: סרט, שחקן משנה (ריאן גוסלינג), תסריט מעובד, עיצוב אומנותי, עיצוב תלבושות, שיר, שיר
מועמדויות מיותרות: שחקנית משנה (אמריקה פררה)
הגיע לו גם: הידיים שלי רועדות רק מלכתוב את זה

כדי להירגע אזכיר – גרטה גרוויג ומרגו רובי כן מועמדות לאוסקר. הראשונה על כתיבה, השנייה על הפקה. הן חלק מהחגיגה, הן זכו לכבוד שמגיע להן, וגם יש לקוות שבזכות סעיף של אחוזים ותמלוגים שתיהן עשירות ברמה של הזמנה למסיבת השלכת נעליים אצל שרה נתניהו. במקרה הספציפי של גרוויג, חמישיית המועמדים לפרס הבימוי חזקה בטירוף השנה. זה לא שהיא הושמטה לטובת איזה ברדלי קופר או משהו בסגנון.
אז כן, אמנם קצת מבאס שיש איזו דפיקה קלה בצד המורשת של "ברבי" אבל צריך להתרכז בדברים החיוביים, כמו זה שכל הסרט הזה הוא בגדר נס, שהוא כנראה מה שיגדיר את הקולנוע של 2023 בעתיד הנראה לעין, שאני כבר אחרי שלוש צפיות בו ועדיין לא נמאס, שריאן גוסלינג כקן זה משהו שלאנושות לא באמת מגיע כי אנחנו די תחת רוב הזמן, ושאני באמת חושב שהעולם קצת יותר יפה בזכותו. סרט שהוא מתנה.
לטקסט שלי מפסטיבל ירושלים
לסקירה של עופר

4. "נשארים לחג" – The Holdovers
מועמדויות מוצדקות: סרט, שחקן ראשי (פול ג'יאמטי), שחקנית משנה (דא'וויין ג'וי רנדולף), תסריט מקורי, עריכה
מועמדויות מיותרות: אין
הגיע לו גם: בימוי, שחקן משנה (דומיניק ססה)

אנחנו אמנם במקום הרביעי אבל לסרטו האחרון של אלכסנדר פיין יש כבר תואר מרשים כשזה מגיע לדירוג – הוא הסרט האמריקאי במקום הכי גבוה. למעשה, הוא גם הסרט האמריקאי האהוב עלי לשנת 2023.
אני מכין את עצמי לכך שבעוד שבוע הסרט ייצא למסכי ישראל ואז יתחיל הריטואל הקבוע: בסופ"ש הראשון כולנו נוצף בפוסטים נלהבים ובביקורות חיוביות, ואז בערך בכזה יום ראשון-שני יגיע זה או זו שיכתבו "אולי זה רק אני, אבל…" ושם יקומו קולות המקהלה של "אוברייטד", "משעמם", "ארכאי", "מנייריסטי" וכל השמחות האלו.
אי לכך ובהתאם לזאת, אני ממליץ לא לחכות עד שכולם יביעו את דעתם, ולרוץ לראות את מפזר החום הקולנועי הזה כמה שיותר מהר, בלי ליפול למלכודות הייפ או דיס. שזה מצחיק לכתוב את זה אחרי שהרמתי לו באופן קיצוני – כנראה שאני לא המאסטרמיינד שחשבתי שאני – אבל בואו נודה באמת, אני כותב כבר על איזה שלושים סרטים ברצף, ואם למדתי משהו מ"נשארים לחג" הוא שזה לגמרי בסדר לא להיות מושלם.
ואגב שלמות…

3. "ימים מושלמים" – Perfect Days
מועמדויות מוצדקות: סרט בינלאומי
מועמדויות מיותרות: אין
הגיע לו גם: סרט, בימוי, שחקן ראשי (קוז'י יאקושו), תסריט מקורי, צילום, עריכה

כמה ימים לפני שהשמיים נפלו עלינו במחדל אוקטובר 2023 והכול הפך לנוראי, כתבתי את כנראה הטקסט הכי טוב שלי השנה, או לפחות זה שאני הכי גאה בו. זה קרה אל תוך הלילה כמה שעות אחרי הצפייה ב"ימים מושלמים" בפסטיבל חיפה, ואני באמת חושב שאם היה סרט ששינה את החיים שלי מהשנתון הנוכחי, זה כנראה פיסת הזהב הזו של וים ונדרס.
אמנם יש משהו קצת מתסכל בזה שהמועמד היחיד בפרס הסרט הבינלאומי שאיננו ממדינה אירופאית הגיע מבמאי אירופאי, אבל כל כך מגיע לו להיות חלק מהחמישייה – ולזכות, אם אתם שואלים אותי – שזה עובר מבחינתי.
הסקירה שלי

2. "אנטומיה של נפילה" – Anatomy of a Fall
מועמדויות מוצדקות: סרט, בימוי, שחקנית ראשית (סנדרה הולר), תסריט מקורי, עריכה
מועמדויות מיותרות: אין
הגיע לו גם: שחקן משנה (מילו משאדו גריינר)

שני המקומות הראשונים בדירוג הזה כל כך צמודים מבחינתי, שאם הייתי מאמין בוויתור עצמי כנראה שהייתי מכריז על תיקו. אין ספק שאני זה שהכניס את עצמו לפינה הזו ואאלץ להתמודד, אבל דעו שזה לא היה קל ואולי אצטער על זה בימים שיבואו. בינתיים, זאת דעתי ואני תומך בה. לפחות לכמה דקות הבאות.
זוכה דקל הזהב של פסטיבל קאן הוא מבחינתי הפעם היחידה ב-2023 שנכנסתי לסרט סוחב עם עצמי הייפ מוגזם, ועדיין לא התאכזבתי. למעשה, ייתכן והתלהבתי ממנו יותר מהשאר. מה שז'וסטין טרייה עשתה בסרט הזה הוא כמעט לא סביר. כמות הצלחות שהיא מסובבת באוויר איננו הגיוני. וכמובן שאי אפשר להתעלף מהסרט הזה בלי להזכיר את סנדרה הולר, שחקנית שלא סבלתי עד הנה, ומעתה היא סיבה לראות כל דבר. זו הופעה כל כך מדהימה שכמעט וסלחתי לה על "טוני ארדמן".
אורון מפסטיבל קאן

1. "מסכנים שכאלה" – Poor Things
מועמדויות מוצדקות: סרט, בימוי, שחקנית ראשית (אמה סטון), תסריט מעובד, צילום, עריכה, עיצוב אומנותי, עיצוב תלבושות, מוזיקה מקורית, איפור ועיצוב שיער
מועמדויות מיותרות: שחקן משנה (מארק ראפלו)
הגיע לו גם: שחקן משנה (ווילם דפו), שחקנית משנה (קת'רין האנטר)

אלו המילים אותן כתבתי בפברואר 2022, כהקדמה למקום הראשון במצעד של שנה שעברה, "הכול בכל מקום בבת אחת":
"העולם שלנו נוראי, כיום יותר מתמיד. ישראל מתדרדרת לתהום ושום נקודת אור לא נראית באופק, משבר אקולוגי כלל עולמי כבר לא עניין של האם אלא של מתי, באירופה יש מלחמה אבל אמיתית כזו עם טנקים וקברי אחים, טרור בכל מקום, שנאת זרים, הומופוביה, אנשים שהמגיפה שיבשה את דעתם עד כדי כך שהם מאמינים שהם פיצחו את הקונספירציה הרפואית הגדולה בכל הזמנים ופשוט לא סותמים את הפה לגבי זה, ואני יכול להמשיך. המצב קטסטרופלי במיוחד."
קראתי את זה שוב ולא האמנתי כמה לא האמנתי שיכול להיות הרבה יותר גרוע. 2023 לא הייתה טובה אלינו. וגם אם זה בהחלט לא מנחם, וגם אם כל אחד אתנו היה מחליף את זה כדי להשיב את הגלגל לאחור, ביחס הפוך לכמה זוועה השנה הזו הייתה – הקולנוע בה היה אחד המעולים עם המון נקודות שיא.
לכן, על אף שאני אחרי שתי צפיות ב"מסכנים שכאלה" ודעתי איתנה, אין לי מושג האם בעוד כמה שנים מעכשיו אסתכל על 2023 ואמשיך לחשוב שדווקא שסרטו של יורגוס לנתימוס הוא הטוב מכולם. הזמן משנה הרבה דברים, ואולי "אנטומיה של נפילה", "ברבי", "ימים מושלמים" או "נשארים לחג" יעקפו אותו. כי בכל זאת, התסריט של טוני מקנמרה אולי קצת פחות מתוחכם ממה שהוא רוצה שנחשוב, וההופעה של מארק ראפלו בעיני איומה במיוחד (החלשה ביותר בקטגוריה הזו מאז סם רוקוול על "סגן הנשיא" ב-2018). אולי אהבתי הבלתי תלויה ביורגוס לנתימוס והתדהמה שלי מאמה סטון שיבשו את דעתי קלות.
אבל יש גם אופציה שלא. שזה סרט כל כך מצחיק ופוגע ופוגעני ופרוע ואופטימי ומעוות וחומל, שמעוצב כל כך יפה, שמקפיץ את אמה סטון לדרגה של אחת השחקניות הגדולות של דורה, עם ההופעה של ווילם דפו נראית קלה אבל מורכבת יותר ממה שניתן לשער אפילו אחרי יותר מצפייה אחת, שהמוזיקה שלו היא הכי טובה שהולחנה לסרט ב-2023, שהוא באמת כמו שום דבר אחר שראינו לאחרונה, שזה ישאיר אותו באוויר ההרים הקריר של הפסגה.
איזה סרט מפואר ואיזה כיף שיש לנו לנתימוס. נחזיק אצבעות שפעם הבאה שנחגוג סרט שלו, המציאות שלנו תראה קצת פחות הזויה ומכפכפת ממה שמוצג בסרטים שלו.
הסקירה של לירון
עופר מפסטיבל ונציה

מהממים שכאלה