• הזוכים, הזוכות וסיכום התחרות הישראלית בירושלים
  • ״הקיר״, סקירה לסרטה של מורן איפרגן
  • סרטים חדשים: ״אימוג׳י הסרט״. כן, באמת
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 34
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 33
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שביעי ומסכם
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שישי ולפני אחרון
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח חמישי
  • ולריאן ועיר אלף הכוכבים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח רביעי
  • ״דנקרק״, סקירה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שלישי של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 32
  • פסטיבל ירושלים 2017 - דיווח שני של עופר
  • כוכב הקופים: המלחמה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח ראשון של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 31
  • סקירת המארז השני של ״פרוייקט הקולנוע העולמי״
  • ״להציל את נטע״, סקירה
  • ספיידרמן: השיבה הביתה
  • ״אוקג׳ה״, סקירה

סיכום 2016: כל הבאזז הזה

18 בדצמבר 2016 מאת לירון סיני

2016 התאפיינה עבורי באי אלו תהפוכות. לא משהו דרמטי כמו הפרידות שחווינו מגיבורי תרבות, אלא משהו אישי יותר, שקשור לכתיבה. אני כותבת על קולנוע (ועל תרבות בכלל) כבר כמה שנים טובות, אבל השנה קיבלתי במות חדשות לחשוב במילים על התחום שאני כל כך אוהבת, ואחת מהן היא סריטה.
אני יכולה להשתפך על המשמעות של כתיבה בבלוג האהוב הזה עבורי, אבל אני אסתפק רק בזה: לקח לי זמן לשים לב לכך שבהדרגה, צפייה בכל סרט הפכה לחשובה לי יותר, וכך גם כל פספוס של סרט מדובר (לא שלא היו פספוסים, אני רחוקה מלומר שראיתי את כל מה שהיה טוב השנה, כי החיים קורים). הסיבה היא שכאשר טקסטים שלך מוערכים, כאשר בבת אחת ברור לך עד כמה דעתך, ואיתה יכולת הניסוח שלך, נחשבות, הכינון שלך בתור כותבת הולך ומתחזק. תופעת לוואי לכך היא שנהיה לי אכפת אפילו יותר מקולנוע, ואכפת מהדיון המתמשך על סרטים.
הדיון הזה מתרחש בין היתר ברשתות החברתיות, כשהבועה שבה אני מוקפת מייצרת לי תמונת מצב של ציפיות ורשמים מכל סרט מדובר. לפעמים ניצתים ויכוחים מרים ("דוקטור סטריינג'" ו"המפגש" עוררו הרבה אמוציות וחילוקי דעות), לפעמים יש הסכמה גורפת ("זוטרופוליסט" מחד, "זולנדר 2" מאידך). לסיכום שלי, במיוחד בגלל שלא היה לי סרט אחד שקפץ לי לראש במיוחד בתור הסרט הטוב של השנה לדעתי, בחרתי חלוקה לפי האווירה הכללית, הדיבור והבאזז שנוצר סביב חלק מהסרטים, והאם הוא היה מוצדק, לטוב או לרע.

באזז חיובי לא מוצדק

דדפול

דדפול

"דדפול" – Deadpool
נא לא להרוג אותי. אני חושבת ש"דדפול" הוא סרט טוב, נועז במידה, מצחיק מאוד לפרקים, שנון, מודע לעצמו, וריאן ריינולדס הוא שחקן טוב (מי שראה את "קבור" יודע על מה אני מדברת). בכתוביות הקטע עם חד הקרן גרם לי לצחקוקים שהפכו לפרכוסים בלתי נשלטים. אז למה הבאזז לא מוצדק? כי הוא היה מוגזם.
נבנה סביב הסרט שביים טים מילר הייפ של הדבר הכי מצחיק ומגניב ופרוע שקרה לקולנוע, ובזמן שמי שמכיר את הדמות מהקומיקס ואוהב אותה בהחלט נהנה מאוד, לקראת סוף השנה בקושי זכרתי אותו, והרושם שהוא הותיר עליי נחלש. מצחיק ומוצלח? כן. מתת אלוהי הקולנוע לאנושות? אנחנו מדברים על דדפול, לא על הטורסו של ריאן ריינולדס.

"רוג אחת: סיפור מלחמת הכוכבים" – Rouge One
נא לא להרוג אותי 2. הוא עדיין טרי לי בראש, ואני לא יודעת אם יש לאוהבי "מלחמת הכוכבים" (ואני ביניהם) נטייה להיות סלחניים לכל סרט כשהוא יוצא, או שבאמת פספסתי פה משהו. מדברים עליו כעל פיסת נוסטלגיה שמשלבת סיפור חדש ורענן, אבל על אף שאני מאוד אהבתי את 20 הדקות האחרונות שלו, את הסיום, ואת הקריצות עם דמויות מוכרות, מדובר בסרט רווי פגמים. הדיאלוגים פשטניים ומלודרמטיים, שוב לא מנצלים את מאס מיקלסן, ויש בעיית דמויות אקוטית. אנחנו שומעים על המהות שלהן בדיבורים, לא במעשים, ואף אחד מהן לא מקבלת פוקוס כזה שיעורר איזושהי הזדהות אמיתית, כדי שיהיה לנו אכפת ממנה כמו שצריך. בנוסף, הסרט מעלה דילמות מעניינות, כולל ה"רק מילאתי פקודות", כשהוא מגיע מפיו של מישהו שעקרונית נמצא בצד של הטובים, ועושה מעשים די איומים. אבל הסרט לא מתעמק בהן, ופוטר כל דילמה שלו כלאחר יד. נכון, זה סרט של "מלחמת הכוכבים", לא "מטאל ג'אקט". אבל אם כבר הלכתם על סרט מלחמה, כזה עם חוף ים טרופי סימבולי מאוד, יכולתם גם להשקיע בתסריט ובבניית דמויות. ומשחק המילים הקטן שדארת' ויידר משחק בו באמצע הסרט פשוט מגוחך. בזמנו חשבתי גם שהפריקוולים היו לגמרי בסדר. ראיתי אותם בקולנוע ונהניתי. אני תוהה מה יגידו על "רוג אחת" עוד כמה שנים.

"המפגש" – Arrival
"זה סרט מעולה!" כולם אמרו לי. "זה הבמאי של "אסירים"! יהיה בסדר!" אמרתי לעצמי, "הוא הבמאי של "סיקאריו"!!!". קיבלתי הנחיות לבוא ל"המפגש" מוכנה לקבל סרט מדע בדיוני אינטליגנטי שמצליח להכניס אקשן עוצר נשימה למשימת תרגום. ובכן, היו בו בהחלט כמה דברים מוצלחים מאוד, בעיקר העיצוב של החייזרים עצמם והחללית שלהם, פס הקול וכמובן התמות שבהן הוא עוסק. אבל, וזה אבל גדול, הסרט נפל גם ברמת בניית הדמויות (כן, זה משהו שמפריע לי הרבה) וגם בכך שהוא נהיה הוליוודי עד כדי דבק נוזלי מעורבב עם סוכרזית בחלקו האחרון.

"לזמן את הרוע 2" – The Conjuring 2
כבודו של ג'יימס וואן במקומו מונח כיוצר אימה מוערך. עם זאת, העובדה שהשחקנים שלך טובים, שאתה נעזר בעורך וצלם מוכשרים ובשד שנראה כמו מרלין מנסון, לא מפצה על מחזור של אותם סיפורים שוב ושוב בלי שום מקוריות. שוב ילדה רדופה, שוב משפחה שגרה בבית גדול מדי, יצור שנראה בצורה חשודה דומה לבאבאדוק, משחק מתחכם עם הקלטות ופתרונות קלים מדי של דאוס אקס מכינה. ראינו את כל זה כבר, ומגיע לנו יותר.

באז שלילי לא מוצדק

מכסחות השדים

מכסחות השדים

"דוקטור סטריינג' – Doctor Strange
לא היה מדובר בדיוק בבאזז שלילי, אלא יותר כמו תחושה שהסרט הזה לא כזה מוצלח כמו שחשבו שהוא עומד להיות. אני יודעת שבמקרה שלי כשמפסיקים לדבר איתי על גיבורי על ומתחילים לדבר איתי על קסמים, משהו אצלי נסגר בסרקזם, והייתי צריכה לשחרר את החסם הזה כדי להבין שהאמת שאני ממש נהנית. לדעתי "דוקטור סטריינג'" משלב מספיק הומור בתוכו, ומעצב את איך שהטלת הקסמים עצמה נראית בצורה כזו שהוא נמנע מגיחוך. יש בו יחס בעייתי לנשים, אבל אם טוני סטארק יכול להיות אהוב, גם דוקטור סטריינג' יכול לעבור תהליך ולהתבגר. מצאתי בסרט התחלה של סיפור על איש נפוח מהיבריס, שנופל, קם ועוד ייפול ויקום המון פעמים. וזו אחלה דרך לבסס גיבור חדש.

"מכסחות השדים" – Ghostbusters
למרות כל הערות השנאה ברשת, המיזוגיניות יותר והמיזוגיניות פחות, בסופו של דבר מדובר בסרט די מבדר ולא מזיק. למרות שלא הצלחתי ליהנות מקריסטן וויג, כל שאר חברותיה לצוות פיצו על כך רוב הזמן, והצליחו לתמרן בקלילות מסביב לאינספור רפרנסים לסרט המקורי.

"דוגמניות ושדים" – The Neon Demon
חייבת להודות שלפחות עד חצי השעה האחרונה שלו, ממש נהניתי והייתי קצת מופתעת כי הייתי בטוחה שאני אמורה לקבל סרט ש"לא קורה בו כלום בשעה הראשונה", ש"אי אפשר להבין ממנו כלום" או שהוא סתם גרוע ומפוזר. וגם של הסרט האחרון של ניקולס וינדינג רפן אולי רוצה לומר משהו על התייחסות לנשים כאל מוצרים בעולם האופנה (ובעולם בכלל), מדבר על מראה חיצוני, אידיאלים שאי אפשר להשיג, זהות ואכזריות. אולי הוא פשוט רוצה לשחק איתנו קצת, אבל מה שבטוח שהוא מהמם ויזואלית יותר מ"דרייב" לדעתי, ולמרות שלקראת הסוף הוא הופך למפגן ערפדי נקרופילי מעיק, דוחה וקצת מטופש, יש בו משהו קאמפי ומרתק.

באז שלילי מוצדק (בערך)

suicide-squad-second

יחידת המתאבדים

"באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק" – Batman v Superman: Dawn of Justice
זה לא היה סרט טוב. כצפוי מסרטים של זאק סניידר הוא היה כבד כמו משקולת שמטביעה את הצופה בים התלת-ממד הכהה מדי שבו, בזמן שנדמה לך שכל מיני אנשים עדיין צועקים "מרתה!!!!" ומתקדם לעימות שלא באמת מעניין אותך. לויס ליין (איימי אדמס) היא עדיין גילום מודרני ובלתי נסבל של עלמה במצוקה, סופרמן עדיין צדקני ומשעמם ולקס לות'ר נראה כאילו שהביאו אותו מסרט אחר. אבל היי, לפחות באטמן של בן אפלק לא רע כמו שחשדתי שהוא יהיה. בתור ברוס וויין פוסט טראומתי, כואב, מבוגר וכועס – אפלק עושה את העבודה, ואפילו עושה אותה טוב מאוד. זה כל שאר הסרט שהיה משובש. וכן, גל גדות הייתה בסדר גמור בתור וונדר וומן, ומעוררת ציפיות לקראת הסרט שלה.

"יחידת המתאבדים" – Suicide Squad
אני לא בטוחה מי משני הסרטים קיבל יותר אש, אבל גם "יחידת המתאבדים" לא כל כך נורא. הוא רע, הג'וקר מביך ונראה כמו סרסור חד ממדי, הארלי שמרנית ולמכשפת המרושעת יש בעיות אגן וכואב להסתכל עליה. ועדיין, יש בסרט רגעים מהנים (לפחות רבע השעה הראשונה שלו הייתה כזו) ומרגו רובי ו-וויל סמית' עושים את הכי טוב עם מה שנתנו להם.

באז שלילי מוצדק אלוהים מה חשבתם לעצמכם

זולנדר 2

זולנדר 2

"זולנדר 2" – Zoolander 2
בקצרה, סרט שגרם לי לחיוך שהיה עולה לי על הפנים בכל פעם שחשבתי על "זולנדר" הראשון. שום דבר בסרט הזה לא עובד, במקום להיות מצחיק יש בו משהו עצוב, ואני לא חושבת שזה מכוון. הבדיחות מתאמצות ולא מצחיקות, ולמעשה אני כבר בקושי זוכרת אותו, הוא רק מעורר בי תחושה קשה של אי נעימות.

"אקס-מן: אפוקליפסה" – X-Men: Apocalypse
אם "יחידת המתאבדים" ו"באטמן נגד סופרמן" נחשבים לסרטים גרועים, הסרט הזה עוקף אותם בסיבוב. שאלות על איפה אפוקליפס היה בשואה, חוסר הגיון בכך שדמויות כמו מגנטו יכולות להרוג המון אנשים ולזרוע מלא הרס ועדיין יסלחו להן על זה, הנבל המגוחך בעולם שלא מפסיק ללחשש, שחזור של סצנה טובה מסרט קודם כי אולי הם ידעו שמה שיש להם עכשיו פשוט לא טוב מספיק, חוסר עקביות או הגיון אצל רוב הדמויות, עוד בלגן ועוד כמה דקות מסך של וולברין סתם כי צריך היה לייצר עניין בטריילר.

Batman: The Killing Joke 
הבטיחו לי שאשנא את הסרט הזה, וקיימו. זהו עיבוד אנימציה לקומיקס של אלן מור, שכבר נחשב כבעייתי מבחינת היחס שלו לנשים. הקומיקס הזה הוא סיפור מקור אפשרי לג'וקר, ויש בו רגעים מצמררים מאוד, במיוחד הסיום שלו. הבת של המפקח גורדון, ברברה, שהיא גם באט גירל, מותקפת ונפצעת באופן חמור. גורדון עצמו נחטף ובאטמן צריך להציל את היום כשבמקביל אנחנו מקבלים סיפור שהוא, אולי, האופן שבו הג'וקר הפך להיות הג'וקר. כבר בקומיקס ברברה גורדון משמשת כמעין כלי נרטיבי, דמות שאפשר לשבור אותה, פשוטו כמשמעו, כדי לדבר על דמויות אחרות. בסרט הוסיפו לה ולבאטמן מערכת יחסים מינית, כמו יחסי מרות לכל דבר, רק עם חליפות הדוקות. זה יכול היה להיות קינקי, אבל הפטרוניות של באטמן כלפיה מטרידה עוד לפני שהג'וקר מגיע כדי לשבור לה את הגב ולתקוף אותה מינית. התוספות האלו לא מוסיפות שום דבר למעט אי נוחות, ובנוסף, האנימציה עצמה נראית רע. באמת שבמקרה הזה פשוט עדיף לקרוא את הקומיקס.

באז חיובי מוצדק

אנומליסה

אנומליסה

"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" – Captain America: Civil War
ככה לוחצים לדמויות על כפתורים לגבי אמא שלהם! סרט האוונג'רז הזה מצליח להביא את המתח הידידותי בין קפטן אמריקה לאיירון מן לנקודת רתיחה שלרגעים ספורים הייתה משכנעת וכמעט מצמררת. השחקנים, יחד עם דיאלוג וקרב כתובים היטב, הגיעו למצב שבו אפשר להאמין להם שהם עלולים להרוג אחד את השני, או שהם לפחות מעוניינים בכך. ובמקביל, באותו סרט קיבלנו הצצה לספיידרמן החדש, וסצנת קרב מלאת הומור ואקשן שמראה לאקס מן איך עושים סצנת אנסמבל כמו שצריך, עם חלוקת פוקוס מספקת כך שכל דמות מפגינה את המיטב שבה.

"זוטרופוליס" – Zootropolis
פמיניזם, דיון על הסללה, סובלנות, בניית זהות, חיות חמודות ושאקירה. כל מה שאתם רוצים בסרט אנימציה.

"אנומליסה" – Anomalisa
דיכאון, התפוררות זהות, דמויות אנושיות מבעיתות, בדידות קיומית, סקס שנראה אמין בצורה מפחידה ותחושת מלנכוליה קשה שמתפוגגת לאיטה עם סופו. כל מה שאתם רוצים בסרט אנימציה.

"לא לנשום" – Don't Breathe
צפיתי בו מלאת חששות, כי כשאומרים לי שסרט אימה הוא ממש טוב ומלחיץ, אני מצפה להתאכזב, עיינו ערך "לזמן את הרוע 2". גם אם אפשר להתווכח האם מדובר בסרט אימה או יותר בסרט מתח, מדובר בהחלט באחד הסרטים המוצלחים של השנה בכלל עבורי. אפשר להזדהות גם עם מי שאמור להיות הנבל (עד נקודה מסוימת, לפחות) ומדובר באדם עיוור ומבוגר שמצליח להיות מרהיב ומבעית – והשילוב הזה מייצר הנאה צרופה.

"המכשפה" – The Witch
בעקרון שייך ל-2015 אבל מופץ בעולם ברובו ב-2016 (לא אצלנו, וחבל). לא מצאתי את "המכשפה" מפחיד במיוחד, אבל הבנתי למה מהללים אותו. מדובר בסרט אווירה ברובו, עם משל על התבגרות והפחדים שהיא מעוררת. הנושא עצמו לא חדש, אבל הטיפול בו, דרך סרט תקופתי עם אלמנטים מצמררים, משובח. גם רמת ההפקה כמובן, וגם השפה שנשמעת אמינה לגמרי יחד עם משחק מצוין עוזרים לבנות עולם סימבולי שלם.

"חדר מנוחה" – Green Room
עוד אחד מהזנבות של 2015, ועוד סרט שהוא יותר מתח על אף שהוא מוגדר כאימה. שמעתי עליו אך ורק שבחים, וכל כך שמחתי שהוא אכן מותח כמו שתיארו לי. הוא גם מהווה עוד הזדמנות להיפרד מאנטון ילצ'ן, בסרט שבו הוא מגלם חבר בלהקה שנקלעה למקום הלא נכון בזמן מאוד לא נכון. חלק ממה שהופך את הסרט למוצלח הוא העובדה שהוא מהודק מאוד, ושבפרק זמן קצר יחסית המצב שבו הדמויות נתונות הופך להישרדותי. החלק השני הוא שפטריק סטיוארט מגלם ניאו נאצי קר מזג, וכל מילה נוספת מיותרת.

"דרך קלוברפילד 10" – Ten Cloverfield Lane
לטובת מי שלא ראה אותו, הוא לא פועל כסרט שקשור באופן מובהק ל"קלוברפילד" המקורי. מדובר בעוד סרט שהוא יותר מתח מאשר אימה לדעתי, וגם בו אנשים כלואים יחד בחלל קטן ומלחיץ. והפעם ג'ון גודמן מזכיר לנו שהוא שחקן נהדר. החוכמה של הסרט היא שלאורך חלק גדול ממנו קשה לנו כצופים להחליט מה מסוכן יותר – מה שמצפה מחוץ לבית שמתפקד כמעין מקלט אטומי/אפוקליפטי, או מה שמתרחש בתוכו.

"מסיבת נקניקיות" – Sausage Party
סרט שמתחיל בתור מסיבת סטריאוטיפים וממשיך כהילולה פרועה שמנפצת נרטיבים ואפילו מצליחה לומר כמה דברים על אמונה ויצירה בתוך אורגיה של פחמימות ובשר מעובד. באמת, כל מה שאפשר לרצות מסרט אנימציה.

לא קיבלו מספיק באזז

kubo2

קובו – אגדה של סמוראי

"קובו: אגדה של סמוראי" – Kubo and the Two Strings
סרט אנימציית סטופ אנימיישן מרענן באמת, שלתחושתי הדיבור עליו נעלם מאוד מאוד מהר וחבל. עם שרליז ת'רון כקופה מנטורית, מת'יו מקונוהיי כלוחם מטופש, רוני מארה מצמררת כשתי אחיות קטלניות, וסיפור שלא מפחד להתמודד עם מוות בסרט שמיועד לילדים – מדובר באחד הסרטים הכי טובים שראיתי השנה. מעט צרמה לי בזמנו העובדה שיוצרים מערביים (טראוויס נייט) מנכסים סיפורי סמוראים, אבל לאחר הצפייה הרגישה לי התרבות שבה הסרט מתרחש כל כך מדויקת, שזה נסלח לדעתי.

"הבת" – The Daughter
עיבוד אוסטרלי של סיימון סטון למחזה של איבסן. סרט שהרוב פחות אהבו, אבל לטעמי בונה קונפליקטים אנושיים וטרגדיה בצורה מדויקת ונוגעת ללב. הוא מתעסק בנושאים מאוד בומבסטיים כמו בגידות ויחסי הורים וילדים שמהר מאוד יכלו להידרדר לאופרת סבון, אבל משהו בו שמר על איפוק, גם ברמת המשחק וגם ברמת התסריט.

"גאווה ודעה קדומה וזומבים" – Pride and Prejudice and Zombies
סרטי אימה לרוב לא מציגים בקולנוע לזמן רב. זה היה דינו גם של העיבוד הקולנועי של בר סטירס לרומן שעושה מאש אפ מהקלאסיקה של ג'יין אוסטין עם סיפור זומבים תקופתי. למי שלא מכיר את הסיפור המקורי, כנראה שהסרט סתם ייראה כמו קומדיית אימה עם קצת רומנטיקה והרבה מודעות עצמית. מי שמכיר, מחבב ולא נרתע מהמתים-החיים מקבל כאן בידור משובח, שמצליח באופן מאוזן ומפתיע לשלב בין העלילה המקורית, כולל ניואנסים ביחסים בין הדמויות, לבין תוספות אקשן כולל לנה הדי מ"משחקי הכס" בתור לוחמת קשוחה במיוחד. רק קצת חבל שהמסר הכללי של הסרט הוא שנאת זרים שפוגם בבידור מדמם וקליל.

"היא" – Elle
הסרט של פול ורהובן בכיכובה של איזבל הופר נמצא בקטגוריה הזו רק כי הוא נשאר מחוץ למירוץ על האוסקר לסרט הזר. מעבר לכך, היה עליו לא מעט דיבור חיובי, או לפחות דיבור מבולבל. תצוגת משחק מצוינת של כל השחקנים, בשילוב אוסף התרחשויות קיצוניות שנראות כאילו נלקחו מסרט של אלמודובר והושלכו לתוך מבע ריאליסטי, מספקים חוויית צפייה מרתקת, גם אם מאוד לא נוחה בחלקים מסוימים.

והערת שוליים לסיום – כמה סרטים שנעדרים מהרשימה אך ורק כי טרם צפיתי בהם: "לה לה לנד", "מנצ'סטר ליד הים", "Hunt for the wilder people", "איילים", "באש ובמים".

השאר תגובה