• פסטיבל סולידריות 2022: המלצות
  • פארחה
  • בידיים ריקות
  • סרטים חדשים: סנטה קלאוס וגייז הם האופציה ההגיונית היחידה בסופ
  • ספיישל נטפליקריסמס 2022
  • מסע אל הקולנוע הנורדי 2022: מדריך והמלצות
  • ״הפייבלמנים״, סקירה לסרטו של סטיבן ספילברג
  • רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית
  • הפלא
  • סרטים חדשים: ״הפייבלמנים״ של סטיבן ספילברג
  • ״פיפ״א: חשיפה״, סקירת נטפליקס
  • ״מילה שלה״, סקירה
  • התפריט
  • ״הדרקון של אבא״, סקירת נטפליקס
  • המירוץ לאוסקר הסרט הבינלאומי: חלק 6 וכנראה אחרון
  • ״הספינה האחרונה״ וגם ״זה מספיק שחור בשבילך?״
  • ״אל תדאגי יקירתי״, סקירה לסרט של אוליביה וויילד
  • Causeway סקירת אפל+ לסרט
  • הפנתר השחור: וואקנדה לנצח

כעבור 10 שנים: "הורג אותם ברכות"

30 באוקטובר 2022 מאת אור סיגולי

כשהייתי בן 11 החלטתי לעשות רשימה של כל סרט שאני רואה (עם תוספות רטרואקטיביות, ממה שהצלחתי לזכור). זה התחיל במעבד תמלילים על דיסקט, עבר לוורד שמור על המחשב ומשם השתכלל לאקסל. הוא ממשיך גם היום, אבל ב-2011 התחלתי במקביל אקסל חדש של לוג סרטים, יומן צפייה על פי ימים. כך אני עוקב אחרי כמות הסרטים שאני רואה, ונזכר בהם בקלות לטובת סיכומים, הרצאות או כל דבר שצריך. מומלץ, אם אתם שואלים אותי. החל מציון העשור להשקת המיזם המופרך הזה, חשבתי לחזור לכמה סרטים שראיתי לפני עשר שנים ומעולם לא צפיתי בהם שוב – לבחון אם מישהו משנינו השתנה.

סאגה ארוכה עמוסת חלומות ומשברים הסתיימה השנה, כאשר בפסטיבל ונציה 2022 הוקרן לראשונה סרטו החדש של הבמאי האוסטרלי אנדרו דומיניק, "בלונדינית", ומשם זינק לבנק התוכן של נטפליקס. ובזמן שזה יכול להיות סיפור יפה על פרויקט שקרה נגד כל הסיכויים, על במאי שלא ויתר גם כשהכל נראה שעובד נגדו, יהיה קשה לסיים אותו בנימה חד משמעית. מצד אחד, כן, הסרט קיים, דומיניק סגר מעגל שהתחיל לפני שנים רבות, והעולם כולו יוכל לראותו. מאידך, "בלונדינית" לא קיבל את קבלת הפנים החמה ביותר שאפשר לקוות לה. רוב הביקורות תקפו אותו על אורכו, תכניו הקשים, ובאופן שאני באמת לא מצליח להבין, על חוסר הדיוק שלו בתיאור חייה של הדמות במרכזו, מרלין מונרו. זאת למרות שהוא התבסס על חומר ספרותי שהכריז על עצמו כביוגרפיה דמיונית. נראה שגם עונת הפרסים תתעלם ממנו כליל, וגורלו יהיה לא יותר משקיעה איטית בלימבו הנטפליקסי.
לשמחתי, סריטה לקחה את הצד השני בוויכוח הסוער הזה. אורון פרסם כאן את דעתו על הסרט, שהיא גם לחלוטין באותו קו עם שלי. בעיני מדובר בסרט מרהיב, שאפתני, מרתק, ואם יורשה לי, גם מלא חמלה ורגישות. ההיסטוריה תשפוט אותנו.

זאת לא הפעם הראשונה שאנדרו דומיניק מגיש לעולם יצירה מורכבת ומאתגרת, שמשחקת עם ז'אנרים וסגנונות, וכשהיא פוגשת את העולם נדמה שלא יכלה להישמע טריקת דלק חזקה יותר. זה קרה בדיוק לפני עשר שנים, עם סרטו השלישי, "הורג אותם ברכות" (Killing the Softly).
הוא הוקרן לראשונה בפסטיבל קאן 2012, שם זכה לתגובות אוהדות למדי, אבל כשיצא לבתי הקולנוע בספטמבר של אותה שנה חווה מפלה צורבת. הקהל האמריקאי העניק לו ציון F במדד סינמסקור, מכניס אותו לקבוצה של בסך הכל 21 סרטים שקיבלו חותמת של "נכשל" על ידי הצופים. זאת רשימה די מפוקפקת, שכוללות כמה סרטים באמת איומים ונוראים, אך במקביל אליהם גם את "סולאריס" של סודרברג, "אמא!" של ארונופסקי, "וולף קריק" ו"באג", כך שלפעמים היא מעידה בעיקר על פער בין מה שהצופים חשבו שהם הולכים לראות לבין מה שקיבלו בפועל. במקביל, "הורג אותם ברכות" נכשל כלכלית, כאשר צבר כ-38 מיליון דולר מתקציב שהיה מחצית מזה (ללא תוספות שיווק ופרסום), כך שבקושי, אם בכלל, כיסה את ההשקעה בו.

עם יד על הלב, היה נראה ש"הורג אותם ברכות" נועד לכישלון מעצם הוויתו, בעיקר כי הוא פשוט לא מסוגל – או רוצה – לספק לצופים מה שהובטח להם. באותה תקופה דומיניק נישא על רוח האהבה לשני סרטיו הקודמים: "צ'ופר" שביים במולדתו ב-2000, הפך לאירוע קאלט וחשף לעולם את אריק באנה שנייה לפני "בלק הוק דאון" ו"הענק"; ו"ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי רוברט פורד הפחדן" ב-2007, שאמנם גם הוא לא זכה להצלחה קופתית, אבל נחשב מאז ועד היום לאחד הסרטים האמריקאים הטובים ביותר של תקופתו (או שאי פעם נעשו, אם אתם שואלים אותי). הוא אפילו קיבל שתי מועמדויות לאוסקר, אותם גם היה צריך לנצח, לצילום המדהים של רוג'ר דיקינס והופעת המשנה של קייסי אפלק. הציפיות מדומיניק היו בשמיים, ולכן כאשר הוכרז שהוא עומד לעבד את רומן הפשע "העסק של קורגן" מאת ג'ורג' וו. היגינס, והוא מביא לקאסט את בראד פיט שגם הפיק, את ג'יימס גנדולפיני כבר אחרי תהילת "הסופרנוס", את ריי ליוטה וסם שפרד בין היתר, היה קל לדמיין דרמה אלימה וסוחפת, מלאת אדרנלין וקרבות ירי. אף אחד לא ציפה לדרמת פשע כבדה ודברנית, פסימית להדהים, שכולה אלגוריה למצב הכלכלי באמריקה.
מה שעוד עזר לווייב השלילי הוא דיווחים על בעיות בחדר העריכה, שחתכו כמה שחקנים החוצה והביאו לקיצוץ מופרז מגרסת שעתיים ורבע – לקצת יותר משעה וחצי. זה בהחלט ניכר בתוצאה הסופית, אבל על זה עוד מעט.

אני צפיתי בו בהקרנת העיתונאים שלו שהתקיימה ב-30 לאוקטובר 2012, ולקח לי דקה וחצי להבין שאני צופה באחד הסרטים הטובים ביותר של השנה. ישבתי עם הפה פעור, ויצאתי ממנו עם כוכבים בעיניים. את תחושותיי תרגמתי לביקורת בעכבר העיר, והתרגשתי מאוד כשגיליתי שאני מצוטט במודעת הפרסום של הסרט. ציטוט, אגב, שהביא אלי המון קולות זועמים מאנשים שבחרו לראות אותו. אני הגנתי עליו, בלי סוף, מאז ועד היום. זאת על אף שמאז לא חזרתי לצפות בו.
עם הגעתו של אוקטובר, וצירוף המקרים הבלתי ניתן להתעלמות עם "בלונדינית", התיישבתי לצפות פעם שנייה – והראשונה מזה בדיוק עשור – במה שהכרזתי עליו הלוך והכרוז כאחד מהסרטים הטובים ביותר של האלף אחד.

…כעבור 10 שנים

על אף הזמן שחלף, את הפתיחה של הסרט זכרתי במדויק, כמו גם את ההתלהבות שלי מהצפייה הראשונה. הדרך שבה מכניס אותנו דומיניק לעולם של "הורג אותם ברכות" כבר אומרת לך, ולא בעדינות, את מה שחשבת שבאת לראות תשאיר בחוץ. פה אנחנו מנסים משהו אחר.
הסרט מתרחש בשנת 2008, תקופה משמעותית במיוחד לאמריקה בעקבות שני דברים, קמפיין הנשיאות בו התמודד אובמה לראשונה, והמשבר הכלכלי. דומיניק זורק אותנו לאמריקה הפרברית בלואיזיאנה, שכנראה מעולם לא נראתה מוזנחת ועגומה יותר. הכל אפור, מתפורר, קר ומטונף, כאשר גם את חושי השמיעה שלנו הוא בוחר להטריד עם קאטים אכזריים בין פס הקול לאחד מנאומיו של אובמה. עידון בהחלט אין פה, וגם לא יהיה, אבל זו התקפה חושית שמחייבת תשומת לב באותה מידה שהיא מציקה ומעוררת אנטגוניזם. זו פתיחה שהיא כמעט אקספרימנטלית, בטח לא משהו שאנחנו רואים בקולנוע לקהל הרחב.

הראשונים שאנחנו נחשפים אליהם הם שני פושעים זוטרים ומרתיעים למראה, פרנקי (סקוט מקנירי, שבאותה שנה הופיע גם ב"ארגו" ו"הארץ המובטחת") וראסל (בן מנדלסון, שנתיים אחרי הופעתו המצמררת ב"ממלכת החיות", ורגע לפני שהפך לאחד משחקני האופי המוערכים ביותר). הם לוקחים על עצמם משימה לשדוד משחק פוקר פרטי של עולם הפשע המקומי, אותו מנהל מרקי (ריי ליוטה), בידיעה שהאשם בוודאי ייפול עליו. השוד אמנם מצליח, אחרי אחת מהסצנות הכי מורטות עצבים שאני זוכר, ומרקי אכן חוטף את האש, אבל כמה שבועות לאחר מכן ראסל המסומם מתוודה על הפשע, והופך אותו ואת פרנקי לניצודים. מי שנשכר לבצע את פעולת ההתנקשות בהם הוא אחד מהרוצחים השכירים האמינים והמיומנים ביותר בנמצא, ג'קי קוגן (בראד פיט). הבעיה היא שקוגן לא רק עייף, הוא גם מכיר את השניים ולכן לא מעוניין להיות זה שיחסל אותם. כפשרה, הוא מכניס לתמונה מתנקש אחר, מיקי (ג'יימס גנדולפיני), שכולם יודעים שעבר את שיאו, אבל הוא זקוק לעבודה באופן נואש ואפשר לסמוך עליו.
בשנייה כשמיקי מגיע ללאוזיאנה, קוגן מבין שהוא עשה טעות. מהרוצח הקטלני ההוא לא נותר דבר מאשר איש לא יציב שאי אפשר לסמוך עליו בכלום. קוגן, שהמוניטין שלו נמצא על הכף, מנסה לטפל בעניינים כמה שניתן, אבל הדברים כבר יצאו משליטה ובנקודת הזמן הזו לאף אחד אין סיכוי לצאת מזה כמו שהוא נכנס.

אני זוכר שגם בצפייתי הראשונה היה מאוד קשה לפספס את המסרים והאג'נדה של הסרט, אבל בזו השנייה זה היה בולט אפילו יותר, לרמה שזה כמעט הגיע לטונים צורמים. "הורג אותם ברכות" מכה על הצופים של בפטיש את מה שאמור להיות הסאבטקסט, עם נאומים פוליטיים אמיתיים שמלווים רגעים משמעותיים בעלילה, ודיאלוגים שמרגישים כמו מניפסט. זה מגיע לשיא לקראת סופו, כשאחת הדמויות ממש אומרת את המילים "אני חי באמריקה, ובאמריקה אין לך איש מלבדך. אמריקה היא לא מדינה. היא עסק". זאת אולי אמורה להיות מחווה וקונטרה מטלטלת למילות הפתיחה של כנראה סרט הפשע הגדול ביותר בתולדות הוליווד, "הסנדק" ("אני מאמין באמריקה. באמריקה עשיתי את הוני"), אבל זה קצת מרגיש כאילו צועקים עליך. אל זה מצטרפת הבחירה בשירי פס הקול שלא יכלו להיות יותר אחד-על-אחד גם אם היו מנסים.
עוד כמה דברים שכצופה בוגר יותר קצת שלפו אותי החוצה היו למשל הדיאלוגים בפתיחה, שיותר מדי מהדהדים לדמויות שכתבו טרנטינו ופול תומס אנדרסון רק בלי מידתיות (במקום שיחה על המבוגרים בפריז, הפושעים הזוטרים בדרך למשימה מנהלים שיחה קז'ואלית על סקס עם בעלי חיים), שהאישה היחידה בכל הסרט היא מתעשיית המין (שזה עוד בסדר כי זה עולם של גברים, וכולם ללא יוצא מן הכלל חלאות), ובעיקר המבטא של בראד פיט. אני ממעריצי הבחור, וחושב שהוא שחקן ענק, אבל מכיוון שהמבטא שלו בא והולך, וגם הדמות שלו לא הכי תפורה עד הסוף, זה מזכיר לך כצופה את כל הבעיות שהיו להפקה הזו.

האמת היא שכל מה שהתלוננתי עליו עד כה הוא כנראה תוצאה של בעיות בפוסט. בראד פיט אולי מגלם את הדמות הראשית אבל נכנס לסרט אחרי 24 דקות (לצלילי "the mans comes around", שגם פתח את "שחר המתים" של 2004, ואתה באמת לא רוצה להיות הבמאי שעשה מהלך זהה לזאק סניידר); סם שפרד הגדול מופיע למשהו כמו שלוש דקות במה שהוא חד משמעית תפקיד גדול יותר שנפל בעריכה, והסרט כולו קצר מדי, דל מדי, כאילו חתכו את אותו עד שנותר ממנו השלד בלבד. אני בכל לבי מאמין שגרסת השעתיים וחצי הייתה טובה יותר כנראה מורכבת ומרומזת מזו. אבל לעולם לא נדע.

אז אמנם יש נימת אכזבה שמתלווה על הצפייה הזו, בעיקר כי הרגיש לי שוויתרתי לסרט בקלות יחסית לפני עשר שנים, אבל על כל אלמנט שקרטע לי בצפייה הזו, היו אחרים שהעפילו עליו.
זה מתחיל כמובן אצל דומיניק, הצלם שלו גרג פרייזר (זוכה האוסקר על "חולית"), ומעצבת הסטים והתלבושות פטרישיה נוריס, שזהו סרטה האחרון כמעצבת לפני שנפטרה ב-2015 (בין לבין הספיקה לעצב את התלבושות ל"המהגרת" ו"12 שנים של עבדות"), אבל השאירה אחריה גוף עבודה מפואר שכלל את סרטיו של לינץ' "קטיפה כחולה", "לב פראי" ו"כביש אבוד". כמלבישה הייתה מועמדת לאוסקר על "ימים ברקיע", "איש הפיל", "ויקטור/ויקטוריה", "2010", "שקיעה" ו"12 שנים של עבדות". העבודה שלהם על הסרט הזה היא מדהימה כמו שהיא בלתי מתפשרת, מדויקת למילימטר ובוראת עולם קולנועי עמוס, מתיש, ואפקטיבי להדהים.
הסרט הוא כמעט כולו אנשים מדברים בחללים סגורים, אבל זה לא מרגיש ככה. האווירה הדחוסה והמלחיצה לא נרגעת, המתח מגיע לשיאים גבוהים למדי, וגם אם הרגעים בהם האלימות מתפרצת מעטים, הם גם בלתי נשכחים, כואבים וקשים לצפייה.

גם לתסריט יש אלמנטים גואלים רבים, עם מוטיבים מאוד לא מובנים מאליהם, שמעלים שאלות כמו מי צריך לקבל את האשמה על פשעים וטעויות – במה שמהדהד למצב הכלכלי בארצות הברית וכמובן לטראומת אסון התאומים – והערבוב המשובח בין פשע, פוליטיקה וכלכלה. אז אולי הוא מתרסק בכמה פינות, אבל בכתיבה של דומיניק יש מספיק קריצות ועקיצות מתוחכמות כדי להפוך אותו למעורר מחשבה והתפעלות. גם עיצוב הדמויות מאוד יוצא דופן כאשר הוא מייצר יקום בלי אנשים טובים, אבל בד בבד כאלו שאפשר להבין איך הגיעו למצב הזה, וכמעט לכל אחד יש אספקט שמעורר הזדהות. זה מביא למצב שבו באמת אכפת לך כצופה מחבורת האומללים הזו, או לפחות מחלקם הגדול.

מיותר לציין שזה לא היה עובד בלי הקאסט של הסרט, ופה זו בכלל טריטוריה חדשה של השתאות, תוצאה של הופעות טובות וליהוק חכם שמייצר מספר שכבות. את הסתייגותי מבראד פיט (ככוכב-לשעבר בתחומו שמתחיל להתעייף ממה שהביא לו את תהילה) כתבתי, אבל מעבר אליו כל שחקן ושחקן בסרט הוא דינמיט. ובכל זאת, בזמן שמקנירי, מנדלסון, ליוטה ובארי ג'נקינס כולם אדירים, יש אחד שהסרט הזה הוא שלו, למרות שמדובר במשהו כמו שתיים וחצי סצנות.
למרות שרבים מחשיבים את הופעתו ב"דיברנו מספיק" מ-2013 כפספוס האוסקר הגדול שלו, בעיני ג'יימס גנדולפיני היה צריך לקבל את מועמדותו היחידה על "הורג אותם ברכות", ולהתחרות ראש בראש עם פיליפ סימון הופמן של "המאסטר" (את הזוכה של אותה שנה, כריסטוף וולץ מ"ג'אנגו ללא מעצורים", אני די מדחיק).
הליהוק של גנדולפיני, שהופעתו כטוני סופרנו היא כנראה המדהימה ביותר בתולדות הטלוויזיה יסלח לי בריאן קרנסטון, גם הוא לא מקרי. כשצופים בו ב"הורג אותם ברכות" אי אפשר שלא לחשוב מה היה קורה לטוני אחרי המשבר הכלכלי, וזה מעניק עוד שכבה לסרט. בזמן מסך מועט מאוד גנדולפיני הוא טירוף מערכות, והיכולת שלו לצלול פנימה לתוך גוף ותודעה קורסת, אדם שוויתר על הנשמה שלו לחלוטין ונותר קליפה ריקה שמזכירה מי שהיה פעם איש מטיל מורא, היא מפוארת.
יש הרבה דברים שמצדיקים צפייה ב"הורג אותם ברכות" ויותר מזה, להחשיב אותו כאחת מהיצירות הכי יוצאות דופן ואינטנסיביות של תקופתנו. באמת שמהבחינה הזו אני עומד כמעט מאחורי כל מילה של הטקסט שכתבתי לעכבר העיר כשהייתי בן 28. הדבר היחיד שהגיע לו אפילו יותר מקום זה גנדולפיני שניצב מעל כולם. אם רק היינו יודעים כמה עוד מעט זמן יש לו לחיות, אולי היחס להופעתו הזו הייתה מהדהדת יותר.

אחרי כישלון "הורג אותם ברכות", דומיניק העביר את הזמן עד "בלונדינית" בבימוי פרקים ב"מיינד האנטר" של נטפליקס ובשני סרטי תעודה על אגדה אוסטרלית אחרת, ניק קייב. האמת היא שיש הרבה מאוד מן הדומה בין "בלונדינית" לבין "הורג אותם ברכות", כפי שעופר זיהה כבר לפני עשור בטקסט שכתב על אמריקה של דומיניק. גם ההצלחות והמעידות זהות, לפחות בעיני, אז חכו פה עשר שנים עד שאחזור ל"בלונדינית" ונראה אם המצב זהה.

בפרקים הקודמים של "כעבור 10 שנים":
"הרגתי את אמא שלי"
"הנאהבים מפריז"
"פקח את עיניך"
"ביוטיפול"
"האישה ששרה"
"החיים הכפולים של וולטר"
"בני אלמוות"
"תור"
"השופט דראד"