סיכום 2016: הסרטים הטובים ביותר של השנה

2016 בהבהוביה האחרונים, ורגע לפני שאנחנו נפרדים ממנה, בין סיכומי השנה האישיים לפוסט אנשי ונשות השנה, אנחנו חוגגים את הסרטים שהכי אהבנו. הפורמט הוא אותו אחד מאז 2013: כל חברי הבלוג בוחרים את נבחריהם בשתי עשיריות שונות, אחת המוקדשת לסרטים מהשנה האחרונה שלא הופצו בבתי הקולנוע באופן מסחרי (כלומר, פסטיבלים, סקרינרים, גנוזים ותגליות) ואלו שיצאו לאולמות הקולנוע.
באופן טבעי, יש כמה חפיפות בין עשיריות המופצים, כי שם ההיצע נמוך יותר, אבל המצב קצת אחרת ברשימות הלא-מופצים, כי שם כל אחד מאתנו דלה שמות מאוקיינוס די עצום. ואם אתם שואלים אותנו, דווקא אלו העשיריות שמעידות עלינו הכי הרבה.

התמונה שהתגלתה היא ש-2016 הייתה מבחינתו שנה מצוינת לסרטים תיעודיים ואנימציה, אך קצת פחות לקולנוע הישראלי. בסוף הפוסט תוכלו למצוא מיני רשימות וסטטיסטיקות על ששת העשיריות, אז אתם לגמרי מוזמנים לבדוק גם את זה.

אם כך, אלו סרטי השנה של חברי סריטה לשנה החולפת:

הלא-מופצים

10. "שיר אהבה" – Lovesong
ארה"ב, 2016
ביומו האחרון של פסטיבל חיפה נכנסתי לסרט הזה רק כי לא היה לי משהו אחר לראות, מותש ואדיש. בסופו הייתי ערני ונרגש כאילו זה היה היום הראשון של הפסטיבל. סרטה של קים סו יונג הוא סיפור קטנטן, כן ורגיש, על אהבה בין שתי נשים שמסרב ליפול להגדרות, עם הופעה נפלאה של ריילי קיו ("אמריקן האני"). כנראה הפתעת השנה מבחינתי.

9. "הסטודנט" – The Student
רוסיה, 2016
עוד נציג מפסטיבל חיפה. קיריל סרברניקוב ביים סיפור מרתיח ומצולם להפליא, על איך צעיר פונדמנטליסט אחד מצליח לשבש את כל הקהילה שלו. אני בדרך כלל נסגר בפני סרטים שעוסקים בפנאטיות דתית, אבל "הסטודנט", בזכות הקולנוע שלו, השאיר אותי מעורב בכל רגע ממנו (למרות שיש לי אי אילו הסתייגויות מהסיום).

8. "בתים של אחרים" – House of Others
גיאורגיה, 2016
סרט שלישי ברציפות מחיפה, והפעם תוצרת גיאורגיה. את העלילה אמנם אפשר לסכם במשפט, אבל הפעם זה פחות חשוב. סרטה של רוסודאן גלורג'ידזה הוא לפני הכל אחד הסרטים הכי מרהיבים של השנה, כזה שעוטף את הצופה וגורם לו להרגיש שהוא בתוך חלום.

7. "ווינר" – Weiner
ארה"ב, 2016
נציג ירושלים הראשון הוא גם התיעודי הראשון מתוך שלושה בעשירייה הזו. ג'וש קריגמן ואליזה סטיינברג קיבלו גישה חופשית לחייו של אנתוני ווינר – מצד אחד, פוליטיקאי מבריק וכריזמטי, ומצד שני תאונת רכבת אנושית. ווינר הוא אחת הדמויות הכי מרתקות שהונצחו השנה בקולנוע, ובאמת שאי אפשר היה להמציא אותו.

6. "מדוגדג" – Tickled
ניו זילנד, 2016
הסרט שהוציא ממני הכי הרבה קריאות תדהמה השנה. הדוקומנטרי שעשה בכורה ישראלית בפסטיבל פרינט-סקרין, מתחיל כתחקיר כמעט קומי ורק הולך ומסתבך, נעשה אפל יותר ויותר. אין ספק שאפקט ההפתעה שלו מתעלה על איכויותיו התיעודיות, אבל לי זו הייתה חוויה חד פעמית.

5. "דוגמניות ושדים" – The Neon Demon
ארה"ב, 2016
בשלב הזה אני כנראה אוכל כל מנה שיגיש לי ניקולס וינדינג רפן, ואבקש עוד. אני פשוט פריק של הקולנוען הזה, ולעולם לא אתנצל על זה, גם כאשר זה כולל את סצנת הנקרופיליה הלסבית הכי… האמת, שבעצם נראה לי שהיא היחידה. בכל מקרה, "דוגמניות ושדים" הוא מכלול הסיבות שבגללן אני אוהב קולנוע.

4. "או.ג'יי.: תוצרת אמריקה" – O.J.: Made in America
ארה"ב, 2016
אפשר להיות כנים לרגע. "תוצרת אמריקה" איננו סרט. זוהי סדרה תיעודית שנהגתה כסדרה ובוצעה כסדרה על ידי ערוץ ESPN. אבל אני בכל זאת לוקח טרמפ על העובדה שהוקרנה כסרט במספר פסטיבלים ויצאה לסוג של סבב הקרנות מסחריות, כדי לחגוג פה את הנראטיב הכי מרתק שראיתי השנה באיזשהו מדיום. עבודת תחקיר ובנייה פשוט מרתקת, עליה אחראי הבמאי עזרא אדלמן והעורכים ברנט גרנאטו, מאיה מומה ובן סוזנסקי, שהיא לפני הכל שיעור היסטוריה-מודרנית בליגה משל עצמה.

3. "ילדותו של מנהיג" – Childhood of a Leader
בריטניה, 2016
להוציא את "הבן של שאול", יכול להיות שמדובר בעבודת הביכורים המרשימה ביותר של השנה. השחקן האמריקאי בן ה-28, בריידי קורבט (שלאחרונה מופיע בעיקר בסרטים אירופאיים כמו "כוח עליון" ו"סיימון קילר"), החליט להביא למסך סיפור בסדר גודל שהיה גורם לוותיקים ממנו לחשוב פעמיים. אבל לא רק שהסרט אכן קרה, הוא גם פשוט מרתק. מה שמרגיש כמו הספר הכי טוב שקראתם השנה הוא חוויה ויזואלית ונראטיבית נפלאה על שורשי הרוע. כל הסחתיינים שבעולם.

2. "גלים גבוהים" – A Bigger Splash
איטליה, 2015
אחד המקרים הכי תמוהים של השנה. לא לגמרי ברור לי איך סרט עם שני שחקנים בליגה של טילדה סווינטון ורייף פיינס, עם סיפור שטובע בסקס ומתח, צילום מרהיב ופסקול מהחלומות, זכה לכזו התעלמות. הבמאי לוקה גוואדניניו ביים סרט שהוא בחלקים ממנו עוצר נשימה, ובשאר הוא פשוט סוחף. אולי העומס והקצב שלו הרחיקו צופים וגרמו להם תחושת עייפות ועומס. לא יודע. מבחינתי יש בו כל מה שסרט צריך, ובגלונים.

1. "מתחת לחול" – Under Sandet / Land of Mine
דנמרק, 2016
נציג דנמרק לאוסקר, שביים מרטין זאנדווליאט, מספר על פלוגת שבויי מלחמה של צבא הרייך בדנמרק, שתפקידם הוא לפנות את החופים מהמוקשים שנשארו שם. מדובר, בקלות, בחוויה הרגשית הכי חזקה שהייתה לי השנה בסרט. אמנם יש במרכזו מערכת יחסים מעט מתוסרטת מדי, והוא לא חף מדידקטיות, אבל אני פשוט הייתי מרותק, נרעד ונרגש לכל אורכו, ולחלוטין מפורק, מרוקן ובאפיסת כוחות בסופו.

מתחת לחול

המופצים

10. "מסיבת נקניקיות" – Sausage Party
ארה"ב, 2016
המקום העשירי הוא תמיד הבעייתי ביותר, כי אליו מצטברים הכי הרבה סרטים. לפחות אצלי. אחרי התלבטויות רבות החלטתי להכניס לעשירייה את סרט האנימציה המבריק הזה, שגרם לי פרצי צחוק משוגעים והנאה כפי שמעט מאוד סרטים הצליחו לגרום לי השנה.

9. "איילים" – Hrutar / Rams
איסלנד, 2015
את סרטו של רונאר רונארסון ראיתי עוד בחיפה 2015. בשנה שעברה הוא לא הצליח להיכנס לעשיריית הלא-מופצים, אבל לאחר שהופץ השנה בכל זאת, השיג ביושר את זכותו להיות כאן סוף סוף. כאמור, כמעט שנתיים מאז שצפיתי בו, ואני זוכר אותו היטב, את הסיפור המקורי, המשחק המעולה, את ההומור, ובטח את שוט הסיום הנפלא.

8. "45 שנים" – Forty Five Years
בריטניה, 2015
כל כך הרבה חברים כעסו עלי מכיוון ששלחתי אותם לסרטו של אנדרו היי, אבל אני באמת לא מתחרט על דבר. מעבר להופעות המדהימות של שרלוט רמפלינג וטום קורטניי, ולבימוי העדין והעוצמתי של היי, בעיני ל-"45 שנים" יש את אחד התסריטים הכי משובחים שעוסקים בזיכרון ובאהבה. הוא בהחלט לא צפייה מהנה, במונח המידי של המילה, אבל ממני הוא לא הרפה המון זמן מתום הצפייה.

7. "נעורים" – Youth
איטליה, 2015
זו שנה רביעית ברציפות בה פאולו סורנטינו מופיע בעשיריות שלי, בין אם ברשימת הלא-מופצים או המופצים. אבל אין מה לעשות, אין סיכוי שבשנה נתונה ימצאו עשרה סרטים טובים יותר ממה שהמאסטר האיטלקי הזה מצליח לייצר. השליטה שלו בקולנוע היא פנומנלית ומשתלטת על החושים, כל פריים שם צריך להיות מודפס ולהיתלות במוזיאונים, ועל פס הקול בכלל קשה לי למצוא מילים. "נעורים" איננו הסרט הטוב ביותר שלו, אבל גם פסגה נמוכה של סורנטינו, היא נקודת תצפית גבוהה על כל השאר.

6. "מנצ'סטר ליד הים" – Manchester by the Sea
ארה"ב, 2016
לא הזלתי אפילו דמעה אחת בסרטו של קנת' לונרגן, ובעיני זה אחד הדברים שהופכים אותו ליצירת מופת. כל כך קל היה לעשות מסיפור המסגרת הזו דרמת אינדי חביבה וסוחטת דמעות שפועלת על כל הלחצנים המוכרים, אבל כשזה מגיע ממקלדת של תסריטאי פנומן ומדריך שחקנים עילאי (בתחילת האלף לונרגן היה זה שחשף לעולם את לורה ליני ומארק ראפלו), זה פשוט נראה ומרגיש הכי כואב והכי אמיתי בעולם. סרט שחורך את הנשמה.

5. "שמונת השנואים" – The Hateful Eight
ארה"ב, 2015
סרטו השמיני של טרנטינו העיף לי את המוח כשצפיתי בו לראשונה, אבל הייתי סקפטי לגבי השאלה האם צפייה נוספת תשאיר בי אותו חותם. לכן התיישבתי לראות אותו שוב לקראת סיכומי השנה, וכן, זו עדיין יצירה פסיכית. אמנם יש בו כמה רגעים שהייתי שמח אם היו נחתכים, ויש בו זחיחות של יוצר שבטוח שהוא המשיח, אבל זה לא מונע ממנו להיות מבריק, מטונף ומסעיר. בשבילי הסרט הזה הוא הנאה גדולה ומוחלטת.

4. "מכונת הכסף" – The Big Short
ארה"ב, 2015
איך אפשר לקחת נושא כמו המשבר הכלכלי בארה"ב ולהפוך אותו לרכבת הרים קולנועית? לבמאי אדם מקי הפתרונים. אחד מבמאי הקומדיות המודרניים האהובים עלי הוכיח שהוא הרבה יותר מזה בקומדיית האנסמבל שלו, שגרמה לי להתבאס על הצורך במצמוצים תוך כדי צפייה. "מכונת הכסף" מצחיק כמו שהוא מרתיח ופרוע כמו שהוא חכם.

3. "אמריקן האני" – American Honey
בריטניה, 2016
הכל חוץ מצפייה פשוטה, בזה אין ויכוח. ועדיין, מסע ההתבגרות שיצרה הבמאית הבריטית אנדריאה ארנולד הוא חוויה קולנועית מהסוג הכי נדיר שיש. שילוב מחץ של פס קול נהדר, ליהוק מבריק וצילום מתעתע, שיחד יוצרים אירוע קולנועי ענק. לא אשקר, אם הוא היה קצר בחצי שעה כנראה שהייתי מחזיק ממנו אחד מהסרטים הטובים ביותר בכל הזמנים, אבל הוא "יאלץ" להסתפק רק במקום השלישי של סרטי הקולנוע המופצים ב-2016.

2. "האיש שנולד מחדש" – The Revenant
ארה"ב, 2015
כמו "שמונת השנואים", גם הפעם תהיתי האם התגובה שלי להקרנה הראשונה (בקצרה: חצאי משפטים מבולבלים, נשימה קצרה ותחושת ורטיגו ממכרת) תחזיק פעם נוספת. וכפי שאתם יכולים להיווכח בעצמכם, התשובה היא כן מוחלט. גם פה ברור שהיה מקום לשיפור וקיצור, ואולי אפילו לנסות לבנות דמות ראשית מעניינת יותר, אבל "האיש שנולד מחדש" הוא הרבה יותר מסתם תצוגת יכולת של מצלמה, אלא מסע קולנועי שמגיע רק כל כמה שנים.

1. "הבן של שאול" – Saul Fia / Son of Saul
הונגריה, 2015
מה עוד אפשר לומר על סרט השואה הטוב ביותר שנעשה אי פעם? סרט שמייצר מאבק בין העיניים והמוח, בין הרצון לברוח מהמראות שהוא מציג, והצורך שלא לפספס אפילו מאית השנייה ממנו. סרט הביכורים של לסלו נמש מרגיש כמו לטבוע בסיוט, ואין דבר פחות מובן מאליו בקולנוע. חוסר הפשרות שלו, ההופעות המדהימות והגאונות שבעשייה שלו הפכו אותו לסערה מושלמת ולמה שאני תופס כסרט הטוב ביותר שהוקרן בישראל במהלך 2016.

עשירית המופצים של אור

הלא-מופצים

10. "לבבות מצולקים" – Inimi Cicatrizate / Scarred Hearts
רומניה, 2016
הבמאי ראדו ג'ודה לוקח את הקולנוע הרומני למחזות שונים מן הקו הרגיל של הקולנוע הרומני החדש. הפעם הוא מציג סרט תקופתי על מחלה אמתית של משורר צעיר בשנות השלושים ודרכו את סיפור גסיסתה של יהדות רומניה. הוא עושה זאת בשילוב של שוטים ארוכים ומוקפדים, התרחשויות קשות בשולי הפריים ודמות ראשית שלא מסוגלת לזוז אך מנסה לכפות על כך במלל בלתי פוסק. זה סרט על חולי שקשה לצפות בו, אבל יש בו מיניות מתפרצת והומור משובח, עבור הצופים שמוכנים להשקיע בקולנוע מאתגר יותר.

9. "הקור של קאלנדאר" – Kalandar Sogugu / Cold of Kalandar
טורקיה, 2015
כמעט בכל שנה הקולנוע הטורקי מצליח לשמור על כוחו ובו זמנית להפתיע עם סרט פיוטי בעל קצב איטי וצילום מרהיב. כך קרה גם השנה, עם סרטו של הבמאי מוסטפה קארה, שרוב אורכו הולך אף רחוק יותר מבני ארצו בתיאור החיים הפשוטים ובמיעוט העלילה. אבל מאבק ההישרדות של האדם אשר מנסה לשמור על חלומותיו בתוך אזור שכמעט ובלתי אפשרי לחיות בו, כובש את הלב אפילו ברגעים בהם הוא מאתגר אותנו לגבי היחס לבעלי חיים.

8. "פטרסון" – Paterson
ארה"ב, 2016
ג'ים ג'רמוש יוצר קולנוע על צירופי מקרים קטנים, מגע בין-אנושי המשלב חוסר הבנה וקרבה. הסרט הזה הוא אולי הסרט הכי טוב שלו מאז שנות השמונים, תמונה מזוקקת של אדם האוהב את עבודתו הפשוטה, את העיר בה הוא חי. אדם אשר קופסת גפרורים יכולה להיות עבורו המוצא לשיר האהבה לאישה שלכאורה לא מתאימה לו כלל, אך יש ביניהם הרמוניה ייחודית.

7. "לב של כלב" – Heart of a Dog
ארה"ב, 2015
מסע אל תוך התודעה הייחודית של יוצרת הסרט לורי אנדרסון, שמתחיל כניסיון תקשורת עם כלבתה האהובה ויוצא להרהור על הטבע שבו אנו נקשרים לאחרים בכלל, כולל רגעים של חוסר אהבה למי שאהובים לאהוב והשלמה עם נוכחות המוות בחיים. סרט שיכול לרסק את הלב במהלך הצפייה ולספק בו זמנית תחושה של התרוממות רוחנית.

6. "שירה אינסופית" – Poesia Sin Fin / Endless Poetry
צ'ילה, 2016
עוד צלילה אל עולם של יוצר שרואה את המציאות בדרך שונה. במאי הקאלט אלחנדרו חודורבסקי שומר על סגנונו הביזארי, אבל כאשר הוא פונה לספר על צעדיו הראשונים בתור אמן, הוא הצליח בפעם הראשונה לרגש אותי באמת, דבר שלא חשבתי שיקרה לי בסרטיו. הקולנוע שלו לוקח את הסוריאליזם למקום שלא נמצא מעל למציאות, אלא פשוט רואה אותה בצורה בהירה יותר, דרך הצבעים הבוהקים, שבירת כל חוקי ההיגיון או ניסיון לאובייקטיביות.

5. "איזון" – Rester Vertical / Staying Vertical
צרפת, 2016
הבמאי הצרפתי אלן גירודי שב להראות בחזית הסרט שלו ייצוג ישיר ואף שובר טאבויים של מיניות, על מנת לעסוק ברגישות סמויה בפחדים בעולם המודרני: הפחד מלא להיות מובן ולהיות בודד, ולעתים חמור מכך – הפחד להיות מובן ואהוב. אם סרטו הקודם של הבמאי, "זרים על שפת האגם", עסק ברציחות, הסיפור הזה הוא סיפור הישרדות בכל מובן, בעיקר הישרדות ברגעים אשר בהם נדמה כי אין כל איום.

4. "או, פוטבול" – O Futebol / On Football
ספרד-ברזיל, 2015
הבמאי סרג'יו אוקסמן מתאר שיחות עם אביו במהלך גביע העולם בכדורגל, בסרט אשר דומה כי אין פשוט ממנו. אבל דווקא דרך העיסוק בניתוק רב השנים בין השניים, נוצר סרט על חיבור בין דורי. בין לבין הסרט מראה מה כל כך מסעיר במשחק הכדורגל גם ברגעים של הפסדים כואבים, וגם ברגעים בהם מתרחשים דברים גדולים יותר מן המשחק עצמו.

3. "הסטודנט" – The Student
רוסיה, 2016
קיריל סרבניקוב יצר סרט שמשקף מצב בו התפיסה הקיצונית מנצחת את התפיסה השקולה, לא משנה עד כמה הדבר נראה לא הגיוני. בדרך הוא גם בורא כמה סיפורים של תלות ואהבה ויוצר שוטים מרהיבים ועתירי ניואנסים. התוצאה מראה עד כמה קל לטירוף הרדיפה להשתחרר.

2. "שיר ערש למיסתורין הנוגה" – A Lullaby to the Sorrowful Mystery
הפיליפינים, 2016
12 שעות של קולנוע יצר השנה לב דיאז. לצערי פספסתי את הסרט בין הכמעט-ארבע שעות שזיכה אותו בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה, אבל צפיתי בסרט בין השמונה שעות פלוס, שהעניק לו את פרס הבמאי בפסטיבל ברלין, מוקדם יותר השנה. כמעט מיותר להגיד שמדובר בסרט תובעני שלוקח את הזמן שלו עד שהוא מתמקד בגיבורי היצירה, אשר מתרחשת על רקע המהפכה הפיליפינית בסוף המאה ה-19, מהפכה בה הפער בין גיבור לבוגד כמעט לא קיים. אבל מן המקום הפוליטי והפילוסופי, דיאז לוקח את היצירה למקום שהופך למהפנט וכואב בסרט שכמעט כל סיקוונס בו מציג קולנוע מרהיב ומורכב וחלקו האחרון (שהוא בערך באורך של פיצ'ר) מאחד את כל היצירה לאותו שיר ערש קסום.

1. "נשים מסוימות" – Certain Women
ארה"ב, 2016
בעודי מרכיב את הרשימה הזו, סרטה של קלי רייכארדט מצא את עצמו מטפס בדירוג עם כל טיוטא, עד שהבנתי כי בסופו של דבר, אין סרט השנה שנשאר עמי בצורה חזקה יותר ואין מנוס מלתת לו את המקום בפסגה. זאת למרות שמדובר בסרט שיש בו משהו שיכול להיתפס כפגם – הוא מורכב משלושה סיפורים שונים, כאשר הסיפור הראשון יפה, אבל נופל מן השניים שעוקבים. במחשבה לאחור, הסטנדרטיות היחסית של הסיפור הפותח הכרחית על מנת שנבין את הקסם של שני הסיפורים המאוחרים, סיפור על בנייה מחדש של בית למרות אכזבה קשה, ובסיום אחד מן התיאורים הכי יפים של בדידות וכמיהה שראיתי בקולנוע.

נשים מסוימות

המופצים

10. "קובו – אגדה של סמוראי" – Kubo and the Two Strings
ארה"ב, 2016
הרבה סרטים כמעט נכנסו למקום הזה, בסופו של דבר החלטתי לתת את המקום לסרט ילדים אפל אך אופטימי, שהוא גם תצוגת תכלית נוספת של אולפני הסטופ-מושן לייקה. דומה כי האולפנים מעלים את הרף של מה שניתן לייצר כטכניקה עם כל סרט חדש, אבל הסרט הזה שומר על הקו של הסרטים האחרונים שלהם – זה לא רק פלא של ביצוע, אלא גם סיפור נהדר.

9. "הבן של שאול" – Saul Fia / Son of Saul
הונגריה, 2015
מה עוד יש לומר על סרט עליו נאמר כל כך הרבה? סיפור של הרוח האנושית אשר מנסה להעניק משמעות לחיים, בעיקר במקום בו מובן כי לדבר כבר לא נותרה משמעות. זה מה שהופך את הסרט ליותר מתיאור מזעזע של השמדה ולא של בחירה, של ייאוש ולא של גבורה. האמונה כי בכל זאת יש תכלית.

8. "נעורים" – Youth
איטליה, 2015
פאולו סורנטינו ממשיך לדון במושג היופי ולייצר את היופי הגדול, בסרט אשר כולו חיבורים בין תקוות שונות ואכזבות רבות של הרבה מאוד אנשים. אצל המאסטר של הקולנוע האיטלקי העכשווי, הקלישאות נראות כנות יותר, בעזרת שורה של שחקני-על וצילום שנראה נשגב כמו המוזיקה.

7. "מיומנו של צלם חתונות"
ישראל, 2016
בעוד סרונטינו מייצר חיבור והרמוניה בין החלקים השונים, נדב לפיד מייצר שבירה וקטיעה. בעוד סורנטינו מדמה שלמות, לפיד חוגג את הפגום. ושניהם דנים ביופי, בפספוס ובכמיהה הרומנטית לרגע האבוד. לפיד ממשיך לשבור את כל מה שמקובל בקולנוע המקומי ובכלל ועל הדרך מייצר קולנוע שמעורר שיח וגם ויכוח. הסרטים שלו מפלגים, מתריסים ולא מרפים לרגע. אין הרבה במאים שחווית הצפייה בסרטים שלהם תמיד תהיה שונה עבור כל צופה ובמהלך כל צפייה.

6. "בגרות" – Bacalaureat / Graduation
רומניה, 2016
כריסטיאן מונג'יו שוב מציג גיבור אשר מנסה בסך הכל לעזור לאדם אחר שהוא אוהב – תוך שהוא לא מבין את גודל הנזק שהוא עושה לכל האנשים שאכפת לו מהם. יש בסרט הזה הרבה יותר עלילה מבסרטיו הקודמים של הבמאי ודיון בכמות גדולה יותר של היבטים, אבל לדעתי הדבר לא בא במחיר של ויתור על ההקפדה על הפרטים.

5. "לה לה לנד" – La La Land
ארה"ב, 2016
במהלך ארוחת ערב נטולת ייחוד, הגיבורה עוזבת את כללי ההתנהגות בחברה והולכת למקום שבו הקסם קורה – מנורת הקולנוע מקרינה אור של 35 מילימטר על פניה ולפתע היא זוהרת, לפתע ליטוף ידיים יכול להוליד תעופה. בסופו של דבר, רוב החיים שלנו הם ארוחות הערב בהן השיחה נעה בהתאם לקודים חברתיים, וכמה טוב שיש תזכורת לכך שאמנות יכולה להרים אותנו מעל למציאות זו. לא במקרה אני שב ומאזין לפסקול הסרט במהלך כתיבת שורות אלו.

4. "קרול" – Carol
ארה"ב, 2015
עוד סרט שמתרחש בעולם הקולנוע (או הצילום) של שנות החמישים. אבל במלודרמה הרגשות תמיד עזים יותר וכך גם האפקט של הסרט, אשר לוכד את כל הכאב הכרוך ברגע ההתאהבות ובתחושה כי הקשר הסתיים לפני שמוצא עד תומו.

3. "אנומליסה" – Anomalisa
ארה"ב, 2015
דרגתי אותו ב"לא מופצים" בשנה שעברה, אך דרגתי אותו נמוך מדי. צפייה חוזרת חושפת את התסריט הכי מהודק שצ'ארלי קאופמן כתב, תסריט בה כל דמות שנשמעת אותו דבר היא יישות עצמאית עם סיפור שעובר היטב. ואת רוב מה שאמרתי על הסרטים האחרים ברשימה שלי, ניתן לומר גם על הסרט הזה.

2. "מנצ'סטר ליד הים" – Manchester by the Sea
ארה"ב, 2016
קנת' לונרגן יצר סרט שכל חלק בו מעמיק ומחושב בפני עצמו, אבל השלם שלו גדול מסך חלקיו ובסופו של דבר גם מכל ניתוח. זה לא רק סרט על אדם שמנתק את עצמו מהחברה ולא רק סרט על טראומה ופסיכולוגיה, למרות ההרמזים הברורים לפרויד. בכל פעם שחושבים שמוצאים את מה שמבריק בסרט, מגלים בו רובד חדש או עוד משפט נוקב שאומרת דמות שהיא לכאורה שולית. אבל אין פרטים שוליים בקולנוע של לונרגן ואין פרט שניתן לפרש רק בדרך אחת. זו יצירה שפונה לאינטלקט ולרגש באופן שווה ובסופו של דבר מצליחה בשני התחומים.

1. "אמריקן האני" – American Honey
בריטניה, 2016
כשנערה נכנסת למשאית עם נהג מבוגר, צופה הקולנוע מתמלא בחשש. אבל אנדראה ארנולד יוצרת מן הסיטואציה הזו מפגש מסוג שונה לגמרי, מלא בחיבה והבנה לדמות אשר לרוב הקולנוע יבקר את השקפת עולמה. היא נותנת לה לדבר על החלום הפשוט שלה. ואז מראה את הצד השלילי, כמו בכל דבר בסרט. בעוד רוב היוצרים שואפים לבקר או לגאול, ארנולד פשוט מראה, מתארת את הרגע הזה בהיסטוריה דרך שורה של דמויות צעירות ומבוגרת, מסע שמראה כמה זהב ניתן למצוא בארץ הווייט-טראש. הסרט הזה נדמה לי כמו הדבר הכי חדשני שראיתי השנה בקולנוע, יצירה של חזון יוצא דופן למרות שלכאורה אין בה דבר שלא ראינו בעבר. ועבורי אין בסרט רגעים ארוכים מדי, או סצנה שלא משרתת את התקדמות התסריט.

עשירית המופצים של עופר

הלא-מופצים

10. "איזון" – Rester Vertical / Staying Vertical
צרפת, 2016
הסרט היחיד ברשימה שלי שאני לא אוהב. אז מה עושה פה בכל זאת יצירתו ההפכפכה והחמקמקה של אלן גירודי, ועוד על חשבון סרטים אהובים וטובים ממנה? כנראה שאני לא יכול להתעלם מהעובדה שתוך כדי פסטיבל קאן העמוס והמעמיס, זה הסרט היחיד שהמשכתי להרהר בו לא רק בזמן סרטים אחרים, אלא הרבה אחרי שהפסטיבל נגמר. בהיתקלות הבאה איתו בפסטיבל ניו יורק, מצאתי עוד תומכים מבולבלים ועוד תיאוריות לגביו.

9. "קמרה פרסון" – Cameraperson
ארה"ב, 2016
הדוקומנטרי הראשון, ולא האחרון, ברשימה שלי. ועוד אחד כזה בעל גוון נסיוני (זו הייתה שנת ההפתעות העצמיות, כאמור). הצלמת קריסטן ג׳ונסון ליקטה המון רגעים שצילמה בעיקר עבור אחרים, והרכיבה מהם נראטיב קוהרנטי להפליא על תפקיד המתעד/ת בקולנוע העכשווי. הסרט הבליח לרגע בפסטיבל חיפה, אבל תפסתי אותו במקרה באחד מקולנועי הארטהאוס של ניו יורק, מה שרק הוסיף לחוויית הגילוי.

8. "או, פוטבול" – O Futebol / On Football
ספרד-ברזיל, 2015
סרט תיעודי שני ברצף, הפעם כזה שזכה לכבוד בפסטיבל דוקאביב ואף אירח את הבמאי סרג׳יו אוקסמן. אם זכור לי נכון, בחרתי לצפות במקרה בגלל השם, ובהתחלה חששתי שנפלתי על ניסיון התקרבות מחודשת בין אב לבן, שמגיע לבקר במולדתו הברזילאית במהלך גביע העולם בכדורגל 2014. דבר לא הכין אותי למה שבאמת קרה ובטח שלא לסרט שמוכיח את היכולות והעוצמות הדתיות של קולנוע וספורט כאחד.

7. "העיר האבודה זי" – The Lost City of Z
ארה"ב, 2016
במקור שיבצתי כאן את האפוס הפנומנלי אך המענה לצפייה של מרטין סקורסזה, ״השתיקה״ (Silence). אבל הוא אמור לעלות לאקרנים בישראל כבר בינואר, אז אתאפק כמו שעשיתי עם רוב סרטי האוסקר שעדיין לא הגיעו למסכים בארץ. במקומו בחרתי סרט אחר על צמד גברים לא שגרתי היוצא לחקור ג׳ונגלים לא נודעים בשם איזשהו אלוהים – המדע, במקרה זה. שנים אני מחכה ליצירת המופת הגדולה באמת של ג׳יימס גריי, וכמו הרבה נפילים לפניו גם הוא הלך ומצא אותה בהפקת ענק מיוערת ומיוזעת כמו פעם וכמו שצריך.

6. "טוני ארדמן" – Toni Erdmann
גרמניה, 2016
הנה סרט שאני לא מוכן לחכות עוד דקה, בטח שלא חודשיים, כדי לחגוג את עצם קיומו. סרטה של מארן אדה הגיע אל פסטיבל קאן כאלמוני, או על תקן ממלא מקום כי ״כנראה שצריכים עוד במאיות בתחרות הרשמית״ (לא אני אמרתי), ויצא ממנו עם ממוצע הביקורות הגבוה בתולדות הפסטיבל – אבל בלי אף פרס. תיחנק מעשן מנועים וחול מדבר אוסטרלי מר יושב ראש חבר השופטים ג׳ורג׳ מילר הזועם, אם אתה לא מסוגל להכיר בגדולתה של הדרמה הרגישה והכנה ביותר על יחסי ילדים והורים בשנות האלפיים-עשרה שנוצרה השנה.

5. "פטרסון" – Paterson
ארה"ב, 2016
זה הולך להיות פסטיבל קאן מכאן ועד הפסגה, אני מזהיר מראש (למעשה גם הסרט הקודם, וגם העשירי שלי, הגיעו מקאן). את חמישיית הזהב פותח סרטו האהוב עליי ביותר של ג׳ים ג׳רמוש מאז ״גוסט דוג״, ואחד הגדולים שלו אי פעם בעיניי. זהו מעין סיכום של הקולנוע הג׳רמושי אם תרצו, כולל הופעת השנה בקולנוע של כלב (המגולם בידי כלבה), הדבר הכי דומה למשחק בקריירה של אדם דרייבר (בתפקיד אדם נוהג). זה סרט כל-כך מקסים באגביות שלו ובאהבתו לחיים, וגם חוויית קולנוע שהיא הכי קרובה לישיבה עם חברים לבירה בסוף יום עבודה או בתחילת סוף שבוע.

4. "היבבה" – The Wailing
דרום קוריאה, 2016
סרט דרום-קוריאני על מיתוסים ומיתולוגיות אפלות ומדממות, בהובלת שוטר מטופש אפילו ביחס לסרטים הקוריאניים? האם מישהו פרץ למגירת הפנטזיות האפלות שבראשי וחזר משם עם סרט? לא ברור, אבל מה שבטוח הוא שמעתה יש מאסטר נוסף מארץ הקולנוע הכי מסעיר שיש, ושמו נא הונג-ג׳ין.

3. "אקוואריוס" – Aquarius
ברזיל, 2016
משום מה, הדמות שהכי הזדהתי איתה רגשית השנה בקולנוע היא של ניצולת סרטן השד, ברזילאית מבוגרת שנלחמת על זכותה לחיות היכן שהיא רוצה ובעיקר להישאר רלוונטית. אולי מה שסייע לכך היא הופעת מחץ של סוניה בראגה בתפקיד הראשי, והקולנוע הצלול ודמוי-החלום של קלבר מנדוסה פילו, מהמרתקים שבבמאי תבל בעיניי אחרי שני סרטים ארוכים בלבד.

2. "נרודה" – Neruda
צ'ילה, 2016
לצערי ראיתי את יצירת הפאר הזו רק בפסטיבל ניו יורק ולא בקאן, אחרת כבר הייתי משלים צפייה נוספת ומטיס אותה למקום הראשון. כיוון שיש סיכוי שסרטו הטוב ביותר השנה של פבלו לאריין (בתחרות רק עם ״ג׳קי״) יופץ בישראל בחודש מרץ, עוד תהיה לי הזדמנות לכפר על הטעות הזו ברשימת המופצים של 2017. אחרי צפייה אחת בלבד, לא זכור לי כזה סחף, כזו ממזריות וכל-כך הרבה כיסוי לכל-כך הרבה יומרנות בסרט אחד השנה.

1. "דוגמניות ושדים" – The Neon Demon
ארה"ב, 2016
לא, זה לא סרט על עולם הדוגמנות כתעשיית בשר, אלא על כל מושג היופי כעולם של טורפות, נטרפות וטירוף הדעת בתוך כל מה שנחשב נורמלי או אפילו נשגב וחלומי. בעולם שבו סרטים רק מנסים ומתכוונים, ניקולס וינדינג רפן פשוט בא ולוקח, יורה ופוגע, יורש ורוצח. עבורי הסרט הזה היה ״יהלום בים של זכוכית״ כפי שמגדירה אחת הדמויות בו את הדמות הראשית. יש בסרט יותר תעוזה וסצנות ששרטו את מוחי ונפשי מבכל יצירה אחרת השנה, ובתור חוויה אודיאלית-ויזואלית אין מלוטש ממנו. אבל האמת היא שהוא במקום הראשון כי הוא מעין גרסת הסיוט של ״לה לה לנד״.

דוגמניות ושדים

המופצים

10. "יחי הקיסר!" – Hail, Caeser
ארה"ב, 2016
הכי הרבה כיף שהיה לי השנה בקולנוע, והכי הרבה אהבת קולנוע לא ממותקת שנראתה על מסך אחד השנה. בהקרנת העיתונאים לסרטם של האחים כהן, שבחלקו הוא שיר הלל לעידן הפילם, נתקע הסרט ישר אחרי הנאמבר המוזיקלי המרהיב של צ׳נינג והמלחים. הייתי מוכן ללכת הביתה באותו הרגע, כי ידעתי כבר באוקטובר שלא אראה השנה קטע ריקוד ושירה טוב ממנו (וגם לכאורה אגבי ואפילו לא כחלק מהעלילה) באף סרט.

9. "בגרות" – Bacalaureat / Graduation
רומניה, 2016
אם שני סרטיו הקודמים והמבריקים של כריסטיאן מונג׳יו היו פסגות של קולנוע על חברות נשית שאינה יודעת גבול מבחינת הקרבה, בסרטו החדש הוא מוכיח שלגיבורים קולנועיים הוליוודיים יש עוד הרבה מה ללמוד בכל הקשור לאבות המגוננים על בנותיהם. מלאכת מחשבת של עלילה, ניואנסים, רגשות ובעיקר דמויות שאפשר ממש לקרוא את המחשבות שלהן בכל רגע נתון.

8. "זוטרופוליס" – Zootropolis
ארה"ב, 2016
דיסני בתקופה מעולה וסרט האנימציה הראשון בעשיריה שלי, וגם הפעם לא האחרון, הוא אחד השיאים שלה מבחינתי. הגעתי אליו סקפטי ויצאתי ממנו מלא השראה להיות הארנבת הכי נאמנה לעצמי שאוכל להיות, שנלחמת בהסללה ובמוסכמות החברה ולבסוף מוצאת יריב שקול בדמות שהיא בדיוק כמוה אבל בחרה בצד האפל. מעבר לדיון החברתי, יש בו איזון נהדר בין הומור ואקשן, חמידות וקשיחות – ואף מילה על העצלן המעצבן.

7. "הבן של שאול" – Saul Fia / Son of Saul
הונגריה, 2015
הסרט היחיד ברשימה שלי שחוזר לסיבוב נוסף מרשימת ״הלא מופצים״ דאשתקד, אז צפיתי בו בקאן והפעם הקדשתי לו צפייה נוספת בארץ שסירבה לממן את היצירה המטלטלת ביותר בתולדות הקולנוע העלילתי על זכר השואה. סרט הביכורים של לזלו נמש הוא הרבה יותר מסימולטור של אושוויץ, וגם הרבה יותר מסיפורם הלא מספיק מדובר של הזונדרקומנדו – הוא הדרך הכי מבהילה שבה אפשר לחוות את הבלתי יתואר, ולזכור.

6. "מיומנו של צלם חתונות"
ישראל, 2016
הסרט הישראלי היחיד בעשיריה שלי (ושל כולנו למעשה), בשנה שדווקא נחשבת למצטיינת. תודו שזה מעניין. התירוץ שלי הוא שהסרטים שבאמת אהבתי השנה בעונת האופירים טרם הופצו, ואני מעריך שיימצא להם מקום בשנה הבאה, אבל מה שבאמת מדהים הוא איך נדב לפיד מצליח ב-40 דקות להגיד יותר על נושאים כמו זוגיות, נישואין, אהבה ומוות מאשר כל סרט אחר שראיתי השנה – ובלי להטיף אפילו לרגע.

5. "אמריקן האני" – American Honey
בריטניה, 2016
הנה משהו שלא אומרים מספיק על סרטה המהולל בצדק רב של אנדראה ארנולד, אולי גדולת במאיות העולם שפועלת כיום – הוא לא צפייה מהנה. יש בו רגעים של התעלות רוחנית, או אפילו צחוק, אבל לשבת כמעט שלוש שעות עם חבורת טמבלים צעירים שבטוחים שפיצחו את הנוסחה לחיים הטובים, יכול להיות דומה מדי לחיים עצמם עבור רבים. אלא שבסוף הנסיעה, כשהמסע תם והחיבה לדמות הראשית מתפשטת כדי לכלול את כל יושבי הוואן, והביטים של המיקסטייפ המשוגע של הסרט נתקעים בראש יחד עם הדימויים המדהימים – קורה משהו יותר טוב אפילו מקתרזיס.

4. "קובו – אגדה של סמוראי" – Kubo and the Two Strings
ארה"ב, 2016
ניחשתי בתחילת הקיץ שאולפני לייקה יתעלו מעל כל מה שדיסני ופיקסאר (וכמובן שאר חטיבות האנימציה שאני ממש לא מסמפט), אבל לא ידעתי כמה צדקתי. ״קובו״ הצליח להיות כל מה שרציתי ועוד, עם ההנפשה הכי מפעימה שנראתה השנה על המסכים ותסריט שאילולא פגם אינהרנטי אחד הייתי מכריז עליו כעל הברקת העשור. הוא הדליק בליבי אלפי סירות נייר קטנות המוארות באור יקרות, ורק להיזכר בו מעלה בי חיוך ומרחיב נשימה.

3. "45 שנים" – Forty Five Years
בריטניה, 2015
מאז השבוע השני של ינואר מצפה סרטו המושלם בכל מובן אפשרי של אנדרו היי להיכלל בעשיריית סרטי השנה שלי. מדובר בפנינה נדירה במיוחד, הנשענת על שתי הופעות בסדר גודל שכבר לא רואים היום, של צמד הטיטאנים שרלוט רמפלינג וטום קורטני. אבל מה ששבה ושבר את ליבי במיוחד הוא אופן פרישת הסיפור, ובעיקר הדגש על המילים שלא נאמרות, כיאה לסרט הטומן בחובו סודות שהפכו עם הזמן לשדה של מוקשים רגשיים המתפוצצים חרש.

2. "מנצ'סטר ליד הים" – Manchester by the Sea
ארה"ב, 2016
אזהיר ואומר שכל השלישיה הראשונה שלי מורכבת מסרטים מושלמים בעיניי, ולכן היה קשה לדרג אותם. במקרה של סרטו של קנת׳ לונרגן, להעניק לו את הסגנות היה אקט כואב במיוחד. זאת משום שאני לא חושב שיש סרט שמתעלה עליו בכתיבה או משחק השנה, וגם לא בשנה שעברה לצורך העניין, והאופן שבו הוא שינה לחלוטין את כל מה שהיה נכון בעיניי בקולנוע בכל הנוגע לייצוג של שכול ואבל היה חסר תקדים עבורי. זהו גם ללא ספק הסרט עם הכי הרבה כנות ופגיעות שראיתי בקולנוע כבר הרבה זמן, שהותיר חותם בל יימחה על לוח ליבי ועוד במעין נונשלנטיות.

1. "המפגש" – Arrival
ארה"ב, 2016
עם כל הכבוד לכל מה שכתבתי עד עכשיו, אני בסופו של דבר חנון מד״ב. ואם סרט מסוגת המדע הבדיוני מצליח לשוחח איתי באופן בלתי אמצעי כמו שקרה השנה עם יצירתו של דני וילנב, כלומר ממש ליצור דיאלוג בין צופה וסרט כאילו היה מדובר בשיחה בין שתי ישויות – אין אף מקום אחר עבורו מלבד הפסגה. כיוון שמדובר בסרט שעוסק גם בשפה ובעקיפין גם בקולנוע, החיבור היה טוטאלי וההתמזגות מוחלטת. לא היה השנה סרט שריגש, טשטש וקירקש לי את כל המערכות כמו ״המפגש״, ואין לי שום בעיה שלא מבינים (סליחה, לא אוהבים) אותו כמוני – ככה הוא רק יותר שלי.

עשירית המופצים של אורון

אז כך נראית 2016 הקולנועית על פי העשיריות שלנו:
בשנה שעברה ארה"ב הכניסה 14 סרטים לששת העשיריות. השנה היא הגדילה את כוחה ל-21 (9 בלא מופצים, 12 במופצים). באופן כללי 28 מדינות מוזכרות פה, כאשר כמובן ארה"ב היא המובילה, ורק שתיים אחרות הצליחו להכניס יותר מסרט אחד, ודווקא לא החשודות המיידיות. ברשימת המופצים בריטניה נמצאת עם שני סרטים, וברשימת הלא מופצים… צ'ילה היא זו שהתבלטה מעל שאר מדינות תבל עם שני סרטים גם היא.
ישראל, שבשנה שעברה יוצגה על ידי לא פחות מארבעה סרטים שונים בעשיריות השונות, הביאה רק סרט אחד השנה, ועוד סרט קצר: "מיומנו של צלם חתונות" שמופיע אצל עופר ואורון.

רק שלושה סרטים משותפים לכל חברי סריטה: "מנצ'סטר ליד הים", "הבן של שאול" ו"אמריקן האני". חמישה סרטים מרשימת מופצי השנה הוזכרו עוד בשנה שעברה כלא מופצים ("הבן של שאול", "שמונת השנואים", "נעורים", "אילים" ו"אנומליסה").
מבחינת במאים שעושים סיבוב שני רצוף ישנם שלושה: דני וילנוב ("סיקאריו", "המפגש"), פבלו לאריין ("המועדון", "נרודה"), ונדב לפיד כבר שנה שלישית רצוף ("הגננת", "מיומנו של צלם חתונות"). עם זאת, השיא עדיין שייך לפאולו סורנטינו, שנוכח רצוף בעשיריות שלנו מאז הפורמט הנוכחי שהחל ב-2013 ("יפה לנצח", "נעורים").
בעשיריות 2016 ישנם שמונה סרטים של במאיות, אך באופן מוזר רק אחד מהן במופצים: "אמריקן האני". כל שאר הבמאיות נמצאות ברשימת הלא מופצים. כנראה זה אומר משהו.

זאת, כאמור, גם שנת שיא לסרטים תיעודיים – שישה (כולם בלא מופצים). גם לסרטי האנימציה יש יופי של נוכחות, עם ארבעה סרטים שונים.
התורם הגדול ביותר לרשימת הלא מופצים הוא פסטיבל ירושלים, שצבר 10 סרטים ברשימות השונות. חיפה עם 7, ופרינט-סקרין ודוקאביב עם אחד. אם מוסיפים למאזן סרטים מעשיריות המופצים שבכורותיהם הארציות היו בפסטיבלים, זה מייצר טבלה של 11 לירושלים, ו-10 לחיפה.

25 סרטים שונים מופיעים בטבלת הלא מופצים, 19 סרטים במופצים. כלומר, 44 סרטים. עלייה של אחד משנה שעברה.

וזה כל מה שיש לנו לומר בהקשר הזה. מוזמנים לחזור אלינו מחר לפוסט אנשי השנה של 2016, לאחריו סיכום הסיכומים, ואז כבר 2017 מגיעה. מקווים שהיא תהיה טובה אלינו.