• סרטים חדשים: ״זומבילנד: ירייה כפולה״
  • פסטיבל חיפה 2019: דיווח שביעי, וראשון של אורון
  • פסטיבל חיפה 2019: דיווח שישי, והרביעי של אור
  • פסטיבל חיפה 2019: דיווח חמישי
  • פסטיבל חיפה 2019: אור חוזר עם חמישה סרטים
  • פסטיבל חיפה 2019: דיווח שלישי של עופר
  • פסטיבל חיפה 2019: אור מצטרף לדיווחים היומיים
  • פסטיבל חיפה 2019: דיווח ראשון של עופר
  • מה לראות בפסטיבל הקולנוע של חיפה 2019
  • ״יום גשום בניו יורק״, סקירה
  • ״ג׳וקר״: ההבדל בין סרט מדובר לסרט גדול
  • כל הנציגים לפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר
  • איש מזל התאומים
  • המלצות סינמטקים - מהדורת אוקטובר 2019

פרויקט כל סרטי סטיבן קינג – פרק 31: "קארי" (2002)

23 באוגוסט 2019 מאת אור סיגולי

בפרק ה-32 בפרויקט כל סרטי סטיבן קינג אנחנו מציינים תקדים: זו הפעם הראשונה שספר של קינג מופיע זאת הפעם השנייה. מדובר כמובן ב"קארי" (Carrie), ספרו הראשון שיצא לאור של קינג, וגם הסרט הראשון שעובד על פיו, עמו פתחנו את הפרויקט הזה שלא תאמינו בכלל עוד כמה יש לנו ממנו.
מאז החל להיות קינג מעובד לקולנוע ב-1976, מספר ספרים שלו קיבלו יותר מסיבוב אחד על המסך, אבל מכיוון שהפרויקט שלנו נאלץ לפסוח על סרטי המשך סוחטי מותג (כך למשל לא היה פרק על "קארי 2: הזעם" מ-1999) או מהמיני-סדרות ("הניצוץ", לדוגמא, עובד גם למיני-סדרה ב-1997), יצא ש"קארי" הוא הראשון שעושה זאת, הפעם כסרט טלוויזיה משנת 2002.
הספר הקאנוני והנפלא של קינג יעובד שוב 11 שנים אחר כך, אבל הוא כבר לא יזכה לפרק משלו מכיוון ש-א) כבר כתבתי עליו בעבר, ו-ב) אין שום סיכוי שאני רואה את הנפילה הזאת שוב.

על רצף הכרוניקה הקינגית, "קארי" מודל 2002 מראה איך היחס אל הסופר התקרר במהירות. אמנם רק שלוש שנים לפני כן "גרין מייל" היה להצלחה ענקית, אבל הכישלונות של "תלמיד מצטיין מדי" ושל "לבבות באטלנטיס" כנראה הרחיקו את תעשיית הקולנוע מסרטיו, וכמות העיבודים הקולנועיים הלכה והתדלדלה.
"קארי" החדש, כאמור, כלל לא יועד לקולנוע. למעשה, הסיפור מאחוריו די מעניין. העיבוד הזה נועד לטלוויזיה והיה אמור לשחק משחק כפול – מצד אחד להיות סרט קל להפקה שעומד בפני עצמו, אך מצד שני גם לשמש כ-Backdoor Pilot, כלומר משהו שאמור, אם יראו מנהלי התחנה כי טוב, להתפתח לאחר מכן לסדרת טלוויזיה שתמשיך את עלילות המתבגרת הטלקינטית. זה כמובן לא קרה, והסרט נותר מין יצור כלאיים מוזר שאיננו נחשב קאנוני, בטח יחסית ליצירת האימה המופתית של בריאן דה פלמה.

ככזה, הצורך לצפות ב"קארי" 2002 נתפס בעיני כמטלה. כמובן שעניין אותי לדעת כיצד נראה עיבוד נוסף לספר שאני כל כך אוהב, אבל ההתעלמות המוחלטת מקיומו בחלוף השנים הבהירה לי שלא מדובר במשהו שאני אחווה ממנו הנאה גדולה. ועם זאת, כמה דברים שגיליתי לפני הצפייה שינו את התפיסה שלי לחלוטין והפכו אותו דווקא לאחד הסרטים שהכי התרגשתי לקראת בואם.
הדבר הראשון הוא אורכו של הסרט. "קארי" של 1976 היה בן 98 דקות. "קארי" המחודש עומד על לא פחות מ-132 דקות. על פניו העניין אמור לדכא אותי עוד יותר, אבל האפקט היה הפוך. זה סיקרן אותי מאוד, ויחד עם הידיעה שהסרט הטלוויזיוני אמור לשמור על מתכונת הספר, כלומר סיפור לא ליניארי שמובא דרך עדויות, גרם לי לתהות האם בעצם אנחנו עומדים בפני עיבוד הרבה יותר נאמן לספר. אבל הדבר שריגש אותי יותר מהכל הוא זהות התסריטאי שעיבד את הספר לטלוויזיה – לא אחר מאשר בריאן פולר בכבודו ובעצמו.

אני מאמין שלרובכם השם הזה די מוכר, אבל למי שלא: פולר, יליד 1969 והשילוב הכי מושלם בעולם בין סופר-חנון וסופר-גיי, הוא אחד מיוצרי הטלוויזיה הטובים והנהדרים ביותר שפועלים כיום. את הקריירה שלו הוא התחיל ככותב ומפיק ב"מסע בין כוכבים: וויאג'ר" ו"מסע בין כוכבים: חלל עמוק 9". ב-2006 היה מיוצרי הסדרה "גיבורים" (מועמדות ראשונה לאמי) ושנה לאחר מכן יצר את סדרת הקאלט קצרת החיים "החיים על פי נד" (Pushing Daisies. מועמדות שנייה לאמי). לאחרונה הוא היה חתום על "אלים אמריקאים". אבל מבחינתי פולר הוא האיש מאחורי הסדרה המרהיבה ביותר בתולדות הטלוויזיה, והיא כמובן "חניבעל" על חייה הקצרים והמיוסרים. אני באמת דורש מכל אחד ואחד מכם לצלוח את העונה הראשונה ולהגיע לזו השנייה, אולי עונת הטלוויזיה האהובה עלי ביותר.
המעורבות של פולר ב"קארי" 2002 הייתה סיבה מספיק טובה כדי באמת להתעניין בדבר הזה, ובמהרה התארגנתי על צפייה, מנסה לשים בצד את כל הסימנים מבשרי הרעות.

אבל רגע כדי להזכיר מי נגד מי פה, בעצם. "קארי" מביא את סיפורה העצוב של קארי ווייט, תלמידת תיכון אמריקאית, בתה של מרגרט ווייט, פנאטית דתית מעורערת לחלוטין. מרגרט גידלה את קארי בבידוד מהעולם, מרסקת כמה שהיא יכולה את נפשה, אולי כי בתוך תוכה היא ידעה שבבתה נמצא זרע הפורענות. קארי העכברית והמבוישת רחוקה מלהיות התלמידה המקובלת ביותר בבית ספר, ולמעשה חווה בריונות על בסיס קבוע. נקודת המפנה של חייה היא כאשר היא מקבלת לראשונה מחזור ולא רק בגיל מאוחר מאוד, אלא גם בסיטואציה האיומה ביותר שאפשר – במלתחות לאחר שיעור הספורט ובחברת כמה מהבנות הביצ'יות ביותר מהצד הזה של "ילדות רעות". באותו הרגע משהו בקארי מתעורר, והיא מבינה שיש לה כוחות טלקינטיים עוצמתיים למדי, וברגע שהיא נדחקת לקיר ומושפלת במהלך נשף בית הספר, היא משחררת את הזעם שלה וקוטלת את רוב בני שכבתה והצוות הפדגוגי, ומשם יוצאת להרס וחורבן העיירה שעשתה לה רק נאחס מהיום בו נולדה.
בנקודה הזו העיבוד הטלוויזיוני מתנתק מזה הספרותי (ספויילרים לספר, לסרט המקורי ולזה החדש עד סוף הפסקה). אם בגרסת 1976 ובספר קארי לוקחת את חייה יחד עם אמה המשוגעת בביתם, לאחר שנקמה בכל מי שנקרה בדרכה והפכה את עיירתה לעיי חורבות ואת כל התושבים לשבר כלי שחייהם לעולם לא יחזרו להיות אותו דבר, מודל 2002 היה אמור להיות פתח לסדרת טלוויזיה ועל כן קארי שורדת את הלילה הגורלי, ומוברחת בעזרת אחת מבנות הכיתה הרחק משם, לעבר עתיד לא נודע.

החדשות הטובות בנוגע לסרט הטלוויזיה הוא שמדובר בעיבוד הרבה יותר טוב מהשיט של 2013, ושהוא מצליח לתקן את הבעיה היחידה שהייתה לי עם הסרט מ-1976. בעיני דה פלמה לא לגמרי הצליח לפענח את קארי, ולכן הדמות הראשית של הסרט נותרה מרוחקת ואניגמטית. הפעם, בגלל שזמן המסך ארוך יותר ויש יותר מקום לסצנות נוספות ודיאלוגים, קארי היא ממש דמות שאנחנו יכולים להכיר יותר לעומק (באופן מאוד יחסי, כמובן). לכן גם סצנת הנשף, לפני שכל הגיהנום פורץ החוצה, עוברת לא רע ויש בה אפקטיביות כי כולנו יודעים מה עומד לקרות ואף אחד מאתנו לא רוצה שזה באמת יבוא לידי מימוש. קארי, בגילומה של אנג'לה בטיס, כל כך הרוויחה את חיבתנו עד אותו הרגע שבי היה איזה משהו שקצת התפלל שהסרט יעצור שם וכולם יחיו בעושר ואושר. זה לא היה המצב.
החדשות הרעות – כל השאר, פחות או יותר.

"קארי" 2002 הוא כל מה שהיה רע בסרטי טלוויזיה לפני ההתחזקות של HBO במהלך האלף החדש, והכניסה של נטפליקס למשחק. הסרט הזה נראה ממש זוועה, ועל אף שקשה להאשים את פולר או את הבמאי דיויד קארסון, כי כפי הנראה האמצעים שלהם לא היו מרשימים במיוחד, "קארי" הוא פסטיבל צ'יז שמאוד קשה כיום לצרוך בפנים רציניות. הפריימים הבוהקים והחיוורים, האפקטים המפוקפקים, הליהוק הבלונדיני שגורם לכל הצעירים והמבוגרים להיראות בדיוק אותו הדבר, הופעות השחקנים שגורמות לך לחשוב שאף אחד על הסרט לא פגש מתבגר בן 17 מימיו, כל אלו לא שרדו כלל ונראים מגוחכים להדהים.
הנראטיב מתנהל דרך עדויות של כמה תלמידים לבלש משטרתי, ועל אף שזה נאמן באיזשהו אופן לספר, זה הורג כל אופציה למתח כי לא רק שאנחנו יודעים מי שרד את הטבח, אלא גם שהסצנות האלו כתובות ומבוצעות באופן קטסטרופלי. הצורך גם למתן את הזוועה כדי להתאים אותו לשידור טלוויזיוני הוציא לא מעט מהעוקץ של הסיפור הטראגי, והסרט הזה יכול להיות מקוטלג כפנטזיה אפילה הרבה לפני מעשיית אימה כזו או אחרת.
הקליימקס שמגיע עם נפילת הדלי הוא כמו גרסת שיווד של דה פלמה, רק עם אפקטים של פוטושופ וכל מיני ניצבים רוטטים במקום כאילו הם מתחשמלים למוות.

מעבר לאנג'לה ביטס, שהיא ליהוק לא רע לקארי וחוץ מרגעי איבוד השליטה שבהם היא עושה מין פזילה עילית שהייתה גורמת לקירסטין וויג להגיד שהיא קצת קומית מדי, כל הצוות די על הפנים, גם אם מדובר בשחקנים טובים בימים כתיקונם. למשל את דמותה של מרגרט ווייט – שבגרסת 1976 גלמה פייפר לורי שהרוויחה על כך מועמדות לאוסקר וב-2013 חטפה את התפקיד ג'וליאן מור וכנראה כבר עברה ניתוח שישכיח את הזיכרון הזה ממנה – לקחה על עצמה פטרישיה קלארקסון, זאת הפעם השנייה שלה בעולם הקינגי אחרי "גרין מייל". שנה לאחר מכן קלארקסון תקבל את מועמדותה הראשונה לאוסקר ("רסיסי אפריל") ותהפוך לאחת השחקניות המוערכות ביותר בתעשייה היום, אבל הדמות הזדונית שלה הופכת פה למין קלפטע מרגיזה שאין לה שום יכולת להשפיע על כלום. מרגרט ווייט אמורה להיות גרעין הרוע של "קארי" ופה היא מין נודניקית חסרת עמוד שדרה ששום דבר ממה שהיא עושה לא באמת רלוונטי.
את הבלש שאוסף את העדויות מניצולי הטבח משחק דיויד קית', גם הוא בוגר קינג (תודו שקראתם את זה "בורגר קינג") אבל מלפני הרבה זמן – הוא היה גיבור "יורקת האש" לצד דרו בארימור. המורה לספורט שעומדת לצדה של קארי היא רנה סופר, שלפני שש שנים הצטרפה לקאסט "היפים והאמיצים" אבל את יופיה המרהיב יכולנו לראות גם ב-"NCIS", "גיבורים" ו"24". אולי השחקנית הצעירה המפורסמת ביותר בסרט היא אמילי דה רייווין, פה בתפקיד כריס הרשעה, אבל היא בעיקר זכורה כאמילי מ"אבודים", "גבעות הפחד" וכמובן דמותה הטראגית של אמילי בסרטו מגדיר הדור של ריאן ג'ונסון "בריק".
כולם ראו ימים יפים יותר.

אלו היו הרבה מילים לסרט שיש לו חשיבות אך ורק למעריצי קינג ופולר, וגם הם מתרחקים ממנו אם הם יודעים מה טוב בשבילם. טוב, נו. לפחות מקווה שנהניתם. הפרק הבא הוא לסרט שכבר ראיתי בעבר, ואני זוכר שהוא היה כל כך גרוע שאני חייב לבדוק אותו שוב.

המצעד המתעדכן של כל סרטי סטיבן קינג:
1. "הניצוץ" (1980)
2. "חומות של תקווה" (1994)
3. "קארי" (1976)
4. "מיזרי" (1990)
5. "אני והחבר'ה" (1986)
6. "בית קברות לחיות" (1989)
7. "תלמיד מצטיין מדי" (1998)
8. "גרין מייל" (1999)
9. "סילבר בולט" (1985)
10. "החצי האפל" (1993)
11. "סהרורים" (1992)
12. "בהילוך רצחני" (1986)
13. "קוז'ו" (1983)
14. "איזור הדמדומים / האיזור המת" (1983)
15. "חשדות מן העבר" (1995)
16. "הנרדף" (1987)
17. "כריסטין" (1983)
18. "מעופף הלילה" (1997)
19. "קריפשואו 2" (1987)
20. "יורקת האש" (1984)
21. "ילדי התירס" (1984)
22. "מטחנת הבשר" (1995)
23. "קארי" (2002)
24. "קללת הצועני / רזה" (1996)
25. "מכסח הדשא" (1992)
26. "משמרת בית הקברות" (1990)
27. "קריפשואו" (1982)
28. "לבבות באטלנטיס" (2011)
29. "לפעמים הם חוזרים" (1991)
30. "דברים שצריך" (1993)
31. "עין החתול" (1985)
32. "משאיות" (1997)