• מה לראות בפסטיבל קולנוע דרום 2021
  • סרטים חדשים: ״חולית״ מגיע סוף סוף אל המסך הגדול
  • לקראת ״חולית״: חזרה אל הספר ועיבודים קודמים
  • ״תמונות מחיי נישואין״, סקירה למיני-סדרה של חגי לוי
  • ונום 2
  • אוסקר 2021/22: המתמודדים לפרס הסרט הבינלאומי
  • פסטיבל ניו יורק 2021: דיווח מסכם של אורון
  • ״פריצה״ ו״מפה לא יוצאים״, סקירת נטפליקס כפולה
  • פסטיבל ניו יורק 2021: סרטי ריוסוקה המאגוצ׳י
  • אימת החודש - אוקטובר 2021: חלק ראשון
  • ההיסטוריה של השחקנים הערבים בפרסי האופיר
  • ״קופסה כחולה״, סקירה
  • ״פיג״, סקירה
  • ״לא זמן למות״, סקירה

כעבור 10 שנים: "החיים הכפולים של וולטר"

17 בספטמבר 2021 מאת אור סיגולי

כשהייתי בן 11 החלטתי לעשות רשימה של כל סרט שאני רואה (עם תוספות רטרואקטיביות, ממה שהצלחתי לזכור). זה התחיל במעבד תמלילים על דיסקט, עבר לוורד שמור על המחשב ומשם השתכלל לאקסל. הוא ממשיך גם היום, אבל ב-2011 התחלתי במקביל אקסל חדש של לוג סרטים, יומן צפייה על פי ימים. כך אני עוקב אחרי כמות הסרטים שאני רואה, ונזכר בהם בקלות לטובת סיכומים, הרצאות או כל דבר שצריך. מומלץ, אם אתם שואלים אותי. כעת, עם ציון העשור להשקת המיזם המופרך הזה, חשבתי לחזור לכמה סרטים שראיתי רק פעם אחת לפני עשר שנים – ולבחון אם מישהו משנינו השתנה.

כמעט כל מה שקשור ל"החיים הכפולים של וולטר" (The Beaver) הוא סיפור. מהכוחות היצירתיים מאחוריו, התזמון הבעייתי של יציאתו, מפלתו הידועה מראש, היעלמותו הכמעט מוחלטת מהזיכרון, הטעויות וההצלחות.
וזה מתחיל, כמובן, בתסריט. "הבונה" שכתב קייל קילן ב-2008 זכה לתשומת לב כאשר נכנס לבלאק ליסט, רשימת התסריטים הלא מופקים הטובים ביותר בהוליווד. המקוריות והשונות שלו לא רק שמהדהדים אלא גם מבהירים למה אף אולפן לא מיהר לקחת הימור על הסרט הזה והשאיר אותו על המדף.
"הבונה" מתחיל כאשר איש משפחה אהוב ומנכ"ל חברת צעצועים מוערך בשם וולטר בלק, שחי עם אשתו ושני בניו בפרבר אמריקאי נעים, נכנס לדיכאון. כנראה משהו שירש מאביו, שירש מאביו, או שסתם עול החיים תפס אותו, אבל וולטר פשוט מפסיק לחיות. הוא ישן כל היום, מזניח את העבודה ואת אהוביו, הופך לצל של עצמו. באיזשהו שלב אשתו מרדית' מחליטה שאין ברירה והיא מבקשת ממנו לעזוב את הבית. בלי הרבה התנגדות, וולטר אורז את חפציו ומתמקם בדירה קטנה משלו. בזמן הזה בנו הבכור, שעושה כסף מהצד על ידי כתיבת עבודות אישיות לחבריו בתיכון, מקבל הצעה מהתלמידה המצטיינת של המחזור, שגם היא חוותה טרגדיה משפחתית, לכתוב תמורת סכום כסף נאה את נאומה במסיבת הסיום.

עד כאן דרמה שגרתית למדי. אבל הנה מגיע השינוי שהפך את התסריט למצד אחד מעורר עניין, ומצד שני לסיכון עצום: ברגע השפל שלו, מוצא וולטר בפח בובה של בונה, ומסיבות השמורות עמו הוא לוקח אותה ומלביש אותה על ידו. באותו ערב, במהלך ניסיון התאבדות, נדמה שהבונה מקבל חיים (ומבטא אוסטרלי) ועוצר את וולטר, מבהיר לו שיש לו עוד בשביל מה לחיות. מהנקודה הזו וולטר והבונה ממש מתאחדים, ובעידודה של הבובה וולטר מתחיל לבנות את חייו מחדש, לחזור לחיק משפחתו ולשקם את העסק. בהתחלה, באופן טבעי, לאנשים קשה לקבל את האיש והבובה, אבל אז ההצלחה של וולטר הופכת אותו לאושיה, וזה כמובן גם מגיע עם מחיר כאשר נראה שהבונה מתחיל להיות קצת יותר מדי דומיננטי.

הסיבות לכך שהתסריט הזה יבהיל מפיקים די ברורות. הוא נופל בין הכיסאות במרווח שבין קומדיה מטופשת לדרמה שעוסקת בדיכאון, הוא מכוון לקהל מבוגר אבל יש בו בובת יד מדברת, ולא ברור האם השיווק צריך לכוון אותו לגברים, נשים, צעירים או מבוגרים. עוד דבר שעבד לרעתו הוא האקלים הקולנועי המשתנה. אם בשנות התשעים דרמות על גברים לבנים במשבר היו להיטים ("אמריקן ביוטי", "ג'רי מגוויר"), ההצלחות העצומות של תחילת המהפכה של דיסני-מארוול, "הארי פוטר" ו"משחקי הרעב", החלו לאט לאט למחוק לחלוטין מהמפה האולפנית את הדרמות לקהל בוגר המבוססות על תסריט מקורי. בשנה בה נכנס התסריט לבלאק ליסט, 2008, הדרמה למבוגרים (שאיננה מבוססת על חומר קיים) הכי גבוהה בשוברי הקופות בארה"ב הייתה "גראן טורינו" במקום ה-19. שנה לאחר מכן היינו צריכים לרדת עד המקום ה-45 עם "זה מסובך". מאז ועד היום התסריטים האלה הולכים ונדחקים, מקבלים מקום רק בקולנוע עצמאי דל תקציב או, לאחרונה, בחברות הסטרימינג ששולחות אותן היישר למדיה הביתית.

איכשהו, ואני באמת לא יודע מי היה מספיק שיכור באותו ערב, הסרט קיבל אור ירוק שנתיים לאחר מכן בהפקת סטיב גולין ("לב פראי", "קנדימן", "שמש נצחית בראש צלול" ולימים "ספוטלייט" ו"האיש שנולד מחדש"), שהביא הרבה כסף לסרט הזה מאיחוד האמירויות, לא פחות. ואם התסריט לא היה הימור גדול מספיק, הגה הבימוי ניתן לאישה, משהו שהוליווד מתייחסת אליו כמו טירוף גמור – ג'ודי פוסטר, אז בת 49 ומאחוריה שני פרסי אוסקר על משחק ("הנאשמים" ו"שתיקת הכבשים") ושני סרטים כבמאית ("איש קטן ושמו טייט" ו"חופשה משפחתית").
פוסטר לקחה לעצמה גם את התפקיד של מרדית', ולשאר החליטה על ליהוק שהוא כל כולו הברקות נפלאות, אבל בסופו של דבר גם הסיבה העיקרית למפלת הסרט, לפחות על פי הנראטיב שנרקם לאחר כישלונו.
לתפקיד הנער המתבגר, פורטר, בחרה פוסטר בבחור בן 22, אנטון ילצ'ן, שעל אף גילו הצעיר היה לו רזומה מרשים למדי. הוא התחיל להופיע בסרטים כבר כשהיה בן 12 ובתחילת האלף כבר עבר מילד פלא לשחקן מוכשר בפני עצמו עם הופעות ב"אלפא דוג" ו"סטארטרק". לבחירת לבו של פורטר, התיכוניסטית נורה, פוסטר הלכה על שחקנית בת 21, ממש בשנותיה הראשונות באור הזרקורים, ג'ניפר לורנס. זה קרה ממש כשפרצה כדבר הגדול הבא עם "קר עד העצם" שהביא לה מועמדות לאוסקר.
בשנת "החיים הכפולים של וולטר" השניים כיכבו יחד גם בדרמת הסאנדנס המוערכת "מאוהבים בטירוף".

לתפקיד הראשי של וולטר, פוסטר לקחה הימור די רציני כשבחרה במל גיבסון. אמנם מדובר באחד הכוכבים הגדולים ביותר של סוף האלף, כזה שהכניס מיליונים לקופות ואפילו זכה באוסקר כפול על "לב אמיץ", אבל הימים האלו חלפו ביעף. באותה תקופה גיבסון התרכז יותר בקריירת הבימוי, עם שתי הצלחות קופתיות גדולות שבד בבד שנחשבו לסרטים בעיתיים במיוחד ("הפסיון של ישו" ו"אפוקליפטו"), והחיבה אליו מהקהל צנחה והתרסקה בעקבות תקריות אלימות והמון המון זבל ורבאלי שהאוסטרלי בן החמישים החליט לשחרר לעולם בנוגע ליהודים ושחורים. עוד לא היינו אז בתרבות הביטול כפי שאנחנו היום, אבל גיבסון ממש המאיס את עצמו כשהתגלה כאדם די נוראי. השאלה האמיתית בנוגע לליהוק של גיבסון איננה מדוע פוסטר בחרה בו (השניים היו חברים טובים ושיתפו פעולה בעבר עם "מווריק", וגם גיבסון שחקן מצוין שיכול להתמודד עם תפקיד כזה), אלא איך ההפקה אישרה לה את זה. מה גם שמאוד קשה לעשות את ההפרדה בין האישיות המסוכסכת של גיבסון לבין וולטר המדוכא שמפצל את עצמו כדי להרחיק ממנו את החלקים הבעייתיים בו.

"החיים הכפולים של וולטר" הוקרן לראשונה בפסטיבל SXSW הטקסני ויצא לבתי הקולנוע במאי של 2011, מה שמעיד על אחד משני דברים: או שאף אחד מההפצה לא חשב שלסרט יש סיכוי מול סרטי הכריסמס והאוסקר של אותה שנה, ולכן זרק אותו בחודש לא משמעותי, או שקיוו הוא יהיה קונטרה-פרוגרמינג לשיט שבדרך כלל יוצא בתחילת השנה ויהפוך איכשהו ללהיט בהיעדר סרטים איכותיים אחרים על האקרנים.
הסרט יצא להפצה מצומצמת שבוע לאחר "מהיר ועצבני 5", מצטופף באותו שבוע עם לא פחות מ-16 סרטים אחרים. כדי להבין כמה הפצת מרץ היא מפוקפקת, היחיד מהם שלא נעלם לחלוטין במרוצת השנים הוא "תור", וגם זה בזכות המורשת שלו ופחות בזכות עצמו.

זאת הייתה סערה מושלמת. שילוב של שחקן שאף אחד לא רוצה לראות, בחודש שמעיד על חוסר אמון בחומר, בסרט שקשה מאוד להסביר ולהנגיש לקהל רחב, שמרגיש כמו קומדיה אבל מתגלה כדרמה כבדה למדי. הכישלון היה בלתי נמנע. ואכן, הסרט פתח כל כך חלש שכבר באותו הרגע ויתרו על הגדלת כמות בתי הקולנוע, ו"החיים הכפולים של וולטר" סיים את דרכו עם קצת מעל שבעה מיליון לשמו, מתקציב משולש מזה. באותו רגע גם נמנע איזשהו סיכוי שלו להיות חלק מעונת הפרסים, ולכן הוא לא הוזכר אפילו פעם אחת בשום חגיגה מוזהבת מטעם תעשיית הקולנוע.

אני צפיתי בו במתכונת ביתית ב-9 לספטמבר 2011, חצי שנה אחרי שיצא לעולם ומת באותו הרגע, והייתי בהלם. אל מול חותמת הכישלון וההשמצות, לא האמנתי כמה הסרט הזה נהדר.

…כעבור 10 שנים

כל כך הרבה דברים השתנו מאז. ג'ניפר לורנס הפכה לאחת הכוכבות הגדולות ביותר בעולם, ומל גיבסון זכה להזדמנות נוספת כשהיה מועמד לאוסקר שוב על "הסרבן" ב-2016. זאת הייתה אותה שנה בדיוק בה אנטון ילצ'ן, שקיבל מעמד של אחד השחקנים המבטיחים ביותר, נהרג בתאונה מחרידה והוא רק בן 27. ועדיין, על אף כל אלו, נראה שאף אחד לא מדבר על "החיים הכפולים של וולטר". גם אני מעולם לא חזרתי אליו, על אף חיבתי הרבה, וכשגיליתי ברשימות שלי שהוא כשיר לפינת "כעבור 10 שנים" לא יכולתי להתאפק ולשוב אליו, למרות שהוא כבר נכח בימיה המוקדם של סריטה, בסקירה קצרה של אורון.
וכעת, עם צפייה שנייה בעיניים רעננות וחכמות יותר, אני יכול להגיד סוף סוף בביטחון שזה פשוט סרט מעולה, כזה שעל אף הכתמים שדבקו בו, מגיע לו להיות מוכר ולקבל מקום של כבוד כאחת הדרמות האמריקאיות המשובחות של האלף החדש.

דבר ראשון שהסרט מנצח בו הוא היכולת שלו להפוך רעיון שיכול ללכת לכל כך הרבה כיוונים גרועים לסרט מהודק ומרגש. הכפילות העלילתית בין וולטר, שמייצר לעצמו זהות מקבילה כדי לברוח מעצמו, ובין בנו המתבגר שהפחד הכי גדול שלו הוא להיות אבא שלו, ובאותו הזמן מנתק את עצמו מעצמו כאשר הוא מתבטא רק דרך סיפורים אישיים של אחרים, היא מבריקה. ככה הסרט איננו רק על גבריות במשבר, אלא גם סרט התבגרות יפייפה.
הדיאלוגים מצוינים, הדילמות והקונפליקטים אמיתיים ונוגעים, והסרט גם לא מפחד ללכת מאוד רחוק בחלקיו האחרונים, עם אקט מצד וולטר שממש לא רואים בסרטים אולפניים כיום, כאלו שמאוד מפחדים לזעזע את הקהל.
את התסריט המוצלח מגבה ג'ודי פוסטר כבמאית, באופן שמשתווה אליו, ולעיתים אף משדרג אותו. על פניו זו דרמה מאוד קטנה, לא כזו שיכולה לסחרר אותנו עם סצנות מרהיבות ותעלולים קולנועיים, אבל העמדת המצלמה המדויקת והחכמה שלה ושל הצלם הגרמני היידן בוגדנסקי ("חיים של אחרים") עושה שימוש כל כך מוצלח בסטים ובבובת היד, שאי אפשר שלא לפעור פה מולם. לחשוב כמה מאתגר היה להעמיד סצנות שבהן בובה היא כזו שצריכה להשתלט על המרחב מבלי להפוך את זה למגוחך, ובמקביל כל הזמן למצוא דרכים חדשות להשתמש בה, זה משוגע. יחד עם זאת, פוסטר גם נותנת מקום לשחקנים, גורמת לנו להכיר ולהתחבר אל הדמויות שלהם. כבונוס, יש גם מוזיקה נהדרת שהלחין מרצ'לו זארווס.

המקום היחיד בו הסרט קצת מאכזב הוא דווקא בדמותה של מרדית', אותה כאמור מגלמת הבמאית פוסטר. על אף שהיא מקבלת קרדיט של דמות ראשית, מרדית' היא פאסיבית לחלוטין כמעט כל הזמן (החל מהאקספוזיציה בה היא בוחרת להיפרד מוולטר) ולא מקבלת כמעט זמן להתפתח. זה מצער בשני אפיקים, גם כי הפוטנציאל של הדמות ענק, ויש כל כך הרבה מה להגיד על אישה ואמא שמנסה לשמור על המשפחה שלה מול משהו שקשה מאוד להתמודד עמו, וגם הנוכחות של פוסטר על המסך היא, מיותר לציין, זהב. אני לא יודע אם זה בגלל שפוסטר רצתה להתרכז בעבודה מאחורי המצלמה ולכן הזניחה את דמותה, או משהו אחר, אבל הסרט היה בעיני קופץ לא מעט מדרגות מעלה אם מרדית' הייתה משמעותית יותר בסיפור.
עוד דבר שאני מניח שצריך להרים, אם כי אני לא הבן אדם להתעמק בזה, הוא היחס של הסרט לפגועי ומתמודדי נפש. מנקודת המבט שלי הטיפול פה מעודן וחומל, אבל יכול להיות שאלו שמכירים את הקשיים האלו מקרוב יראו את זה אחרת.

מעבר לכך, כמעט כל דבר בסרט הזה מדויק להפליא. הוא נמשך על פני קצת פחות משעה וחצי כך שאין בו שומן מיותר, כל סצנה בו מקדמת את העלילה ומעוצבת מצוין, וההופעות באמת יוצאות מן הכלל. לדעתי זהו התפקיד הטוב ביותר של מל גיבסון בכל הקריירה שלו, ולכך שלא זוכרים אותה אין לו איש להאשים מלבד עצמו. הרגעים בהם הוא מנסה להתנתק מהבובה ולהיפתח מול מי שמולו, ברגעים של שבריר שנייה, הם טור-דה-פורס של משחק, כאלו שהביאו אותי להשתנקות קלה.
אולי עוד יבוא יום ו"החיים הכפולים של וולטר" יקבל חיים מחודשים ויוכלו לצפות בו בנפרד מהבעיות שהתלוו אליו. לדעתי גם ברמת הכתיבה וגם ברמת בימוי המצלמה ובימוי שחקנים הסרט הזה ראוי שייצפה על ידי יוצרים כדי לראות איך עושים את זה כמו שצריך. אבל גם לאלו שלא מתעניינים במכניקה של העשייה, בעיני מחכה חוויה מרגשת מאוד, במיוחד בכל מה שקשור לקשר המורכב בין אבא לבן, לרצון שלנו להיות אנשים בפני עצמנו במנותק ממי שאחראי לעיצוב של האישיות שלנו, והפחד מהטעויות שלהם, אלו שבאשמתם ואלו שנקבעו מראש.

בפרקים הקודמים של "כעבור 10 שנים":
"הרגתי את אמא שלי"
"הנאהבים מפריז"
"פקח את עיניך"
"ביוטיפול"
"האישה ששרה"