• הכל על פסטיבל הקולנוע ירושלים 2017
  • ולריאן ועיר אלף הכוכבים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח רביעי
  • הזוכים, הזוכות וסיכום התחרות הישראלית בירושלים
  • ״דנקרק״, סקירה
  • חיים חדשים: ״דנקרק״ של כריסטופר נולאן
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שלישי של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 32
  • פסטיבל ירושלים 2017 - דיווח שני של עופר
  • כוכב הקופים: המלחמה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח ראשון של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 31
  • סקירת המארז השני של ״פרוייקט הקולנוע העולמי״
  • לקראת בואו של לואי גארל לפסטיבל הקולנוע ירושלים
  • פסטיבל ירושלים 2017: פוסט המלצות משותף
  • ״להציל את נטע״, סקירה
  • ספיידרמן: השיבה הביתה
  • הטרילוגיה האמריקאית של ג׳ורג׳ סטיבנס: ״ענק״
  • גנוב על העולם
  • ״אוקג׳ה״, סקירה

סקירת דוקו-פשע משולשת: "או.ג'יי: תוצרת אמריקה", "אמנדה נוקס", "העד"

13 באוקטובר 2016 מאת אור סיגולי

טרנד ה-true crime שתפס את עולם היצירה הדוקומנטרית בשנים האחרונות הפך להיות כל כך מאסיבי, שזה מרגיש כאילו אין שום אדם בהיסטוריה של חצי הכדור המערבי שהניף סכין באוויר, ולא קיבל סרט או סדרה על סיפורו.
נכון, זה לא משהו חדש. הרי היו לנו את "הקו הכחול הדק" של ארול מוריס, את "לתפוס את הפרידמנים", "המתחזה", "המדרגות" ואפילו היצירה הישראלית תרמה לז'אנר, עם הסרט המרתק של דויד אופק, "ההרוג ה-17" משנת 2003, שאתם חייבים לראות בהזדמנות הראשונה. ועדיין, האינפלציה המשוגעת של הזמן האחרון (דוגמאות מהירות: "הג'ינקס", "מדוגדג", "לייצר רוצח", "חמישיית סנטרל פארק", "צל של אמת" הישראלי, ועוד) נדמה שרק הולכת ומתחזקת.

שלושה סרטי true crime חדשים הגיחו לעולם בחודשים האחרונים, ולהם אקדיש את הסקירה הזו, שכוללת מעל 10 שעות של צפייה תיעודית. הראשון הוא הפרויקט השאפתני של ESPN "או.ג'יי: תוצרת אמריקה"; השני הוא ההפקה החדשה של נטפליקס, "אמנדה נוקס", על הרוצחת-לכאורה בעלת פני המלאך; והשלישי מספר על התקריות שצילקה את ארה"ב משנות השישים ועד היום, "העד". חלקם מצוינים, חלקם בעיתיים, וחלקם איפשהו באמצע.

"או.ג'יי.: תוצרת אמריקה" – O.J.: Made in America

oj-made-in-america-second

אחד האירועים הטלוויזיוניים הגדולים של השנה הייתה העונה הראשונה של "American Crime Story", מבית היוצר של ריאן מרפי, "אמריקה נגד או.ג'יי. סימפסון" (The People vs. O.J. Simpson). על פניו זה נשמע כמו עוד פרויקט "לייף טיים" צהבהב: סדרה אשר משחזרת את סיפור המשפט של או. ג'יי סימפסון בשנות התשעים, כאשר את הקאסט מאכלסים מיני שחקנים מפורסמים יותר או פחות, כמו ג'ון טרבולטה, דיויד שווימר, קובה גודינג ג'וניור, שרה פולסון וסטרלינג ק. בראון.
התוצאה לא יכלה להיות שונה יותר מהציפיות הראשוניות – עשרה פרקים של עשייה טלוויזיונית במיטבה, שבנויים כל כך טוב שבאיזשהו שלב התחלתי לשכוח מה היו תוצאות גזר הדין המתוקשר ביותר מאז המצאת הטלוויזיה (בארה"ב, לפחות. אני מניח שמשפט אייכמן עשה בארץ גלים לא פחות גדולים). הסדרה זכתה לשבחי הביקורת ולתשעה פרסי אמי, כולל פרסי המשחק והמיני-סדרה הטוב ביותר.

במקביל ולחלוטין בלי קשר, שחרר ערוץ הספורט ESPN פרויקט משל עצמו המביא את אותה השתלשלות אירועים ששינתה את אמריקה. זה התחיל כחלק מהתכנית "30 על 30" של הערוץ, אבל כמות החומר גרמה למפיקים לחשוב על כיוון של סדרה בת חמש שעות. הבמאי עזרא אדלמן התבקש לקחת את הפרויקט על עצמו, ובהתחלה סרב כי חשב שכבר אין מה לחדש בנושא הזה, שסוקר בכל תחנת שידור על פני הפלנטה, פחות או יותר. עם זאת, כאשר הבין שהסיפור גדול בהרבה מזה שבין כותלי בית המשפט, הסתער על הפרויקט, והכין מסע שאורכו מעל שבע וחצי שעות.

על אף שתוכנן להיות סדרת טלוויזיה תיעודית, "או.ג'יי: תוצרת אמריקה" הוקרן כסרט מלא בפסטיבל סאנדנס ואז בטרייבקה, ויצר פולמוס כלשהו לגבי המדיום אליו הוא באמת שייך, בין אם זה המסך הקטן או הגדול. זה רלוונטי במיוחד בשאלת האוסקר, כי אם סרטו של אדלמן יוכל להתחרות, יש לו סיכוי טוב מאוד לזכות.
"תוצרת אמריקה" מורכב מחמישה פרקים, שכל אחד מהם הוא כשעה וחצי, לרוב כמה דקות יותר. הסיבה שהתחלתי לצפות בו הייתה מכיוון שהסדרה של מרפי ברשת FX הייתה כל כך מצוינת, שעל אף שהיא בעצמה כעשר שעות, הרגשתי שאני רוצה לדעת עוד על הסיפור הזה, וגם לראות ולשמוע את האנשים שמאחוריו. זה יהיה נושא לכתבה מרתקת: לעמוד על ההבדלים בין שני הפרויקטים, אבל אני לא בטוח שזה הזמן הנכון לעשות זאת. אכתוב בקצרה שמעבר להבדלים המהותיים בין סדרה בדיונית לסדרה תיעודית, "תוצרת אמריקה" מתעלם מכמה דברים דרמטיים שעלו ב"אמריקה נגד או.ג'יי" אך חושף דמויות אחרות שלא זכו למקום של כבוד בזוכת האמי, כמו הסוכן של סימפסון והורי הנרצח הנוסף רון גולדמן. בנוסף, הוא פותח את היריעה לחלקים מרתקים לא פחות – ההתחלה של סימפסון ובעיקר ההשלכות של המשפט, כמו גם דגש נרחב על משטרת לוס אנג'לס והתמורות שקרו ברחובות שהקדימו לפרשייה. הוא מורכב משעות של צילומי ארכיון, את חלקם אין לי מושג קלוש כיצד הצליחו להשיג, ומראשים מדברים. אין בו שיחזורים.
אולי ההבדל הכי קיצוני הוא שבזמן שהסדרה של מרפי מסרבת להחליט האם סימפסון אשם ברצח הכפול או לא, ומשתדלת לבלבל גם את הצופים, על פי הפרויקט של ESPN אין בכלל ספק שסימפסון רצח.

צריך גם בכל זאת להכריז על מה שכבר ידוע: את הסיפור של סימפסון אי היה אפשר להמציא. זה סיפור שהמילה "מרתק" קטנה עליו. סימפסון הוא דמות מדהימה, המשפט ופיתוליו הם עוצרי נשימה, וההשלכות של הרצח לא רק על חיי המעורבים, אלא על אמריקה כולה, הוא משהו שכמעט אין לו אח ורע בהיסטוריה המודרנית. אני מבטיח לכם שגם לאלו שעקבו אחרי משדרי החדשות בשנות התשעים, וזוכרים מה עלה בגורלו, יש עוד המון מה לגלות, ולא מעט מזה ישאיר אותם פעורי פה.

הפרק הראשון של הסדרה מתחיל עם התיעוד הראשון של או.ג'יי, בשנת 1966, כשהפך להיות כוכב עולה בשמי הספורט האמריקאי. הוא כולו מתעסק בעלייתו לתהילה והתקווה הגדולה שהעניק לקהילה השחורה בארה"ב. אבל בנוסף, כבר בשלב הזה הסדרה מתחילה להתעסק בצד השני של ההתנגשות, משטרת לוס אנג'לס, על שחיתויותיה ושורשי ההיסטוריה שלה. הפרק לא מגיע עד למשפט, ובאמת מרגיש יותר מהכל כמו תוצר של ערוץ ספורט, אבל הוא מרתק בכל זאת. הפרק השני מביא לקדמת הבמה את התקרית של רודני קינג, שהוכה באופן מעורר בחילה על ידי שוטרי לוס אנג'לס והקים זעם בלתי נשלט ברחובות לוס אנג'לס, בזמן שסימפסון הופך להיות חצי אלוהים בתרבות האמריקאית. בסוף הפרק הזה מתגלה הרצח, ומביא אותנו לפרק השלישי, על השלבים הראשונים של המשפט. הפרק הרביעי הוא כולו המשפט והוא מסתיים עם גזר הדין, ולכן הפרק החמישי הוא זה שחיכיתי לו במיוחד: הוא מדבר על סימפסון שאחרי המשפט, על המשפט האזרחי בו הורשע, ועל המגלומניה שלו שלא ידעה שובע, תוך כדי שקסמו פשוט מצליח להוציא אותו מסכנה אחרי סכנה, עד שהוא הולך רחוק מדי. האמת שבפרק החמישי הדמות של סימפסון, במראה והתנהגותה, גרמה לי שלא להפסיק לחשוב על דמות ישראלית שיש בה המון מן הזהה: דודו טופז.

קשה לומר שכל הפרקים מצדיקים את אורכם, ואפילו סביר להניח שקיצוץ של עשרים דקות מכל אחד מהם רק היה מועיל. ישנה לעיתים הרגשה של חזרה במעגלים על כמה דברים שהבנו כבר, אבל איכות הדוברים והמרואיינים, קטעי הארכיון המדהימים, והיכולת של הפרויקט לקפץ בין המיקרו של סימפסון כאישיות ולמקרו שהוא סימפסון כסמל וכמקרה מבחן, היא מרתקת. אל תתנו לאורך של "תוצרת אמריקה" להבהיל אתכם. זה יעבור מהר יותר ממה שאתם מתארים לעצמכם.

"אמנדה נוקס" – Amanda Knox

amanda_knox

כמו כמעט בכל טרנד, מגיע הרגע הזה שדוחף אותו מעבר לקצה, שממוטט את מגדל הקוביות, שקופץ מעל הכריש, שמגדיש את הסאה, שמפורר את הבוטנים, או כל מטבע לשון ודימוי אחר שתבחרו. אני לא בטוח אם כבר הגענו לנקודה הזו, או שהרע עוד לפנינו, אבל אם התקרבנו צעד אחד קדימה לעבר הבלתי נמנע והבלתי מעניין, "אמנדה נוקס" הוא כנראה זה שיהיה אחראי אליו.

קשה לחשוב על הרבה מקרים מסתוריים ומרתקים יותר מזה שבסיס הסרט התיעודי של נטפליקס. בכפר ציורי באיטליה (האם ישנם באיטליה כפרים שאינם ציוריים?), מתגלה גופתה של סטודנטית בריטית, אשר נרצחה באופן מחריד על ידי, כפי הנראה, יותר מאדם אחד. זירת הרצח המזעזעת מטלטלת את כל תושבי ארץ המגף, והדבר הופך להיות מגנט להתעניינות כלל עולמית כאשר החשד המרכזי נופל על שותפתה, אמנדה נוקס, בעלת המראה הכי רחוק מרוצח פסיכופט וצמא דם שאפשר לדמיין. התקרית כבר עובדה לסרט בדיוני, "פני מלאך" משנת 2014 בבימויו של מייקל ווינטרבוטום, שאפילו הוקרנה בארץ אבל לא זכתה לתהודה יוצאת דופן.
כמו במקרה של או.ג'יי סימפסון, כל הראיות העידו על כך שנוקס, בשיתוף עם שניים מחבריה, היא האחראית העיקרית לרצח הנורא, שלא ברור האם מדובר בסתם סכסוך, טריפ רע, או משהו רע ואפל הרבה יותר. כמו או.ג'יי, גם במקרה הזה היה קרקס תקשורתי שהאפיל על המשפט, וכמו או.ג'יי גם במקרה הזה החשוד העיקרי איכשהו יצא מזה זכאי.
יש כל כך הרבה מקומות מרתקים אליהם אפשר לקחת את הסרט הזה, בטח כאשר נוקס בעצמה התייצבה להתראיין אל היוצרים רוד בלקהארסט ובריאן מקגין, שאיכשהו הצליחו לפספס את כולם בצורה כמעט מעוררת התפעלות.

ישנה תחושה של נמהרות בעשיית הסרט. כאילו החליטו שם בנטפליקס שאם הם הצליחו לסגור חוזה עם נוקס, משם כבר הכל יתגלגל לבד. לא נראה שהיו להפקה מספיק חומרים כדי לשפוך אור חדש על המקרה, רוב המרואיינים לא מעניינים או חד וחלק בלתי נסבלים (נציג העיתונות של המרואיינים הוא דושבאג שלא יתואר, והסרט מתעקש שלא להעניק לו איזשהו עומק), ובסופו של דבר מדובר בהשתלשלות אירועים די חיוורת שהיה אפשר להבין ולחוות גם מערך הוויקיפדיה של הסיפור.
נוקס עצמה לא סוחבת על עצמה את המטען שהונח על כתפיה, והכי גרוע, אני כצופה לא רק שלא הייתי מעורב, אלא גם לא שאלתי את עצמי שאלות במהלך הצפייה. לא רק בגלל שהסרט לא הוביל אותי במסע מפותל מלא סתירות ומסתורין, אלא בעיקר בגלל שזה פשוט לא עניין אותי.

"העד" –  The Witness

the-witness

הסיפור על מותה האיום של קטרינה סוזן ג'נוביז בשנת 1964 הפך לאחת התקריות הידועות ביותר, אבל הפעם לא בגלל זהות הקורבן, הרוצח או הפשע עצמו. קיטי, כפי שכינו אותה כולם, הייתה בדרך לדירתה באישון הלילה בשכונת קווינס הניו יורקית כאשר גבר ממוצא אפרו-אמריקאי ארב לה באחת הפינות, דקר אותה בכל חלקי גופה ונטש אותה. כאשר ניסתה בשארית כוחותיה להגיע לבניין בו היא גרה, הוא חזר שוב, תפס אותה בחדר המדרגות, אנס אותה והמשיך לדקור אותה עד מותה. מה שהפך את הדבר הנורא הזה לכל כך מדובר, הוא העובדה שבמשך כל הזמן הזה שמעו דיירי הבניין שממול את זעקותיה, ראו את התקיפה, ואיש מהם לא עשה דבר.
המקרה נודע בשם "38 העדים", על פי כתבה שנכתבה בניו יורק טיימס לאחר הרצח, והוא הפך להיות מקרה מבחן של האטימות והניכור של החברה העירונית, ובייש את העיר ניו יורק. עשרות מאמרים ומחקרים נכתבו על סיפור "38 העדים" בחמישים השנים האחרונות, והוא גם מצא את דרכו לקולנוע ולטלוויזיה (בפסטיבל חיפה 2012 הוקרן הסרט "38 עדים" שהעתיק את הסיפור מניו יורק לפריז).
"העד" מתחקה אחר אחיה הקטן של קיטי, ביל, שכל חייו היה רדוף בעקבות המקרה, היוצא לפענח מה בעצם קרה באותו הלילה, ואיך יכול להיות שאיש לא עזר לאחותו, שאיש מהעדים לא נקף אצבע בשבילה.

על הסרט הזה שמעתי לראשונה לפני כמה חודשים בפודקאסט On the Media, העוסק באירועים אקטואליים דרך נקודת המבט של התקשורת. עורכת התוכנית ברוק גלאדסטון ראיינה את הבמאי ג'יימס די. סולומון, שסיפר איך רצה בהתחלה לעשות סרט בדיוני על הנושא, אבל הבין שדרך המדיום הזה לא יוכל לעשות לסיפור הזה צדק, וחבר לביל ג'נוביז לעשיית הסרט התיעודי.
האמת היא ש-On the Media היא אכן פלטפורמה מושלמת לדבר על "העד", כי בחלקיו החזקים ביותר מתעסק הסרט באחריותה של התקשורת על תפיסת הרצח של קיטי. הדבר הראשון שמגלה ביל הוא שכל קונספט "38 העדים" היה בעיקר שאיפה לייצר כותרות (ובכן, תלוי את מי שואלים), ולמעשה הדברים בשטח היו שונים למדי. חלקו הראשון של הסרט מציג כיצד התקשורת שולטת בדרך בה אנחנו תופסים את המציאות, ועל האחריות שיש לה כלפי החברה. למי שמעניין אותו נושא המדיה, "העד" הוא צפייה מרתקת.

הצרה היא שבאיזשהו שלב נגמר לסולומון ולביל מה לומר על הנושא, לאחר כמה גילויים באמת מרתקים, אבל עדיין יש עוד חצי סרט למלא. על אף כל מה שנחשף, ביל מרגיש שהוא עדיין לא יכול לנוח, והאובססיה שלו לסיפור של אחותו גורמת לו לנסות לברר פרטים על חייה ועל חייו של הרוצח, פסיכופט אמיתי בשם ווינסטון מוזלי. כך הוא נחשף לחייה הסודיים של אחותו, למורשתו של הרוצח, והשיא הוא כאשר הוא שוכר שחקנית צעירה כדי שתשחזר את הלילה הנורא ההוא בזירת הרצח עצמו. סצנה, אגב, מאוד שנויה במחלוקת שאותי השאירה בעננת חוסר נעימות.
על אף שהוא מאבד מכוחו לקראת הסוף, "העד" ממשיך להיות סרט מעניין מאוד בזכות דמותו של ביל, גרפיקה מצוינת ופס-קול אפקטיבי. אתוודה שסיימתי אותו עם תחושה מעט מאוכזבת, בעיקר בגלל שהייתי מרותק לחלוטין אליו בדקותיו הראשונות, אבל מכיוון שאורכו כשעה וחצי, הוא בכל זאת מומלץ מאוד.

את "אמנדה נוקס" ו"העד" תוכלו למצוא בנטפליקס.

תגובות

  1. ירון הגיב:

    ואיפה אפשר למצוא את או.ג'יי? חיפשתי ואני לא מוצא שום מקור נורמלי 🙁

    1. מישהו לא משהו הגיב:

      בהרחבת אקסודוס בקודי יש את כל סרטי 30 על 30 של אי.אס.פי.אן

השאר תגובה