• הקולנוע של 2020: סיכום מחצית
  • ״חלומות רחוקים״, סקירת נטפליקס
  • סרטים חדשים: הקרנות מסחריות וצפייה ביתית
  • שובן של המלצות הסינמטקים: מהדורת יולי 2020
  • סקירת אמזון פריים וידאו משולשת
  • תחרות הזמר של האירוויזיון: סיפורה של פייר סאגה
  • אימת החודש - יוני 2020
  • דאבל דוקו: ״מתעמלת א׳״ ו״רוי כהן: בריון. פחדן. קורבן״
  • ״ויטה ווירג'יניה״, סקירה
  • ״כדור תועה״, סקירת נטפליקס
  • הסרטים שביימה איליין מאי, חלק שני ואחרון
  • הסרטים שביימה איליין מאי: חלק ראשון מתוך שניים

סקירת אמזון פריים וידאו כפולה: ״The Report״ ו-״Brittany Runs a Marathon״

20 בינואר 2020 מאת אורון שמיר

למי כאן יש מינוי לשירות של אמזון פריים וידאו? כבר כמה שנים שתאגיד העל האמריקאי מאפשר הזרמת תוכן גם בישראל, אבל קשה לומר ששומעים עליו כמו על נטפליקס, או על המקבילות הישראליות (יס, הוט, סלקום, פרטנר). אולי זה מכיוון שכמו שקרה עם נטפליקס בהתחלה, הספריה המתורגמת לעברית הייתה מצומצמת בהרבה מן ההיצע בחו״ל. אולי זה הממשק הבלתי אפשרי של אמזון, שמתאים יותר לממכר מוצרים בחצי הראשון של המאה הקודמת, אליה הוא שייך (אם כי בטלוויזיות חכמות וקונסולות דוגמת סוני פלייסטיישן, הוא יותר נסבל). ואולי יש צורך בנוכחות היומיומית של שאר השירותים שמספקת אמזון, בעיקר משלוח מהיר וחינמי של כל מוצר שתעלו על הדעת, כמו בארה״ב. שכן, מכאן בא שמו – כל משתמש של אמזון פריים בארה״ב מקבל אוטומטית גישה לתכני הווידאו והסטרימינג שלהם, שאני יכול להעיד על האיכות והמגוון שלהם.

תהא הסיבה אשר תהא, אני לא ממש שומע על אמזון בשיח הקולנועי בישראל. אז החלטתי לבדוק את ההיצע והביקוש בפוסט זה. שני סרטים מעניינים ושווים צפייה מהשנה שעברה קיימים בשירות, שניהם לא הוקרנו בארץ ונדמה לי שזו הדרך היחידה לראותם, ממש כמו תכנים בלעדיים של נטפליקס. שניהם גם מבוססים על מקרים אמיתיים אבל לא יכולים להיות שונים יותר בתכנים או באווירה: בצד אחד קומדיה דרמטית על ניו-יורקרית צעירה שלוקחת את חייה בידיים, בפינה הנגדית דרמת מתח על צעיר אידאליסט בוושינגטון הבירה שעולה על שחיתות ממשלתית מסועפת. נהניתי מאוד משניהם וחיפשתי הזדמנות לכתוב עליהם, אשמח לשמוע בתגובות מי כן נעזר או נעזרת בשירות, האם קל להתמצא בו והאם יש תמורה למחיר גם בישראל. לגבי כל השאר, אולי יעניינו הסרטים הבאים כאופציית צפייה לתקופת הניסיון שמציע החברה (אני מקווה שגם בארץ).

Brittany Runs a Marathon
בריטני רצה מרתון

לא פרס חביב הקהל בפסטיבל סאנדנס ולא הרכישה של אמזון את הסרט ב-14 מיליון דולר (הוא עשה רק חצי מזה בהפצתו המסחרית המצומצמת) הם ששכנעו אותי לתת צ׳אנס לסרט, אלא המלצה אישית. לכן אני מרגיש צורך לעשות את אותו הדבר, ולספר שכל הציפיות המוקדמות שלי לגבי הסרט הזה התגלו כלא נכונות. חשדתי שקומדיה על צעירה שהרופא שלה מבקש ממנה לרדת במשקל ומתאמנת למרתון של ניו יורק, יהיה פוגעני או חסר רגישות כמו שהוליווד רגילה ויודעת כזה נוגע לענייני שומן. פחדתי שיהיה זה סיפור מעורר השראה על כוחה המרפא של הריצה, ספורט שאני באופן אישי מוצא כעינוי חסר תכלית (אבל על כך בסרט הבא בפוסט). לא פחות, חששתי שהסרט יהיה דווקא תקין פוליטית באופן מסורס, שיחסל גם את ההומור וגם כל מסר מעצים שנשתל בו. אבל איכשהו, ״בריטני רצה מרתון״ היה פשוט קומדיה מצחיקה בלי לעלוב, דרמטית עד כדי כמעט מרגשת, ובעיקר מודעת מבלי להעיק לכל שדה המוקשים החברתיים בו היא מבקשת לרוץ.

בריטני (ג׳יליאן בל) נמצאת בסוף שנות ה-20 לחייה וקשה לומר אם החיים שלה מדהימים או מזוויעים. מצד אחד, היא גרה עם חברתה הטובה (אליס לי) בשכונת אסטוריה החביבה, משלבת בין עבודה בתיאטרון לבין מסיבות, ולא נותנת לעובדה שהיא שקועה בחובות לנהל את שגרתה. גם השכנה המעיקה (מיכאלה ווטקינס), שתמיד מוצאת על מה להתלונן לבנות בזמן שהיא בדיוק חוזרת מריצה או יוצאת לריצה, לא מקלקלת לבריטני את המצברוח. מי שעושה את זה הוא הרופא שלה, שבעת ביקור בו היא מקווה להשיג קצת תרופות ממסטלות מבקש ממנה להחליף לאורח חיים בריא ובדחיפות. בריטני טוענת שכל גוף הוא יפה, הרופא מסביר שזה לא עניין אסתטי, כי שלה קורס. מנקודה זו, היא מתחילה לראות את חייה באור שונה, לשקול מחדש את הבחירות שלה בכל תחום, מהרומנטי ועד האישי ביותר, ובעיקר מתחילה לרוץ. בהתחלה בלוק אחד, בהמשך פנטזיות על המרתון המפורסם של ניו יורק, בעידודה של השכנה המעצבנת-לשעבר ושותף חדש לאובססיה (מייקה סטוק).

יש עוד המון עלילה שחבל לגלות, כמות שקצת הפתיעה אותי בהתחשב ב-104 דקות בלבד של סרט. כאמור, ההסתכלות המחודשת של בריטני על חייה מובילה לשינויים, בין היתר בדמויות שמקיפות אותה, כך שעל המסך אפשר למצוא גם את ליל ריי האוריתברח״) ואוטקארש אמבודקאר (״פיץ׳ פרפקט״), שלא תגידו שאין גיוון אתני. ואם תתהו מי היוצרת שכתבה מדם ליבה על צעירה אבודה שמנסה להשיג שליטה על חייה, התשובה המפתיעה היא דווקא המחזאי פול דאונס קולאיצו, בסרט הביכורים שלו כבמאי ותסריטאי. בריטני האמיתית שעליה מבוססת העלילה היא חברת אמת של היוצר, שמי ששכנע אותו להפוך את סיפורה לסרט הוא השחקן טובי מגווייר, החתום כמפיק. יחד עם העבודה הצמודה עם השחקנית הראשית והיכרות מעמיקה עם הסיפור האמיתי שהיווה השראה ליצירה, דאונס קולאיצו חתום על דיוקן אמין בעיניי של צעירה שאפילו לא יודעת עד כמה היא במשבר, עד שהיא מתחילה לרוץ אל המטרה במקום לברוח מן המציאות.

בל, הידועה בין היתר מתפקידה ב״רחוב ג׳אמפ 22״ ו״לילה קשוח״, היא גם הלב וגם חוש ההומור של הסרט כולו. כמו הדמות שהיא מגלמת, היא מצחיקה בלי להתאמץ וככל שהסרט מתקדם היא מגלה איכויות דרמטיות לא מבוטלות. היא גם השילה 18 ק״ג ממשקלה בתהליך העבודה והצילומים, לצד הרבה שעות במחלקת האיפור שהוסיפה לה שכבות שומן לפי הצורך – אבל משום מה לא מועמדת על זה לאוסקר בקטגוריית השחקן הטוב ביותר. קטע מוזר. בכל מקרה, ההופעה שלה היא פחות או יותר הסרט, ובזכותה הצלחתי לנוע בין חיבה, רחמים, סלידה והזדהות עם הדמות הראשית והתהליכים שעוברים עליה. שאר הקאסט בסדר גמור אבל חלקם צריכים להתמודד עם דמויות מעט סטריאוטיפיות מעולם הקומדיה הרומנטית, החל מהידיד הגיי דרך דמויות ההורים המטורללים ועד הדושבג הילדותי שמסתיר חוסר ביטחון.

אולם, אם להסתייג מן ההסתייגות שלי, לכל אחת מדמויות המשנה היותר שבלונות האלה יש טוויסט קל, ייאמר לזכות היוצרים, שמעגן אותן במציאות. כשם שהסרט דואג להיות מקורקע יחסית בכל תחום, עם בחירות כמו מגורים בשכונה מג׳ונטרפת בקווינס בדירה די מצ׳וקמקת, ולא בארמון בווילג׳ כנהוג בקומדיות על צעירות בניו-יורק. בכל מקרה, העיקר היא בריטני במסעה לקחת את עצמה בידיים ואולי אפילו להתבגר, מאוחר מן הרצוי. כי דווקא עם העודפים אין לה בעיה, אלא החוסרים שמטרידים אותה וגורמים להתנהג במבוכה או באופן שמרצה את הזולת. חוסרים בסיסיים כמו כסף, תכלית, אהבה או פשוט קבלה עצמית שלמה יותר ממה שהיא מסוגלת לו בראשית הסרט, בלי להסתתר מאחורי חוש הומור או מבטאים שהיא מאמצת. אז כן, זו בסופו של דבר קומדיה משעשעת למדי עם עלילה שקל לנחש, אבל יש בה כמה אמיתות שתפסו אותי לא מוכן וגם רגעים צובטים באופן בלתי צפוי. או שאולי נתפס לי הצד מלרוץ עד המקרר לחפש חטיף בתום הצפייה, למרות שהסרט כן משכנע כהצעה לשינוי אורח חיים בתחום זה.

The Report
הדו״ח

מסרט על בחורה שעבורה ריצה של כמה קילומטרים היא עינוי, אל סרט שעוסק בחקירת עינויים בלתי חוקיים קצת יותר ברצינות. גם את הסרט הזה אמזון רכשה בפסטיבל סאנדנס, אבל למטרות אחרות ככל הנראה – קמפיין אוסקר. זה לא צלח לבסוף, למרות נוכחות גם בפסטיבלי הסתיו והבלחות בעונת הפרסים, ואחרי הצפייה נדמה לי שאני יודע את הסיבה. בדומה לסרט אחר ששאיפותיו אך גם גורלו היו דומים השנה, ״פרשת המים״ (Dark Waters) של טוד היינס, נדמה שזה ממש לא העיתוי הנכון לסרטים המישירים מבט אל ליבה השחור של אמריקה הקפיטליסטית והדורסנית ומשוועים לחשבון נפש. בשני הסרטים, פקיד אפור מתוך המערכת נאלץ להביט במראה ויוצא למסע צלב כנגד כוחות עצומים ואפלים לאחר שהוא נחשף להפרת זכויות וחירויות חמורה. הסרט של היינס מגיע החודש ארצה, אז אפשר יהיה להתרשם ממנו בקולנוע ולדון בו בהרחבה, אבל ״הדו״ח״ של סקוט זי. ברנס נמצא כרגע וכאמור רק באמזון פריים וידאו – ולמי שמתעניין בנושאים שהוא מעלה כדאי להשלימו.

ברנס ידוע יותר בתור תסריטאי ומפיק, בין היתר בזכות שיתופי הפעולה הרבים שלו עם סטיבן סודרברג, בסרטים כמו ״המודיע!״, ״התפשטות״ ו״המכבסה״, גם הוא מ-2019. הוא גם אחד הכותבים של ״לא זמן למות״, הג׳יימס בונד החדש, ושל ״זהות אבודה״, הג׳ייסון בורן השלישי, אבל לא תוכלו להסיק זאת מצפייה בסרט עליו הוא חתום גם כבמאי. זאת משום ש״הדו״ח״ הוא אנטיתזה לסרט אקשן, ובמובנים מסויימים אולי גם לסרט קולנוע – זה ממש ״אנשים יושבים בחדרים ומנהלים שיחות: הסרט״. עד כדי כך שכל צילום חוץ הוא מצד אחד אוויר לנשימה בין סצנת דיאלוג אחת לבאה, ומצד אחר נראה מעט מאולץ וזר לקצב ולמרקם הקולנועי של היצירה. לגיבור אין ממש קונפליקט פנימי או מסע לעבור, הוא מצוי בתהליך של חקר האמת והוצאתה לאור, נתקל אך ורק במכשולים חיצוניים שלרוב אין לו איך לפתור ועליו בעיקר לקוות לטוב. מאידך, כל השאר נדמים כנבלים אשר עומדים בדרכו, כולל מי שאמורים לשמש כבני בריתו, בזמן שעבודתו התובענית מאיימת על שלוותו, אבל לא מספיק בשביל לערער אותו חלילה. איכשהו, מצאתי את עצמי מרותק למסך במשך כשעתיים. זה כנראה בזכות הנושא, אבל לא רק.

שמו המלא של הסרט הוא ״The Torture Report״, אלא שהמילה ״עינוי״ מחוקה ומושחרת, מסיבות שיתבררו בהמשך. המסמך מן הכותרת עוסק בחקירה בת אלפי עמודים שניהל במשך שנים דניאל ג׳ונס (אדם דרייבר), מטעמה של הסנטורית דיאן פיינשטין (אנט בנינג). הוא ביקש לבדוק את שיטות החקירה של ה-CIA לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר, מחשש להפרת זכויות אדם ושימוש בטכניקות של עינוי האסורות על פי החוק. הסוכנות אמנם סיפקה לעובד הסנאט את המסמכים שביקש, אבל לא בלי התנגדות ולבסוף תוך השחרת חלקים נכבדים בממצאים שלו, בטענה לפגיעה בביטחון המדינה. השיקולים הפוליטיים החריפו אף הם בקרבות פנימיים של דמוקרטים ורפובליקנים, על רקע הבית הלבן של עידן אובמה וסנאט שחוקר למעשה את ההתנהלות בימי בוש הבן ודיק צ׳ייני. גיבורנו מוצא עצמו מול נסיונות התשה מכל הצדדים, אבל זה כלום לעומת העדויות שהוא קורא על חקירות מזעזעות של חשודים בטרור. אין לו שום כוונה לוותר עד שהאמת תצא לאור, בצורת אלפי העמודים של הדו״ח.

למי שנדלקה נורת ״ספוטלייט״, אתם לא רחוקים ואתן לא רחוקות. סרטו של ברנס מציג עבודה פקידותית יסודית באופן הכי מעניין שהוא מצליח, כזו שבזכותה מצליח הגיבור להתקדם בחקירה שלו שעלולה לפגוע או אפילו למוטט מוסד ותיק ורב עוצמה. אלא שהרכבת הדו״ח היא מלאכה אחת, ופרסומו זו כבר אודיסאה נוספת. הסרט עושה עבודה טובה בהסבר על הבעיות והקשיים שבכל אחד מחלקיו, הוא נהיר וקולח ואפילו טורח להזכיר מדי פעם מי הן הדמויות ומה הסמכויות שלהן. כך שאין צורך של ממש בבקיאות בכל תחומי הממשל והשלטון בארצות הברית, רק בקצת ריכוז וסבלנות. למעשה, יכול להיות שהסרט אפילו מפשט מדי חלק מן הדברים. כי בעוד ג׳ונס מוצג כגיבור שהאמת היא נר לרגליו, הסנטורים כפוליטיקאים עם אג׳נדות משלהם וסוכנות הביון כמי שבטחון המדינה מעל לכל עבורם, יש גם כמה דמויות נטולות מורכבות שהן אך ורק פונקציה עלילתית.

לדוגמה, שני הפסיכולוגים שאחראים לשיטות העינוי הבלתי חוקיות, כולל עינוי ה-Waterboarding שהפך לשם נרדף לכל הבלאגן, מתנהגים כשני נבלים מסרט מצוייר. הניסיון להקנות להם הילה של פטריוטים שרק רצו להתגבר על חוסר האונים שחשה האומה כולה אחרי מתקפות אל-קאעידה, מתגמדת לעומת סצנה בה מתבררים המניעים האמיתיים שלהם. מצד אחר, כאן פוגע הסרט בנקודה רגישה ולעניות דעתי גם נכונה – כאשר משתררת פאניקה ציבורית ושלטונית במקום כמו אמריקה, בין כל הכבשים המבוהלות מגיחים גם הזאבים. ראינו לא מזמן סרט שלם על צ׳ייני שעוסק ברובו בדיוק בזה – ״סגן הנשיא״. אבל בסרטו של ברנס אין שום ניסיון להצחיק או לכוון אל רגעים קולנועיים גדולים מהחיים, אלא רק לנסות ולהיצמד לעובדות יבשות ולבחון כל סיטואציה באופן דמוקרטי (יש שיאמרו תרתי משמע, אני לא חושב שביקורת עצמית צריכה להיות משוייכת רק לצד אחד המפה הפוליטית, אם כי השמאל אכן מצטיין ברוב המדינות המערביות בהלקאה עצמית).

רגע אחד בו בכל זאת חייכתי ומסיבות קולנועיות, הייתה כשהוזכר באופן ישיר ״כוננות עם שחר״ של קתרין ביגאלו. זכורות לי היטב שיחות שלמות על כמה שהסרט ההוא נתפס כ״דוקומנטרי״, כלומר כאמת מוחלטת לפיה כך באמת נלכד ואז חוסל אוסמה בן לאדן. מעניין מה יחשבו מי שהחזיקו בתפיסה זו אחרי צפייה בסרט החדש יותר, שאומר בקול רם דברים לכאורה ברורים מאליהם אך עדיין צורמים – לאגפים מסויימים באמריקה יש אינטרס לעוות את המציאות לצרכיה. מה גם שעובדות הן כבר מזמן לא באופנה במאה הנוכחית, אבל רק מאז הנשיא הנוכחי של ארה״ב יש מי שהבינו את זה. שווה כמובן להזכיר שגם ״הדו״ח״ הוא רק סרט, המבוסס על תחקיר שנערך באמת, אבל משהו בהיעדר הסנסציוניות שלו עובד לטובתו והופך אותו דווקא משכנע יותר.

הפער בין הבטחה לזיקוקין לבין תוצאה סולידית ולא מתלהמת, מתבטא גם בקשר שבין הליהוקים להופעות. לצד מי שהוזכרו לעיל, אדם דרייבר בתפקיד מאופק ובוגר ואנט בנינג בהופעה שלא לגמרי הבנתי את כוונתה, רשימת השחקנים מרשימה בכל אספקט. ביניהם אפשר למנות את ג׳ון האם, מייקל סי. הול, מאורה טירני, טים בלייק נלסון, קורי סטול, שרה גולדברג, לינדה פאוול, מתיו ריס, ג׳ון רוטמן, דאגלס הודג׳ וסקוט שפרד. כזה קאסט אמור לחגוג כל רגע על המסך, בטח בהתחשב בכך שלרובם אין הרבה דקות לזרוח, וקל לדמיין יוצר אחר מגביר את הווליום עד הסוף בכל מונולוג או ויכוח קולני בסרטו. אולם, איש לא מנסה לגנוב את אור הזרקורים לחברו והבמאי גם לא מנסה לחלק שווה בשווה את העוגה. חשוב יותר הסרט ובעיקר נושא העיסוק שלו והמסרים החד-משמעיים בנוגע לאופן בו התנהלה ארצות הברית אחרי שהותקפה ונפצעה בתחילת המאה. ואולי, כמו שקורה בסרט שוב ושוב, יש מי שלא מתאים להם לעסוק בכך דווקא עכשיו – והיצירה היא נבואה שמגשימה את עצמה. כפי שאיש לא רצה קשר עם הדו״ח של ג׳ונס, נדמה שאין די ביקוש ל״הדו״ח״ של ברנס. לדעתי, יש וצריך להיות בו יותר עניין.

תגובות

  1. Aviv Russ הגיב:

    אני משתמש בפריים בגרמניה. לצערי לא הם ולא נטפליקס מציעים תרגום בעברית מחוץ לישראל. אם מישהו מכיר דרך ליצור קשר, אשמח לשמוע.
    לפריים יש המון חומר טוב. אני רואה דרך סמסונג סמארט טי.וי וזה די בסדר. ותודה לפריים על מיסיס מייזל המהממת.

    1. אורון שמיר הגיב:

      שמח לשמוע שגם ההיצע באירופה שווה את דמי המינוי של אמזון.
      הסדרות שלהם (או אלה שבארה״ב הן שלהם כמו ״פליבג״) דווקא מצאו גופי שידור בישראל, לסרטים דאגתי.
      לגבי עברית ונטפליקס, אני רואה עם כתוביות כל הזמן למרות שגר בארה״ב.
      הטריק הוא להעביר את שפת הממשק לעברית..
      יש לי משתמש נוסף במיוחד בשביל זה, בו אני נעזר גם כדי לגלות איך קוראים לסרטי נטפליקס בארץ וגם עבור כתוביות.

      דוגמה טרייה מאתמול:
      את הסדרה ״Giri/Haji״ רציתי לראות יחד עם הבת-זוג בפרופיל המשותף, אבל היות והיא דוברת יפנית ואנגלית חשבתי שיהיה נחמד תרגום עברי.
      בפרופיל הרגיל שלנו לא היו כתוביות. החלפתי לפרופיל עם הממשק בעברית והופ! פתאום לסדרה קוראים ״המאבק של קנזו״ ויש לה כתוביות בשפת הקודש.
      נסה, אולי זה יעבוד גם באירופה.

      1. Aviv Russ הגיב:

        וואו איך זה היה פשוט לשנות לעברית. תודה!
        את הפריים לא ממש הצלחתי, אבל לא נורא, בנטפליקס ננוחם.

  2. איליה הגיב:

    הבעיה שלי עם אמזון הייתה (לא בדקתי האם זה עדכני) שרוב הסרטים שהם מציעים דרך פלטפורמות-בת (דוגמת HBO) חסומים מחוץ לארה"ב (או לכל הפחות בישראל). בנוסף, התחושה היא שלעומת נטפליקס היצוא שלהם קטן יחסית (מבחינת סרטים).

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.