פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר – עונה 3, פרק 8: "האוצר מסיירה מאדרה"

אם תעשה האקדמיה האמריקאית לקולנוע רשימה של טקסי האוסקר המשמעותיים ביותר בכל הזמנים, מספר 21, שהתקיים ב-24 במרץ 1949, יהיה כנראה בשלישייה הפותחת. אפילו לפני זהות הזוכים יוצאת הדופן, הטקס הזה התקיים כאשר סדקים החלו לחרוץ לאורכה ולרוחבה של שיטת האולפנים, וגם הפרס עצמו עמד במרכזה של שערורייה – האולפנים ההוליוודיים מחו על חדירת הקולנוע הזר לטקס הפרטי שלהם, והחליטו למשוך את המימון. זה הצריך את האקדמיה לצאת לדרך עצמאית, לשכור אולם משלהם, ולנתב את הפרס באופן בלתי תלוי. התוצאה לא אחרה לבוא ממש בטקס הנוכחי כאשר שיא אמיתי נקבע – "המלט" של לורנס אוליבייה היה הזוכה הראשון בפרס הסרט הטוב ביותר שאיננו הפקה הוליוודית, אלא בריטית. הוא גם היה, ועודנו, העיבוד הישיר היחיד לשייקספיר שהגיע למעמד של זכייה.
עם זאת, הוא כשל בלכבוש גם את אוסקר הבימוי הטוב ביותר, הפרס השני בחשיבותו.

זאת הייתה הפעם הראשונה מזה שמונה שנים בה האוסקר פיצל בין זוכה הבימוי וזוכה הסרט, ופעם ראשונה מאז צומצמה רשימת המועמדים מעשרה לחמישה.
מי שהביס את אוליבייה ו"המלט" בפרס הבימוי היה ג'ון יוסטון בן ה-42 עם "האוצר מסיירה מאדרה" (The Treasure of Sierra Madre), שסחב על גבו את הדבר הכי קרוב לניצחון הוליוודי ביתי של אותה השנה. ועל כן, הפרק השמיני של עונה שלוש בפרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר (לינקים לכל הפרקים בסוף הטקסט, כרגיל) תוקדש לאוסקר (הכפול) היחיד בו זכה הענק ההוליוודי המפורסם, אחד מבמאי הגבר-גבר האולטימטיביים שהוציאה תעשיית הסרטים האמריקאית מבטנה, הכי קרוב לארנסט המינגווי שהוליווד ייצרה, נצר לשושלת קולנועית שתמשיך גם לאחר מותו.

עוד לפני האוסקר…

מהרגע שהגיע להוליווד, היה ג'ון יוסטון חלק מהעולם העמוס והמטלטל של תעשיית הסרטים, על הטוב והרע בו. אביו, וולטר יוסטון, היה כוכב גדול של האולפן יוניברסל בתקופת המעבר בין הסרט האילם והסרט המדבר, וג'ון התחיל לעבוד כתסריטאי כבר באמצע שנות העשרים שלו. הוא עזב את הוליווד לטובת אירופה לכמה שנים (השמועה היא שאדי מנקס, הדמות עליו מבוסס "יחי הקיסר", ביקש ממנו לקחת את האשמה על תאונת פגע וברח בה היה מעורב קלארק גייבל) אבל חזר בתחילת שנות השלושים עם אישה חדשה ושאיפות גדולות, התברג בתעשייה והתחיל לעבוד.
ב-1938 כתב שני סרטים, אחד מהם היה "ג'זבל" שהעניק לבטי דיויס את האוסקר, ושנתיים לאחר מכן כבר היה מועמד לאוסקר בעצמו על כתיבת "קליע הקסם של דוקטור ארליך" (המועמדות היחידה של הסרט). 1941 הייתה השנה ששינתה את הכל, כאשר יוסטון היה חתום על "הרי הסייארה", על "סרג'נט יורק" שהעניק אוסקר לגארי קופר, ועל "הנץ ממלטה" – שגם היה סרט הביכורים של יוסטון כבמאי, סרט שנחשב לקלאסיקה הוליוודית ובדיעבד לפילם-נואר הראשון. על שני האחרונים היה מועמד כתסריטאי בקטגורית "התסריט הטוב ביותר" (פרס שניתן לעיבודים) ו"התסריט המקורי הטוב ביותר", בהתאמה.
בגיל 35 היה ג'ון יוסטון הוריקן הוליוודי.

בין סרטו הראשון ל"האוצר מסיירה מאדרה", יוסטון ביים שני פיצ'רים בלבד, אבל זה בגלל שהוא יצא לצלם את מלחמת העולם השנייה ולייצר סרטים תיעודיים ממנה. אם זה משהו שתרצו לדעת עליו עוד (וכדאי, זה מרתק) תוכלו לצפות בסדרת הדוקו הנטפליקסית "חמישה חזרו".

"האוצר מסיירה מאדרה" היה אמור להצטלם הרבה לפני 1948, אבל המלחמה עיכבה את הסרט. ההבדל בין התקופות עזר להפקה לצאת לצילומים בלוקיישנים (משהו שהתאפשר בעקבות המצלמות הקלות יותר), וכך סרטו של יוסטון נחשב לאחד החלוצים באספקט הזה.
מבוסס על ספרו של ב. טראוון מ-1927, הסרט עוסק בשני אמריקאים דפוקים וזרוקים במקסיקו, שבזכות זכייה של אחד מהם בלוטו המקומי מחליטים לצאת יחד עם אמריקאי מבוגר לו יש ניסיון בחיפוש אחר זהב, לתור אחר המתכת היוקרתית ולעשות את המכה הגדולה. הם לא צריכים הרבה, הם יודעים, רק כדי לאבטח לעצמם חיים טובים יותר. אבל כמובן ברגע שמבוקשם נמצא, הטבע האנושי מרים את ראשו המכוער, ודוחף את השלושה למערבולת של חשד וקנאה. כשגם המקסיקנים המקומיים והבנדיטים מגלים עניין, הכל מתדרדר מאוד מהר.

הספר אמנם נכתב עשרים שנה לפני מלחמת העולם השנייה, אבל הסיפור הזה על התחתיות האפלות אליהן יכול האדם להגיע ללא ספק קיבלו תהודה בהוליווד לאחר שבמאיה חזרו מהקרבות מעבר לים, ראו את מה שעשו היפנים והגרמנים, ופיתחו באופן די מובן צלקות רגשיות. אין ספק שאם הסרט היה נעשה לפני המלחמה הוא היה נראה אחרת לגמרי, ולא רק בגלל היציאה ללוקיישנים.

לתפקיד שני הגברים הצעירים יותר ליהק יוסטון את הכוכב הגדול של התקופה, ושותפו מאז "הנץ ממלטה", האמפרי בוגארט האחד והיחיד, ואת כוכב המערבונים (ו"האמברסונים המופלאים") טים הולט. התפקיד גונב ההצגה של מחפש הזהב הוותיק הגיע לידיו של וולטר יוסטון, אביו של ג'ון, שכבר היו לו שלוש מועמדויות לאוסקר בשלב זה.
ההפקה הייתה די אכזרית והתקציב התנפח מספיק בשביל להדאיג את ג'ק וורנר במשרדיו ההוליוודיים. בסופו של דבר תג המחיר היה מעל לשני מיליון דולר. זה פחות או יותר הסכום שהכניס בקופות של ארה"ב, מה שתייג אותו כסוג של כישלון.
למזלו של יוסטון זה לא היה הסרט היחיד שלו באותה שנה. "קי לארגו", גם הוא יוזכר בהמשך, היה להצלחה קופתית לא רעה בכלל, מקהה על הפסדי סרט ההרפתקאות הפסיכולוגי שלו.

מסלול הניצחון של יוסטון וההפסד של "האוצר מסיירה מאדרה"

המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר ה-21 היו:
"ג'וני בלינדה", המלודרמה המרגשת, הובילה עם 12 מועמדויות, ביניהן בימוי, תסריט וארבעה פרסי משחק (אחת בכל קטגוריה).
"המלט" של יקיר הוליווד לורנס אוליבייה ניצב במקום השני עם 7, כולל בימוי ומשחק אך ללא תסריט. בצמוד אליו עם אותו מספר המועמדויות היה "ז'אן ד'ארק" אך בלי מועמדות לסרט.
"מאורת הנחש" של אנאטול ליטווק הועמד ל-6 כולל בימוי, תסריט ופרס השחקנית לאוליבייה דה האווילנד.
"הנעליים האדומות" הבריטי, אחת מיצירות המופת הגדולות של הקולנוע, איכשהו גם היה מועמד לסרט יחד עם שלוש קטגוריות נוספות – סיפור, עיצוב אומנותי ועריכה.
"האוצר מסיירה מאדרה" היה הקטן ביותר מבין מועמדי הסרט, עם בסך הכל 4: סרט, בימוי, שחקן משנה, ותסריט. הוא יפסיד רק פרס אחד מהם.

קשה לדעת אם כבר אז חשבו את זה, אבל אוסקר ה-21 הוא באנאנאז לגמרי, אפילו עוד לפני שלב הזכיות: שני סרטים בריטיים מועמדים לסרט הטוב ביותר, "החיפוש" של זינמן מועמד לבימוי בלי סרט, "הנעליים האדומות" ו"האוצר מסיירה מאדרה" לא בצילום (הצלם של האחרון, טד ד. מקרוד, היה מועמד על "ג'וני בלינדה" מסיבה כלשהי), בפרסי העיצוב בשחור-לבן היו רק שני מועמדים (כשבצילום שחור-לבן היו חמישה בכיף שלהם), האמפרי בוגארט לא היה מועמד על "האוצר מסיירה מאדרה" למרות שהוא כוכב ענק שנותן תפקיד מהולל, ו"המלט" לא מועמד לתסריט אבל כן כמעט לכל דבר אחר.
לכל אחד מהדברים האלו יש סיבה, חלקם אפילו לא טלטלה עצומה במיוחד, אבל כשזה מצטבר לכדי לוח מועמדים אחד זה נראה כאילו יש פה רעידת אדמה. וזה די מה שהיה, עם המשבר בין האקדמיה והאולפנים.

כשזה מגיע לכל הקונספט של "עונה", כמובן שהדברים קצת שונים ממה שאנחנו מכירים היום, אבל מה שמעניין הוא ששני הניצים הגדולים של אוסקר 1948 התחילו את המרוץ שלהם עוד בפסטיבל ונציה, שהתקיים בסוף אוגוסט-תחילת ספטמבר של אותה שנה. "המלט" זכה בפרס הסרט הטוב ביותר, הצילום ובפרס השחקנית (ג'ין סימונס כאופליה, שבאוסקר הייתה מועמדת כשחקנית משנה), ו"האוצר מסיירה מאדרה" בפרס המוזיקה המקורית (מקס סטיינר).
גלובוס הזהב, שהוענק ללא מועמדים, ניסה כמה שיותר לפזר את היוקרה: "המלט" זכה בפרס הסרט הבינלאומי, והשחקן (אוליבייה); כאשר "האוצר מסיירה מאדרה" ניצח פרס הסרט (תיקו עם "ג'וני בלינדה"), הבימוי ושחקן המשנה (וולטר יוסטון). "האוצר מסיירה מאדרה" זכה גם בפרס שחקן המשנה והתסריט של ה-NBR, והיה חלק מעשרת סרטי השנה, יחד עם "המלט".
בפרסי המבקרים של ניו יורק, "האוצר מסיירה מאדרה" הביס את "המלט" בפרס הסרט (אוליבייה זכה כשחקן), וקיבל גם את הבימוי. באיגוד התסריטים קיבל את פרס "הכתיבה הטובה ביותר למערבון האמריקאי הטוב ביותר". אבל אל תחשבו שלא הייתה לו תחרות: גם "נהר אדום" יצא באותה שנה.

בהתחשב בכל אלו, נראה שהניצחון של "האוצר מסיירה מאדרה" היה די מובטח. היה לו נראטיב מרגש של הפקה מורכת בהשתתפות של אבא ובן, דור של הוליווד שמעביר את השרביט, וגם סיפור שתאם את רוח הזוכים של אותה התקופה, על גברים שמאבדים אחיזה בעולם (הדים למלחמה שנגמרה): "סוף השבוע האבוד", "שנות חיינו היפות ביותר" ו"הסכם ג'נטלמני". אה, והוא גם לא סרט בריטי.
האמת היא שגם במהלך הטקס נראה שהמסלול מוביל ישירות לניצחון מוחלט ומרשים של "האוצר מסיירה מאדרה": עד הקטגוריה האחרונה של הערב, הסרט לא הפסיד אפילו פעם אחת, חוטף את פרסי התסריט, שחקן המשנה והבימוי. יותר מזה, בפרס שחקנית המשנה זכתה ג'יין וויימן על "קי לארגו", הסרט הנוסף של יוסטון, מה שהפך אותו לבמאי של שני זוכי פרסי המשנה, עם סרטים שונים.
אבל לפתע דפיקה בדלת. "המלט" הבריטי, שעד לאותו הרגע צבר גם הוא שלושה פרסים (עיצוב תלבושות ועיצוב אומנותי בשחור-לבן, והשחקן הראשי לאוליבייה) הוכרז כזוכה הגדול של האוסקר ה-21.

בעיני העניין הוא יותר "למה 'המלט' ניצח" מאשר "למה 'האוצר מסיירה מאדרה' הפסיד" והתיאוריה שלי שכוללת שלושה סעיפים:
א. הוליווד מאוהבת לחלוטין בלורנס אוליבייה, ואחרי שלושה הפסדים היא רצתה להביע את הערכתה לפועלו הכללי, לאו דווקא בתחום המשחק (הוא זכה בפרס מיוחד שנתיים לפני כן, על המשחק, ההפקה והבימוי של "הנרי החמישי").
ב. תעשיית הסרטים עדיין נחשבה לירודה ביחס לתיאטרון והאופרה, וכנראה הוליווד רצתה להוכיח שהיא יכולה לעשות קלאסיקות תיאטרליות טוב יותר מהבמה. העיבוד המדבר הראשון ל"המלט" היה ההזדמנות המושלמת בשביל זה.
ג. הייתה פה כנראה גם אצבע משולשת לאולפנים האמריקאים לאחר שמשכו את המימון שלהם מהטקס.

וכך נקבעה היסטוריה אוסקרית על חשבון ג'ון יוסטון, שאף אחד מ-34 הסרטים שביים עד מותו מאז 1948 לא יזכה בפרס הגדול. אפילו לא קרוב.

האם ההפסד היה מוצדק?

יאמר כאן ועכשיו, רק זוכה אחד היה צריך להיות באוסקר ה-21, והוא "הנעליים האדומות". סרטם של מייקל פאוול ואמריך פרסבורגר נמצא בליגה אחרת משאר המועמדים ללא צל של ספק (טוב, הסתייגות אחת: לא ראיתי את "מאורת הנחש", אבל אני בספק שהוא פייט). הסיבה היחידה שאינני אומר שהוא הסרט הטוב ביותר של 1948 היא "גונבי האופניים" – שלאוסקר יהיה כשיר רק בשנה שלאחר מכן.
באופן כללי זאת הייתה שנה מצוינת.

מאז, ההיסטוריה אמרה את דברה – "האוצר מסיירה מאדרה" נתפס כקלאסיקה הוליוודית, כאשר את "המלט" זוכרים אך ורק בגלל ההיסטוריה שעשה בתחום האוסקר. ודי בצדק. עם זאת, העיבוד של אוליבייה רחוק מלהיות סרט רע, הוא פשוט מאוד ארכאי בתחום המשחק, וסובל מכמה מעברים מאוד משונים בין התפיסה הבימתית לקולנועית. כך שלמרות שהוא לא חובת צפייה, הוא עדיין הישג מרשים בקונטקסט התקופתי שלו.
"האוצר מסיירה מאדרה" שרד מאז טוב יותר, בעיקר בגלל ההופעות של בוגארט ויוסטון, התסריט המצוין והציטוט המפורסם "תגים? אנחנו לא צריכים שום תגים מסריחים". גם ניכר שההפקה הייתה קשה, וזה ממש עוזר להרגשת איבוד העשתונות של דמויות הסרט. הפריימים חמים, מיוזעים ומטונפים, רחוק כמה שניתן מהאולפניות המלאכותית של אותן שנים. זה בטח עזר ליוסטון (שמופיע בתפקיד קטן בתחילת הסרט) לקבל לא מעט קולות בדרך לפודיום.
גם התהליך שעוברות הדמויות הוא בית ספר לכתיבה. אי אפשר שלא לחשוב על מה שעשה וינס גיליגאן על פני שלושה מיליון שעות בלתי נגמרות ב"שובר שורות" (אור, די. הבטחת לעצמך לא להיכנס לזה שוב. תנשום) ואיך יוסטון הבן העביר את אותו התהליך בשעתיים. זה מעורר השתאות, וכמובן שקרדיט ענק צריך להגיע גם לשלושת השחקנים.

אבל יש לא מעט שהתיישן בסרט, ממש כמו עם "המלט". קודם כל, הסרט הזה, שיתרונותיו מוכרים ועשייתו מרשימה ככל שיהיה, איננו סוחף במיוחד. אני מצאתי אותו די מתיש החל מנקודת האמצע, בטח כשכבר היה ברור לאן הסרט מתקדם. בנוסף, בכל מה שקשור לייצוג של המקסיקנים פה, מדובר בגזענות שלא הייתה עוברת היום בכלל, ואני אפילו תוהה האם הייתה לגיטימית ב-1948.
המקסיקנים כולם נלעגים, פרימיטיביים, רובם מכוערים וכאילו עוד לא לגמרי התאפסו על זה שהם חלק מהציליוויזציה. אני לא בטוח כמה הסרט הזה יתקבל באהדה אצל קהל לטיני צעיר כיום. בעיני זה ממש לא רחוק מהייצוג השחור ב"חלף עם הרוח", שלאחרונה חזר לכותרות לאחר מחאה ברשת.

ועל אף כל אלו, בין "המלט" ל"האוצר מסיירה מאדרה", אין ספק שהאחרון היה זה שאמור לזכות. ונראה שגם האקדמיה חשבה ככה בהתחשב בכך שנתנה לו את פרסי התסריט והבימוי, אבל עוד כוחות רחשו מתחת לפני השטח. לא פעם ראשונה ולא פעם אחרונה שזה יקרה באולימפוס ההוליוודי.
פיצול בין הסרט והבימוי יתקיים באוסקר גם שנה לאחר מכן – עליו כבר דיברנו כמה פרקים לפני כן.

ג'ון יוסטון ימשיך לאחת הקריירות הכי מפותלות בתולדות הוליווד, נע בין יצירות מופת, סרטים שקיבלו הערכה מאוחרת, וכמה כישלונות עצומים ובלתי נתפסים. לאוסקר יחזור שוב 10 פעמים כמועמד, בלא פחות מארבע קטגוריות שונות: תסריט ("ג'ונגל האספלט", "המלכה האפריקאית", "אלוהים יודע, גברת אליסון" ו"האיש שיהיה מלך"), בימוי ("ג'ונגל האספלט", "המלכה האפריקאית", "מולין רוז'", "הכבוד של פריצי"), הפקה ("מולין רוז'") ואפילו שחקן משנה ("הקרדינל"), למרות שהופעתו המפורסמת ביותר תהיה ב"צ'יינטאון".
יוסטון יילך לעולמו בשנת 1987 והוא בן 81, שנה אחרי שסידר שוב אוסקר למשפחתו, הפעם לבתו המופלאה שבאדם אנג'ליקה ב"הכבוד של פריצי".
היא ושני אחיה, טוני ודני, ימשיכו את השושלת המשפחתית בעולם הקולנוע. אנג'ליקה ודני כשחקנים מהוללים, וטוני שיהיה מועמד לאוסקר ב-1987 על כתיבת סרטו האחרון בהחלט של אביו, "המתים".

הפרקים הקודמים בפרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר:

עונה 1 – הניינטיז
1990 – "החבר'ה הטובים"
1991 – "JFK – תיק פתוח"
1992 – "משחק הדמעות"
1993 – "שארית היום"
1994 – "ספרות זולה"
1995 – "אפולו 13"
1996 – "ג'רי מגוויר"
1997 – "ללכת עד הסוף"
1998 – "להציל את טוראי ראיין"
1999 – "המקור"

עונה 2 – האייטיז על פי קלוז, הארט, קסדן וספילברג
קלוז/הארט/קסדן – "החברים של אלכס"
קלוז – "חיזור גורלי"
קלוז/הארט/קסדן – "יחסים מסוכנים" ו"תייר מזדמן"
הארט – "נשיקת אשת העכביש"
הארט – "ילדים חורגים לאלוהים"
הארט – "משדרים חדשות"
ספילברג/קסדן – "שודדי התיבה האבודה"
ספילברג – "אי.טי. – חבר מכוכב אחר"
ספילברג – "הצבע ארגמן"
בונוס – "איש הפיל"

עונה 3 – העונה על שם ג'ון פורד
הקדמה והסבר
ג'ון פורד ו"ענבי זעם"
בוב פוסי ו"קברט"
אנג לי ו"הר ברוקבק"
מג'וזף ל. מנייקביץ' ו"מכתב לשלוש נשים"
וורן בייטי ו"אדומים"
אוליבר סטון ו"נולד בארבעה ביולי"
מייק ניקולס ו"הבוגר"