אימת החודש – יוני 2020: "היית צריך לעזוב", "יוצא מגדר הרגיל", "לבלוע", "בקי", "אם המפלצות"

קהילת האימה, במיוחד האמריקאית, עומדת בחודשיים האחרונים מול משבר לא פשוט שקשור לכמה מהאנשים הכי משמעותיים בה. ומכיוון שזה נוגע באופן ישיר גם לדברים שכתבתי והזכרתי הרבה פעמים במהלך אימת החודש, חשבתי שיהיה כדאי להקדיש לנושא את הפתיחה של מהדורת יוני.

חלקכם בטח שמע את השם פאנגוריה. זה בגדול מוסד אימה ידוע ומכובד, שהתחיל כמגזין המוקדש כולו לז'אנר ב-1979 ונחשב מיתולוגי. עם משבר הדפוס הוא נסגר, אבל ב-2018 נכנסה לתמונה חברת המדיה והסרטים סינסטייט, שהפיקה את סרטיו של קרייג זאהלר, "בון טומהוק", "מהומה בתא מספר 99" ו"עם הגב לקיר". היא רכשה את המותג, ועזרה להחזיר לחיים את המגזין ואת פאנגוריה למרכז העשייה בקולנוע האימה גם בתחום הפקת הסרטים וגם בתחום הפודקאסטים. שיתוף פעולה בין פאנגוריה ובלומהאוס, למשל, אחראי על אחד הפודקאסטים האהובים עלי, Shock Waves, עליו המלצתי בעבר, ואם אתם קוראי אימת החודש ותיקים בוודאי נתקלתם בשם הזה צץ מדי פעם פה.

עד כאן הכל טוב ויפה. אלא שלפני חודשיים נעצר המפיק בן ה-40 אדם דונאגי ("סיפור רפאים", "הבהלה לשטן") באשמת תקיפה מינית של ילדה בת 16, ובעקבות כך התגלה שזה לא מקרה בודד. למעשה, הוא קיבל את הכינוי "הארווי ווינשטין של דאלאס". אבל יותר גרוע מזה, מסתבר שראשי סינסטייט, ששכרו את שירותיו של דונאגי למספר פרויקטים, ידעו על ההתנהגות הזו, נחשפו לדיווחים, אבל בחרו להתעלם ולטאטא את זה מתחת לשטיח. ואם סיסנטייס ידעו את זה, אז בפאנגוריה קל וחומר.
ההשלכות לא אחרו לבוא, וקהילת האימה מיהרה להתנער משתי החברות. מהראשונים שעשו זאת היו ארבעת חברי Shock Waves. המנחה רוב גאלוזו, שהיה מועסק ישיר של פאנגוריה, הודיע בטוויטר על התפטרותו, ומנחה נוסף, ריאן טורק, אחד ממנהלי ההפקות של בלומהאוס, פשוט נעלם מהמדיה הציבורית והרשתות החברתיות. לחלוטין. שני המנחים האחרים, רבקה מקנדרי ואלריק קיין, הודיעו על הפסקת ההקלטות עד שתמצא אפשרות לצאת דרך עצמאית.

הפרשייה הזו הסירה את המכסה מהביוב של תעשיית סרטי האימה של טקסס ודאלאס, וגילתה את היחס המחפיר לשחקניות ובמאיות, שכוללת הרבה מאוד שימוש וניצול בכוח. אבל לעניינינו, אחרי הציוץ של גאלוזו על התפטרותו, המבקרת והעורכת ג'ורדן קרוצ'לה הרימה וואחד שרשור בטוויטר על זה שגאלוזו הוא בעצמו אחת הבעיות החריפות של תעשיית האימה, שיש דיבור ידוע וחזק על כך שהוא מטרידן, סטוקר, משתמש בכוח שלו להרוס קריירות, ויוצר סביבת עבודה רעילה. ושהוא לא באמת התפטר כפי שהעיד, אלא פוטר במהרה אחרי עניין דונאגי לפני שהוא יגרום לנזק גדול יותר. עוד ועוד נשים חיזקו את דבריה, וכך התגלה שמנחה הפודקאסט הפופולרי, החנון החביב והידען שממש לאחרונה התארס, לו אני מאזין בחיבה רבה משהו כמו שמונה שנים פעם בשבוע, הוא אפס די גדול.
גאלוזו הוציא איזושהי התנצלות מטעמו לכל הנשים בהן פגע, מהסוג שאין בו לא "אני מתנצל" ולא "סליחה" מה שעוד יותר הבעיר את טוויטר, ודי ברור שמקנדרי וקיין לא יחזרו לשתף אתו פעולה. עכשיו נשאלת השאלה מדוע נעלם לחלוטין ריאן טורק, והאם זה בגלל שהוא צריך להתמודד עם האמת על חבריו, האם הוא מתבייש בפאסיביות שלו על כך שלא עשה כלום למרות שידע על ההטרדות, או שמא גם לו יש מה להסתיר.
בכל מקרה, זה סיפור מבאס ומגעיל ומתסכל, ואני כולי תקווה שזה יהיה עוד מסמר בארון של המטרידנים, ושהתופעה הזו בדרך להיעלם.

אז זה ברמת האקטואליה. ועכשיו לחלק האומנותי של הערב. הפעם התקבצו חמישה סרטים, כולם דוברי אנגלית (ארבעה אמריקאים ואחד אירי) אך על אף האחידות הלינגוויסטית, הסרטים עצמם נעים במגוון די רחב של עשייה, מסרטי רוחות דרך קומדיות, מותחנים אלימים, פאונד פוטג' ואחד מאוד קשה להגדרה.
הבה נתחיל.

"היית צריך לעזוב" – You Should Have Left

אחד הדברים שהכי עוזרים לי לברור סרטים לאחרונה, הוא האתר לטרבוקסד שאותו אני מניח כבר אין צורך להציג (מוזמנים לעקוב אחרי שם. רק אומר). בזמן שהדירוגים והביקורות בימד"ב לא לגמרי אמינים ודי קשים לתפעול והתמצאות, בלטרבוקסד אני מבין יותר טוב האם כדאי לי להשקיע זמן בסרט, במיוחד כשזה מגיע לסרטי אימה חדשים וישנים. כמובן שצריך גם את זה לקחת בערבון מוגבל, למשל סרט אחד שחיפשתי לאחרונה התהדר בביקורת ראשונה מהמפיק שלו לא פחות. אבל על אף הנוחות, גם שם, מסתבר, יש מקום לשיקול דעת כמו שקרה לי כעת עם "היית צריך לעזוב".

"היית צריך לעזוב" הוא אחד מכותרי האימה היותר מדוברים לאחרונה, בעיקר בגלל השמות המעורבים בו: הוא סרט של בלומהאוס, עליו ג'ייסון בלום חתום כמפיק בלעדי (ריאן טורק, אותו הזכרתי בפתיחה, חתום כמפיק אחראי), מככבים בו קווין בייקון ואמנדה סייפריד שהם לגמרי שמות מוכרים ואהובים, והבמאי שלו הוא דיויד קופ, דמות הוליוודית ידועה.
על קופ הרחבתי בפרק המוקדש ל"חלון סודי" בפרויקט סרטי סטיבן קינג שהסתיים לאחרונה. האיש מצד אחד חתום על תסריטים של הצלחות כמו "המוות נאה לה", "דרכו של קרליטו", "פארק היורה", "החדר" (של פינצ'ר, לא וואיזו), "העיתון" (של רון הווארד, לא ספילברג), "משימה בלתי אפשרית" ו"מלחמת העולמות", אבל מצד שני גם של "המומיה" הטום קרוזית, "אינדיאה ג'ונס וממלכת גולגולות הבדולח", "ג'ק ריאן: גיוס הצללים" ו"מלאכים ושדים". כשזה מגיע לבימוי המצב אפילו יותר נורא, כאשר קופ אחראי בין היתר על "צ'ארלי מורדכי" וכאמור "חלון סודי" הנורא. רוצה לומר, קשה לדעת למה נכנסים.

התגובות בתטרבוקדס ל"היית צריך לעזוב" היו רחוקות מחמימות. הוא כרגע נמצא על ממוצע של 2.3 מתוך 5 והביקורות הכתובות די חסרות רחמים, ומקטלגות אותו כמשעמם, ובאופן בלתי נמנע כוללות המון המון משחקים על שם הסרט. בואו נגיד שיותר מיוזר אחד כתב "כן, הייתי צריך לעזוב. באמצע".
ועם זאת, התיישבתי לראות אותו בעיקר כי הוא מרגיש כמו סרט מספיק משמעותי בתחום האימה של 2020 כדי להשקיע בו שעה וחצי לטובת אימת החודש. הכנתי את עצמי לגרוע מכל – לא רק בגלל לטרבוקסד כמובן, אלא בגלל הרקורד של קופ – ואני חייב להודות שממש הופתעתי לטובה. זו לא פסגה שנתית, אבל בתחום הבתים הרדופים (תת-ז'אנר שאני לא מתחבר אליו בכלל) הוא לגמרי עובד טוב, ואפילו יש בו כמה רגעים ראויים בהחלט.

קווין בייקון (בן 62 ופאקינג לוהט. לא הגיוני בכלל מה שקורה שם) הוא ת'או, גבר עשיר שאיבד את אשתו הראשונה בנסיבות טראגיות וכעת חי עם אשתו השנייה סוזי, שחקנית צעירה ומפורסמת (אמנדה סייפריד), ובתם הקטנטונת (אייוורי טיו אסקס). בשביל זמן איכות משפחתי, השלושה שוכרים בית עצום ויפה בסקוטלנד אותו מצאו באינטרנט, ומתכוונים לבלות שם מספר ימים לפני שסוזי נוסעת לצילומים בלונדון.
בבית, הסיוטים שפוקדים את לילותיו של ת'או רק מחריפים, הוא כבר בקושי מבדיל בין שינה לערות, החשד שלו בנאמנותה של אשתו מחריף, ויכול להיות שבבית הזה יש כוח אפל ומסתורי שרוצה להרוס את חייהם או משהו. בואו נגיד שכשהמוכר במכולת המקומית נותן לכם מד זווית, אלו חדשות לא טובות.
כן, זה משהו שקורה.

כשזה מגיע לכתיבה, האמת היא שאין הרבה מה לציין לטובה ב"היית צריך לעזוב". יש תחושה שכבר היינו בסרט הזה (אפילו ממש לאחרונה עם "נערה בקומה השלישית", אבל גם "1408", "מראות", "הרוע שבפנים", "רוח זדונית" ועוד ועוד) והגיון הוא בטח לא הצד החזק. גם המשחק לא בשמיים, ולהוציא את אייוורי טיו אסקס שמאוד מרשימה ביחס לגילה, שני הראשיים ראו ימים יפים יותר. ועדיין, כצ'יזבט מיינד-פאק, הסרט מחזיק ביציבות שעה וחצי. הוא נפתח בסיקוונס מפחיד למדי, יש בו רגעים אפקטיביים מאוד, העיצוב של הבית המסתורי מוצלח, והוא מבויים במיומנות. אני לא רוצה שתגיעו לסרט הזה עם ציפיות גבוהות מדי – כמו שאני בטוח שהחיבה שלי אליו הייתה בזכות הציפיות הנמוכות – אבל בעיני הוא בהחלט קיבל יחס אכזרי ממה שהגיע לו.

"יוצא מגדר הרגיל" – Extra Ordinary

יש כמה דרכים לתרגם את שמה של קומדיית האימה האירית הזו. אפשר גם ללכת על "על טבעי" כי בזה הוא עוסק, או "יוצאת מגדר הרגיל" כי זה משפט שנאמר לתיאור הגיבורה שלו. אפשר גם "יוצא.ת מגדר הרגיל", כדי לעצבן איזושהי פופוליסטית מביכה וחשוכה שלאחרונה התלוננה בפייסבוק על כך שחוותה בריונות בגלל כתוביות בנטפליקס, אם ממש רוצים.

מדובר בסרט שהוקרן בעיקר בפסטיבלים במהלך 2019 עד שיצא בהפצה מצומצמת ושקטה עם בוא הקורונה, עליו אחראים שני חבובים אירים בשם אנדה לאפמן ומייק אהרן שזהו סרט הביכורים שלהם, ויש בו הופעה מרכזית של וויל פורטה האמריקאי. ואיכשהו עדיין לא שמעתי עליו עד החודש הזה. הכל מאוד מוזר. כך או כך, הסרט, בו צפיתי רק בגלל המלצה באתר סלאש פילם לסרטי האימה הטובים ביותר של 2020, הוא אחד הסרטים הכי מהנים ומשמחים שראיתי השנה. זוהי ללא ספק ההמלצה החמה ביותר של אימת החודש מהדורת יוני.

כמו רוב קומדיות האימה, ברור לחלוטין שהסרט יותר נוטה לז'אנר הראשון. למעשה, היה אפשר להגדיר אותו כקומדיה שלוקחת אלמנטים מעולם האימה, ואולי אפילו פארודיה – אם כי זה מייצר מערך ציפיות מסוג שאני לא בטוח שהסרט מעוניין בו. יש פה מדיומים, רוחות, מכשפים, דיבוק, שדים וטקסים פגאנים עם בתולות מתפוצצות, אבל המטרה של לאפמן את אהרן היא לא להפחיד. הם רוצים להצחיק, ואולי אפילו קצת לרגש. זה עובד להם נהדר בשתי החזיתות.

רוז דולי (מייב היגינס, שלדעתי זהו התפקיד המרכזי הראשון שלה בקולנוע) היא בתו של מומחה טלוויזיוני ידוע לעולם שמעבר, שהלך לעולמו בנסיבות מוזרות לפני שנים, והיא החליטה להתרחק מהמורשת הזו וכעת עובדת כמורה לנהיגה בעיירה הקטנה בה נולדה. במקביל אנחנו פוגשים את מרטין מרטין (בילי וורד, שעבדו פה ממש קשה להסתיר כמה הוא חתיך), אב אלמן לנערה מתבגרת שאשתו המתה ממשיכה להטריד אותו מהעולם הבא, והוא פונה לרוז בשביל עזרה. במקביל אנחנו מתוודעים גם לכריסטיאן (וויל פורטה) שמתכנן עסקה עם כוחות הרשע על מנת שיחזירו לו את כישרון המוזיקה שלו והוא יוכל לייצר עוד להיט כדי לצאת מהבור הכלכלי שלו, ובשביל זה הוא צריך להקריב בתולה מה שמוביל אותו לבתו של מרטין.
אני יודע מה אתם חושבים. מה הסיכוי ששלושת קווי העלילה האלו יתנקזו לאותו חור אירי נידח? התשובה לכך היא אפסית. באמת. שום אופציה. מזל שלאף אחד לא אכפת כי זה כל כך מצחיק וחמוד.

ברור שכבר עברתי את שלב יצירת הציפיות המוגזמות, אבל "יוצא.ת מגדר הרגיל" הוא אחת הקומדיות המוצלחות שראיתי לאחרונה. זה לא שנקרעתי מצחוק או משהו, זה פשוט השילוב של הקאסט המצוין, הדמויות המקסימות, האלמנטים של האימה והגרוב חסר המאמץ (רוב הזמן) של הסרט שפשוט שבה אותי ושימח את לבבי.
מייב היגינס היא תגלית נפלאה בעיני, והלוואי שנראה אותה עוד הרבה. בילי וורד הוא שחקן די עסוק, מסתבר, אבל אני לא נתקלתי בו עד כה כך שההפתעה שלי הייתה גדולה. וויל פורטה נהנה מאוד מהדמות השטותית שלו, וכך גם עוד שחקנים משובחים בתפקידים קטנים מסביב.

הטוויסטים די צפויים אבל עדיין משעשעים, העשייה הטכנית מוצאת דרכים לעקוף את התקציב שלא היה גדול מדי, ועל פני כשעה וחצי זה פשוט כיף מכוייף של סרט. ובעיקר, הוא עשה לי כל כך טוב על הנשמה בתקופה הנאחסית הזאת, שאני לגמרי רוצה שזה יקרה לכם גם.

"לבלוע" – Swallow

שלושה דברים לפני שנתחיל לדבר על סרטו של קרלוס מיראבלה-דייויס, שנחשף בטרייבקה 2019. הראשון הוא שאני צריך שתזכרו שעל אף תיאור העלילה, הסרט הזה פחות נורא ממה שנדמה. השני הוא שעל אף שהוא היה אחד המדוברים בקהילת האימה בשנה האחרונה, קשה מאוד להגדיר אותו תחת ז'אנר אחד. מותחן או דרמה פסיכולוגית אפלה יתארו אותו הרבה יותר טוב מ"אימה". אבל בגלל שהוא כן פועל על מקומות של חרדה, וכאמור אומץ בחום על ידי קהל הז'אנר, אני חושב שמגיע לו להיות פה.
השלישי הוא שהסרט הזה כבר הופיע בסריטה, כחלק מפוסט המלצות לפסטיבל אוטופיה, שם כתב עליו אורון. וזה משעשע, כי אנחנו מסכימים על הרבה דברים חוץ מעל האפקט בסוף.

אז מסתבר שיש תסמונת אמיתית בעולמנו שנקראת "פיקה", והיא שכיחה יותר אצל נשים הריוניות. מדובר בהפרעת אכילה המתבטאת בצורך בלתי נשלט לבלוע דברים שאינם אכילים. באמת, יש על זה ערך בוויקיפדיה.
עכשיו כשאנחנו יודעים את זה, אתם מוזמנים להכיר את האנטר (היילי בנט), אישה צעירה שבגדול זכתה בכל הקופה. על אף שהיא איננה מגיעה ממשפחה עם אמצעים, היא מצאה בעל חתיך ומצליח והתחתנה לתוך המשפחה העשירה שלו. בהיותה עם ילד בבטנה וגרה בבית עצום, נדמה שהיא הגשימה את כל החלומות בעולם. האנטר גם היא לגמרי מאמינה בזה, גם כשנדמה שהיא לא יותר מקישוט בחיי בעלה. אבל דווקא כשהכל נראה שמתקדם למקום הנכון, התפרים של השפיות שלה קצת נפרמים והיא מתחילה לסבול מהפיקה הזה, מוצאת רגיעה רק כאשר היא בולעת דברים שבאמת לא כדאי שיהיו בקיבה אנושית כמו גולות ונעצים ודברים נוספים בגדר ספויילר.

הדבר הבולט הראשון ב"בליעה" הוא שמדובר בסרט מאוד מרשים ויזואלית. הצילום של קייטלין אריזמנדי והעיצוב האומנותי של ארין מגיל ("בריטני רצה מרתון") מעביר היטב את העולם של האנטר, שהוא מצד אחד מרהיב ונעים לעין, ומאדך גם עקר ומשולל חיים. הפריימים בחלקו הראשון של הסרט יוצאים מן הכלל והכל מלא בחרדה שקטה ומשונה כזו.
ההצלחה הנוספת, ובהחלט לא פחותה, של הסרט היא ההופעה של היילי בנט ("נערה על הרכבת", "אתר הצלילה בים האדום"). קולנוע האימה נתן לנו בשנים האחרונות (ובכלל, אבל לא נכנס לזה עכשיו) כמה מהתפקידים הכי טובים לנשים – כמו ב"הבאבאדוק", "המכשפה", "תורשתי", "אנחנו" ועוד ועוד – ובנט לגמרי משתלבת שם. מעולם לא ראיתי אותה ממש תופסת את המסך כמו שהיא עושה פה, וזה בעיקר מרשים עם התפקיד המאתגר שלקחה על עצמה.

מה שבכל זאת קצת החליש בעיני את "בליעה", ומנע ממנו להיות ה"Safe" של האלף החדש, הוא שבחלקיו האחרונים הוא פונה קצת לפסיכולוגיה קלה ומתוסרטת מדי, שמעניקה כמה פתרונות מאוד ברורים למצב. מצד אחד אי אפשר להאשים את מראבלה-דייויס בכתיבה רעה, כי הוא באמת סגר פינות וידע לאן הוא הולך. מאידך, אני חושב שאם היה שומר על איזושהי עמימות, ולא מחפש סיבות חותכות למצב, "בליעה" היה הרבה יותר מטריד וגם בעל אפקט ארוך יותר על הצופים.
לפעמים, בעיקר בסרטים שפועלים על חרדה ואימה, עדיף להשאיר כמה דברים באוויר ולתת לנו להמשיך לפחד שאולי זה יכול לקרות גם לנו. זה לא המצב בסרט הזה.

"בקי" – Becky

גם בתום הצפייה, בטח ובטח בשבועות שחלפו מאז, לא לגמרי הבנתי מה הביא אותי למצב של שנאה כל כך גדולה לסרט הזה. על פי הנתונים היבשים הכל ממש בסדר גמור. הסיפור עצמו אמנם לא מבריק ודי תבניתי, אבל הבימוי יעיל, המשחק מחזיק, הוא יודע מתי להעלות את הססמוגרף כשצריך קצת אדרנלין, ואין בו איזה משהו פוגעני במיוחד. ועם זאת, מצאתי את עצמי, ככל שהסרט מתקדם, פשוט מתנגד אליו יותר ויותר, עד נקודה מסוימת לקראת הסוף שיצא לי בקול מין "פאק איט" ופשוט חיכיתי שזה ייגמר כדי שאוכל להמשיך ביום שלי.

אם אתאמץ לחפש סיבה לתגובה שלי, שזה בגדול התפקיד שלי ככותב על סרטים בואו נודה באמת, זה כנראה מכיוון שמצאתי את "בקי" בעיקר מרושע. כלומר, עשייה חסרת כיוון או אמירה שאמורה לגרום לי להרגיש רע ולא נעים, בלי באמת סיבה לגבות את זה. זה לא שמדובר בסרט על רוע האדם, על תשוקות אפלות שאנחנו מנסים להסתיר, או התדרדרות מוסרית שיצדיקו את זה. אני חושב שלא, לפחות. זה פשוט סרט סדיסטי שאין לו כבוד לכלום ולאף אחד, שמוקיע אלימות בזמן שהוא ללא ספק נהנה ממנה, והנשמה שלו שחורה לגמרי. אותי זה פחות מגניב.

גם הסרט הזה הוא תוצר של צמד – ג'ונתן מילוט וקארי מורניון, שבאימת החודש פגשנו אותם בעבר עם "כינים" החביב. הם ביימו תסריט של שלושה כותבים, ניק מוריס, רוקוס סקיי וליין סקיי, במרכזו נערה בשם בקי (לולו ווילסון, שכבר יש לה קילומטרז' אימה מרשים עם "מי מתגורר בבית היל?", "אותיות שטניות: מקור הרוע", "אנאבל: ההתחלה" ו"לילה מסוכן") שנאלצת לצאת לסוף שבוע בחברת אביה האלמן (ג'ואל מקהייל) וחברתו החדשה (אמנדה ברוגל מ"סיפורה של שפחה") בבקתה מבודדת, בדיוק כשקבוצת אסירים מסוכנת מגיעה לשם כדי למצוא מקגאפין כלשהו.

אז כאמור "בקי" בעיקר עורר בי חוסר רצון עז להיות במחיצתו, עם דמויות מגעילות, לפחות כלב מקסים אחד שמוצא את מותו, וחוסר חיבה לעולם. ייתכן ואני מגזים, אבל באמת שרק זיכרונות רעים יש לי מהשעה וחצי הזו.
בנוסף, באחת מבחירות הליהוק התמוהות ביותר של השנה, את מנהיג האסירים הפסיכופט והנאו-נאצי מגלם לא אחר מאשר הקומיקאי קווין ג'יימס במין ניסיון כנראה להוכיח שהוא יכול לעשות עוד דברים חוץ מקומדיות מטופשות עם אדם סנדלר. אני לא לגמרי השתכנעתי, ובעיקר ראיתי את ההשתדלות שלו להיות אדג'י ומפתיע. מקווה שהוא לפחות נהנה מזה.

"אם המפלצות" – M.O.M Mother of Monsters

כשהתחלתי לראות את הסרט הלא ממש מבטיח הזה ב-tubi לא ידעתי שהוא של במאית, ולכן בסופו שלדבר שמחתי הייתה כפולה: גם שיש קצת ייצוג לבמאיות באימת החודש (זהו הסרט הראשון מאז ינואר. הקודם היה "על החגים ועל המוות"), וגם כי ממש התרשמתי ממנו, ולדעתי הוא אחד מסרטי הפאונד-פוטג' המוצלחים ביותר שאני זוכר.

"אם המפלצות" שכתבה וביימה טוסיה ליימן מסופר, לפחות בחלקיו הראשונים, כרצף "אקראי" של קטעי וידאו מתיקיית מחשב, כולם שייכים לאישה בשם אבי (מלינדה פייג' המילטון, שלי זכורה בעיקר מתפקיד אורח משמעותי משלהי "מד מן"), לה חששות די כבדים שבנה היחיד ג'ייקוב (ביילי אדוארדס) הוא סוציופט מסוכן. מילדותו הוא הציג נטיות מעט מדאיגות ועם גיל ההתבגרות זה רק החריף, אבל מכיוון שג'ייקוב מצליח לשטות באנשים סביבו וחושף את צדדיו האפלים רק מול אמו, אבי חוששת שאיש לא יאמין לה, ומתעדת את בנה במצלמות נסתרות וללא ידיעתו, מנסה לפענח האם היא פרנואידית או שמא באמת יש דברים בגו.
אז כן, זה נשמע כמו גרס הפאונד-פוטג' של "חייבים לדבר על קווין", והאמת שזה לא רחוק מזה. הסגנון החזותי לא יכול להיות שונה יותר בין שני הסרטים, אבל שניהם חוקרים את אותו הדבר.

הסרט מתפרש על פני 98 דקות שזה ללא ספק משהו כמו 20 דקות יותר ממה שהעלילה יכולה לסחוב על עצמה, ויש הרבה רפטטיביות קצת מעיקה, אבל אותי הוא השאיר מרותק באופן שלא חשבתי שיקרה. המשחק לא תמיד אחיד, אבל הדמויות מאוד מעניינות, והשימוש בפאונד-פוטג' – גם אם חוטא בכמה שגיאות מוכרות של הסגנון – מאוד מוצלח באופן יחסי. ברור מההתחלה שהסרט מתקדם לקראת קטסטרופה, והוא אכן מרוויח את הקיצוניות של הסוף שלו, מייצר דיון ברמה הרבה יותר גבוהה ממה שסרט אימה מהשוליים עושה בדרך כלל.
כמו עם רוב ההמלצות שלי בפינה החודש, גם "אם המפלצות" הרוויח הרבה בזכות הציפיות הנמוכות איתם ניגשתי לצפייה, ולכן ייתכן שאני עושה פה שירות רע, אבל באמת שעם כל הרפש שאני רואה בזמן האחרון (אתם זוכרים את פאקינג "חנוכה"?), כשמגיע משהו שמשאיר אותי מרוכז מול המסך, אני חייב לחגוג אותו.

לכל פרקי אימת החודש, לחצו על התגית למטה. אתם מוזמנים לפקוד גם את דף הפייסבוק חתולשחור, שם יעלה לינק לסרט בקרוב ואם תרצו לומר משהו, זה המקום.