• פסטיבל סולידריות 2022: המלצות
  • סרטים חדשים: סנטה קלאוס וגייז הם האופציה ההגיונית היחידה בסופ
  • ספיישל נטפליקריסמס 2022
  • מסע אל הקולנוע הנורדי 2022: מדריך והמלצות
  • ״הפייבלמנים״, סקירה לסרטו של סטיבן ספילברג
  • רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית
  • הפלא
  • סרטים חדשים: ״הפייבלמנים״ של סטיבן ספילברג
  • ״פיפ״א: חשיפה״, סקירת נטפליקס
  • ״מילה שלה״, סקירה
  • התפריט
  • ״הדרקון של אבא״, סקירת נטפליקס
  • המירוץ לאוסקר הסרט הבינלאומי: חלק 6 וכנראה אחרון
  • ״הספינה האחרונה״ וגם ״זה מספיק שחור בשבילך?״
  • ״אל תדאגי יקירתי״, סקירה לסרט של אוליביה וויילד
  • Causeway סקירת אפל+ לסרט
  • הפנתר השחור: וואקנדה לנצח

כעבור 10 שנים: "בני אלמוות"

19 במרץ 2022 מאת אור סיגולי

כשהייתי בן 11 החלטתי לעשות רשימה של כל סרט שאני רואה (עם תוספות רטרואקטיביות, ממה שהצלחתי לזכור). זה התחיל במעבד תמלילים על דיסקט, עבר לוורד שמור על המחשב ומשם השתכלל לאקסל. הוא ממשיך גם היום, אבל ב-2011 התחלתי במקביל אקסל חדש של לוג סרטים, יומן צפייה על פי ימים. כך אני עוקב אחרי כמות הסרטים שאני רואה, ונזכר בהם בקלות לטובת סיכומים, הרצאות או כל דבר שצריך. מומלץ, אם אתם שואלים אותי. כעת, עם ציון העשור להשקת המיזם המופרך הזה, חשבתי לחזור לכמה סרטים שראיתי רק פעם אחת לפני עשר שנים – ולבחון אם מישהו משנינו השתנה.

כמו הרוב המוחלט של הבמאים המסעירים ביותר במעבר בין האלף הקודם לנוכחי, גם טארזם סינג (שלעיתים מכונה טארזם ולפעמים בשמו המלא טארזם סינג דנדוואר) הגיע מעולם הווידאוקליפים והפרסומות. הוא נולד בפנג'אב בשנת 1961 אבל עבר ללמוד בקליפורניה, ועם כניסת הניינטיז הטביע את חותמו על עולם המדיה, כאשר עשייתו המפורסמת ביותר הייתה הקליפ המיתולוגי ל"לוזינג מיי רליג'ן" ל-REM, אחד הלהיטים הגדולים ביותר של העשור.
בשנת 2000 ביים את סרטו הראשון, "תא קטלני" (The Cell) בכיכובם של ג'ניפר לופז ו-וינס ווהן, סיפור מרדף אחר רוצח סדרתי שמתרחש בתוך התת-מודע שלו. הביקורות לא היו נלהבות במיוחד, אבל הסרט כן הצליח בקופות ואפילו צבר מועמדות לאוסקר על האיפור, למרות שהגיעו לו בקלות כמה נוספות, כמו לצילום של פול לאופר ובמיוחד לתלבושות שעיצבו אייפריל נפייר ואייקו אישיוקה (שזכתה באוסקר ב-1992 על "דרקולה").
לישראל "תא קטלני" הגיע באיחור, והאמת שאני עדיין די בהלם שבכלל יצא פה בהפצה בהתחשב ביחס שקיבלו סרטי אימה אז. כחובב אימה, ג'ניפר לופז ואוסקר, אני כמובן מיהרתי לרוץ אל הקולנוע בלי לדעת עליו יותר מדי, ובתום 107 הדקות שלו היו צריכים לגרד את המוח שלי המושבים המרופדים של אולם חמש ברב מור לב המפרץ. לא ראיתי דבר כזה על המסך הגדול. האימג'ים שלו היו כל כך מרהיבים שהם נכנסו לי לחלומות חודשים לאחר מכן. עדיין אחד הסרטים האהובים עלי.
שש שנים לאחר מכן השלים סינג סרט נוסף, "מעבר לכל חלום" (The Fall), שאמנם נמנע מבתי הקולנוע בישראל, כנראה בעקבות הכישלון הקולוסאלי שלו בקופות מסביב לעולם, אבל עדיין קיבל תשומת לב של לא מעטים שהגיבו ליופי הבלתי נתפס שלו בהתלהבות. ב"מעבר לכל חלום" סינג עזב את עולמות האימה לטובת סיפור התבגרות תקופתי עמוס קסם ופנטזיה, אבל משבר הסרט השני הכה שם. זה באמת סרט מרהיב, אבל אני זוכר שהתאכזבתי ממנו מאוד.

ב-2011 יצא סרטו השלישי של סינג, "בני אלמוות" (Immortals) אבל הפעם זו כבר הייתה ליגה אחרת עם תקציב של 75 מיליון (כפול מהקודמים) וסיפור מיתולוגי עמוס אקשן, רוכב על הצמא לסרטים מהסוג הזה אחרי ההצלחה הפנומנלית של "גלדיאטור" ו"300". זה גם נעשה בתקופת הטרפת סביב טכנולוגית התלת ממד, זו שהפכה את "אוואטר" לסרט המצליח בכל הזמנים, מה שכבר הבטיח לסרט החדש כמעט אוטומטית אופק של הצלחה קופתית (מעבר לנהירה של הקהל לראות כל דבר בתל ממד, גם הכרטיסים היו יקרים יותר).
על פי תסריט של ולאס וצ'רלי פרלאפנידס, "בני אלמוות" מתרחש ביוון העתיקה, שם המלך האכזר היפריון מנסה להשיג את הקשת האבודה של אפירוס, בעזרתה יוכל לשחרר את הטיטאנים ולהביס אפילו את האלים עצמם בדרכו לכבוש את העולם. הוא עובר כפר כפר, משמיד משפחות וכולא לוחמים, בחיפושיו אחר מקום המטמון של הארטיפקט, אבל לא יודע שבפעולותיו הוא מפגיש בין שניים משבוייו, אלו שיש להם את הכוח להפיל אותו. הראשונה היא הנביאה הבתולה פידרה, והשני הוא תסאוס, בחור שהיה תלמידו של זאוס בעצמו (אם כי בתחפושת של אדם קשיש). יחד עם עוד שני שבויים, מצליחים פידרה ותסאוס להימלט ולנסות למצוא את הקשת לפני שיהיה מאוחר מדי, בזמן שלמעלה, באולימפוס, עסוקים האלים האם בשאלה להתערב לעזרת בני האדם או להאמין שהטוב שבאנושות ינצח את הרע.
את הסרט צילם ברנדן גלווין, עיצב טום פודן ("תא קטלני", "הכפר") ועל התלבושות הייתה אחראית כמובן האחת והיחידה כמובן אייקו אישיאוקה. זאת גם תהיה שנתה האחרונה על פני כדור הארץ, למרות שתספיק לעצב עוד סרט אחד לסינג.

"בני אלמוות" יצא לבתי הקולנוע בנובמבר 2011. הוא זכה לביקורות מעורבות אבל הקהל הפך אותו להצלחה. אמנם בארה"ב הוא לא לגמרי החזיר את ההשקעה, אבל יחד עם ההכנסות ברחבי העולם הוא הכניס פי שלושה מהתקציב שלו.
בארץ הסרט עלה בסמוך ליציאתו העולמית, בנובמבר של 2011. באותה תקופה בדיוק עזבתי את ירושלים לתל אביב, ואת הסרט ראיתי על המסך הקטן רק בחודש מרץ של השנה לאחר מכן, כנראה על מנת להשלים את הפילמוגרפיה של סינג לפני הגעת "מראה מראה". אני לא לגמרי זוכר מה הייתה רמת הריכוז שלי בעת הצפייה, אבל אני כן יודע שעל אף שהתרשמתי ממנו, הוא נמחק לי מהתודעה כמעט לגמרי. ונראה שלא רק אצלי זה קרה –  גם הזיכרון הקולקטיבי די הדף אותו. זה בעיקר מה שהפך אותו למושלם בשביל "כעבור 10 שנים". אז הנה:

…כעבור 10 שנים

אחד הדברים הבולטים בחזרה ל"בני אלמוות" הוא שהסרט התגלה כפלטפורמת זינוק למי שיהיו שניים מכוכבי האקשן הבריטים המוכרים ביותר של העשור שזה עתה התחיל. את תסאוס מגלם לא אחר מאשר הנרי קאוויל, שנתיים לפני שקיבל את הגלימה של סופרמן ב"איש הפלדה", והתפקיד של זאוס ניתן ללוק אוונס, שנתיים לפני "מהיר ועצבני 6".
קאוויל היה בן 28 ואוונס בן 32, ואז כמו היום, לשניהם הייתה את הפיזיקליות של, מילולית, אלים יווניים. כסרט שנסמך על הפטישיזם של הגוף הגברי מ"300", השניים בהחלט מקבלים טיפול הולם מבחינת הסגידה לשרירי הגוף שלהם, וזה באמת מדהים. באופן כללי הסרט מתייחס לגברים באופן הרבה יותר מחפצן מהנשים המועטות, רובן לבושות לפעמים מכף רגל ועד מעל הראש, בזמן שהבנים – ביניהם גם סטיבן דורף, קאלן לאץ (מתהילת "דמדומים"), ודניאל שרמן – מתרוצצים עם מינימום כיסוי. לא תשמעו אותי מתלונן.

עוד משהו שכמובן הופך את הסרט הזה ליוצא דופן, הוא שבאמת מדובר ביצירה מרהיבה. כמו בסרטיו הקודמים, סינג התבסס על אומנות הרנסנס כדי לעצב את האימג'ים (בראיונות הוא התייחס בעיקר לקראוואג'יו), וזה פסיכי כמה הסרט הזה יפה, אבל מעבר לכך, בצפייה הנוכחית בלטו לי לא מעט רפרנסים קולנועיים שקשה לי להאמין שהם לא מכוונים.
למשל, הסצנה הראשונה של מיקי רורק בתפקיד היפריון, כאשר הוא פולש למקדש ומחלל אותו, מעוצבת בדיוק כמו סצנת הטנטרום המדהימה של הרוזן דרקול ב"דרקולה" משנת 1992 (אגב הקשר למעצבת התלבושות), בטח כאשר שתי הסצנות פועלות על אותו מקום דרמטי – חלק מפרולוג על מצביא שמגיע להיכל קודש כדי להמרות את האלים לאחר שהרגו את אהוביו, ומשפיל את הכהן שמנסה להציל את נפשו. גם הוויזואליות של רורק, עם בדיוק אותו עיצוב שיער פנים כמו של גארי אולדמן ביצירת המופת של קופולה, לא משאיר הרבה מקום לספקות.
עוד הופעת משחק שבעיני מצביעה על מחווה, היא זו של ג'ון הארט, המגלם את זאוס בתחפושת האיש המבוגר. העיצוב שלו הוא בעיני קישור ישיר להופעתו של הארט כמספר בסדרה "סיפורי עמים" של ג'ים הנסון.

בעיקר, "בני אלמוות" מרגיש כמו משהו שלא היה קורה כיום, בנוף הקולנוע העכשווי (או לפחות זה שמיועד להפצה באולמות), בעיקר כי הוא מאוד אכזרי ואלים. על כמה שהיופי הוויזואלי שלו מדהים – ואני באמת מצטער על כך שפספסתי אותו על המסך הגדול – יש בו לא רק אלימות די קיצונית, אלא גם תכנים לא פשוטים: תסאוס רואה את אימו האהובה נשחטת מול עיניו, עריק מצבא היוונים מסורס על ידי היפריון כדי לעצור את המשך השושלת שלו, וגם זאוס עצמו מתייחס די גרוע לילדיו המנסים לעזור לאנושות. קשה לראות אולפן שם 75 מיליון דולר (כמעט 95 מיליון, בשווי דולרים של היום) על סרט שלא יכול להביא קהל לצעיר.

אבל אחרי כל זה, נשאלת השאלה האם הסרט הזה עובד, ולכך התשובה מעט מתסכלת. למרות שזו באמת חגיגה ויזואלית משוגעת, "בני אלמוות" לא לגמרי מצליח להחזיק את כל 110 הדקות שלו, ובעיקר מרגיש כאילו הצורה נלחמת עם התוכן, כשהמפסידים הם הצופים. אמנם מדובר בסרט הרפתקאות ופנטזיה, כך שלא בהכרח צריך לצפות ממנו למשהו מעבר להנאה מיידית, אבל הוא מאבד קצב לא מעט פעמים, ולכן כאשר מגיע הקליימקס המרשים, זה מרגיש כאילו כבר נשארנו פה יותר מדי זמן. אמנם שווה להישאר עד הסוף בשביל שוט הסיום הנפלא, אבל אחרי שהעיניים מתרגלות לעושר החזותי ולמראה של קאוול ואוונס (סתם, נו. אי אפשר באמת להתרגל לזה. נזר הבריאה הגברים האלה), יש ציפייה לאיזושהי אסקלציה ככל שהעלילה מתקדמת, וזה לא באמת קורה. מה גם שקשה לתאר את הופעות השחקנים כמשהו שראוי לפרסים, נגיד את זה ככה.
"בני אלמוות" הוא מסוג הסרטים שנורא מלהיבים בהתחלה, אבל נשחקים ככל שהם מתקדמים. ומכיוון שהסרט ממשיך יותר זמן ממה שהוא אמור, בסופו של דבר הוא מרגיש קטן מסך חלקיו. ועדיין, שווה לתת לו הזדמנות. זה באמת קולנוע שלא כל כך רואים כיום, לטוב ולרע.

אחרי "בני אלמוות" ביים סינג את "מראה מראה" (שיתוף הפעולה האחרון שלו עם אייקו אישיוקה לפני מותה בגיל 72) ואז את "חי פעמיים", שאולי כיום היה הופך ללהיט נטפליקס כמו כל שטות שריאן ריינולדס עושה, אבל ב-2015 זה היה פחות מסעיר. סינג הוריד הילוך מאז, אבל ממש לאחרונה חזר חזרה לעולם הווידאוקליפים והפרסומות. הוא אחראי על אחד מסרטוני המוזיקה הפופולריים של הזמן האחרון, "911" של ליידי גאגא שלגמרי נראה כמו המשך של "מעבר לכל חלום", ופרסומת לטויוטה שהופיעה בסופרבול השנה, כזו שאם מתעלמים מכך שמדובר בתוצר ציני של חברה מסחרית, הוא מאוד מאוד מרגש.

בפרקים הקודמים של "כעבור 10 שנים":
"הרגתי את אמא שלי"
"הנאהבים מפריז"
"פקח את עיניך"
"ביוטיפול"
"האישה ששרה"
"החיים הכפולים של וולטר"