מצעד סרטי העשור של סריטה: חלק רביעי – מקומות 5-20

ברוכים הבאים לחלקו הרביעי של פרויקט ה-80 של סריטה – מצעד סרטי העשור שלנו.
ההקדמה היא אותה הקדמה, אז אם כבר קראתם את החלק הקודם אתם מוזמנים לדלג מעליה ולקפוץ הישר למקומות 20-5.

לא בשונה מהפרויקט הגדול הראשון של סריטה, פרויקט ה-50, גם הפעם מצאנו את עצמנו חברי סריטה (אורון שמיר, אור סיגולי, עופר ליברגל ולירון סיני שהצטרפה אלינו מאז), נאלצים לא פעם ולא פעמיים לבחור בין הראש והלב. כל אחד מאתנו עשה את השיקולים שלו, אבל האמת היא שתוכלו לראות בעצמכם שלרוב הלב ניצח. כך ש"פרויקט ה-80" שלנו, שחוגג את שמונים הסרטים הטובים ביותר של העשור על פי דעתנו, הוא יותר רשימה אישית (אם אפשר לכנות ככה את פועלם המשותף של ארבעה אנשים די שונים זה מזה) מאשר רשימת צפיות החובה של העשור, או הסרטים החשובים ביותר שנעשו. אפשר לומר אפילו שישנם סרטים נפלאים ששינו את פני הקולנוע בשנים האלו ועל אף זאת הושמטו מהרשימות, רק כי העדפנו להכניס סרטים שדיברו אלינו באופן יותר אישי, שהפכו להיות חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו.

הסרטים הכשירים למצעד העשור הם כאלו שנחשפו לראשונה, בין אם על המסך הגדול ובין אם על המסך הקטן, בין השנים 2010 ל-2019, ושאורכם מעל ל-60 דקות, מכל המדינות ובכל השפות. לאחר שהתקבלה רשימה ארוכה-ארוכה לשלב הבא עלו הסרטים שהופיעו בשלוש או ארבע רשימות אינדיבידואליות. לאחר מכן, שאר הסרטים קיבלו מאתנו ציונים ומשם עלו שלב הסרטים שקיבלו ממוצע של 8.25 ומעלה. לבסוף, בחר כל אחד מאתנו ארבעה סרטי וטו, שייכנסו באופן אוטומטי, וכך התקבלו 80 הסרטים שלפניכם אחרי ציון מחודש בשביל הדירוג הסופי.

על אף שלכל אחד מאתנו יש סרטים אהובים שנשארו בחוץ, כמו גם סרטים שנכנסו ולא קולעים לטעמם של כולנו, האמת שאנחנו די גאים במה שיצא גם אם בטח חלק מהם יעוררו קצת מהומה. העיקר שנזכור שאנחנו פה מאהבת קולנוע ומהערצה והערכה לכל אנשי הקולנוע באשר הם. תודה על העשור הזה. היה מדהים.
(הקרדיטים וחלוקת הטקסטים לכותבים תופיע בסוף הרשימה)

לכל חמשת חלקי מצעד סרטי העשור שלנו

סרטי העשור של סריטה – מקומות 5-20

20.
"בלייד ראנר 2049"
Blade Runner 2049
ארה"ב, 2017
בימוי: דני וילנוב | תסריט: המפטון פ'אנצר ומייקל גרין

אפשר להצדיק את הנוכחות של הסרט הזה במצעד במשפט אחד, למעשה. זו עצם התעוזה ליצור סרט המשך ל"בלייד ראנר" 35 שנים אחרי שהראשון הפך לסרט קאלט שרידלי סקוט לא מסוגל להשתחרר ממנו, המבוסס על יצירת המופת המד"בית של פיליפ ק. דיק. שום דבר לא היה אמור לעבוד כאן. זה אמור להיות מאתגר מדי להתעסק עם קלאסיקה בקנה מידה כזה. ובכל זאת, דני וילנב ביים, לפי תסריט של מייקל גרין ("לוגאן – וולברין" אבל גם "גרין לנטרן" ו"רצח על האוריינט אקספרס") והמפטון פאנצ'ר שלקח חלק בכתיבת התסריט של הסרט הראשון. וזה הצליח להם. איכשהו, נוצר סרט שלא גורע מהמקור, נשען עליו אבל גם מסוגל להיות מה שהוא בפני עצמו.

חלק גדול מהתמות עדיין דומות למקור, בעיקר בכל מה שקשור לשאלה על מה הופך אותנו לאנושיים. הטיפול בהן נכנס עוד יותר פנימה הפעם, כשאנחנו עדיין במסגרת של סרט נואר מד"בי, אבל הגיבור שלנו (ריאן גוסלינג) מטיל הרבה יותר ספק הרבה יותר מהר. גם חלק מהעיצוב מוכר, אבל בכל זאת עברו אי אלו שנים, ומי שראו את הסרט החדש יותר בקולנוע בטח שמו לב לצבעוניות המדברית שמעטרת אותו, החמה והמסחררת, לצד המתכת האורבנית הקרה והמוכרת. עדיין, גם עכשיו, היחס של העולם הזה לנשים הוא לא להיט בלשון המעטה. הן משוכללות יותר, אך עדיין משמשות ברובן כעזרים, זרזי עלילה או טריקים בזמן שגברים שוברים את הראש על המהות של הדברים. ועם זאת – יש בו עוד כל כך הרבה, וגם עיסוק בגבריות שמפקפקת בעצמה הוא עיסוק ראוי. "בלייד ראנר 2049" הוא סרט כבד, כזה ששואב אותך פנימה בצפייה על מסך גדול, מבלי שיהיו בך כל רצון או יכולת להתנגד.

לקריאה נוספת:
הסקירה של אור
הניתוח של אורון

19.
"דנקרק"
Dunkirk
ארה"ב, 2017
בימוי ותסריט: כריסטופר נולן

למרות כל הדברים שנכתבו על סרטו האחרון לעשור זה של מר קולנוע, כריסטופר נולן, תמיד אפשר למצוא זוויות חדשות או מחדשות. למשל, מדובר בבסיסו בסרט על חייל שרוצה להתפנות, תרתי משמע. החייל שמגלם פיון ווייטהד, זה שפותח את האפיזודה המרכזית על חוף דנקרק אחרי הסיבוב הקצר בעיר הנטושה, מחפש לא רק לשוב הביתה בשלום אלא גם להקל על מעיו. זו ממש לא הדרך הכי צפויה או מעודנת להאניש אינסטנטיבית דמות קולנועית, ליצור עימה הזדהות מיידית, או כל עניין אחר שאנחנו מורגלים בו בקולנוע. אבל זה לגמרי מצליח ומצטרף לכל מיני שברירי רגעים כאילו-אגביים בסרטי הבמאי, בהם מי שנחשב לטכנוקרט ומכני מפגין אנושיות. רגעים שהם לא ממש חתימה של צייר בפינת יצירת פאר שמזכירה שהיא שלו, יותר כמו משיכת מכחול מלאת סודות שלא רבים מספיק נתנו עליה את הדעת.

כמובן שקשה להבחין דווקא בכך בתוך כל הספקטקל הטוטאלי שהוא הסרט הזה, תצוגת תכלית של המדיום הקולנועי בשיא אונו. זה שנולן מצטיין זו שגרה, אבל להתעלות דווקא בז׳אנר השחוק של מלחמת העולם השנייה, ספציפית בסרט על אחד האירועים המפורסמים בה – זה כבר עניין למדליה הגבוהה ביותר במעלה. כזו שתזכיר איך אפשר עדיין ליצור סרט בלי גיבור מובהק, עם תחושת זמן מעורפלת, והרגשה הולכת וגובר שעוד רגע אולם הקולנוע יתאדה מאיזו הפצצה. בשנה בה יצאו עוד שני סרטים סביב "נס דנקרק" ("שעתם היפה" ו"שעה אפלה"), נולן חתום על היצירה הקולנועית הכי ממצה ואפקטיבית שנעשתה על האירוע לא רק ב-2017 אלא מאז ומתמיד. היה ניתן לצפות אולי שהבמאי ישתעמם מליצור סרטים שהם הכי הכי בתחומם, אבל "דנקרק" הראה שעדיין לא.

לקריאה נוספת:
הסקירה של עופר

18.
"אמריקן האני"
American Honey
ארה"ב, 2016
בימוי ותסריט: אנדריאה ארנולד

המסע שמעבירה אותנו אנדרה ארנולד בסרטה הרביעי באורך מלא רחוק מלהיות פשוט. הוא נמשך על פני מעל לשעתיים וחצי, הדמויות לא תמיד זוכות באהדתנו, והנראטיב לעיתים מתפזר. אבל איכשהו הכל מצטבר יחד לכדי חוויה כל כך עוצמתית, וכאשר בדקות האחרונות מתחיל להתנגן ברקע השיר "לחישתו של אלוהים" מאת ראולי – הכל היה שווה את זה, ועם בונוסים. זהו סיפור מסע אמריקאי מהסוג שכבר נדיר למצוא, שלוקח אותנו לשנים בהן כל האמנות והחברה השתנו ללא היכר עם "בדרכים" של ג׳ק קרואק או "ד'ה פריווילינ'" של בוב דילן. זה סרט של תחושות, שקשה להסביר במילים את העוצמות שלו. קולנוע טהור, מאתגר ופגום, שבסופו זיכוך והשלמת מעגל נפלאה של נפש שנולדה מחדש.

לקריאה נוספת:
הסקירה של עופר
אורון כותב על הסרט מפסטיבל קאן

17.
"צל הימים"
Mood Indigo / L’ecume des Jours
צרפת, 2013
בימוי: מישל גונדרי | תסריט: מישל גונדרי ולוק בוסי

דעיכת החיים מעולם לא נראתה יפה יותר מאשר ב"צל הימים" של מישל גונדרי. זה נורא, לחשוב על חולי כעל משהו בעל ערך אסתטי, אבל אם מישהו מסוגל ליצור סרט שמטפל בנושא הזה, לצד עוד כמה אחרים, ברגישות ובאופן שבכל זאת יהיה נעים לעין – גונדרי הוא האיש. התסריט שכתב עם לוק בוסי מבוסס על ספר של בוריס ויאן מ-1947, שהסוריאליזם שבו תואם לזה של גונדרי. הצבעוניות והאנימציה של הסרט, שתיהן מזוהות עם הבמאי, כל כך מדגישות את הרגעים המבדרים, עם דמות שאובססיבית לגבי פילוסוף אחד, ז'אן סול פארטר (שאיננו ז'אן פול סארטר), ומכשירים ביתיים מומצאים שמתעוררים לחיים. היא גם מחדדת את הרגעים הקשים יותר – עם מחלת ריאות מסתורית שקשורה קשר הדוק לפרחים, והאובססיה שהופכת מקוריוז משעשע לסכנת חיים של ממש.

ככל שהטון של הסרט הולך והופך קודר יותר, הצבע והסגנון שלו הולכים ומעכירים. כל מה שקסום בחיי החברה של קולאן (רומן דוראס) ובהתאהבות שלו ושל קלואי (אודרי טוטו) נהיה רדוף ומקבל איכות של סיוט שאי אפשר להתעורר ממנו. כל זה קורה בהדרגה, בזמן שאנחנו שבויים בסיפור האהבה ובגוונים החינניים שקיבלנו קודם, מבינים לאן כל זה הולך ובכל זאת נאחזים בכל שביב תקווה שעוד נותר. החומרים הדמיוניים והסמליים איתם גונדרי אוהב לעבוד מציגים כאן פיסת מציאות שאף אחד ואחת מאיתנו לא רוצים לחשוב עליה. היא פשוט קרובה מדי למציאות לפעמים. אולי רק ככה אפשר להיחשף לנושאים של מחלה, אובדן, מוות ואבל, דרך ההזרה החיננית עד הגזמה של גונדרי, דרך חבצלת שצומחת בתוך הריאות, צבע שנשאב מהעולם והצפה שאי אפשר להתמודד איתה. אולי רק ככה, לפעמים, כן אפשר להתמודד.

לקריאה נוספת:
על הקולנוע של מישל גונדרי
הסקירה של עופר
אורון כותב על הסרט מפסטיבל ירושלים
על המהלך שעבר הסרט בשתי גרסאותיו

16.
"התחלה"
Inception
ארה"ב, 2010
בימוי ותסריט: כריסטופר נולן

כריסטופר נולן, שהוזכר ממש כמה מקומות לעיל, הוא חתיכת במאי שאפתן. את הרעיון ל"התחלה" הוא הציע לאולפנים כבר אחרי "אינסומניה", שהיה הסרט השלישי שלו באורך מלא. הסרט שמשלב מדע בדיוני עם סרטי שוד, נואר ומתח, חיכה בסבלנות שהבמאי יבשיל ויצור עוד כמה סרטים, כולל סרטי באטמן שקבעו את הרף לסרטי גיבורי העל בזמנם. הסרט יצא כשהשם של נולן כבר היה מוכר מספיק במיינסטרים כדי לייצר ציפייה ועניין.

לא כולם אוהבים את "התחלה". יש מי שאומרים שהוא מבולגן ומעמיס מדי, יש מי שאומרים שהוא לא צולל מספיק לעומק עם הרעיונות הפילוסופיים שהוא מבקש להציג, ויש מי שראו את "פפריקה" של סטושי קטון מ-2006 שמבוסס על רומן של יסוטקה טסוטסואי והבינו מאיפה הוא לקח את רוב הרעיונות שלו. אבל דבר אחד בטוח – אי אפשר להישאר אדישים אל "התחלה".

אם רוצים לפשט עניינים מאוד, אפשר לומר שזה סרט על התסבוכת שמתרחשת כאשר הגיבור (ליאונרדו דיקפריו) מביא את הצרות האישיות מבית (בדמות מריון קוטיאר) לעבודה ונותן להן להשפיע עליו. זה בעייתי במיוחד כשהעבודה מערבת פלישה לחלומות של אחרים. הרעיון של חלומות צלולים, רמות שונות של תודעה, החדרת רעיונות וטשטוש או הטלת ספק בין הבדיון שאנחנו יוצרים לעצמנו לבין המציאות הבלתי מושגת, ארוזים בתוך המון אלגנטיות. הסרט מציף באסתטיקה של מבוכים עירוניים בהם העולם הוא היכל מראות שמתפרק ונבנה מחדש כל הזמן. כזה שהיווה השראה לסרטים שבאו אחריו (נניח "דוקטור סטריינג'"). כך, גם אם לפעמים קל ללכת בתוכו לאיבוד, יש מה שיחזיק אותנו מרותקים אל המסך. אלמנטים של מיסתורין, מתח ואקשן מתערבבים להם לצד משחק מעולה של כל המעורבים, ושאלה אחת של סוף פתוח שהקפיצה את מכירות סביבוני המתכת, ועדיין מעוררת דיון גם אם לעולם לא נקבל תשובה חד משמעית.

15.
"אור ירח"
Moonlight
ארה"ב, 2016
בימוי: בארי ג'נקינס | תסריט: בארי ג'נקינס וטארל אלווין מקרייני

איך זה קרה? איך סרט קטנטן, עם תקציב של ארבעה מיליון דולר בסך הכל, המבוסס על מחזה שמעולם לא עלה על הבמה, עם קאסט של שחורים בלבד שמודרך על ידי במאי לא מוכר, שבמרכזו דמות להט"בית – הפך להיות אחד הסרטים המשמעותיים של העשור הזה וסיים את דרכו עם האוסקר לפרס הסרט הטוב ביותר, ברגע שהשאיר את כל העולם פעור פה? אין שום תקדים לדבר כזה אי פעם, וגם מאז לא נראה שאפשר לשחזר את ההישג הזה. כל כך הרבה יקומים התיישרו בשביל הפנינה הנפלאה הזו, שנכנסה גם לנו עמוק אל תוך הלב וחצבה שם מקום לתמיד, וכנראה שעשינו משהו טוב בשביל שזה יתרחש.
אחרי הניצחון המטלטל באוסקר היו כאלה שאמרו שהוא יהיה מהזוכים האלו שאיש לא יזכור, אנקדוטה נעימה אך לא משמעותית של הקולנוע האמריקאי. אבל הנה ההוכחה שלא. רחוק מזה, האמת. אל תתבלבלו בגלל קוטנו של הסרט הזה, הוא בעצם גלקסיה עצומה.

לקריאה נוספת:
הסקירה של אור
אורון כותב על הסרט מפסטיבל ניו יורק

14.
"היו זמנים באנטוליה"
Once Upon a Time in Anatolia
טורקיה, 2011
בימוי: נורי בילגה ג'יילן | תסריט: נורי בילגה ג'יילן, אברו ג'יילן וארקן קסאל

תפוח עץ המתגלגל במורד הנחל; הגשת תה שנראית כמו צוהר לעולם אחר; הופעה מפתיעה של פחית קולה; בלש אשר ברגע השיא של החקירה מתרגש מן ההשוואה בינו לבין קלארק גייבל; חוקר מקרי מוות המבין שלפעמים בגידה ביושרה המקצועית שלו היא המעשה ההומני; רוצח המתחרט על מה שביצע; ילד המחזיר כדור לילדים אחרים. כל אחד מן הרגעים הללו ועשרות רגעים אחרים מרגיש עוצמתי יותר מן המתואר בו, כמו שער למהות החיים עצמם. זה מה שמתרחש בסרטים של נורי בילגה ג'יילן, אשף הקולנוע האמנותי של ימינו.

עד לסרט זה, ג'יילן היה סוג של סוד מופלא של הסינפילים האדוקים בארץ, אף כי חלק מסרטיו הקודמים זכו להצלחה בינלאומית ו״שלושה קופים״ שלו הוקרן בישראל. אבל הסרט הזה מילא אולמות הן בפסטיבל ירושלים והן בפסטיבל חיפה, יצא מסחרית, הוביל רטרוספקטיבה לבמאי שאחריה התקבע בארץ דרך לבטא ולאיית את שם משפחתו. זאת לצד סוג אמירה פופוליסטית שלא יכולה להיות חד משמעית, אך יש בה משהו נכון: הוא הבמאי המוביל כיום של סוג מסוים של קולנוע. קראו לזה קולנוע איטי, קראו לזה הארט-האוס, אם תרצו תוכלו לקרוא לזה פשוט קולנוע.

לקריאה נוספת:
הסקירה של עופר
אורון כותב על הסרט מפסטיבל ירושלים

13.
"חוטים נסתרים"
Phantom Thread
ארה"ב, 2017
בימוי ותסריט: פול תומס אנדרסון

הנוכחות של פול תומאס אנדרסון בעשור הזה די בולטת, אפשר לומר. והנה הסרט האחרון שלו עד כה, והאחרון (בינתיים) של דניאל דיי לואיס. וגם לא הראשון, אבל אחד הבולטים של השחקנית ויקי קריפס. אחד הדברים המופלאים בו, ואולי למעשה בעוד סרטים של אנדרסון, הוא שתיאור קצר של "על מה הסרט הזה" לא מסוגל להכילו. הוא אפילו די מטעה. הנה: הצצה לחייו של חייט נחשב של נשות החברה הגבוהה בלונדון של שנות ה-50, ומערכת היחסים שלו עם מלצרית שהופכת להרבה מעבר למוזה שלו. התיאור נכון, ואלו הדברים שמתרחשים בסרט – אבל לא צריך לאהוב עיצוב אופנה כדי ליהנות ממנו – צריך לאהוב קולנוע. לא בכדי השוו אותו להיצ'קוק ויש בו אפילו סצנה אחת לפחות שמעוררת בעתה, לצד סצנות הרמוניות בצורה מעוררת השתאות. הזליגה בין הז'אנרים מחזירה את השאלה "על מה הסרט הזה" שוב ושוב לא בצורה מבלבלת, אלא באופן מעשיר ומרתק.

סצנה של הזמנת ארוחת בוקר במסעדה מעולם לא הכילה כל כך הרבה סאבטקסט, בין צחקוק לפלרטוט. משהו קורה בין החייט למלצרית לאחותו, משהו נאמר לנו על יחסי כוחות בין מגדרים, בין אוהבים, בין קרובי משפחה, במתח הנבנה בין מי שאנחנו כלפי חוץ בעבודה שלנו לבין מי שאנחנו במערכת זוגית של אהבה ואינטימיות. בהנחה שזה באמת מה שמתרחש על המסך מולנו, כמובן. הסרט מתעתע בנו כל הזמן, מייצר מניפולציה מהפנטת על רומנטיקה, שמטלטלת במהלך הצפייה בתוך שוטים בהם הכל יפה, מוקפד וסוער בו זמנית. ובתוך משחקי השליטה השונים שהוא מציג, הרצון המובהק ביותר הוא שרק לא ייגמר.

לקריאה נוספת:
הסקירה של אורון
הניתוח של עופר

12.
"תברח"
Get Out
ארה"ב, 2017
בימוי ותסריט: ג'ורדן פיל

העשור האחרון היה טוב במיוחד לז'אנר האימה. זה נראה שכאילו במקביל לירידה בפופולריות של קומדיות רומנטיות, ממלאות את החלל יצירות מלחיצות, מבעיתות, לפעמים מאוד מדממות ולפעמים סתם מקפיצות. יותר מהן מגיעות גם להקרנות מסחריות ממש כאן אצלנו. לחובבי הז'אנר זה מהלך משמח במיוחד כי ככל שיש יותר הצלחות קופתיות, ויש יותר ביקוש, יש יותר מקום לעוד ועוד תת-ז'אנרים ועוד יוצרים (ויוצרות) שמשתמשים בפחדים שמעל לפני השטח כדי לבטא את הפחדים והתפיסות שרוחשות מתחת לפני השטח. אחת הדוגמאות הנהדרות לסרט אימה שרוצה לבדר אבל גם להגיד כמה דברים די מהותיים הוא "תברח" של ג'ורדן פיל. ביצירת הביכורים שלו, הקולנוען שהגיע מתחום הקומדיה ולא במקרה, יצר תחת בית ההפקות בלומהאוס סרט אימה פוליטי, מצחיק ומלחיץ – בתזמון מצוין.

כמיטב המסורת של בלומהאוס, מדובר בסרט עם תקציב קטן שמצליח להיראות כבעל תקציב גדול יותר. הכוונה היא לאיכות הצילום, פס הקול והמשחק, ואפילו לקצב ולעריכה. בזמן שאין בו כמעט הקפצות (Jump Scares), וטוב שכך כי כמה אפשר עם הטריק הפשטני, הסרט של פיל בונה פחד בהדרגה עם תחושה שמתחילה מצחיק ומובילה להבנה שמשהו מאוד לא בסדר במשפחה המאוד לבנה של החברה (אליסון וויליאמס) של הגיבור השחור (דניאל קלויה).

כצפוי, ברגע שסרט אימה מתייחס ברצינות לחומרים הקולנועיים, וגם לנרטיב ולאמירה שלו, יש מי שרוצים להחליף לו ז'אנר ולעדן אותו. בטח אם מדובר בזוכה אוסקר על תסריט. אבל פיל היה מאוד ברור לגבי זה. הוא הבהיר שזו לא קומדיה (למרות שהוא מצחיק), זה לא סרט מתח – זה סרט אימה לכל דבר ועניין, בדיוק כמו עוד כמה דוגמאות שיש כאן במצעד. הסרט הופך על פיו את הנרטיב הקבוע בז'אנר בו דמויות בצבע העור של הגיבור לרוב מחוסלות ראשונות, וצעירות כמו החברה שלצידו הן השורדות האחרונות. הוא מתכתב עם מקורות הז'אנר, מבדר ויחסית קליל לצפייה אך כשחושבים עליו לרגע הוא מייצר תחושת אי נוחות בבטן, כי המסרים שלו כל כך ברורים וחדים. "המקום השקוע" הוא כבר מושג בפני עצמו שהסרט המציא. וכבונוס, חלקנו לעולם לא נסתכל על דגני הבוקר פרוט לופס באותה הצורה.

לקריאה נוספת:
הסקירה של אורון

11.
"מנועים קדושים"
Holy Motors
צרפת, 2012
בימוי ותסריט: לאוס קראקס

לצד יוצרים פוריים השומרים על איכות, יש גם יוצרי קולנוע שמנקזים את הכישרון שלהם לירי לייזר ממוקד בתדירות נמוכה. אבל הסרט היחיד העשור של לאוס קראקס שווה ערך להתפוצצות של זיקוקין די-נור בשמי הקולנוע שיכולה הייתה להספיק לעשור שלם. שלא לומר רצף של שיאים שהיו יכולים להיות סרטים שלמים בפני עצמם. תורם לכך המבנה האפיזודלי העוקב אחר השחקן דני לוואן ברצף מפגשים סהרורי, אבל גם כל מה שלא קשור אליו מעלה תחושות של פליאה והשתאות. למשל ההתעוררות אל תוך חלום עימה פותח הבמאי את הסרט, אינטרבל האקורדיונים, או שיחת הלימוזינות. כל סיקוונס מזקק לתוכו קליימקס של ז׳אנר, כמו סימפול של קטע ממכר מתוך שיר אהוב התפור לסימפול אחר וכן הלאה. קראקס הוא תקליטן רב-אמן והרחבה שלו, מגרש המשחקים האור-קולי, הוא האמנות השביעית – מה שיוצר סרט שהוא מסיבה בלתי נגמרת של דימויים.

האירוח של הבמאי בפסטיבל סרטי הסטודנטים של 2014, בשיחה עם הבמאי נדב לפיד (שסרטיו הוזכרו אף הם במצעד שלנו), הוכיח בעיקר דבר אחד – קראקס מדבר היטב שפה אחת והיא שפת הקולנוע. את מה שיש לו להגיד הוא אומר בסרטים שלו ואת הסרט שלו אין צורך להבין, רק לחוות. בתמורה מקבלים דברים שרק עזרים כימיים מסוגלים להעניק – חופש מוחלט, שחרור מכבלי היומיום והמציאות. זה מסווג הסרטים שעבורם לא רק שהומצא המדיום, אלא גם הדירוגים והמצעדים של סרטים. כאלה שבהם יוכל לבלוט ככוכב זוהר וחידתי, חומר לא מפוענח אבל מושך ומקרין אור. מה שמביא את המצעד שלנו סוף סוף אל עשרת הגדולים!

לקריאה נוספת:
הסקירה של אורון
ניתוח הסרט

10.
"סקוט פילגרים נגד העולם" ("האקסים של החברה שלי")
Scott Pilgrim vs. the World
ארה"ב, 2010
בימוי ותסריט: אדגר רייט

בראשית היה "סקוט פילגרים" הקומיקס. שישה אוגדנים שכתב ואייר בריאן לי אומלי שמייצרים המון דרמה, צחוקים וחיבה למשחקי וידאו ומחשב מפעם, בסיפור התבגרות ואהבה בין סקוט פילגרים לרמונה פלאוורס. כולם צעירים וחמודים ובקנדה, והסיפור מציג בצורה כה מדויקת את ההתרגשות חסרת הפרופורציות של אהבה בגיל 20 וכלום. כולל התייחסות לכל כך הרבה אקסים (ואקסית אחת) שבאים לעשות שמות בקשר חדש שמנסה להיות רציני ולהבין אם הוא יוכל להיות הדבר האמיתי. איך אפשר בכלל להתחיל לעבד את המסיבה הנהדרת הזו, והדי ארוכה (כל אוגדן נושא עובי מכובד), שמערבב סגנון של מנגה יפנית, כולל מחוות של אמוציות שיוצאות משליטה, עם סיפור אמריקאי (קנדי נו) ותרבות פופ חוצת יבשות? לאדגר רייט הפתרונים, כמובן. כי אם מישהו יכול לקחת את הסיפור הזה ולהדק אותו לכדי סרט אחד מצחיק עד עוויתות, עם ויזואליה כל כך מדויקת ועריכה כל כך מספקת – זה הוא.

"האקסים של החברה שלי", בשמו הרשמי, מצליח רוב הזמן להעביר את התחושה שהקומיקס המופלא עליו הוא מבוסס השכיל לתאר: מה עובר בראש של צעירים וצעירות שמשחקים ממש הרבה משחקי וידאו מחשב, ועושים קצת מוזיקה, ורבים קצת, ומשתטים הרבה, כשאהבה נכנסת לתמונה. ההתנגשות המשונה בין רגשות, פאנצ'ים בכל שורת דיאלוג שנייה, חברות אמת ואסתטיקה של גיימרים, עובדת כאן בצורה כל כך חדה. הסרט הזה מצליח להיות מצחיק בלי להיות מגוחך, צבעוני בלי להיות צעקני, מלא במוזיקה טובה בלי שהיא משתלטת וחמוד בלי להיות מתנחמד מדי או דביק. ככל שעולים שלבים מאקס מצחיק לאקס מטופש אחר, נתקלים בעוד שחקנים מעולים או לפחות מבדרים: כריס אוונס לפני שהוא נהיה הקפטן (והישבן) של אמריקה, ברי לרסון לפני "החדר" ו"קפטן מארוול", מייקל סרה באחת הפעמים שבהן זה ממש בסדר שהוא מגלם את מייקל סרה (כי כן, הוא וסקוט פילגרים די תואמים), אוברי פלאזה שמתמחה בגלגולי עיניים, קירן קאלקין בתור החבר הכי טוב שייתן לך מקום לישון ואז יבעט אותך מהדירה, מארי אליזבת' וויסנטד בתור רמונה הרבה לפני "דרך קלוברפילד 10", ג'ייסון שוורצמן בתור האקס מהסיוטים של כולנו, אנה קנדריק ועוד ועוד ועוד. הפיל-גוד הכי מדויק שיש.

לקריאה נוספת:
הסקירה של אורון

9.
"חדר מנוחה"
Green Room
ארה"ב, 2015
בימוי ותסריט: ג'רמי סולנייה

הסרט השלישי באורך מלא של ג'רמי סולנייה הוא פלרטוט עם סרטי בי-מוביז מפעם, בשילוב אסתטיקה ואיכויות של כאן ועכשיו (נכון ל-2015), ועם שחקנים כמו אנטון ילצין ז"ל, אימוג'ין פוטס ו-חכו לזה, פטריק סטיוארט בתפקיד אורח די מפתיע, יחסית לתדמית של הקפטן הכי ערכי וחיובי ב"מסע בין כוכבים". נראה שכולם נרתמו למשימה שהיא לייצר סרט מתח או אימה, תלוי בכמות הדם והחיסולים שמעבירים אתכם מז'אנר אחד לשני, שכל כולו הילולה משולחת רסן של ניסיונות חיסול משפריצים וניסיונות היחלצות אלימים לא פחות. עם תיבול של הומור ואבסורד במקומות הנכונים תמצאו את עצמכם תוהים יחד עם הדמויות "איך יכול להיות שזה קורה?" ברגעים הספורים בהם יהיה לכם זמן לנוח להרהר לרגע, או לנשום.

זאת משום ש"חדר מנוחה", בהיפוך חינני משמו המתורגם, הוא סרט שלא נותן מנוח כמעט לרגע. ככה זה כשלהקת פאנק מוצאת את עצמה מופיעה במועדון של ניאו נאצים, מסתבכת ומבינה שאם זה תלוי במארחים, הם לא ייצאו מהמסיבה הזו בחיים. התחושה הקלאוסטרופובית כשרוב ההתרחשות היא באותו מועדון בחדריו השונים, תורמת לבניית מתח ועניין. הקצב הזריז שבו עניינים מתרחשים, איברים מרוטשים ודמויות מאבדות את זה או את עצמן רק תורם להנאה. אחרי סרט אחד בתקציב כלום ושום דבר, סרט שני מופלא אך עגום באותה מידה, ושיתוף פעולה עם נטפליקס בסרטו הרביעי – כאן סולנייה מביא לידי ביטוי איזון מצוין בין אלימות קודרת להומור והנאה מבדרת.

לקריאה נוספת:
אורון מדווח על הסרט מפסטיבל קאן

8.
"המועדפת"
The Favourite
אירלנד-אנגליה-ארה"ב, 2018
בימוי: יורגוס לנתימוס | תסריט: דבורה דייויס וטוני מקנמרה

הסרט החדש ביותר בעשירייה הפותחת שלנו לא היה צריך יותר מדי זמן בעולם כדי שאנחנו נחשיב אותו כקלאסיקה מודרנית – האהבה בנינו הייתה מיידית, כמו עם הרבה אנשים בעולם. אלו למשל שנתנו לו שבעה פרסי באפט"א, עשרה פרסי הקולנוע הבריטי העצמאי, שני פרסים בפסטיבל טורונטו, שני פרסים בפסטיבל ונציה, ועשר מועמדויות לאוסקר כולל הזכייה הכי מפתיעה ומדהימה של אותו הערב. "המועדפת" הפך להיות אירוע, על אף – או שמא בזכות, תלוי איך מסתכלים על זה – העובדה שהוא שובר את הציפיות מהשנייה הראשונה. חשבתם שבאתם לדרמה תקופתית מלכותית? תחשבו שוב. אתם בעולם של יורגוס לנתימוס עכשיו (על אף שזהו סרטו הראשון בו הוא לא חתום על התסריט) ואם למדנו משהו מהיוצר המבריק והמדהים הזה – שעוד תשמעו ממנו בהמשך מצעד העשור – הוא לצפות לבלתי צפוי.
בגדול, בשלב הזה הרעיון היה לזמר יחדיו שיר הלל לאוליביה קולמן, המלכה אן בשבילכם, שנתנה את אחת ההופעות הטובות ביותר של העשור, אבל אנחנו גם ככה כבר משתהים יותר מדי. אז פשוט נחכה להזדמנות אחרת, בסדר?

לקריאה נוספת:
עופר כותב על הסרט מפסטיבל ונציה
הניתוח של אור

7.
"הקול בראש"
Inside Out
ארה"ב, 2015
בימוי: פיט דוקטר ורוני דל כרמן | תסריט: פיט דוקטר, רוני דל כרמן, מג לה-פוב, ג'וש קולי, מייקל ארנדט וסיימון ריץ'

פחד.
בכל פעם שיוצא סרט חדש של אולפני פיקסאר האהובים, צף ועולה החשש שהפעם הם איבדו את זה. בטח ובטח אם הסרט נשמע מופשט ואפילו לא רציני – דמויות שהן רגשות בראשה של ילדה העוברת דירה. אולי אף בהלה קלה אם נזכרים בירידה שחוו הפיקסארים מאז שהחל העשור. רגיעה נרשמה כיוון שעל היצירה הופקד פיט דוקטר (״מפלצות בע״מ״, ״למעלה״), כיום מראשי האולפן.

שמחה.
מרגע שפגשנו בסרט, ביחד ולחוד כאן בסריטה, התמלאנו אושר. סיפוק מן העובדה שכל כך הרבה כישרון מרוכז במקום אחד בהוליווד, ויודע להתעסק כל-כך טוב ברגשות של הקהל – וגם מכך שבפיקסאר הצליחו להנפיש סרט ממש על זה, על הרגשות של כולנו. הנאה גדולה מן התוצאה הסופית שהתעלתה על כל הציפיות ועל כל סרטי האנימציה האחרים שראינו בעשור כולו.

גועל.
מיאוס מכמויות הזבל המתועש שנקרא בלית ברירה "אנימציה" ומשתייך לגמרי במקרה ולרוב בטעות לאותה קטגוריה כמו סרט זה, אם תשאלו אחוז גדול מדי של הקהל. סלידה מכל ניסיון להשוות בין הסרט המפעים באופן חד-פעמי הזה, לכל מיני צורות בידור רדודות שבמקרה חולקות עימו מדיום. או לסדרה "בראש של הרמן".

כעס.
זעם קדוש אל מול ההתעלמות הקבועה של האקדמיה האמריקאית מהיבטים נוספים של סרטי אנימציה, על אף הזכייה ראויה בקטגוריה הייעודית (אם כי הסרט כן היה מועמד גם על התסריט המקורי). סרט עם כמה מההופעות (אז מה אם הן קוליות) המרגשות של העשור, מוזיקה שגורמת לבכות מהתו הראשון, והברקות ללא סוף בכל הקשור לאלמנטים ויזואליים.

עצב.
זהו כנראה הרגש שבסופו של דבר מסיימים אתו את המסע של ריילי והדמויות שבתוכה. עצב חשוף, תרתי משמע. תוגה נוסטלגית של תקופת ילדוּת (וד"ש לבינג בונג). צער כלפי מי שמבטלים סרטים מונפשים ומפסידים יצירות מופת, או מכך שספק אם נזכה לדומה לה. אבל כמו שמזכירה העלילה, גם לבכי יש תפקיד ואפילו כוח ריפוי טיפולי – ממש כמו לסרט עצמו.

לקריאה נוספת:
הסקירה של עופר
הדמויות האהובות עלינו של פיקסאר

6.
"בתוך לואין דייויס"
Inside Llewyn Davis
ארה"ב, 2013
בימוי ותסריט: ג'ואל ואית'ן כהן

הסרט המוזיקלי הגבוה ביותר במצעד שלנו הוא גם סרטם היחיד במצעד של האחים כהן, שבמהלך העשור העניקו לנו ארבעה מהם. אפשר להתווכח האם "אומץ אמיתי", "יחי הקיסר!" ו"הבלדה על באסטר סקראגס" הם משיאי עבודותיהם, אבל לשמחתנו הם הותירו לנו יצירת מופת אחת, בדמותו של זמר שלא מצליח למצוא את מקומו בעולם. זה אולי הסרט העגום ביותר של המאסטרים האמריקאים האלה, אבל עדיין הם מצאו בו מקום לרגעי התעלות שמרחיבים את הלב, שירים בלתי נשכחים, ונגיעה מדויקת בנפש האנושית. הרבה רחמים לא תמצאו בתוך "בתוך לואין דייויס" אבל החיים לא תמיד הולכים כמו שאנחנו רוצים, ולפחות אפשר להתנחם שמתוך הכאב הזה יכולים לבקוע דברים מפוארים כמו הסרט הנהדר הזה.

לקריאה נוספת:
הסקירה של עופר
הצעה לדאבל פיצ׳ר
על הקולנוע של האחים כהן

5.
"מתחת לעור"
Under the Skin
אנגליה-שוויץ, 2013
בימוי: ג'ונתן גלייזר | תסריט: ג'ונתן גלייזר, וולטר קמפבל ומילו אדיקה

מונח חדש-ישן שהפך להיות שגור במהלך העשור, ועיצבן מאוד את קהילת האימה, הוא ה-elevated horror. ההגדרה הזו נכנסה לתוקף עם הגל החדש של האימה המודרנית שחובקה על ידי המבקרים – "הבאבאדוק", "המכשפה", "תברח" ו"אנחנו". הסיבה שההגדרה הזו מכעיסה היא כי ממנה אפשר להבין שז'אנר האימה הוא נחות מיסודו, אבל יש לו תת-ז'אנר משודרג. אם הסרט הוא טוב, הוא כבר לא אימה. הוא elevated horror. מטופש להפליא.
"מתחת לעור" נחשב לאחד מסרטי ה-elevated horror, אבל גם אם אפשר להתווכח על ההגדרה, או אפילו על הז'אנר שלו (ואם לשפוט על פי הצופים בפסטיבל ירושלים בו הוקרן, גם על איכותו), מה שלנו ברור כשמש הוא שמדובר לא רק בעשייה קולנועית שאנחנו משוועים אליה בכל יום, אלא גם באחד הסרטים הכי רגישים ואינטליגנטים על אנושיות, על שייכות, על אמפטיה ורגש. סקרלט ג'והנסן מושלמת בתפקיד ישות חוצנית בתחפושת אדם שמגלה מאוחר מדי את הצורך בקרבה ומשלמת על כך מחיר, ויש בו אימג'ים שאי אפשר לשכוח, וליווי מוזיקלי שממנו אי אפשר להימלט.

לקריאה נוספת:
אימת החודש של יוני 2014
סרטי האימה הטובים ביותר של האלף החדש

טקסטים:

עופר ליברגל: "היו זמנים באנטוליה"

אור סיגולי: "אמריקן האני", "אור ירח", "המועדפת", "בתוך לואין דיויס", "מתחת לעור"

לירון סיני: "בלייד ראנר 2049", "צל הימים", "התחלה", "חוטים נסתרים", "תברח", "סקוט פילגרים נגד העולם", "חדר מנוחה"

אורון שמיר: "דנקרק", "מנועים קדושים", "הקול בראש"