כעבור 10 שנים: "מג'יק מייק"

כשהייתי בן 11 החלטתי לעשות רשימה של כל סרט שאני רואה (עם תוספות רטרואקטיביות, ממה שהצלחתי לזכור). זה התחיל במעבד תמלילים על דיסקט, עבר לוורד שמור על המחשב ומשם השתכלל לאקסל. הוא ממשיך גם היום, אבל ב-2011 התחלתי במקביל אקסל חדש של לוג סרטים, יומן צפייה על פי ימים. כך אני עוקב אחרי כמות הסרטים שאני רואה, ונזכר בהם בקלות לטובת סיכומים, הרצאות או כל דבר שצריך. מומלץ, אם אתם שואלים אותי. החל מציון העשור להשקת המיזם המופרך הזה, חשבתי לחזור לכמה סרטים שראיתי לפני עשר שנים ומעולם לא צפיתי בהם שוב – לבחון אם מישהו משנינו השתנה.
(לינקים לכל שאר הפרקים, בסוף הפוסט)

"מג'יק מייק" (Magic Mike) עורר עניין גדול עוד לפני שמישהו ראה ממנו סצנה אחת. לא רק שזה היה הסרט החדש של סטיבן סודרברג, שנכנס אז לפאזה הרביעית או החמישית בקריירה שלו (די קשה לעקוב אחרי זה), אלא גם ההבטחה לסובב את המבט הגברי של הקולנוע אל עבר הגברים, ולהתמקד בחבורת חשפנים לוהטים שישמשו כמושא תשוקה לקהל, הייתה מאוד מסקרנת. אבל מעבר לאלו, "מג'יק מייק" נהנה מתזמון מושלם בעיקר בזכות הליהוק שלו.

השחקן-רקדן בן ה-22 צ'נינג טייטום, שלמעשה התניע את הפרויקט הזה בהתבסס על חוויותיו כחשפן, אמנם היה מוכר כבר קרוב לעשור, ואפילו הוביל סרטים מדוברים כמו "סטפ-אפ", "הנשר" ו"ג'ון היקר", אבל נתפס יותר כפרצוף יפה על גוף מושלם מאשר השחקן הגדול הבא. בטוויסט מרשים, ממש ארבעה חודשים בלבד לפני בכורת "מג'יק מייק" בפסטיבל הקולנוע של לוס אנג'לס, טייטום הפציע כאחד משני השחקנים הראשיים ב"רחוב ג'אמפ 21" ושינה את כל היחס אליו. הקומדיה המושלמת הזו הייתה ללהיט עצום, וגם הבהירה שטייטום יודע לא רק לרקוד כמו אלוהים או להביט למצלמה בעיניים מצועפות, אלא גם להצחיק. ממש ממש להצחיק. אפילו מול שחקן קומי רב ניסיון כמו ג'ונה היל, טייטום הוכיח שהוא הרבה יותר ממה שחשבו והמניות שלו זינקו ממש לקראת סרטו הבא שתוכנן לקיץ.

מעבר אליו, עוד שחקן מהקאסט קיבל פרק ב' בקריירה שלו, מהלך שהיה כל כך קיצוני שאפילו קיבל מונח משלו: "מקונוסנס" – שילוב של מקונוהי ורנסנס. השחקן הדרומי בן ה-33 מתיו מקונוהי כבר נכח בסצנה מאז אמצע שנות התשעים, אבל למרות שסומן כשחקן דרמטי מצוין ("עת להרוג", "כוכב בודד", "אמיסטד", "קונטקט"), משהו בדרך השתבש. מקונוהי אמנם עבד ללא הפסקה, אבל רק בסרטים שלא זכו לחיבה או כבוד גדולים מדי בתחילת האלף החדש ("מארגנת החתונות", "איך לאבד בחור ב-10 ימים", "סהרה", "אין כמו בבית" ודומיהם).
כל זה השתנה ב-2011 כשמקונוהי הופיע בשלושה סרטים, שאולי לא היו להיטים גדולים במיוחד, אבל החזירו לו את הערכת הביקורת: "סנגור במבחן", "ברני" ו"קילר ג'ו". ב-2012 הוא קיבל מחדש חותמת של אחד השחקנים הבולטים של דורו כשבחר בשלושה פרויקטים משונים במיוחד, הכי רחוקים שאפשר מהקומדיות הרומנטיות או סרטי ההרפתקאות של העשור הקודם. היו אלו "העיתונאי", דרמת מתח מטרידה, ודוחה במיוחד, שיצרה הרבה מאוד דיבור בזכות כמה סצנות מאוד לא נוחות (רובן בכיכובה של ניקול קידמן); "הסיפור של מאד", דרמת התבגרות שזכתה לשבחי הביקורת; ו"מג'יק מייק".
אלו כמובן גרמו לפעמוני האוסקר לצלצל למרחקים, וכשמקונוהי נכנס לעונת הפרסים של 2012 זה נראה כאילו הוא בדרכו הרצופה למועמדותו הראשונה. על "מג'יק מייק" היה מועמד לפרס איגוד המבקרים ולאגודת הביקורת הלאומית, זכה בפרס שחקן המשנה של הספיריטס, ובעוד עשרות פרסי ביקורת. לדעתי אפילו יותר מזוכה האוסקר של אותה שנה, כריסטוף וולץ.
בסופו של דבר, לאוסקר הוא לא הצליח להגיע ב-2012, אבל המומנטום נבנה באופן כל כך קיצוני, שאת עונת הפרסים הבאה הוא סחף בפיהוק עם "מועדון הלקוחות של דאלאס" ודילג את דרכו לאוסקר די בקלות. אבל קפצנו קצת קדימה.

טייטום התחיל לדבר על הפרויקט של "מג'יק מייק" עם סודרברג בזמן שעשו את "בגידה כפולה", ופיתוח התסריט הגיע למפיק-בדרך-כלל רייד קרולין, שעל פי הדיווחים כתב את הדראפט הראשון די מהר. הסרט מתחיל עם מייק ליין, עובד בנייה בפלורידה שחולם על לפתוח עסק לעיצוב רהיטים, ובערב מרוויח לא מעט כסף מהצד בזכות מג'יק מייק, שם הבמה שלו כחשפן מוביל במופע עליו מנצח דאלאס (מתיו מקונוהי). אל החבורה המצודדת הזו (אותה מגלמת קבוצה של גברים שגרמו למיליונים ברחבי העולם לשנוא את הגוף שלהם: מאט בומר, ג'ו מאניילו, אדם רודריגז וקווין נאש), מכניס מייק בחור בן 19 בשם אדם (אלכס פטיפר) ולוקח אותו תחת חסותו. בדרך הוא גם מגלה את אחותו של אדם, ברוק (קודי הורן), והיא מתחבבת עליו במיוחד. הבעיה בכל הסיפור הזה היא שאדם איננו הבחור הכי יציב באיזור, מהאלה שתמיד מחפשים את הדרך הקלה, וכשעסקאות סמים נכנסות לעניין, מייק מגלה שהוא עומד לאבד לא רק את עבודתו והסיכוי שלו לעתיד טוב יותר, אלא גם את הבחורה שהוא רוצה.

סטיבן סודברג, כהרגלו, לא רק ביים את הסרט אלא גם צילם תחת השם הבדוי פיטר אנדרוז וערך תחת השם הבדוי מרי אן ברנרד (כי חייבים לתת ייצוג בתעשייה גם לנשים). הסרט, שהופק בעלות מדווחת של בסך הכל שבעה מיליון דולר, כלומר כלום בתוך כלום, יצא ביוני 2012 והפך ללהיט תוך כרגע. את תקופתו בבתי הקולנוע ברחבי העולם סיים עם רווחים של יותר מ-160 מיליון דולר מעל התקציב שלו. הוא התקבע כסרט המצליח ביותר של סודרברג מלבד סרטי האוסקר שלו ("ארין ברוקוביץ'", "טראפיק") או טרילוגיית סרטי "אושן".

היח"צ והשיווק של הסרט התרכזו בעיקר בדמוגרפיה הנשית, כך שבישראל, כמו לא מעט מקומות אחרים ברחבי העולם, הקרנת העיתונאים הייתה מיודעת לנשים בלבד. זה מה שמנע ממני לראות את "מג'יק מייק" באוגוסט 2012, ומצאתי לנכון לצפות בו רק כשהגיע לטלוויזיה, דרך סקרינר די.וי.די שנשלח אלי מ-yes. צפיתי בו בשעה מאוד מאוחרת בליל ה-3 לנובמבר 2012, צפייה אותה אני זוכר היטב כי פשוט לא הצלחתי להבין איך הלהיט הזה, המשובץ בכמה מהגברים הכי יפים ועירומים של הקולנוע, יכול להיות כל כך משעמם.

…כעבור 10 שנים

"מג'יק מייק" הוא סרט שיש קייס להכריז עליו כאיקוני. כמה מקטעי החשפנות מוכרים למדי, "אולרייט אולרייט אולרייט" של מקונוהי נזכר כאחד הציטוטים הידועים של התקופה, והוא סיפק כמה ממים פופולריים למדי. על אף כל אלו, לא מצאתי מספיק כוח רצון לחזור אליו עד עכשיו. לא משנה שבעשור שחלף מאז הצפייה בו הערכתי לסודרברג רק הלכה והתעצמה (והוא גם ככה היה אחד האהובים עלי); שחיבתי לצ'נינג טייטום הגיע למקומות כל כך אדירים שכשהלכתי לאמץ כלב ידעתי שאקרא לו צ'נינג (בתפנית גורלית של יום האימוץ התאהבתי בכלבה, לכן צ'נינג פחות התאים. היא זכתה לשם פייק, על שם רוזמונד. היא מוסרת ד"שים לכולכם); ושפיתחתי קראש מאוד הגיוני על מאט בומר. פשוט לא הצלחתי להביא את עצמי להתמודד שוב עם מייבש הביצות ההוא מאותו לילה מאוחר ב-2012.
כעת, אחרי בדיוק עשר שנים כאשר אני אדם אחר, וסרט המשך נוסף מאיים להגיע, חשבתי שזאת תהיה הזדמנות טובה ללבדוק אותו שוב, בידיעה שלא מעט פעמים דעתי השתנתה על סרטים לטובה כפי שקרה בעבר עם "אפולו 13" או "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן" בין היתר.

סטיבן סודרברג איננו במאי רגיל. גם בפרויקטים היחסית שגרתיים שלו, אלו שכביכול פועלים על חוקי ז'אנרים ("רומן לא חוקי", "קימי", "מהלך מתוכנן", "תופעות לוואי", "התפשטות") כמעט תמיד יש משהו קצת אחר. הוא מנסה, הוא בודק, הוא מאתגר את עצמו ואת הקהל שלו. לכן גם כשאני לא מאוד נהנה מסרט שלו, אני לפחות יכול להעריך אלמנטים ממנו, בין אם הצילום, העריכה, המהלכים התסריטאים או המשחק.
ראיתי 27 מסרטיו, את רובם אהבתי, חלקם עברו לי פחות טוב. מבין כל אלו, אני באמת ובתמים ש"מג'יק מייק" הוא הגרוע ביותר. ברור לי שזו עמדה מאוד שנויה במחלוקת (לסרט הזה יש אוהדים רבים, יזכירו שני סרטי ההמשך שלו), אבל משהו כמו עשר דקות פנימה אני פשוט לא יכול להחזיק איזושהי רמת עניין מינימלית. וזה לא סרט ארוך במיוחד.
האמת היא שציפיתי שדווקא יקרה ההפך, בעיקר כי אהבתי לכל האנשים שהיו חלק ממנו רק גדלה בעשור החולף. אני מילולית רואה כל דבר של סודרברג, ובהחלט משתדל לא לפספס פרויקטים של טייטום, שבסיכום המחצית האחרון חגגתי את חזרתו עם "דוג טריפ" (שהוא גם ביים בשותפות עם תסריטאי "מג'יק מייק", ריד קלרטון). אפילו השלמתי את "אל תשכחי", ולמרות שזה סרט נורא היה לי נחמד אתו.
לזכותו אכתוב שטייטום ללא ספק נקודת האור ב"מג'יק מייק", יחד עם כוריאוגרפיית הנאמברים במועדון החשפנות (עליה חתומה אליסון פולק). בכלל, טייטום רוקד זו אחת המתנות של היקום. אבל גם אלו לא מצליחים להציל את הדשדוש הצהבהב הזה בשבילי.

כשאני כותב "צהבהב" אני כמובן מתייחס לזה באופן מילולי. סודרברג בחר בעדשה הצהובה הזו שלו, שגורמת לסרט להיראות כמו טנטרום של מתקן הצבע מ"מקס הזועם: כביש הזעם". אני בטוח שיש לזה סיבה, אולי זה נעשה כדי להבדיל את הקיום של מייק בעולם האמיתי מזה שנמצא בתוך המועדון, שם התאורה נהדרת, אבל זה גם מכוער בהגזמה.
מעבר לוויזואליה, הסיפור עצמו לא מצליח לעניין בעיקר בגלל שהוא כולו גברים ילדותיים ומביכים וקומץ נשים צעירות שלא מועילות בכלום. בעיה רצינית במיוחד היא הדמות של אדם בשילוב הליהוק של אלכס פטיפר. הוא בחור מאוד יפה, ויכול להיות שגם יודע לשחק (לא חושב שראיתי אף סרט שלו מלבד זה, יסלחו לי מעריצי "אני מספר ארבע" ו"ביסטלי"), אבל הוא לא מצליח לשדרג את אדם מעבר לבחור הבלתי נסבל שהוא, וזה משהו שקשה להתעלם ממנו בהתחשב בכך שאפשר לומר שאדם הוא גם הגיבור של הסרט.

למעשה, כל שאר השחקנים שאינם טייטום די נפילה. קודי הורן, בתפקיד אחותו של אדם ומושא חיבתו של מייק היא מה שנהוג לכנות "שמיכה רטובה", ופשוט מנחיתה כל אנרגיה בסצנות איתה; למאט בומר אין שום דבר לעשות פה, מה גם שהוא משחק סטרייט ישמרני האל; ובכל היקר לי, אני עדיין ניצב נדהם מול ההתלהבות הכללית כאן ממתיו מקונוהי. הוא שחקן בעל יכולות וכריזמה, ואני אפילו חי בשלום עם האוסקר שלו, אבל אין לי מושג מה הוא ניסה לעשות עם הדמות של דאלאס, או למה אנשים מחשיבים את זה אפילו כ"דמות". היו פעמים בתולדות הקולנוע שתפקיד משנה של מנחה, אישיות שקיימת רק על הבמה בלי היסטוריה או חיים פרטיים, הפכה להיות מוקד ההתעניינות של הסרט. למעשה, פעמיים איקוניות זה אפילו נגמר בזכייה באוסקר – גיג יאנג ב"הם יורים גם בסוסים" וג'ואל גריי של "קברט". דאלאס של מקונוהי אפילו לא בכיוון של אלו. אין שם אף מורכבות, ניכוס תשומת לב, הפתעה או ייחוד. טוב מאוד שהאקדמיה מצאה לנכון לא לכלול אותו בשורות האוסקר של 2012, למרות שזה היה ליין-אפ חסר השראה להפליא בהתחשב בכריסטוף וולץ ("ג'אנגו ללא מעצורים"), אלן ארקין ("ארגו") ורוברט דה נירו ("אופטימיות היא שם המשחק").
היחידה מכל הקאסט שמצליחה לתת רוח גבית לטייטום היא אוליביה מאן, והסצנות שלהם הן בקלות הטובות ביותר בסרט. פשוט יש רק איזה ארבע בלחץ.

אין מהלך אחד מעניין או מרגש ב"מג'יק מייק", להוציא אולי המונולוג של טייטום על הפער בין מג'יק מייק למייק ליין וזה מגיע אחרי המון כלום ושום דבר. זה יהיה לא הוגן להגיד שהסרט הצליח רק בזכות קוביות הבטן המקפצות פה ושם ותנועות האגן (המפוארות, לא אכחיש) של טייטום, אבל כדרמה אני ממש לא מצליח להבין מה יש בסרט הזה. זאת גם הסיבה שמעולם לא המשכתי לסרט ההמשך מ-2015, למרות שכמה פודקאסטרים שאני עוקב אחריהם נשבעים שזה אחד הסרטים הטובים של השנים האחרונות. מה גם שאורכו נושק לשעתיים, וזה בכלל מלחיץ אותי.
כנראה שאני פשוט מפספס משהו שקוסם לצופים וצופות בתבנית הסיפורית השחוקה והצילום המרתיע. כשארצה לראות סרט על חשפנים גברים, פשוט אחזור שוב ל"ללכת עד הסוף". ככה עושים את זה כמו שצריך.

בפרקים הקודמים של "כעבור 10 שנים":
"הרגתי את אמא שלי"
"הנאהבים מפריז"
"פקח את עיניך"
"ביוטיפול"
"האישה ששרה"
"החיים הכפולים של וולטר"
"בני אלמוות"
"תור"
"השופט דראד"
"הורג אותם ברכות"