• סרטים חדשים: ״אין בתולות בקריות״
  • ?מה לראות בפסטיבל דוקאביב גליל מעלות תרשיחא
  • הנערה ברשת העכביש
  • ״החיים האלה״, סקירה לסרטו של דן פוגלמן
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2018
  • ?פסטיבל סרטים בערבה 2018: מה כדאי לראות
  • סקירה כפולה: ״אורי זהר חוזר״, ״ווייס אובר״
  • סספיריה
  • ״רפסודיה בוהמית״, סקירה
  • לקראת ״הצד האחר של הרוח״: אורסון וולס בנטפליקס
  • ״סיפור אחר״, סקירה

״החיים האלה״, סקירה

8 בנובמבר 2018 מאת עופר ליברגל

סרטים בינוניים שמנסים להיות סרטים גדולים הם יותר קשים וכואבים לצפייה מסתם סרטים לא טובים. ״החיים האלה״ (Life Itself), סרטו החדש של דן פוגלמן (שסדרת הטלוויזיה שיצר תפסה את התרגום הישיר לעברית "החיים עצמם", ובנוסף הוא כתב עוד הרבה מאוד סרטים), מכיל לא מעט סצנות מרגשות בפני עצמן, סיפורי אהבה קטנים ויפים ורגעים טובים במשחק ובטכניקה הקולנועית. אבל כל אלו הולכים לאיבוד בתוך המחשבה של היוצר כי הוא מייצר כאן משהו מורכב יותר מבחינה ספרותית או רוחנית, כאשר מה שנדמה לו כמקורי הוא למעשה רדוד ובנאלי. הרגעים היותר מוצלחים ביצירה רחוקים מלכסות על הבלאגן של המבנה הכללי ושל כמה בחירות אשר דומה כי נעשו בלי הרבה מחשבה, ביצירה אשר הטריילר שלה מכריז עליה כעל אירוע קולנועי גדול.

כמו לא מעט סרטים מן העת האחרונה, הסרט מחולק לפרקים (פלוס פרולוג ואפילוג) אשר מכריזים על עצמם בכותרת, מה שמרמז על ההשראה של הסרט מספרות כתובה, וזו אכן נוכחת בסרט במספר דרכים ובכך אין בהכרח פסול. גם לא בכך שאף כי כל הסיפורים קשורים זה לזה, לכל חלק יש גיבורים אחרים עם מספר דמויות הנוכחות באופן בולט בשניים מתוך הסיפורים. על מנת לא להיכנס לספוילרים, לא ארחיב יותר מדי על העלילה של כל סיפור וסיפור או על הקשר הנרטיבי בניהם, שהסרט מסביר בצורה ברורה בכל מקרה.

קיים גם משחק בזמנים לפיו כל סיפור מתרחש בתקופה אחרת, אם כי במקרה זה הסיפור הראשון מכיל הרבה יותר קפיצות בזמנים גם בתוך עצמו ולכן הוא נראה מהותי יותר ליצירה. הוא גם זה אשר כולל את הכמות הגדולה יותר של שחקנים מוכרים: אוסקר אייזק בתור גבר שלא מצליח לחזור לשפיות אחרי שאשתו (אוליביה וויילד) יצאה מחייו, אנט בנינג בתור הפסיכולוגית שלו, מנדי פטינקין בתור אביו של הגיבור ועוד כוכב גדול בהופעת אורח שמי שמאחר לסרט יחמיץ. בחלק זה מתקבע גם מוטיב חוזר נוסף ביצירה: האלבום הנהדר והדיכאוני ברובו של בוב דילן ״Time out of mind״ שהסרט משמיע לא מעט, אבל מקדיש יותר זמן לומר עד כמה שהוא משפיע וחשוב. אני חושב שהפואטיקה של האלבום עוברת טוב בסרט ברגעים בהם פשוט שומעים אותו, אבל אלו תמיד נקטעים לטובת פרשנות שטחית למילים או סתם דיאלוג כמו "תשמע, זה ממש שירה", שלא מאפשר לשמוע את השירה.

פוגלמן מבוגר ממני בשנים ספורות, אבל אנו שייכים לאותה שכבת גיל ושנינו העברנו חלק מגיל ההתבגרות בשנות התשעים. לכן, זה יפה בעיניי לראות איך התקופה הזו עדיין מעצבת את הייצוג התרבותי בסרט. אבל זה נהיה פחות יפה ואפקטיבי כאשר דומה כי הבמאי-תסריטאי נותר תקוע בתקופה ולא מבין מה התיישן בה וכיצד עוד ניתן לחדש. לאורך כל הסרט, בוב דילן וטרנטינו נותרים מוקד ההתייחסות העיקריים של היצירה – זה הגיוני לדמויות שגדלו בתקופה, אבל הסרט כאמור נע בזמנים וכבר בסיפור השני פוסע עמוק לתוך העתיד (ואחר כך יילך אפילו יותר קדימה). באחד מן הדיאלוגים הראשונים שמתייחסים לעתיד, פוגלמן שותל משפט בודד שמראה כי משהו במציאות השתנה. וזהו. השאר נראה כמו שהמציאות נראית היום, או יותר נכון, כפי שהיא נראתה בשנות התשעים, תקופה שפרט לפלאשבק קצרצר, אף אחד מחלקי הסרט לא מתרחש בה. הדבר הזה גורם לסרט להיראות אנכרוניסטי, בעיקר בחלק השני בו מככבת אוליביה קוק.

אם בכל זאת נעבור ליצירות מן המאה ה-21, שמתי לב למספר קווי דמיון בין סרט זה לבין ״מרגרט״, סרטו של קנת' לונרגן שצולם בשנת 2005 ויצא בשנת 2011. בין היתר, בשני הסרטים יש עיסוק בתאונת אוטובוס וברגשות אשם שהיא מותירה אחריה, ובשני הסרטים קיים ניסיון לתאר בעזרת אנשים "רגילים" מנעד גדול של רגשות ומשמעות רלוונטית לגבי החיים עצמם. בנוסף, שני הסרטים משתמשים בלימודי ספרות על מנת להצביע על הדרך בה הדמויות חוות אמנות וגם על דרך המבע של היצירה עצמה. אבל בעוד סרטו המחושב של לונרגן הקפיד להדגיש את הראשוניות של הפירוש הספרותי של הגיבורה הצעירה שלו, דומה כי פוגלמן באמת מאמין כי התזה של אחת מן הגיבורות שלו לגבי מספר לא מהימן היא מקורית.

אז לא, הרעיון על פי כל מספר בגוף ראשון בספרות ובקולנוע הוא מספר לא מהימן ולא מדובר רק בגימיק ספרותי, לא עלה לראשונה בסרט זה. לחזור על כך שוב ושוב ולהגיד שהחיים עצמם הם המספר הלא מהימן הכי גדול זה לא רוחני או מעמיק. זה בדיוק מה שהופך את הסרט הזה לגימיקי, בעודו משחק מספר פעמים עם זהות המספר או מי שחווה את הקטע. כאמור, כאשר סרט בינוני מנסה להיות גדול, או חושב שמה ששחוק בו הוא למעשה מקורי, הדבר כואב במיוחד לצפייה.

כפי שכבר ציינתי, יש בסרט גם הרבה רגעים טובים יותר, רבים מהם נמצאים בחלק השני בו פוגלמן זונח את ניו יורק לטובת אנדלוסיה שבספרד. אולי דווקא בגלל שפוגלמן פחות מכיר את התרבות המקומית, בחלק זה יש פחות ניסיונות נרטיביים מורכבים ויותר אופן סיפורי פשוט וישיר. גם בחלק זה, כל הדמויות משחקות על תו אחד בלבד, אבל הסרט מודע יותר לגוון המלודרמטי שלו ומצליח לרגש בצורה טבעית יותר. הרבה מזה הודות לאנטוניו בנדרס, שהקשר שלו עם אלמודובר לימד אותו איך להיות מרתק גם בדמות של תו אחד. גם בחלק זה יש רגעים מעוררי תמיהה מבחינת ההיגיון הפשוט, אבל הסרט עובד מעט טוב יותר, או אולי קל יותר למחול על פגמיו.

הצרה עבורי היא שכמעט כל דבר בסרט הזה אמור לדבר אליי ישירות, ומשום כך אני דווקא רגיש לכישלונות שלו. למשל, הסרט נותן בסוף פרשנות לשיר אשר חורג לכאורה מן האופי של רוב האלבום של דילן אשר מלווה אותו, אך הפרשנות הזו להכללת השיר השונה נראית רדודה לעומת קריאה מוקפדת יותר במילים של אותו שיר, כפי שקאבר שלו אשר מבוצע בסרט רומז. אם הייתי מתבקש לכתוב סרט בגיל 15 והיה לי יותר מוסר עבודה ויכולת לכתוב סרטים נגישים, ייתכן והייתי כותב דבר קרוב לסרט הזה. אולי לכן ״החיים האלה״ מעציב אותי יותר, שכן הוא מזכיר גם כמה השתנתי וגם כמה תמים הייתי בנעוריי. אולם, מתסריטאי מנוסה שגילו קרוב ל-40 אני מצפה ליותר, ולו היה באופן שבו פוגלמן מביים את התסריט שלו משהו בולט או אחיד, אולי הייתי מוצא יותר נקודות חיוביות להיאחז בהן.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.