סיכום 2018: הסרטים הגרועים ביותר של השנה

ברוכים הבאים לפוסט ההיטהרות השנתי של סריטה, ובו אנחנו מתאחדים יחד כדי למנות את 40 הסרטים ששיבשו לנו את 2018. אם כי, בואו נודה על האמת, אחוז נכבד מהסרטים הגרועים ביותר שהפציעו על מסכינו במהלך 2018 לא יהיו פה. אבל יש לזה סיבה טובה מאוד.

כדי להיות חלק מהרשימה המפוקפקת הזו, סרט חייב לעמוד בשלושה תנאים: הראשון הוא שהסרט הופץ בבתי הקולנוע באופן מסחרי החל מה-1 בינואר; שלפחות אחד מארבעת כתבי סריטה (אורון, עופר, לירון ואור) צפה בו מתחילתו ועד סופו; ושלאף אחד אין התנגדות אפילו קלה שבקלות להיותו חלק ממצעד הבושה.
זה אומר שאם יש סרט שאיש מאתנו לא ראה – כמו למשל כל מיני סרטי אנימציה שהגיעו ממדינות שאין לנו יחסים דיפלומטיים איתן, סרטי ברוס וויליס/ניקולס קייג' שהופצו אך ורק בישראל, וקומדיות צרפתיות שהגיעו באיחור של שנתיים – לא נוכל לצרף אותו. ובנוסף, כאמור, יש צורך בקונצנזוס כך שעל אף שחלקינו מאמינים בכל ליבם ש"ונום", "הטורף" או "להתראות שם למעלה" היו סרטים שהרסו לנו את השנה, הם הושמטו כי היה לפחות איזה פרטי-פופר אחד (או אחת) ששמו לזה רגל.

לכל סיכומי 2018 שלנו לחצו כאן

ככזה, אפשר להסתכל על הרשימה הזו כתהלוכה של אכזבות, או "הסרטים שאנחנו הכי מצטערים שראינו השנה", או "בזבוזי הזמן של 2018". כך או כך, על אף שאנחנו קצת ביצ'ים פה שלא כהרגלנו (או כך אנחנו אוהבים לחשוב) אנחנו כמובן לא רוצים לפגוע באף אחד, ומקווים שתוכלו לקחת את זה בהומור. לא נותר לנו אלא לצחוק. 

40 הסרטים המופצים הגרועים ביותר של 2018

"אושן 8" – Ocean's 8
כל מה שמקולקל בהוליווד בסרט אחד – מילא חוסר ההשראה בניסיון ליצור גרסת נשית לסרט מצליח, אבל בסוף הדמויות הנשיות המשניות בסרטי המקור יותר עגולות מהראשיות בסרט הנוכחי. השוד האמיתי פה הוא ללהק את קייט בלאנשט בלי לכתוב לה תפקיד.
לסקירה של אור

"אזימוט"
בתום מלחמת ששת הימים, שני אויבים מהצד הישראלי ומהצד המצרי מסייעים אחד לשני להילחם בסצנות פלאשבק איומות, שהוסיפו רק על מנת שהסיפור הקצרצר הזה יהיה פיצ'ר.

"אל דאגה, הוא לא יגיע רחוק ברגל" – Don't Worry, He Won't Get Far By Foot
חואקין פיניקס שוב מגלם דמות הרסנית, אבל אל דאגה, הוא יסתרק ויתגלח והכל יהיה בסדר. לא איזה מהלך עלילתי חכם, התייחסות לקריקטורות בצורה יותר יצירתית או התפתחות אמיתית שהדמות שלו או של ג'ונה היל יעברו. עזבו, זה מיותר.
לטקסט של אור מפסטיבל ירושלים

"בובה של רצח" – The Happytime Murders
בריאן הנסון מבזה את זכר אביו ואת שמן הטוב של החבובות ללא כל תועלת – הסרט גם לא קיצוני כמו ״פגוש את הפיבלס״ וגם עושה רע בלב בכל פעם שקורה משהו מיני או אלים על המסך, שזה כל הזמן.
לסקירה של אור

"בחזרה מטואיצ'י" – Jungle
האם העולם באמת היה זקוק לסרט בו הארי פוטר מתנסה במבטא ישראלי ואוכל גוזל?
לסקירה של אורון

"גורד שחקים" – Skyscraper
אין כמו לחגוג 30 ל״מת לחיות״ עם ריפ-אוף עצל ומגושם, שמתחנף לשוק האסיאתי והוכיח שיש דבר כזה יותר מדי דוויין דה רוק ג׳ונסון בשנה אחת.
לסקירה של אורון

"גרינגו" – Gringo
קומדיית פשע מביכה שמבזה את שרליז ת'רון, ג'ואל אדגרטון, דיויד אויילואו, ת'נדי ניוטון, אמנדה סייפריד, את מקסיקו ואת האנושות באופן כללי.

"מה זאת אומרת אתה עדיין כותב את התסריט?! אנחנו באמצע הצילומים!"

"האוקיינוס שבנינו" – The Mercy
לפעמים ללכת אחרי החלומות שלך כנגד כל מה שהסביבה אומרת זה רעיון מטופש. אבל גם המסר הזה לא יכול להחזיק לבדו מלודרמה צעקנית, וחבל על רייצ'ל ווייס וקולין פירת' שהסרט חושף את הצד החלש ביותר שלהם.

"הגרינץ'" – The Grinch
אולפני אילומיניישן חוזרים למצעד הגרועים של סריטה, וזה כנראה ימשיך לקרות כל עוד אף אחד שם לא כותב תסריט שיצופה באנימציה הסכרינית שלהם. הפעם הייתה להם משימה קלה למדי כי ד״ר סוס עשה את רוב העבודה ואין שום מיניונים להאשים בכישלון.
לסקירה של אורון

"החיים האלה" – Life Itself
זה לא שאין לנו לב, זה פשוט שהלב של הסרט הזה רווי בקלישאות ומניפולציות רגשיות מיושנות. שום קאסט, לא משנה כמה נפלאים השחקנים שמרכיבים אותו, לא יכול היה להציל אותנו מהיומרנות המתישה הזו. אם אלו החיים, כבר עדיף לבלות את הזמן בהאזנה לאלבום של בוב דילן, ולא לחפירות חסרות הבנה עליו.
לסקירה של עופר

המסע ליושינו – Vision
ז'ולייט בינוש נוסעת פעמיים (לפחות) ליער בלב יפן על מנת ללמוד איך לשחק בצורה לא משכנעת. היא מוצאת פתח לעבר שאולי שכחה, סצנת מין הזויה שתוביל לסצנה הזויה ביותר, ורוחניות מזויפת שרואים רק פעם באלף שנה.

"המקום" – The Place
לא הספקנו להתאושש מחרפת "זרים מושלמים" והנה הגיע סרט נוסף של הבמאי פאולו ג'נובזה שבטוח שהוא פיצח את הרוח האנושית אבל פשוט כותב ברברת מתישה ומעוררת חוסר נוחות. למרבה השמחה, הפעם הקהל הישראל הוכיח שיש לו סטנדרטים והסרט נעלם מהמסכים במהרה.

"המשחק הגדול" – Molly's Game
ידעתם שסוסוני ים זכרים הם אלה שנכנסים להריון? לא, אין לזה שום קשר לדעה שלנו על סרטו הראשון של אהרון סורקין כבמאי, שמלא בעובדות טריוויה כמו זו אבל ריק מרגשות אנושיים ונדמה כאילו נערך בידי בלנדר.
לסקירה של אורון

"המשימה" – The Assignment
כן, היה סרט שבו סיגורני וויבר היא מנתחת פלסטית במחתרת שמעבירה פושע אלים ניתוח שינוי מין כפוי כדי ללמד אותו לקח. כי ככה מענישים אנשים רעים – הופכים אותם למישל רודריגז. והלוואי שהטרנסופוביה הייתה החלק הכי בעייתי פה… אבל שלא כמו רוב הסרטים ברשימה, את זה דווקא היינו רוצים שתראו כדי להבין עד כמה זה נורא.
לסקירה של אור

"הנוסע" – The Commuter
ורה פרמיגה מתיישבת מול ליאם ניסן בזמן נסיעת רכבת, ושואלת אם הוא רוצה לפרק פצצה. מה שקורה אחר-כך אינו סצנת סקס כפי שניתן היה לנחש, אלא אחת העלילות הקלושות והתלושות אפילו בסטנדרטים החדשים של ניסן. גם האקשן לא משהו.

נו באמת, ורה, כולם מכירים את הטריק הזה – הוא לא ימשוך לך באצבע

"הנזירה" – The Nun
אחד מסרטי האימה הכי מצליחים אי פעם הוא התחתית הכי נמוכה של היקום המשותף במותג "לזמן את הרוע". ואנחנו רוצים להזכיר לכם שזה כולל גם את "אנאבל". מה שהיה סצנה טובה ב"לזמן את הרוע 2" הפך לסרט אימה לא מפחיד שאי אפשר להתייחס אליו ברצינות.
לסקירה של אור מאימת החודש

"הצליבה" – The Crucifixion
סרט רוחות שמוציא אפילו את "הנזירה" טוב, עם או בלי קשר לכך ששניהם מתרחשים ברומניה. אתם בטח לא זוכרים שהסרט הזה בכלל יצא, ויש לזה סיבה טובה מאוד.
לסקירה של אור מאימת החודש

"50 גוונים של שחרור" – Fifty Shades of Freedom
הטרילוגיה הכי פחות מינית מאז ״ההוביט״ מסתיימת בסרט שהוא החלש והמביך מבין השלושה, עם יותר מונטאז׳ים מכל סרטי ״רוקי״ ויותר פטמות משורות דיאלוג אמינות. ברוך שפטרנו.
לסקירה של אורון

"טרף לילי" – Strangers: Prey at Night
כמה סצנות רצח מוצלחות שהולכות לאיבוד על דמויות לא מעניינות והתשה מוחלטת של הצופים עד שכבר מגיע רגע שבו הרוצחים יבואו לחסל גם אותנו.
לסקירה של אור מאימת החודש

"לחיות בקטן" – Downsizing
מבמאי ותסריטאי כמו אלכסנדר פיין אפשר לצפות לקצת יותר מאשר רעיון מרכזי שכבר מוצה עד תום בקומדיות ״מותק, כיווצתי את…״, בלי יותר מדי קשר או פשר בין המערכות, וללא אמירה מעניינת מלבד היאחזות היפית-הוליוודית באידאולגיה אקולוגית, כנראה הדבר היחיד שאירוני בסרט הזה.
לסקירה של עופר מפסטיבל ונציה

"מבוסס על סיפור אמיתי" – D'apres Une Histoire Vraie
למקרה שהיו חסרות סיבות להפסיק לחבב את רומן פולנסקי, הגיע הסרט הזה שמכניס את עמנואל סנייה ואווה גרין למותחן פסיכולוגי צפוי ונצלני, המקנח בטוויסט המשמים של השנה.
לטקסט של אורון מפסטיבל קאן

"מה יגידו כולם" – What Will People Say
נושא חשוב. נושא חשוב מאוד. נושא מזעזע. חובה לספר סיפורים כאלו. רק חבל שמספרים אותם בצורה כה קלישאתית ועוד מנסים לתת לקהל תקווה במקום בו תקווה לא קיימת.
לסקירה של עופר מפסטיבל ירושלים

"מודי" – Maudie
בשנה בה סאלי הוקינס הפילה אותנו לרצפה עם "צורת המים" ושימחה אותנו ב"פדינגטון 2", יצא (באיחור) גם סרט תמוה בו היא עושה מיני חיקויים של אי.טי, בזמן שאית'ן הוק לצדה טובח בכל מיני מבטאים משונים, בסיפור כביכול-אמיתי שקומט וקובצ'ץ' לכדי מבוכה מוחלטת.

"משאלת מוות" – Death Wish
אילי רות' טען שהוא נהנה לעבוד עם ברוס וויליס על התשדיר הזה למען איגוד הרובאים הלאומי, כי הוא היה קשוב לשחקן ונתן לו תשומת לב. אם לשפוט לפי המבט הריק בעיניו לאורך כל הסרט, מבט חלול כמו העלילה, כנראה שרות' נתן לו תשומת לב בסגנון "הוסטל", כי ברור שוויליס לא רוצה להיות שם. גם אנחנו לא.

פיו פיו, ברוס. פיו פיו.

"מת או חובה" – Truth or Dare
חשבתם שסרט על המשחק "צוללות" יהיה מטופש? לא ראיתם כלום. כלום אנחנו אומרים לכם! אפילו בבלומהאוס ודאי מופתעים שהשטות המוחלטת הזאת, סרט אימה שמבוסס על המשחק "אמת או חובה", עשתה כל כך הרבה כסף בהתחשב שהקונספט של התסריט הוא הדבר הכי פחות נוראי בו.
לסקירה של אור מאימת החודש

"מתח גבוה" – Life on the Line
בזמן ש"גוטי" נחסך מצופי הקולנוע בישראל, מעשייה תמוהה אחרת עם ג'ון טרבולטה הכתה במסכים, כזו שכנראה הגיעה במכונת זמן היישר מ-1996. זאת הדרך היחידה להסביר את ההופעה הביזארית של שרון סטון, את הארכיטיפים הגבריים הלבנים של הניינטיז, הסנטימנטליות של פרקי "אי. אר." ואת העובדה ששום דבר מזה לא עובד.
לסקירה של אור

"נקמה חריפה" – Peppermint
הדבר היחיד שעובד לטובת סרט האקשן-לכאורה הזה עם ג'ניפר גארנר הוא שהכל בו כתוב כל כך שטוח וסתמי שכאשר יש טוויסט לגבי אחת הדמויות הוא באמת מפתיע. בהיעדר השקעה בעלילה, פיתוח דמויות או מכות, כאשר דמות אחת עושה משהו מוזר, זה המרענן הרשמי בתוך כלום ושום דבר.
לסקירה של לירון

"סיביר" – Siberia
מה זה היה? לא, באמת עכשיו, מה זה היה? אז באמת נחמד הרנסנס הקיאנו ריבסי שהיה השנה, אבל דרמת הריגול הזו שברה שיאים של חוסר נעימות, כולל סצנת הניצול המיני הנוראית של השנה. אז אנחנו שואלים שוב – מה זה היה?
לסקירה של אור

"סיוט משפחתי" – Slumber
בין "משפחה בהפתעה", "פתאום משפחה" ו"המשפחה שלי" שהסתערו על אולמות הקולנוע באותו חודש, היה גם את הסיוט הזה. אתם כנראה פספסתם לחלוטין את סרט האימה הזה, וזה לגמרי בסדר.

"סיקאריו 2: הנקמה" – Sicario: Soldado
אין בסרט סיקאריו, הנקמה משמימה למדי והתחכום של הסרט הראשון מפנה את מקומו לטובת כלום.
לסקירה של עופר

"עולם היורה: נפילת הממלכה" – Jurassic World: Fallen Kingdom
באמת שאין לנו מאיפה להתחיל לדבר על החרפה הקולוסאלית שוברת הקופות הזאת. חוסר ההמשכיות מהסדרה (מאיפה הגיע המייסד פארק היורה הזה שמעולם לא שמענו עליו, ולמה אף אחד לא ידע שהפארק נמצא על הר געש פעיל), התסריט שמצליח להיות גם צפוי וגם מטומטם, רצף הסצנות חסרות הפשר, ההופעות הגרועות של השחקנים, ובכלל לא התחלנו לדבר על זה שהדינוזאור שהונדס להיות מכונת המלחמה הטובה ביותר בתולדות הזמן לא מצליח להדביק בריצה ילדה בת 10.
לסקירה של אור

"עיר המתים 2" – Day of the Dead: Bloodline
כבר נמאס לכם לשמוע על סרטי אימה כושלים? יופי. גם לנו. בואו נמשיך הלאה.
לסקירה של אור מאימת החודש

"פיטר ראביט" – Peter Rabbit
מי שנזעמו על הסצנה בה ארנבונים חביבים מנסים לגרום לשכן המרושע שלהם התקף אלרגי קטלני, כנראה היו בסדר עם סצנת הדינמיט או יתר העיבוד האלים והגרוטסקי לקלאסיקה הספרותית, עיבוד שכל כולו ההיפך מסרטי ״פדינגטון״. איך זה שג׳יימס קורדן עדיין מסתובב חופשי?

"אמרתי לכם שכבר היה עדיף לנו ללכת לגבעת ווטרשיפ. אפילו שם פחות מדכא"

"רובין הוד" – Robin Hood
מילא להחטיא את כל המטרות שהצבת לעצמך בעודך גונב מאחרים ומחלק לאף אחד – למה בשם כל תושבי נוטינגהאם רובין הוד לובש יוניקלו?
לסקירה של אורון

"שאהבה נפשי" – Disobedience
אין מספיק סרטים שמייצגים לסביות שיוצאים להפצה מסחרית, לא השנה ולא בכלל. זה רק הופך את הקשקוש המבולבל הנ"ל, בו לא ברור אם בעיות הסאונד והפוקוס מכוונות או שהן חלק מהמבע, כולל סצינת הרוק (ואנחנו לא מדברים על מוזיקה) – למתסכל עוד יותר.
לסקירה של אורון מטרייבקה

"7 ימים באנטבה" – Seven Days in Entebbe
הפקות בינלאומיות שמתעסקות עם ההיסטוריה של ישראל היו טרנד מאוס למדי השנה, אבל רק אחת בנתה על סצנת שיא של שחרור חטופי אנטבה לצלילי ״אחד מי יודע״ של נקמת הטרקטור/אוהד נהרין (שנוצר עשור וחצי לאחר האירועים המתוארים בעלילה).
לסקירה של אורון

"שרוכים"
הסיפור האישי של הבמאי נוגע ללב, אבל האופן בו בעל מוגבלות מגולם בסרט הזה מיושן, מכעיס ומאיר גם את הצדדים החלשים של יתר עלילות הסרט.
לסקירה של אורון

"תיק נעדר" – Fleuve Noir
כל מה שצריך היה פה: שחקנים מעולים, חומר מקורי טוב ותעלומת היעלמות אפלה. התוצאה: קשקוש מוחלט בכיכובו של הבלש הגרוע ביותר בעולם.
לטקסט של אורון בין המלצות פסטיבל חיפה

"תכנית בריחה 2: הגיהנום" – Escape Plan 2: Hades
נעשה את זה מסודר הפעם: תוכנית? אין. בריחה? בעיקר של תאי מוח. הגיהנום? די מתאר את חווית הצפייה. נשארנו עם ״2״, שיכול לציין את מספר הדמויות הנשיות שנדחפו בכוח למסך כדי שהסרט לא יהיה גברי מדי, או להוות את הציון של הסרט מתוך 10.
לסקירה בשידור חי של אורון

"תעלומה בסילבר לייק" – Under the Silver Lake
ארמדילו, פסטרמה, אגרטל, היצ׳קוק, זינזאנה. לא הבנתם כלום? זה בסדר, נסו לחוות את התחושה הזו במשך שעתיים וחצי שמתעקשות להבטיח למצוא הסברים בתוך האבסורד שהוא הקיום הנוח והשבע בלוס אנג׳לס, או משהו פסבדו-עמוק שכזה.
לסקירה של אורון מקאן

זהו להפעם, האוויר נקי ומטוהר ואנחנו נשוב לדרכי נועם ואהבת קולנוע של סיכומי שנה בשבוע הבא, משאירים את הסופ"ש לסקירות.