• פרסי אופיר 2018: למה ויתרתי על חידוש החברות
  • לכבוד יום העצמאות ה-70: מבטים על הקולנוע הישראלי
  • סרטים חדשים: ״120 פעימות בדקה״
  • אילם
  • פרא
  • פסטיבל קאן 2018 - מבט על הבחירה הרשמית
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 77
  • סריטה מתכוננים לקיץ 2018: ציפיות וחששות
  • מקום שקט
  • ״מעשה בחמישה משוררים״, סקירה
  • סקירה Thoroughbreds
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 76
  • הרוע שבפנים: המפתח האחרון
  • המלצות סינמטקים, מהדורת אפריל 2018
  • ״7 ימים באנטבה״, סקירה
  • ״שחקן מספר אחת״, סקירה
  • אימת החודש - מרץ 2018
  • הכהנים הגדולים: פרק חמישי - ״הקפיצה הגדולה״

לקראת ״הקול בראש״: מצעד 10 הדמויות האהובות על סריטה מסרטי פיקסאר

16 ביוני 2015 מאת מערכת סריטה

השבוע עולה לאקרנים סרט חדש של אולפני האינמציה המהוללים פיקסאר. איכות הסרטים של האולפן נעה בין טוב אבל לא מלהיב (כפי שהיו כמה מן הסרטים בשנים האחרונות) למדהים ומופתי (רוב הסרטים). ממבט ראשון, דומה כי הסרט החדש, ״הקול בראש״ (Inside Out), מתמקם קרוב מאוד לפסגת התוצרת של האולפנים – וזו פסגה צפופה מאוד. לכבוד עליית הסרט, שסקירה מקיפה עליו תגיע אל הבלוג במהלך סוף השבוע, חשבנו לערוך מחווה קצרה לאולפן האהוב. כך נולד דירוג הדמויות האהובות ביותר עלינו (אנחנו זה אורון שמיר, אור סיגולי ועופר ליברגל). מאוחרי הקלעים זה התבצע כך – לאחר שכל אחד נתן הדירוג שלו לדמויות האהובות עליו, הגיע שלב השקלול. מה שהסתבר באופן מדהים הוא שהעשייריה הראשונה מורכבות מדמויות, קטנות כגדולות, מתשעה סרטים שונים – הוכחה נוספת למגוון הכובש של האולפנים. הנה הדמויות שהכי אהבנו מבין כל אלה שהוצגו בסרטי פיקסאר, בסדר יורד ובצירוף המחשות ויזואליות. אפשר להתווכח או להסכים איתנו בתגובות.

-10-
היימליך
"באג לייף"

bug_heim

"יום אחד אהיה פרפר יפהפה ואז הכל יהיה בסדר" – זאת המנטרה שמובילה את היימליך, זחל שמנמן שהוא גם גונב הסצנות הראשי של אחד הסרטים הכי פחות מוערכים של פיקסאר, "באג לייף" (A Bug's Life). בעלילה, מין גלגול של "שבעת הסמוראים" שבו חבורת חרקים לוזרים מנסים את כוחם נגד החגבים הרשעים, היימליך משמש כהפוגה הקומית כשלמעשה הוא אחת הדמויות הבעייתיות של פיקסאר – כולו בדיחות על שמנים ואוסטרים. לא שיא העידון, זה בטוח. אבל היימליך לוקח את כל אלו והופך אותם לנכסים ולדמות שהכי קל לאהוב בסרט, ובגלל שזה פיקסאר, אז גם להתרגש ממנה.
הסיפור מאחורי המדבב שלו אופטימי פחות מזה של הדמות. ג'ו ראנפט, עוד לפני היימליך שפותח את המצעד שלנו, היה בכלל במאי ותסריטאי מבוקש בדיסני. הוא כתב את "מלך האריות", היה מועמד לאוסקר על התסריט של "צעצוע של סיפור" וביים את "מכוניות". הוא כמובן תרם את קולו כמעט לכל הסרטים בתפקידים קטנים. לקראת השלמת "מכוניות", באופן אירוני שרק המציאות יכולה לספק, סטתה המכונית בה נסע ממסלולה והייתה מעורבת בתאונה קטלנית. הוא היה בן 45 במותו.

-9-
עדנה מוד
"משפחת סופר-על"

Edna_Mode

כל דמות של מעצבת בגדים או סטייליסטית מחווירה מול הדמות גונבת ההצגה של עדנה מוד, המופיעה אמנם לדקות ספורות בלבד ב״משפחת סופר-על״ (The Incredibles), אבל הופכת לדבר הכי זכור ביצירה העמוסה בדמויות נהדרות שיכלו להיות גונבות הצגה בכל סרט אחר. מוד היא מן גרסא נשית פיקחית יותר של קיו של ג'יימס בונד בשילוב עם… ג'יימס בונד עצמו. יחד עם גישה של דיווה האוהבת את חבריה ליצירה, עדנה היא התגלמות הסטייל והשנינות. גם כאשר היא מתנשאת, היא יותר חביבה מאשר כל דבר אחר. דרך הדיבוב החד פעמי של הבמאי בראד בירד, שלוקח קריקטורה למקום נוגה, כל מילה היוצאת מפיה היא תענוג.

-8-
לאטסו
"צעצוע של סיפור 3"
כולל ספויילרים!

Lots-O-Huggin-Bear

בכל סרטי פיקסאר לדורותיהם, דבר לא דומה למהפך האישיותי שעבר הדב לאטסו ברכבת ההפתעות ששמה ״צעצוע של סיפור 3״. אז נניח, חמש שנים מאז הסרט מופלא הזה סיים טרילוגיה מגדירת דור מבחינת פיקסאר, שאיכשהו קיבלנו את העובדה שמסרט ילדים, על צעצועים שנתרמו לגן ילדים, פתאום הופכת העלילה לכזו שמתאימה לסרטי בריחה מהכלא. ונניח, כמו שקרה לדמויות האהובות (מספיק כדי להיכנס למצעד?) של וודי ובאז, למדנו לחבב ולבטוח במנהיג המקום החדש, דב ורוד וקשיש בריח פירותי, שאוהב חיבוקים ונעזר במקל הליכה. ועדיין, אחרי שהנחנו והנחנו, צמרמורת היא התגובה ההולמת היחידה נוכח הרגע בו נחשף פרצופו האמיתי של לאטסו, בכל צפייה מחדש. בהמשך הוא הופך לא רק למנהיג הגנגסטרי ומטיל האימה של אותו כלא צעצועים, אלא גם לאחד הנבלים המוצלחים ביותר בסרטי פיקסאר מאז ומעולם, זאב בעור כבשה. קולו של נד ביטי הוותיק והטוב הוא זה שמקנה את הביטחון בראשית הדרך, אבל הוא גם זה שהופך את החלק הפחות נעים באישיות של לאטסו לאמין לא פחות ואת הדמות הדו-פרצופית הזו לראויה לשבחים.

-7-
סאלי
"מפלצות בע"מ" ו"בית ספר למפלצות"

sully

מי שמעניק לסאלי את קולו הרועם-אך-מלטף הוא אמנם ג׳ון גודמן הגדול, אבל האמת היא שהוא יותר Dude מכל דבר אחר. ג׳יימס פי. סאליבן, כך בשמו המלא, נכנס לחיינו בראשית העשור הקודם כחלק מהצמד הקומי שהוביל את ״מפלצות בע״מ״ (Monsters Inc), כשלצידו מייק ווזאוסקי (בילי קריסטל) האלמותי רק קצת פחות. החלוקה ביניהם הייתה ברורה – מייק אחראי לנוירוזות והפאדיחות, בעוד סאלי הוא זה שתמיד אפשר לסמוך עליו כדי שיציל את המצב. הוא המפלצת שמחזיקה בשיא ההפחדות של כל הזמנים, כשם שהוא חביב למראה ונוח לבריות כשהוא רק רוצה. מאוד קשה שלא להתאהב בו וליפול בקסמו, כשם שהוא אחת הדמויות של פיקסאר שהכי היינו רוצים שתהיה חברה שלנו במציאות, פשוט כי הוא חבר כל-כך טוב. בסרטי ״צעצוע של סיפור״ אמנם שרים על זה, אבל בסרטי ״מפלצות״ מדגימים חברות מהי. לא פלא שב״בית ספר למפלצות״ (Monsters University), המשיב את מייק וסאלי לימי הקולג׳, הוא מאופיין מחדש כטיפוס של האתלט המקובל חברתית – מי לא היה רוצה את התפלץ המגניב והחביב הזה בסביבה?

-6-
מ-ו
"וול-אי"

MO_robot

"מ-ו" הם ראשי התיבות של Microbe-Obliterator (משמיד החיידקים) ועל אף שאין לדעת מהו מינו, בעקבות מוגבלות השפה העברית נפנה אליו בזכר. מתנצלים מראש.
מ-ו מופיע בתחילת חלקו השני של "וול-אי" (WALL-E), בתחנת החלל אקסיום. וכשמו כן הוא, זה שאחראי ששום חיידק זר לא יגיע להשתולל באיזור המטוהר והקליני. והוא טוב בעבודה שלו. הכי טוב. ככזה, וול-אי הישן והמלוכלך שמגיע משאריות כדור הארץ הוא כאב הראש הכי גדול שלו, ואחרי מרדף שלא היה מבייש את גדולי הקומיקאים האילמים, מ-ו דווקא מגלה צדדים חביבים ברובוט החדש והופך במהרה לסייד-קיק שלו, ולזה שמעניק לו קצת פרטיות להיות עם איב.
מה שמדהים במ-ו הוא שאין לו פה, או שפה, או גבות שיכולות להביע תדהמה או זעם, ועם זאת העיצוב שלו כל כך גאוני שאפשר לדעת כל רגע בדיוק מה עובר עליו והוא מעורר חיבה וצחוק רם בלי בעיה בכלל. העיניים הצהובות והסירנה שמבצבת כשצריך, הן כל מה שצריך בשביל לבנות את אחת הדמויות הכי מצחיקות ושלמות של פיקסאר.

-5-
דורי
"מוצאים את נמו"

dory-nemo

זהו אחד מן המקרים בהם דומה כי פיקסאר בנו את הדמות על סמך מי שדיבבה אותה, שכן דורי הדג היא אלן דג'נרס מסנפיר ועד זימים – שופעת נחמדות, הומור עצמי ואופטימיות. בתוספת המנגנון שמונע מן הדמות להפוך למעצבנת: דורי סובלת מאובדן זיכרון לטווח קצר, מאוד קצר. בכל כמה שניות היא שוכחת את מה שקרה קודם. העובדה שלאורך כל ״מוצאים את נמו״ (Finding Nemo) זה לא מעצבן אפילו פעם אחת, אלא רק מוסיף לשעשע, היא בגדר פלא תסריטאי. וזה שדורי הופכת ללב הרגשי של סרט שגם כך נסוב על חיפוש של אב אחר בן אובד – זה כבר בכלל נס. וגם הוכחה, אחת מיני רבות, שהתסריטאים הטובים ביותר בהוליווד עובדים בפיקסאר.

-4-
אנטון איגו
"רטטוי"

anton_ego.jpg

יש כל כך הרבה סיבות לאהוב את הדמות הזו. ראשית, מפני שאנחנו סוג של מבקרים, ומבקרים אוהבים לראות ייצוג של עצמם בקולנוע – בייחוד כשזה ייצוג שלועג ומחבק בו זמנית. שנית, מפני שזהו אחד מתפקידיו האחרונים של פיטר אוטול הגדול, שקולו ממלא את הסרט. אבל יותר מהכל, אנטון איגו הוא התבנית המושלמת לאנטגוניסט נוסח פיקסאר – עדיין אויב אכזר ומעורר חשש, אבל גם אדם שקל להבין לכל אורך הסרט, שרק רוצה לעשות טוב בדרכו, אויב שמעורר יותר הזדהות מרוב הגיבורים בסרטים של אחרים. הכל כמובן מתנקז לסצנה גדולה אחת, סצנה שמסבירה מה מניע כל מבקר, כל אדם השואף לאהבה – לא רצון להשתלח ולרדות, אלא חיפוש אחר הטעם של אהבה אמיתית – אהבה לאדם, אהבה למזון, או אהבה לקולנוע. הסצנה המקסימה של אכילת הרטטוי מעלה את האמירה כי פשטות מבוצעת היטב מנצחת כל ניסיון יומרני מדי. זו גם סצנה שמתארת את חווית הצפייה בסרט – בשביל מנה כמו הרטטוי של רמי, אנטון איגו מתעניין באוכל; בזכות סצנה כמו הסצנה הזו, אנחנו אוהבים קולנוע.

-3-
סדנס
"הקול בראש"

sadness

השלישיה הפותחת שלנו מתחילה עם דמות שהיא לכאורה טריה מדי כדי להיחשב קלאסית, אבל אין לנו ספק שתהיה כזאת בעתיד הקרוב מאוד. נקודת הפתיחה של סדנס, או ״עצב״ בעברית, לא מאוד סימפטית – ג׳וי/שמחה היא המספרת של ״הקול בראש״ (Inside Out) והדמות הראשונה שאנו פוגשים ושקל מאוד לחבב עקב היותה, ובכן, גם מאושרת וגם בשליטה על מצב העניינים. היא מתארת את סדנס ככזו שלא ממש ברור עדיין לכל הרגשות האחרים מה בעצם תפקידה בחדר הבקרה, קצת כפי שהחברה מתייחסת במבוכה או בסלידה לגילויים של עצבות, באסה או כל רגש שלילי מספיק שעלול להוביל למלנכוליה. זה חתיכת הר לטפס כדי להיכנס ללב של הצופים.
אבל סדנס תתגלה במהלך הסרט לא רק כדמות המצחיקה ביותר, למרות שהיא לכאורה התגלמות כל מה שעצוב בעולם, אלא גם כזו שעוברת את התהליך המעניין ושובה הלב מכל. בעוד ג׳וי לומדת שיעור על שליטה ועל התבגרות, סדנס לומדת להכיר בערך של עצמה, ומוצאת את תפקידה במארג הכולל דווקא על ידי הליכה בדרכה שלה גם כשאיש אינו מקשיב והאחרים מנסים לדכא אותה, משימה קלה במיוחד מכיוון שהיא ממילא על סף הדיכאון תמיד. בזכות המדבבת הנהדרת פיליס סמית׳ (הלא היא פיליס מ״המשרד״), המכניסה ניואנסים דקיקים לכל התייפחות או התבכיינות, פתאום דמות שהיא ביט התנהגותי אחד הופכת להיות עגולה לפחות כמו יתר הדמויות בסרט הנהדר הזה וכבונוס יש בסרט הזה את אחד ההסברים הכי יפים וטהורים לגבי נחיצותו של הבכי בעולמנו.

-2-
דאג
"למעלה"

doug-the-dog

לאלו שאוהבים כלבים אין ספק שדאג הוא אחד הדברים הכי זכורים מהקולנוע של פיקסאר ומסרטי האנימציה בכלל. אבל גם אלו שפחות מתלהבים מהפלא הפרוותי ההולך על ארבע, סביר שלא יוכלו לעמוד בקסמו של הכלבלב המעורב הזה, שרק רוצה לעזור, לא נורא מכיר את הקונספט של סאבטקסט, ולשונו המשתרבבת בשילוב מבטו המתפזר יכולה להמיס לב של גרגויל.
"התחבאתי מתחת למרפסת כי אני אוהב אותך" היא אולי הצהרת החברות הכי כנה ומרגשת של הקולנוע, כי אין לה פאסון או מיליגרם של מודעות עצמית, היא פשוטה ומגיעה רק מרצון להיות קרוב למישהו שאתה רואה שיש בו טוב לב, גם אם הוא מחביא אותו עמוק בפנים. דאג רואה רק את הטוב בכולם, וככזה פשוט אי אפשר שלא לאהוב אותו בחזרה.

-1-
וול-אי
"וול-אי"

Wall-E

האמת, זה לא ממש היה קרוב. הרובוט המיושן שנשאר לנקות את כדור הארץ נכנס לשלישיה הפותחת של כל אחד מאיתנו (מלבדו, רק דאג קיבל קולות מכולם). וול-אי הוא שילוב של צ'פלין וקיטון, אבל בעולם בלי אויבים. הוא ניצחון הרוח האופטימית על פני כל דבר – גם אחרי מאות שנים של בדידות, הוא ימצא דרך להנעים את זמנו, תכלית לקיומו שהיא לא רק שליחות סביבתית. הדבר הכי מדהים בדמות הזו, שעד כמה שהיא מקסימה וכובשת כשהיא לבדה, היא הופכת למדהימה אף יותר כאשר היא נפגשת באיב, באחד מסיפורי האהבה היפים של הקולנוע – רומנטיקן מדור ישן שמתאהב עד לבלי היכר בנציגה קרירה של תאגיד שתכליתו יעילות. ברור כי הרוח הכנה שלו, הדרך בה הוא מבטא כל הברה בשם שלו ובשם של אהובתו, הרוח המאמינה כי העולם הוא לא זוהמה אלא פריחה המחכה להתגלות – הרוח הזו תנצח. הרוח הזו תצא לריקוד הקסום בחלל, בעוד סצנה בלתי נשכחת.
וול-אי הוא ייצוג מתחוכם של פשטות, רובוט אשר יש בו אנושיות שגם האנושיות שכחה. וכאשר יש תקווה ויש אהבה, וול-אי מלמד אותנו שגם זמן רב אחרי סוף העולם, התקווה תשוב לגרום לעולם לפרוח. קשה מאוד להעביר את המסר הזה מבלי לחטוא בתמימות יתר, אבל אצל פיקסאר כל אופטימיות באה מהבנה והדגמה של הצרות הגדולות בעולם, מבלי לזלזל בקהל, גם בסרט ילדים. וכך, וול-אי נותר מנצח, נותר מצחיק ומרגש בכל סצנה בה הוא מופיע, בכל אשפה בה הוא מטפל. ואפשר לחזור להשוואות שוב לצ'פלין, כי בלי קשר למקור ההשראה, וול-אי הוא אכן הדבר הכי קרוב לצ'פלין במאה ה-21. רק שבניגוד לנווד של צ'פלין, וול-אי לא יפגע ביצור אחר.

נספח: העשיריה השנייה

11. קארל פרדריקסן (״למעלה״) – נרגן שלומד לגלות מחדש את טוב לבו, אבל אנחנו איתו כבר מן הפתיחה הכי עצובה/רומנטית/יפה שיש.
12. צ'אקלס הליצן (״צעצוע של סיפור 3״) – דוגמה לאפיון דמות אחד במבט ראשון ודעה קדומה, ושבירתו במונולוג מרגש שבורא דמות מורכבת.
13. ג'וי  (״הקול בראש״)– איך לוקחים דמות שכל מהותה היא לפעול על איפיון אחד בלבד, והופכים אותה לדמות רב מימדית, מקסימה ומרגשת? אנחנו בטח לא יודעים. לכו לשאול את אלו שכתבו את "הקול בראש".
14. קווין הציפור (״למעלה״) – פתחו חלון חדש ועשו חיפוש תמונות על קווין, הציפור הענקית של "למעלה". התסכלתם? יופי. אין עוד טיעונים, כבודו.
15. ארט (״בית ספר למפלצות״) – "לי יש בוהן אחת אקסטרה. אבל היא לא עלי כרגע". אם היה צריך עוד איזושהי הוכחה לנפלאותו של ארט, הגיע משפט אחד שחקק אותו בתולדות פיקסאר.
16. ויולט פר (״משפחת סופר-על״) – תרגום יפהפה של כאבי גיל ההתבגרות לכוח-על.
17. איב (״וול-אי״) – החצי השני של זוכה המקום הראשון שלו, האישה הכי באד-אס של פיקסאר (בהנחה שהיא אישה) והמוצר הכי מדהים שחברת אפל עדיין לא המציאה.
18. ג'סי הבוקרת (״צעצוע של סיפור״ 1+2) – היא הייתה חלק מפתח בשני סרטים, אבל היא בדירוג בגלל השיר הזה.
19. מייק ווזאוסקי (צמד סרטי ״מפלצות״) – ״מייק ווזאוסקי! מייק ווזאוסקי! מייק ווזאוסקי!״, אם לצטט את בּוּ, הדרדקית שמתחברת עם גיבורי ״מפלצות בע״מ״.
20. באז שנות-אור (טרילוגיית ״צעצוע של סיפור״) – הוא התחיל כצעצוע שלא מודע להיותו צעצוע, והפך מורכב יותר בתור חבר לאורך הסרטים. כשנדמה שאין דרך בה הוא יהיה מעניין יותר, הוא עבר למצב הספרדי.

buzz-lightyear

***
היימליך, מ-ו, דאג, ג׳וי, קווין, וארט – הוללו על-ידי אור סיגולי
לאטסו, סאלי, סדנס, צ׳אקלס, איב ומייק ווזאוסקי – שובחו מפי אורון שמיר
עדנה, דורי, אנטון, וול-אי, קארל, ויולט, ג׳סי ובאז – קיבלו כבוד מעופר ליברגל

תגובות

  1. Andy הגיב:

    Where the hell is Woddy?

  2. P. Sherman הגיב:

    Hey guys, you've disappointed me. How could you skip Sid, the sadistic boy that we all love (to hate) from Toy Story? Sid while torturing Woody with a magnified glass: "Where are your rebel friends now? Or the even creepier crazy Darla from Finding Nemo? Darla while shaking poor Nemo while he is in a nylon bag: "WHY ARE YOU SLEEPING FISHY!, WAKE UP FISHY! WAKE UP

  3. brink הגיב:

    לא הבנתי את הבדיחה עם ארט מ"בית ספר למפלצות" וכיצד היא קשורה לדמות שלו. אפשר הסבר?

  4. אורון שמיר הגיב:

    שמח על התגובות, מצעדים תמיד גוררים אי-הסכמות ובזכות התגובות בעצם מוזכרים אלה שנעדרים.
    אענה במרוכז:

    אנדי – מרגש שאנדי עדיין מגן על וודי, לא? 🙂 וברצינות, אומר בשם עצמי שאף פעם לא התחברתי לצדקנות והמנהיגות הכפויה של השריף של עיר הצעצועים, או לדיבוב המוגזם של טום הנקס.

    פי.שרמן – אם הבנתי נכון, חסרות לך במצעד דמויות של ילדים סדיסטיים המענים את גיבורי הסרטים של פיקסאר. אם זה המצב, אני בסדר עם הבחירות שלי.

    ברינק – הבדיחה שצוינה היא שורה שארט אומר בסרט ("לי יש בוהן אחת אקסטרה. אבל היא לא עלי כרגע"). כיוון שהוא הדובר, זה קשור לדמות שלו (אני מרגיש מוזר להסביר את זה). הבדיחה הזו יקרה לליבנו באופן אישי משום שגעינו יחד בצחוק באולם, ואף ציינו אותה בסיכומי השנה שלנו:

    http://srita.net/2013/12/23/2013-best-moments-and-quotes-in-cinema/

השאר תגובה